בֶּן־אָדָ֗ם בֵּ֤ית יִשְׂרָאֵל֙ יֹשְׁבִ֣ים עַל־אַדְמָתָ֔ם וַיְטַמְּא֣וּ אוֹתָ֔הּ בְּדַרְכָּ֖ם וּבַעֲלִֽילוֹתָ֑ם כְּטֻמְאַת֙ הַנִּדָּ֔ה הָיְתָ֥ה דַרְכָּ֖ם לְפָנָֽי׃
צוארי שלל
בית ישראל יושבים על אדמתם וכו' כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכו' ויבא אל הגוים וכו'. אפשר לפרש כטומאת הנדה ולא אמר כנדה. שהם לא נתיאשו מלשוב ודעתם תמיד ליטהר. אך יש הפרש שהנדה כל מעינה ורעיוניה למהר וליטהר ומזרזת עצמה אבל הם מתעצלים וז"ש כטומאת הנדה היתה דרכם לפני ולא אמר כנדה הם לפני דהנדה זריזה וממהר' ליטהר והם עצלים ולזה אמר כטומאת הנדה דמ"מ היא טומאה עוברת. ולכן על טומאת הארץ מוכרח להוציא' וז"ש ואשפוך חמתי על הדם וכו' טמאוה ולא סגי בלא"ה. ואפיץ וכו' ויזרו וכו' וטיבותא היא לגביהו זה שמפוזרים דקצתם אשר היו תחת ממשלת מלך א' אין המלך מכלה אותם דקרו ליה מלכותא קטיעא. וגם אני חושב לקרבם כשם שהם יש בלבם לשוב וזהו כדרכם וכו' שפטתים שלא לכלותם אלא דעתי עילוייהו. ואמר ויבא אל הגוים וכו' לשון יחיד אפשר שהכונה כי עתה בבואם אל ארץ העמים מראים שאוהבים זה את זה ויש ביניהם אחדות והם אנשי שלום וז"ש ויבא אל הגוים כאלו כולם איש אחד ועי"ז יש חילול ה' שנראין צדיקים אז יאמרו בגוים עם ה' אלה טובים וישרים ומארצו יצאו וזה מורה ח"ו מבלתי יכולת:
צוארי שלל
א"נ במ"ש הרשב"א דהא דאמרינן מכאן מודעא רבא לאורית' היינו טרם שבאו לארץ אמנם כשבאו לארץ אין כאן מודעא דמתנת הארץ על מנת שיקיימו תורה ומצות כדכתיב ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור ישמרו חקיו וכו'. וז"ש יושבים על אדמתם שאין טענת מודע' ועכ"ז ויטמאו אותה היתה דרכם לפני שאני מלך העולם ודינא דמלכותא דינא. וכי תאמרו דארץ ישראל מוחזקת מאבותנו ולנו אינה מתנה אלא ירושה. וכפ"ז אין מקום לתנאי דהארץ שלנו וגם דינא דמלכותא היינו מטעם שיכול לגרשם מארצו וזוהי ארצנו. מ"מ לכל הדברות על ז' מצות חייבים וז"ש ואשפוך חמתי על הדם אשר שפכו ובגלוליה' שהם העריות טמאוה והם מכלל הז' מצות וכמ"ש בספרי עוברים ז' מצות ורוצים לירש הארץ וכמ"ש הרב פרשת דרכים דף נ"א ע"ב. ואפיץ אותם בגוים וכו' כי הם טועים בכל והדין נותן לגרשם מן הארץ:
אהבת יהונתן
כטומאת הנדה היתה דרכם לפני. לפי הפשוט נר' דכמו שהנדה היא גלמודה מבעלה כל ז' ולאחר ז' ימים תטהר ומותרת לבעלה כך הם בני ישראל שהם טמאין בגולה ואולם לא לנצח יהיה אלא עד עת קץ אז יטהרו מטומאתם ויתעלסו באהבים עם בעלה ואילת אהבים יעלת חן. או יאמר ע"פ מ"ד בגמרא והובא במדרש ר"א אומר כתיב והדוה בנדתה וכו' האשה הזאת ע"י שפירשה מביתה ב' או ג' ימים קורא' אותה התורה דוה הה"ד והדוה בנדתה. אנו שפירשנו מבית חיינו ומבית מקדשנו כמה ימים וכמה שנים עאכ"ו ע"כ והאמת הוא אתו דלא אוי ואבוי. ואולם למה היה צריך לדון ק"ו מנדה. ונראה דיש עוד לדקדק למה כתיב בתורה דוה אצל נדה ולא אצל זבה שהוא טמאה יו"ד ימים וכתיב ואשה כי תזוב זוב דמה ולא כתיב דוה לפי מאי דפירשנו דמלת דוה מורה על שהיא מופרשת מבעלה. ונר' דידוע מאמר חז"ל עד יעקב לא הוה חולשא אלא אדם בא מן השדה ומת פתאום בעא יעקב רחמי ונתרצה לו שנא' ויוגד ליוסף ויאמר הנה אביך חולה. ויש לומר על שיעקב ביקש רחמים על החולה וחשב זאת לדבר טוב. היות דאם האדם יפחד פתאום וימות הם יסורין וכאב גדול אשר לא נהייתה כמוה כי כל דבר פחד ורעד כשבא פתאום על האדם הוא צער גדול ולכן מיתה ההיא משונה משאר מיתות. ואולם אם יחלה יום או יומים ויסבול הצער אחת לאחת לא יהיה כאב גדול במיתתו. וזהו ענין דכתיב דוה בנדתה כי היא היתה טהורה ובשעה חדא נפרשה מבעלה ולא הורגלה בזה כי פתאום באו לה חבלי הדם. ואולם זבה לא תהיה עד יום שלישי והיינו כשתראה ביום ראשון שומרת יום כנגד יום וכן השני עד יום השלישי ואז היא זבה ולכך לא כתיב דוה כי הורגלה ביום אחר יום ואיננה פתאום כמו נדה. וזהו ענין שהיה דורש ק"ו מנדה דכתיב דוה בנדה מפני שהוא פתע פתאום ואיננה כי אם לשבעה ימים א"כ איך לא ידוו כל הדווים על שברנו ועל מכאובנו כי היינו לעג וקלס בין הגוים ונפרץ ההיכל וזהו ענין שאמר כטומאת הנדה היה דרכם לפני וא"ש. או יאמר דהנה כאשר גלו ישראל מן הארץ הטובה נמוגו כל יושבי הארץ ואחזתם רעדה כי שמעו שישראל אשר בניו גלו על אשר לא שמעו בקול ה' אנו איך נתוכחה במשפט כי אנו משוללים מכל מעשה טוב ונפלה היראה בקרב האו"ה והתעוררו בתשובה כגון ננוה ואגפיה וכל המקומות ומבואר דמי חטאת נקראין מי נדה וענינם הוא דמטהרים טמאים ומטמאים טהורין כך היו ישראל כשהלכו לגולה היו האו"ה מתטהרין על ידם כנ"ל והם היו בתוך טומאתם דלכך גלו וז"ש כטומאת הנדה היה דרכם לפני וק"ל:
רש"י
בן אדם בית ישראל יושבים על אדמתם וגו'. כטומאת הנדה המשילה הכתוב לנדה שבעלה מצפה מתי תטהר ותאב לשוב אליה: