וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צידה [צָֽיִד׃]
תיבת גמא
בפסוק שא כליך וקשתך כו' ודברי רבקה הביאה לי ציד כו' לאשר אנ"י מצוה כו' עיין י"ד סימן ב' להר"מ ז"ל מומר לד"א צריך לבדוק לו סכין יצחק לא חשד אותו בגזל כ"א לזרוזי נפשיה גם י"ל להר"מ ז"ל מומר הרבה פעמים מצריך לבדוק סכין מדרבנן. ורבקה ידעה שעשו חשוד על הגזל כמ"ש לצוד ציד להביא כפירש"י ז"ל גם חשוד על עכו"ם מומר לעכו"ם לכל התורה אין לו נאמנות על השחיטה גם להכעיס לא היה בכלל וזבחת מי שמאמין בזביחה א"כ יאכיל אביך נבילות ע"כ שמע לאשר אנ"י מצוה אותך דטעמא מאי כבוד אב קודם לכבוד אם שהיא מחויבת בכבודו אבל כולנו בכבוד המקום חייבין אני ה' עיין י"ד סימן ר"מ כאמור.
מחוקקי יהודה; יהל אור
(ב) פי' כלי זיין שאתה צד בהם, כי שם "כלי" הוא כלל לבגדים וחפצים ושארי דברים לצורך האדם כמו "ויפשיטו את כליו" (ש"א לא ט) "וככלה תעדה כליה" (ישעי' סא יו"ד):
תיבת גמא
והא דשא קשתך היינו גיריה דילה חץ לאשוט עופא בהדי דפרח עיין רא"ם ז"ל. והנה בחולין י"א יליף בתר רובא משחיטה ועיין בחה"ר דלמא קרע העור למ"ד יש בדיקה לוושט מבחוץ לנקב וקדשים נמי בשעה שחתך העור משא"כ עופא בהדי דפרח א"א לבדוק ומנא ידע שציפור זה חי יב"ח ע"כ מוכח וודאי דאזלינן בתר רובא וי"ל דרש הוא זה ולא מפורש ועיין מ"ש בפ' חיי שרה במשנה דטהרות פ"ו מ"ד יע"ש.
רש"י
שא נא. לְשׁוֹן הַשְׁחָזָה, כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ (ביצה כ"ח), חַדֵּד סַכִּינְךָ וּשְׁחֹט יָפֶה, שֶׁלֹּא תַאֲכִילֵנִי נְבֵלָה (בראשית רבה):