וְעַתָּ֗ה כִּבְשַׂ֤ר אַחֵ֙ינוּ֙ בְּשָׂרֵ֔נוּ כִּבְנֵיהֶ֖ם בָּנֵ֑ינוּ וְהִנֵּ֣ה אֲנַ֣חְנוּ כֹ֠בְשִׁים אֶת־בָּנֵ֨ינוּ וְאֶת־בְּנֹתֵ֜ינוּ לַעֲבָדִ֗ים וְיֵ֨שׁ מִבְּנֹתֵ֤ינוּ נִכְבָּשׁוֹת֙ וְאֵ֣ין לְאֵ֣ל יָדֵ֔נוּ וּשְׂדֹתֵ֥ינוּ וּכְרָמֵ֖ינוּ לַאֲחֵרִֽים׃
מלבי"ם
ועתה, שצריך כסף לקנות לחם מפני שהוא שנת הרעב, הלא כבשר אחינו בשרנו, וראוי שנאכל ג"כ לחם, כבניהם בנינו וראו שגם הם לא יהיו עבדים, והנה אנחנו כובשים את בנינו, ר"ל הלא נהיה מוכרח למכרם לעבדים בעבור הלחם, וגם יש מבנתינו שהם נכבשות כבר לשפחות [וגם כולל במלת נכבשות שנוהגים עמהם מנהג הפקר כמו הגם לכבוש את המלכה]. ואין לאל ידינו לפדותם, מפני ששדתינו וכרמינו הם לאחרים משנה העברה: