בראשית ל:כג מפרשים: דגל מחנה אפרים, מחוקקי יהודה; קרני אור, רש"י ואבן עזרא

ותאמר אסף אלקים את חרפתי ותקרא שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר צריך להבין זה בתחלה אמרה אסף אלקים וכו' ואח"כ קראה לו שם אחר שהוא יוסף והיה לה לקרות שמו אסף ומדוע נשתנה כאן מבשאר שמות שנכתב בתחלה אצל כל אחד ותאמר דנני וכו' ותקרא שמו דן וכן כולם ובפרט שאותו השם שקראה לו שהוא יוסף הוא סותר לגמרי והיפוך מן המכוון הראשון שהוא אסף הוא לשון אסיפה והכנסה שלא יהיה עוד ויוסף פירושו לשון הוספה שיהיה עוד נוס': וי"ל לפע"ד כך דהנה היא היתה צריכה ליתן הודאה לשעבר שהש"י לא עזב אותה ברחמיו ונתן לה בן וגם היתה רוצה להתפלל על העתיד שיוסי' לה ה' עוד בן וידוע אל"ף הוא יוד ו שאל"ף נכתבת יו"ד וא"ו יו"ד כזה א שהוא מספר יו"ד ו וכך היא שיעור הפסוק ותאמר אסף אלקים את חרפתי ונתנה הודאה לשעבר אך ותקרא שמו יוסף והטעם לאמר יוסי' ה' לי בן אחר היינו שהיתה צריכה גם לומר ולהתפלל על העתיד ולכך קראה שמו יוסף שבזה השם נכלל שניהם תפלה כפשוטו יוסף ה' וגם הודאה לשעבר כי יוד ו היא א' כנ"ל נמצא אותיות יוסף הם ג"כ אסף והשתא מורה על שניהם והבן:

[יג] ורש"י ז"ל פי' ענין הכנסה והטמנה, וכן פי' הרשב"ם, ואו"ת "כנש", וכתב הרמב"ן, והנכון דעת אונקלס שעשאן כולן לשון קבוץ וכנוס כפשוטם וכו' ויאמרו אסיפה בחרפה שתתקבץ ולא תתפזר בין בני אדם להיות נדברים בה עוד בחוצות:

[יד] יתכן שבזמן ההוא הי' מקצת אנשים לוקחים שתי נשים אחת לפ"ו, ואחת לתשמיש בלבד שהי' משקין לה כוס של עיקרין, כמו שהי' עושין בדור המבול, וכך הי' אומרים ליצני הדור שלרחל השקה כוס של עיקרין, וזאת היתה חרפה גדולה לרחל לחשבה כזונה, ולזה אחר שילדה והוסר חרפתה ממנה אמרה, אסף אלהים את חרפתי (ר"י קארו):

אסף. הִכְנִיסָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא תֵרָאֶה, וְכֵן אֱסֹף חֶרְפָּתֵנוּ (ישעיהו ד'), וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיתָה (שמות ט'), אָסְפוּ נָגְהָם (יואל ד'), וִירֵחֵךְ לֹא יֵאָסֵף (ישעיהו ס') – לֹא יִטָּמֵן: