דברים ג:כא מפרשים: חזקוני, אור החיים, העמק דבר ומנחת שי

ואת יהושוע צויתי וגו׳‎ היינו דכתיב בפרשת פנחס ויסמוך ידיו עליו ויצוהו. שלימא סדרא דפרשת דברים

וְאֶת יְהוֹשֻׁעַ צִוֵּיתִי וְגוֹ׳. פֵּרוּשׁ, צִוִּיתִי לְבַל יִירָא מֵהָעַמִּים, כְּמוֹ שֶׁאָמַר בְּסָמוּךְ (דברים ג:כב) ״לֹא תִּירָאוּם״, וְאֵינוֹ חוֹזֵר עַל מַאֲמַר ״עֵינֶיךָ הָרוֹאוֹת״ כִּי בָּזֶה לֹא יֻצְדַּק לְשׁוֹן צִוּוּי.

ואת יהושוע צויתי וגו׳. לכאורה אך למותר הוא להזהיר ליהושע. שהרי הוא בעצמו אמר בשעת מרגלים ואתם אל תיראו את עם הארץ וגו׳. גם אינו מדוקדק לשון בעת ההיא. מתי היתה השעה המיוחדת לאזהרה זו. אלא כמש״כ דעיקר עסק של ב״ג וב״ר לא לנחת ולרצון היה למשה. וגם יהושע ידע מזה שמסוכנים המה שני השבטים שיסורו מהר מעבודת ה׳. עד שבהיותם נפטרים ממנו הזהיר אותם ביחוד כמש״כ בס׳ יהושע כ״ב שאמר להם רק שמרו מאד לעשות את המצוה וגו׳ ובעשותם מזבח גדול למראה פחדו פחד ואמרו להם ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם וגו׳. מש״ה בראותו כ״ז נפל לבבו כמעט. שמעתה אינו דומה כמו אז בהיותם בקדש. אבל משה רבינו חיזק לב יהושע: