בראשית ל:יד מפרשים: מחוקקי יהודה; קרני אור, בעלי ברית אברם, רש"י ואבן עזרא

[ח] ובפס"ז (ברא' ל, יד) מיני פירות הן וכה"א "הדודאים נתנו ריח" ומצאנו לדודאים שהם כמין סלים, שבהן מכניסים את הפירות, כמו "שני דודאי תאנים" (ירמי' כד א) הדוד אחד תאנים טובות (שם שם ב) ועיקר הדבר הם הפירות", וכן פי' הרשב"ם, דודאי תאנים, כדכתיב "הדודאים נתנו ריח" והמתרגם יתרגם שם כריח בלסמו"ן, ועיין בס' "רב פעלים" שהביא מס' ערוך הגדול, רפואות ללשונותם למשפחותם שהדודאים הנקראים מאַנדראגורָא בלשון יוני ורומי, שאין אדם רשאי לעוקרם מפני שהעוקרם מת, אלא קושרין חבל, ראשן אחד בשרש, וראש השני קושרין בצואר הכלב, והכלב עוקרן ומת, וכן כתב ר"י קארו זקינו של הרב בית יוסף בס' תולדות יצחק פ' ויחי בפ' "יששכר חמור גרם", וכן הוא במדרש הגלוי הובא בס' צרור המור פ' ויצא, גם בהעתקה המיוחסת לשבעים זקנים הועתק "מנדרגורש" שכן שמו בלשון יון ובלשון רומי, ובל"א "אלרוין", וכן כתב שד"ל, שהתרגום האלכסנדרי תרגם "מנדראגורי" והי' הקדמונים עושים מהם כשפים להביא אהבתם בלב זולתם, וכל זה רחוק, כי רחל לא היתה צריכה לכשפים כדי שיאהבנה אישה, ואנחנו לא נדע איזה פרח הוא הדודאים:

[ט] עיין ברמב"ן מה שכתב על דבר הדודאים, ובס' "רב פעלים" הביא מס' ערוך הגדול שהדודאים הם רפואה מפוארה לכאב ושלהבת עינים ודעתו שלכן הביא ראובן לאמו מפני שהי' עיני לאה רכות, ועל כי השרש הזה רפואה לעינים וסגלה להריון, ורחל עקרה היתה, ועיני לאה רכות הי', לכן נפלו שתיהן על המציאה הזאת, ועיין בנוספית שם מהמו"ל שכתב שראה בעיניו הדודאים שהביא אתו הרב מ' אליהו זאב הלוי לעווין--עפשטיין בבואו מארץ לחו"ל, ודמות אדם להנה, אשר לא יחסר בם כל אבר מאברי האדם, ובולטים המה מכל צד, לפעמים המצא ימצאון במעבה האדמה, פעם בתמונת זכר, ופעם בתמונת נקבה, ופעם אשה וילד ישב על ברכיה, ארך השרש הזה הוא כמו רבע באמה, ועביו כמו מטה עב, גזעו שֹרַש בארץ עמוק כמו חמשה מעטער וממנו יצא פרח ויציץ ציץ ממעל לארץ הנותן ריח טוב, וקבלה בידיהם מאבותיהם שם, כי יועיל שרש זה להריון, ועד היום משתמשים בו שם בבתי המרקחת לרפואות וטעמו מר, וגם הערבים שם יקראום "דודאים", ואף גם בא"י המצא ימצאון רק לפעמים רחוקות מאוד, ואז יקר מחירם עד ערך 25 פראנק":

וילך ראובן בימי קציר חטים. י״ל מהו וילך להיכן הלך היל״ל וימצא ראובן דודאים בשדה בימי קציר חטים ויבא אותם וגו׳. ועוד למה לא רצתה לאה שתתן מדודאי בנה לאחותה שאין ראוי לה להכעיס לאחותה ולקנאות בה כ״ש אם הדודאים הם מועילים להריון כדברי קצת מפרשים. ויותר ראוי היה לה לבקש לאחותה דבר שיועיל להריון כדי שלא תשאר גרועה מאחת השפחות. עוד יש תימה בדברי רחל שאמרה. לכן ישכב עמך הלילה תחת דודאי בנך. וכי לא היה לה מה ליתן לה תחת הדודאים כי אם שישכב עמה שאין ראוי לה לזלזל כמשכבו של צדיק. ועוד יש לתמוה על יעקב ע״ה שנראה שפירש מלאה ממ״ש המעט קחתך את אישי. ואיך פרש ממנה ומנע ממנה מצות עונה. ועוד מהו זה שמייחסין תמיד הדודאים לראובן כאומרו תני נא לי מדודאי בנך ולקחת גם את דודאי בני. תחת דודאי בנך כי שכור שכרתיך בדודאי בני. ג״כ למה ייחס אלו השני בנים שילדה ליעקב כמ״ש. ותלד ליעקב בן חמישי ותלד בן ששי ליעקב. ועוד מניינא למה לי. ועוד כי נתן אלהים שכרי וגו׳. היל״ל כי שכרתי אישי בדודאי בני. ועוד מה הכריחה לתת שפחתה אחר שכבר ילדה ד׳ בנים. וי״ל שלאה כאשר עמדה מלדת פירש ממנה יעקב שנראה לו גנאי בדבר שיזקק לה מאחר שאינה יולדת אחר שהוא לבטלה. לכן לאה מרה לה שפירש ממנה אותו צדיק. ואחר שראתה כוונתו שלא פירש ממנה אלא לפי שאינה יולדת. לכן נתנה שפחתה לאשה. וביקשה מהשי״ת שבזכות זה יפקדנה ויתן לה הריון כדי שלא יפרוש ממנה יעקב שאין כוונתה להוליד ולאסיף בנים כי כבר הודתה להשי״ת שנתן לה יותר מחלקה. אמנם לא ביקשה בנים רק כדי שלא יפרוש ממנה אותו צדיק. ואע״פ שניתנה לו שפחתה לא הועילה כלום כי לא רצה עוד יעקב להזקק לה אחר שכבר עמדה מלדת ויש לה בנים. והנה בראות ראובן זה הענין נתקנא על עלבון אמו. ומחמת זאת הקנאה ג״כ בלבל יצועי אביו לכבוד אמו. לכן נזדרז לבקש סם המועיל להריון כמו הדודאים. ולז״א וילך ראובן כלומר שלא הלך כי אם בעבור לבקש הדודאים לאמו והאל ית׳ הזמינם לו. ויבא אותם אל לאה אמו. ולזה נקראו על שמו בכל פעם שמזכיר אותם בעבור שהשתדל בהם ואמר. ותאמר רחל אל לאה תני נא לי וגו׳. ותאמר לה המעט וגו׳. אפשר שהדודאים הללו היו מוטעים ולא היה בם כדי להספיק לשתיהן רק לאחת מהן. ולזה אמרה לה המעט קחתך את אישי וגו׳. כלומר אחר שכוונתי בדודאים הוא כדי שיזדקק לי בעלי אחר שפירש ממני ולקחתו אתה לעצמך ולא חששת לענויי לכן אין ראוי לך לקחת הדודאים. אחר שכוונתי להם להריון כדי שישוב להזדקק לי. ולזה השיבה אותה רחל לכן ישכב עמך הלילה תחת וגו׳. שודאי ידעה כוונתה שלא תתנם בכל ממון שבעולם. שאין כוונתה רק שלא יפריש ממנה בעלה. לכן להפיק רצונה אמרה לכן ישכב עמך וגו׳. שזהו עצמו תועלת הדודאים. ולזה תמצא שכשנתעברה ביששכר לא פירש ממנה עוד וחזרה ונתעברה בזבולון אע״פ שלא אמרה רק לילה אחד מ״מ אחר שראה יעקב שנפקדה לא פירש ממנה. ומשם תבין שמתחלה לא פירש ממנה כי אם לפי שלא היתה ראויה ללדת ואמר ויבא יעקב וגו׳. ותצא לאה לקראתו וגו׳. אע״פ שאמרו רז״ל (כתובות ע״ב) שהתובעת בפה נקראת חצופה אלא שעושה דברים שיתן דעת הבעל עליה כמו שאמרו (עירובין ק׳) דמרצייא ארצויי. שאני הכא דלא אפשר בלאו הכי ותביעתו בפה הויא כרצוי לבד. והנה אע״פ שאמרה אלי תבוא. לא נתרצה יעקב אבינו ע״ה שיבוא אצלה. עד שאמרה לו כי שכור שכרתיך בדודאי בני. כלומר בעל כרחך אתה בא. ועכ״ז היה מגמגם בדבר מצד שאינה יולדת שלא יהיה זרעו לבטלה גם שנראה שיש ח״ו כדמות חוצפה בדבר עד שהאל ית׳ סייע בדבר כדרז״ל (נדה ל״א) על וישכב עמה בלילה. ושלא תאמר שיש ח״ו שמץ דבר מבני תשע מדות שזו חצופה ח״ו. לזה אמר (שם י״ז) וישמע אליה אלהים. ותהר ותלד ליעקב בן חמישי. כלומר צדיק כיוצא ביעקב והוא חמישי לראשונים ועמהם במנין ושוה להם וכן ג״כ בזבולון בן ששי ליעקב. וכן ג״כ תמצא בשפחות נאמר ליעקב לומר שגם הם צדיקים דומים לו עם היותם בני השפחות. ואומרו נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי וגו׳. כלומר שהזכות הוא מחמת שנתתי שפחתי לאישי. ואם היה נזקק לי מתחלה כשנתתיה לו כבר הייתי מעוברת. אלא שהוא מנע שפירש ממני. ולזה לא קראתי ע״ש שכירות הדודאים שאדרבה היה נראה הדבר מגונה. ואפשר לומר שקראתו יששכר בשני שיני״ן לשני השכירות. שכירות הנז׳. ושכירות הדודאים שהוא ג״כ מצוה שהיתה כוונתה לשם שמים ולא פרסמה כי אם אותה שנראית לכל שהוא מצוה. הרס״ו זללה״ה:

בימי קציר חטים. לְהַגִּיד שִׁבְחָן שֶׁל שְׁבָטִים; שְׁעַת הַקָּצִיר הָיָה וְלֹא פָשַׁט יָדוֹ בַגֶּזֶל לְהָבִיא חִטִּים וּשְׂעוֹרִים, אֶלָּא דְּבַר הַהֶפְקֵר, שֶׁאֵין אָדָם מַקְפִּיד בּוֹ: