ויקרא כד:יט מפרשים: אבן עזרא, העמק דבר, הכתב והקבלה ואדרת אליהו

כן יעשה לו. ואמר שמשון כן עשיתי להם:

ואיש כי יתן מום בעמיתו. הוא עמית בתורה ובמצות שהוא במעלה מסתם אדם בישראל. וזה מושכל דאיסור הכאה לישראל ועונשו בד״ש ודאי אינו דומה כל אדם זל״ז. וכל מי שגדול עונש המכהו חמור לקל הערך ממנו אבל כ״ז אינו אלא בידי שמים אשר הוא אזהרה מד״ת מדכתיב לא יוסיף להכותו וגו׳. אבל כאשר עשה. מה שעשה כן יעשה לו בב״ד:

ואיש כי יתן וגו'. פרשה זו קשה מאד, כי לפי פשטות הדברים נראה ברור, שהחובל בחברו חייבתו התורה עונש בגופו, כאמור כאשר עשה כן יעשה לו שבר תחת שבר וגו', ואמר עוד כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו, ודבר זה יתנגד אל טבע האדם ודעתו, להעניש עונשי גוף כאלה באדם, וכבר באה אלינו הקבלה האמתית מפי רבותינו, שלא יענש החובל לעולם עונש הגוף כ"א עונש ממון, לכן יאמרו המפרשים שהתורה לא הזכירה פה רק מה שהיה ראוי לענוש את החובל, ועז"א כאשר עשה כן יעשה לו כן ינתן בו, כלומר היה מן הראוי לענוש בכמו אלה, עי' בדברי המפרשים, וזה לא ירוה צמאון דורשי האמת, היאך תזכיר התורה העונש שהיה ראוי לחול עליו, ותעלים ממנו במה יענש באמת; ונראה לי ביאור הפסוקים בדרך הקרוב אל הפשט באופן שיסכים הלשון עם המוסכם בטבע ובדעת האדם ועם הקבלה, והוא זה. ידענו שאות הוא"ו הוראתו גם כן כמלת כן, להשואת דבר לדבר (קאָמפראטיף, פערגלייכונג), כמו מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק (משלי כ״ה:כ״ה), תרגומו היכנא שמועתא טבתא, והיתה יד ה' בכם ובאבותיכם (שמואל א י״ב:ט״ו), תרגומו כמה דהות באבהתכון, ויוכח גבר עם אלוה ובן אדם לרעהו (איוב ט״ז:כ״א), תרגומו היך אנש, כן אות וא"ו שבמלת ואיש כאן פי' כמו, כן איש; כי אחרי שאמר. מכה נפש בהמה ישלמנה, אמר אחריו. ואיש כי יתן מום בעמיתו (זאָ אויך ווענן יעמאנד זיינען נאכסטען פערלעצט), ר"ל כמו שבמכה נפש בהמה יש תשלומין, ככה הדין באיש כי יתן מום בעמיתו; ואחרי שאמר בדרך כלל שהחובל בחברו ידמה למכה נפש בהמה, שבשניהם יתחייב תשלומי ממון, הוסיף לבאר בדרך פרטי גדר ואופן תשלומי המום, עז"א: