בראשית כד:סב מפרשים: אוהב ישראל, מגלה עמוקות, דברי אמת ומאור ושמש

ויצחק בא מבוא באר לחי ראי וגו'. עד סוף הענין. י"ל דרך רמז. והוא דהנה כל העובדות של הצדיקים אינו רק שיבוא מזה תענוג להבורא כל העולמים בהוב"ש שישמח בעולמו. ויהא לו תענוג גדול ושעשועים מכל הנבראים. ועי"ז רצון הצדיק הוא ותשוקתו תמיד שיהא לכל זרע ישראל שפע ברכות וכל טוב. ולא יהא להכנ"י הן בכלל הן בפרט שום איזה צער. וחסרון איזה דבר טוב ח"ו. מכמה טעמים. א'. מחמת שהוא מ"ע לאהוב את כאו"א מישראל. ועוד שאהבת ישראל נקשרת עם אהבת השי"ת. ושניהם הם אחד. כי מי שאוהב את הש"י אוהב ג"כ את ישראל עמו. כמ"ש בתוה"ק ואהבת לרעך כמוך. ואהבת את ה' אלהיך. ואנשי כנה"ג סמכו את שני האהבות הנ"ל ברוח קדשם. הבוחר בעמו ישראל באהבה. באהב"ה גימ' אח"ד. ותיכף אחריו שמע ישראל כו' אחד. שהוא אחדות ואהבת השי"ת. והצדיק מייחד ומקשר השני אהבות הנ"ל. זו לזו. מפני שכל מגמתו וחפצו ורצונו אינו אלא לשמח הבורא בהוב"ש ולעשות נ"ר ליוצרו. והצדיק יודע שכביכול בכל צרתם לו צר. ועי"ז שממשיך שפע כל טוב לכל זרע ישראל ופותח עולם השמחה והחדוה. בא מזה תענוג גדול להש"י שהוא שש ושמח עם עולמו ועם כל ברואיו. ובזה נעשה ייחוד אהבת השי"ת עם אהבת ישראל. וז"ש בזוה"ק שאותיות אח' מן אח"ד. מצטרפות עם ש"מ מן שמ"ע ונעשה הצירוף אשמ"ח. וזה בא מחמת שהצדיק מייחד ומקשר שני האהבות ע"י שפותח עולם השמחה והחדוה ומביא תענוג גדול להשי"ת נמצא שהצדיק הוא מקושר תמיד בעולם השמחה מפני שרצונו בכל עת להשפיע כל טוב לכל זרע ישראל: והנה ידוע דבא"ר נקרא הכנ"י שהם כמעיין הנובע. היינו שע"י נשמות ישראל נמשך שפע רב ומימי החסדים לכל העולמות. והם הצינורות של כל ההשפעות. ועד"ז נאמר תהום אל תהום קורא לקול צנוריך. ר"ל שע"י ישראל יתמשך מתהום התחתון להעליון והנה לח"י רא"י נק' החיות הבא מהשגחת השי"ת כי בכ"מ שהשי"ת משגיח ורואה כביכול שם הברכה מצויה והוא החיות שלו. וידוע ג"כ מאחז"ל מתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במה"ד. וראה שאין העולם מתקיים שיתף עמו מדה"ר. ולכאורה אינו מובן. דהיאך שייך אצל השי"ת שום שינוי רצון ח"ו. הלא כתיב אני ה' לא שניתי. אך שורש הדבר הוא כך. דקודם בריאת העולם היו כל הנאצלים והנבראים והיצורים והנעשים. כלולים וכמוסים בעצמותו י"ת וקשורים בו כשלהבת הקשורה בגחלת. והנה מיד כשעלה ברצונו הפשוט להוציא כל הדברים הנעלמים בכוחו וכמוסים בהיכל הקודש פנימה. ויבואו להתגלות ובאמת הוא ירידה להם. וזהו הצמצום בעצמו לירד ממקום גבוה למטה. אך במה שהש"י מסתכל ומשגיח בכל דבר בראיה זו ממשיך להם קו החיות. כי במקום השגחתו שם הוא חיותו של הדבר ההוא. ועי"ז נתקיים הבריאה מכח החיות שבא לכל הנבראים מהשגחתו י"ת. וזהו ראה שאין העולם מתקיים. ר"ל שע"י הצמצום והדין של הבריאה לא הי' קיום לעולם. אך במה שראה ושם עין השגחתו ע"כ דבר מזה הי' קיומו. וזהו שיתף עמו מדה"ר. והנה ע"י שהצדיק הוא סרסור ושושבין המקרב הבאר הוא הכנ"י אל חיות הקודש הבא מהשגחת הבורא ית"ש ומקשר אותם ונעשה ייחוד גמור. מזה בא השמחה לעולם מחמת שהוא פותח מקור השמחה והחדוה לכל העולמות שמשפיע להם כל שפע הטוב ולהכנ"י ומביא תענוג גדול ושעשועים להבורא ית"ש. וזה שאמר הכתוב ויצחק בא ר"ל השמחה והחדוה בא. מבא באר. ממה שהצדיק מביא ומקרב הבאר שהוא כנ"י לחי ראי. להמקור החיות הבא מהשגחת הבורא ית' וראייתו. והנה יצחק הסתכל והבין במדריגה זו. ר"ל שיכול הצדיק להביא שמחה וחדוה לכל העולמות ע"י קישור וקירוב הכנ"י להשגחה העליונה. אבל והוא יושב בארץ הנגב ע"ד ארץ הנגב נתתני שהוא מנוגב מכל טוב. כך הי' יצחק בעיני עצמו שהוא עדיין בחי' זו. ובאמת צריך הצדיק לקרב ולייחד בחי' תחתונה לעליונה. והיא גולת תחתית לגולת עליות:

ויצחק בא מבא באר לחי רואי והוא יושב בארץ הנגב ויצא יצחק לשוח בשדה וירא והנה גמלים באים. פליגי בה תרין אמוראין בארעא ותרין מלאכין ברקיע ומנו מיכאל ואוריאל לדברי קצת מלאך שנראה לאברהם בעקידה הי' מיכאל וקצת מהם אומרים שהוא אוריאל ותרווייהו איתנייהו כי מתחולה ויקרא אליו מלאך ד' הי' מיכאל כ"ג שלמעלה שממנו יניקת אברהם לתתא שהיה אז כהן שירש ממלכי צדק בזכות שהקריב ב קרבנות הרבה ושפך דמן של רשעים והוא הי' אז אפיטרופס נהורא ימינא וטען נגד סמאל כמבואר במלת קח נא בגי' כח סמאל הנה איל בגי' מיכאל אח"כ כשהקריב את יצחק בא אוריאל לקבל קרבנו בדמות ארי שרבע ע"ג המזבח כשזכו ישראל והוא שיוציא בשעת יציאת נשמה כי נפשו יצאה והוצרך לבוא לג"ע ואוריאל הוא המוליך לג"ע: והנה נחלקו רז"ל ויצחק בא מהיכן הוא בא ח"א מבית מדרשו של שם ועבר וח"א שבא מג"ע. והנה קרא ומתניתא מסייע להדין דאמר מג"ע בא יצחק שהי' שם ג' שנים מיום שנעקד ע"ג המזבח עד יום שמזדווג לו בת זוגו. קרא מה שאמר ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה קשה יצחק היכן הי' למה לא הזכירו הכתוב שלא הספיד אותה כהלכה הלא אחת היא לאמה זה יצחק שיולדת לעת זקנתה. אבל הענין לפי שלא היה אז יצחק בזה העולם לכן כשראתה אותו רבקה שאלה מי האיש הלזה ההולך לקראתינו ויאמר העבד הוא אדוני וקשה וכי דרכה של רבקה לשאול וללכת אחרי הבחורים אם דל אם עשיר ורש"י פי' ראתה אותו הדור הקושי' יותר חזקה בשם אמ"ז מוהר"ר נתן ז"ל מהראדני שמעתי היה לה לומר מי האיש הזה למה אמרה הלזה אלא שנזרקה בה נבואה שהוא בן ה"ה דהיינו בן אברהם שנתוסף לו ה' ובן שרה שנשתנה שמה למעליותא להיות לה זרע כי אלה תולדת שמים וארץ בה' בראם (בראשית מז) ה"א לכם זרע והי' ל"ז שנים כשנעקד לכן אמרה הלזה ואנא אוסיף נופך משלי וכי מה רמזה בזה מה לי שהוא בן ל"ז או יותר אבל יש בו סוד גדול כי יש להקשות עוד למה השיב אליעזר הוא אדוני הל"ל בן אדוני וי"מ לפי שנתן כל אשר לו דייתקי ליצחק הי' הוא האדון שלו ממש א"כ למה אמר לבן ותהי אשה לבן אדוני אבל הענין כשראתה רבקה את יצחק שהוא מסטרא דדינא לכן אמרה מי האיש הלזה שהוא מבין תרין נוקבין תרין ההין שהם תרין פיות דחרבא דקב"ה והוא בן ל"ז לקביל ל"ז אלהים של מעשה בראשית גם ל"ז עולה הבל הוא ה' כמבואר בתקוני' גם ראתה שעלה לה"ב אש גם ראתה שהוא מסטרא דנוקבא כמ"ש המלאכים והנה בן לשרה אשתך לכן הוצרך לצאת נפשה (איוב יד) כי אדם ילוד אשה ר"ל מי שהוא מסטרא דנוקבא קצר ימים ומן הדין הי' לאברהם ושרה לחיות עוד שנים כמ"ש ואברהם ושרה זקנים באים בימים כי בת זוגו ממש היתה וגם אמנה אחותי בת אבי היא מן עולם הנשמות בת אביו ודאי כי כל הנשמות באין מאבא מחכמה עילאה אך לא בת אמי בזה העולם וא"כ היו ראוין לצאת נשמתם בבת אחת ואחר ל"ז שנים מת אברהם ז"ש ויהיו בגימ' ל"ז שהיתה ראויה לחיות עוד רק שלפי שנפש יצחק מסיטראה בעלותו עד להב מזבח יצאתה נשמתו ונפשה, היתה קשורה בנפשו לכן הוצרך גם למות אז ולפרוח רוחא ברוחא באתדבקותא חדאכי הוא בא מכחה וקשורה בשלהבת ז"ס גדול ממיתת שרה אחר העקידה מיד והנה אז כשהועקד וא' יצחק לאברהם אבי כמ"ש בזהר הלא אח אבי איש חסד למה נלבשת עתה במדת הדין והשיב אברהם הנני בני ר"ל עתה אלהים נסה את אברהם ונתלבשתי במדת בני ואני מלובש בדין לאכללא חסד בדין ודין בחסד אבל לפי דרכי הנני בני ר"ל עתה שיצאה נשמתך שלך ממך לא תהי' עוד מסטרא דנוקבא רק הנני בעת הזאת עתה בני כמ"ש חבקוק ג) בקרב שנים חייהו שגם חבקוק בא מנוקבא (מלכים בד) את חובקת בן וכן דוד באמרו (תהלים קיו) אני עבדך בן אמתך שהי' מסטרא דנוקבא לכן הי' נפל והנה כשהקריב איל שבא באתרי' דיצחק נעשה הוא בנו ז"ש ויעלהו לעולה תחת בנו ר"ל שנעשה עתה בנו ונתלבש בחסד ז"ש רבקה מי האיש הלזה רואה אני שהוא מבין תרין נוקבין תרין ה' וא"כ הוא מסטרא דנוקבא גם ל"ז שנים של שרה מורים באצבע שהוא מסטרא דשרה אמו שאל"כ הי' לשרה לחיות עוד ל"ז שנה למות עם בת זוגה יונה תמה שיחי' עוד ל"ז שנה אלא ודאי זה הדבר אשר דברתי שנפש יצחק קשורה בנפש שרה וכשיצאה נשמתו בשעת עקידה נתקשרה נפש בנפש ומתה שרה בו בפרק ולהתדבקא נוקבא בנוקבא לא בעינא דינא בדינא כי רבקה היא ממש שרה גלגולא ודיוקנא לכן חזרו הסימנים כשהביאה יצחק האוהלה שרה אמו ממש בסוד הבשורה שבשרה לאברהם הנה ילדה מלכה גם היא וגו' והשיב אליעזר הוא אדוני עתה שיצא מג"ע נכנס בו רוח שלמעלה והוא אדוני איש חסד, ז"ש ראתה אותו מהודר ר"ל מן ג"ע שיצא זכינו לזה שמקרא מסייע שיצא מג"ע. ומתניתא מסייע להדין כי ארז"ל במ"ר פ' תולדות ויגדלו הנערים אותו היום ל נעשה בן י"ג שנים ועשה אביהם בר מצוה ומכאן למדו לומר ברוך אתה ד' שפטרני מעונשו של זה אפי' שרמ"א בא"ח בהגה"ה כותב שלא לומר בשם ומלכות אין אני מודה לו בזה הפסק מאחר שאנו מוצאין במדרש אגדת א"י סמך לברכה זו במקום זה כדאי לסמוך עליו שהרי סמכו על פיו הירושלמי לברך ברוך אתה ד' מקדש שמך ברבים וכ"כ הטור גם זה מדרש רבה אגדת א"י וגדולה מזו כתב הטור שבאשכנז נהגו לברך ברכת נותן ליעף כח על פי מדרש חדשים לבקרים וק"ו הדברים כי שם לא הוזכרה הברכה במדרש והגמרא חולק עליו מאחר שלא מצינו ברכה זו בגמרא בבלי וירושלמי לכן לא ואמרו אותה מ"מ הפוסקים האגודה מביאין אותה בפסקיהם ואני תקנתי לומר ברוך הנותן ליעף כח ואז נתקיימו שניהם המדרש והפסוק והסכמתי עם הב"י שלא לזכור שם ומלכות ואע"פ שהרא"ש בעצמו במס' בכורות וטור יו"ד בסימן ש"ה שכל ברכה שלא הוזכרה במשנה ובתוספתא או בגמרא אחר שסתמו רבינא ורב אשי אסור לברך הלא הטור בעצמו כתב בא"ע סימן כ"ג ברכות בתולים אע"פ שלא הוזכרה לא בגמרא ולא בתוספתא ולא במדרש מ"מ נחזור לדין שאני פוסק במקום הזה לברך בשם ומלכות ובאם יזכני האל אז יקימינו זכינו לדין שיעקב ועשו היו אז בני י"ג שנים בר מצוה וקשה הלא זה א"א כי אמר ז"ל באותו פרק מת אברהם ה' שנים קודם זמנו שלא יראה ברעה של עשו ואברהם בן קע"ה מת והראה לו מכפלה מנין חייו וכנגדו קע"ה פרשיות בתורה כי תורת חסד על לשונה מדתו של אברהם ואברהם הי' בן ק: כשנולד יצחק ויצחק בן ל"ז שנה כשנעקד. על גבי המזבח נמצא הי' אברהם מנין יופיאל שר קבלה מוציא פי ד' ויצחק הי' בן ס' בלדת אותם א"כ הי' אברהם בן ק"ס (משלי יז) מצרף לכסף דא אברהם שהי' בן "כסף והי' מצורף מסיג וחלאה כי יעקב פדה את אברהם מכבשן האש שנמשל לאסטרלוגא וכו' א"כ הי' עשו ויעקב בני ט"ו שנה כשמת אברהם הזקן והאיך אמרו שבאותו הפרק הי' בני י"ג שנים. אבל האמת יורה דרכו שאותן שני שנים שהי' יצחק בג"ע לא קחשיב כי באמת הם אינם מן זה העולם רק מן עו"הב ולמה ימנה אותם תחת השמש והוא הי' למעלה מהשמש והי' אז באמת בן ס"ב שנה ולדעתי ג"כ מתורץ שאמרו רז"ל במדרש רבה ותנחומא בפ' קרת וכן במדרש על פסוק (דברים יא) למען ירבו ימיכם אשר נשבע ד' לאבותיכם שהיו ימי האבות כימי השמים על הארץ שהוא ת"ק שנה מהלך הארץ לרקיע וק' הלא האבות העולם חיו תק"ב שנה אברהם קע"ה יצחק ק"פ יעקב קמ"ז הרי תק"ב בך בטחו אבותינו מנין בך באי"ק בכר הוא ת"ק הרי "תקב מנין (שיר א) "היפה "בנשים (תהלים קג) מלכותו בכל משלה להגין בעד "אדום "ישמעאל. "דין "של "גיהנם. "ארצה "בני "קדם במיתקלא חדא וא"כ למה אמרו שלא חיו רק ת"ק שנה ובע"מ כהונה במדרש חזית פירש שאותן שתי שנים שהי' בימי יעקב רעב לא קחשיב אבל לבי אומר לי שאלו שני שנים שהיה יצחק חוץ מגלגל היומי לא קחשיב כי הי' בג"ע והדין עמהם שלא לחשוב רק חיי העולם הזה ולא עוה"ב יהי רצון שכל הני מילי תידרשון משמי: (חסר) ועיין בקונטרס אחר למ"ד שבא מג"ע האי קרא לאו סיפא רישא כי מה ענין והוא יושב בארץ הנגב לתחלת המקרא בשלמא למ"ד שבא מבית מדרשו של שה הודיענו שבא מבית המדרש ומילא מקום אבותיו שלא פסקה ישיבה כל ימיו ממנו במקומו הוא שנאמר והוא יושב בארץ הנגב כמ"ש (שופטים א) ארץ הנגב נתתני לקיים קרא (קהלת א) וזרח השמש ובא השמש אבל לפי הדעה שבא מג"ע שנעשה עולה תמימה מחדש וישב כל היום ועסק בתורה ויש ליישב המקרא הנה על כמה אופנים. במדרש חזית ובירושלמי (שיר ו) דודי ירד לגנו לערוגת הבושם לרעות בגנים וללקוט שושנים המקרא הזהלא סיפא רישא מתחלה פתת ביחיד בגנו וסיים ברבים בגנים. דודי זה הקב"ה ירד לגנו זה העולם לערוגת הבושם ללקוט צדיקים מן העולם מה בין מיתת זקנים לנערים וכו' ע"ש עשה ג' משלים

ויצחק בא כו'. דהנה יצחק הי' לו פחד מה' ית' כי פחד על הקרובים שהיה מקורב מאד לה' ית' מהיכן בא אדם לזה אם לומד גמרא בדחילו ורחימו. וזה ויצחק בא. פי' מדרגת יצחק [בא] מבא באר הוא תורה שבע"פ הפי' לתורה שבכתב. כמו באר את התורה הזאת. לחי רואי שרואה לה' יתברך ואל יתיירא אם הוא בפחד מפניו ית' שלא לעורר דין על עצמו ח"ו אדרבה אם יש דין למטה אין דין למעלה עליו. וזה יושב בארץ הנגב הוא דרום חסד:

מבוא באר לחי רואי. שֶׁהָלַךְ לְהָבִיא הָגָר לְאַבְרָהָם אָבִיו שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה (בראשית רבה):