וַיְהִ֣י אֲנָשִׁ֗ים אֲשֶׁ֨ר הָי֤וּ טְמֵאִים֙ לְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם וְלֹא־יָכְל֥וּ לַעֲשֹׂת־הַפֶּ֖סַח בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא וַֽיִּקְרְב֞וּ לִפְנֵ֥י מֹשֶׁ֛ה וְלִפְנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃
רש"י
לפני משה ולפני אהרן. כְּשֶׁשְּׁנֵיהֶן יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בָּאוּ וּשְׁאָלוּם, וְלֹא יִתָּכֵן לוֹמַר זֶה אַחַר זֶה, שֶׁאִם מֹשֶׁה לֹא הָיָה יוֹדֵעַ אַהֲרֹן מִנַּיִן לוֹ (ספרי; בבא בתרא קי"ט):
קיצור בעל הטורים
אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם בגימ' אלו שהיו נושאין ארונו של יוסף:
מלבי"ם
ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם כבר בארתי בריש פ' במדבר שמבואר מן הכתובים שמן מחרת יוהכ"פ שנמנו בראשונה עד א' באייר שנמנו שנית לא מת אחד מבני ישראל, אחר ששני המנינים היו בשנה אחת ולא חסר אחד מן המנוים, וע"כ היטב לשאול בספרי ובסוכה (דף כ"ה) מי היו היינו איך נמצא טמא מת? ואמר ר"י שהיו נושאי ארונו של יוסף, ור"ע לא הונח לו בזה שאז חנו במק"א ולא נגעו בארון והיו יכולים לטהר, ואמר שהיו מישאל ואלצפן, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' אל"ף) שר"ע ס"ל כדעת האבן עזרא שהמשכן הוקם בא' בניסן ובח' בניסן שלמו ימי המלואים ובו ביום מתו נדב ואביהוא וערב פסח היה יום השביעי ועז"א שלא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כי ס"ל שאין שוחטים וזורקים על טמא שרץ, אבל למחר היו יכולים לעשותו, ור' יצחק ס"ל כדעת הרמב"ם (פ"ו מה' ק"פ ה"ב) שמי שנטמא בטומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליו שוחטים עליו בשביעי שלו, וכבר בארתי בפ' שמיני (סי' כ"ה) שלדעת ר"ע שס"ל שם שגררום והוציאום לחוץ בחנית של ברזל לא נטמאו במשא המת, כי תיכף שהזיזום נתפזר אפרן, רק נטמאו ע"י החנית שחרב הרי הוא כחלל, וטומאת כלים אין הנזיר מגלח עליהם וע"כ משיב שהיו יכולים לטהר, [ור"ע יסבור שגם הנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין שוחטים עליו בשביעי שלו כמו שהשיג עליו הראב"ד לשטתו ואומר שלא מצא שרש לחילוק זה] ואמר ר' יצחק למת מצוה נטמאי היינו שמת א' מן הגרים, שהוא מת מצוה כי אין לו קרובים שמחויבים לטמא לו, כי מה שלא מת אחד מהם היה רק מישראל, שהם נמנו, לא מן הגרים: