חסידות על במדבר לה:כד

ונקדים גמרא דספ"ק דסנהדרין (י"ז.) אמר רב כהנא סנהדרין שראו כולם לחובה פוטרין אותו מאי טעמא כיון דגמירי הלנת דין דלמא איכא דחזי ליה זכותא והני תו לא חזו ליה ע"כ. הפשוטו הוא דכיון דכלם ראו לחובה, מסתמא שוב לא ימצאו זכות. אכן המפרשים הקשו, חדא, מאי קאמר מאי טעמא, הא הטעם פשוט משום דכתיב (במדבר לה, כד) ושפטו העדה והצילו העדה דבעינן עדה שופטת ועדה מצלת (סנהדרין ב.) ובהא ליכא עדה מצלת, ותו מאי טעמא קאמר הני תו לא חזי זכותא הא קיימא לן המלמד חובה יכול ללמוד זכות, הרי דיצוייר במי שלמד חובה שאף על פי כן ימצא זכות אח"כ, משום דמצות עשה למצוא זכות לישראל בכל האפשר, כמ"ש והצילו העדה.

ויפן כה וכה (שמות ב יב). איתא במדרש (ילקו"ש רמז קס"ז) ראה שאין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר. לבאר איך הדרש יוצא מהפשוט, נ"ל דהא קשה על הפשוטו הא מפני ישראל לא היה מתיירא, כדאיתא במדרש (שמו"ר א' כ"ט) ויטמנהו בחול אלו ישראל, שנאמר (בראשית לב יג) והיו זרעך כחול הים, ואי משום מצריים, הלא כיון שהרגו בשם המפורש (שמו"ר א' ל'), גם מאה היה יכול להרוג, ואין לומר דזה המצרי היה חייב מיתה, דבן נח שהכה ישראל חייב מיתה כמבואר במסכת סנהדרין (דף נ"ח ע"ב), אבל אלו לא היו חייבין מיתה, הלא מכל מקום היו חייבין על שלא מיחו, דבן נח נצטוה על הדינין כמ"ש הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ט הי"ד) לענין אנשי שכם, אלא ודאי דמוכח הדרש דראה שאין איש עתיד לצאת ממנו, אבל אם היה עתיד לצאת ממנו, לא היה הורגו הגם שהיה חייב מיתה, ולכך היה צריך לראות שאין איש מצרי שם שלא יגיד, ושמא תאמר יהרגהו גם כן, שמא יהיה שם איזה מצרי שיצא ממנו אחר כמה דורות איש כשר, ואם כן אין מקרא יוצא מדי פשוטו והדרש נובע מהפשוטו. וכן יש לפרש דברי הדורש (שמו"ר א' כ"ח) ראה מה עשה לו בבית (שבא על אשתו), ומה עשה לו בשדה. שהוא נובע גם כן מהפשוט, די"ל דמי שדרש לדרשא זו, מתרץ להך קושיא דבשם המפורש היה יכול להרוג כמה וכמה, דלא היה רוצה להרוג רק אותו מחמת שנתחייב מיתה על פי דין שבא על אשתו והכהו, וכמו שאמרו רז"ל (שמו"ר ד' א') דישב עליו בדין והרגו, דבן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד (סנהדרין נ"ז ע"ב). אבל אם היו עומדים שם המצריים ולא מיחו לא היה הורגן, דמאן דדריש ראה מה עשה לו בבית וכו', סובר כסברת הרמב"ן (בפרשת וישלח) דמשום שלא מיחו בני נח, אין חייבין מיתה עיין שם, וממילא שאין להרוג לזה מפני היראה, ולכך אמר וירא כי אין איש, אז ויך את המצרי והדרש נובע מהפשוט כאמור. ומיהו קשה דבחד מנייהו חייב מיתה או מהבית או מהשדה, ומהכתוב משמע דדוקא משום שניהם הרגו. והנ"ל על פי המבואר בתוספת ע"א ((ע"ז) דף ס"ד ע"ב הובא במהר"ם א"ש), דאף דבני נח אזהרתן זו מיתתן בלא עדים והתראה, אפילו הכי אינו חייב מיתה רק אם נידון, אך הא ישב עליו בדין ובן נח נהרג בדיין אחד, ובפרט שפרעה מינוהו. אך הא קיימא לן (ר"ה כ"ו ע"א) אין עד נעשה דיין, רק אם ראה בשעה הראוי לדון דהיינו ביום, דלא תהיה שמועה גדולה מראיה, ואף דבדיני נפשות אין עד הרואה נעשה דיין, היינו משום דכתיב (במדבר לה כד-כה) ושפטו העדה (במדבר לה כה) והצילו העדה, וכיון דחזא, לא מצי חזי ליה זכותא, עד כאן. אם כן היינו דוקא בישראל דכתיב והצילו העדה, אבל לא בבן נח כנ"ל. והנה באותו מעשה דבית, אף אם לבו הלך וראה על ידי אור הגנוז, מכל מקום אותו מעשה בלילה הוי כמו שפירש רש"י (ד"ה מכה), ועל הכאה לחוד דהיה מלקהו ורודהו כל היום, ודאי היה למראית עין משום עבודה, ועל זה מינהו פרעה לשוטר ודינא דמלכותא דינא לענין מסים, ובפרט שמסרן השי"ת לעבודה כנאמר לאברהם (בראשית טו יג). אך משום שראה מה שעשה לו בבית, מכח זה ידע שמה שעשה לו בשדה לא הוי משום עבודת פרעה, רק משום שהרגיש במעשה דבית, ואם כן חייב על מה שעשה לו בשדה כנ"ל.