במדבר לה:כד מפרשים: מלבי"ם, העמק דבר, מדרש לקח טוב ותורה תמימה

ושפטו העדה בין המכה וגו' והצילו העדה כבר בארתי באילת השחר (כלל קל"ח) שאין דרך הלשון לכפול שם הנושא, וא' מדרכי דרושיהם הוא שבמקום שהזכיר את השם שנית מורה שהוא אם אחר זולת השם הראשון, וע"כ למדו שצריך שימצא בסנהדרין עדה שופטת (ר"ל מחייבת) ועדה אחרת מצלת, ומזה למדו שסנהדרי קטנה כ"ג, כי ממ"ש לא תהיה אחרי רבים לרעות למדו (במכלתא משפטים סי' קצ"ח ובריש סנהדרין) שההטיה לרעה צריך שיהיו שנים יותר על המזכים בענין שיצא החיוב על ידי שניה כמו שבעדים יוצא החיוב על ידי שנים, ולכן צריך עשרים ושלש כי אין ב"ד שקול וכמ"ש בסנהדרין (דף ב') ופרטי הלמוד הזה בארתי בפי' המכלתא שם עיי"ש, ודורשי רשומות חושבים גם מ"ש והשיבו אותו העדה:

ושפטו העדה. באשר ענינים כאלה המה אומדנות. ע״כ יחקרו העדה היאך הענין נוטה:

פס'. ושפטו העדה. בין המכה ובין גואל הדם. שאם הרגו בשוגג יגלה. ואם במזיד הרגו יהרג. ד״א והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו וסמיך ליה ושפטו העדה. מיכן לשונאיו שלא יעידו ושלא ישפטו וכדאמרינן בסנהדרין. והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו. אין לי אלא אויב אוהב מנלן סברא הוא אויב מאי טעמא לא דמרחקא דעתיה מיניה. אוהב נמי מקרבא דעתיה ליה. אין לי אלא דיני נפשות דינו ממונות מנין ת״ל על המשפטים. אחד דיני נפשות ואחד דיני ממונות. יכול כשם שדיני נפשות בעשרים ושלשה. כך דיני ממונות. ת״ל האלה. אלה צריכין עשרים ושלשה ודיני ממונות כ״ג לא צריכי: