לֹ֣א תֹאסִפ֞וּן לָתֵ֨ת תֶּ֧בֶן לָעָ֛ם לִלְבֹּ֥ן הַלְּבֵנִ֖ים כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֑ם הֵ֚ם יֵֽלְכ֔וּ וְקֹשְׁשׁ֥וּ לָהֶ֖ם תֶּֽבֶן׃
דברי דוד
תבן אשטובל"א. בריש כירה פירש"י קש זנבות השבלים וגבבא הנגבב מן השדה אשטבל"א, וא"כ כאן מיירי ממה שנשאר בשדה דהיינו גבבא אבל התוספות כתבו שם דהנשאר בשדה שהוא אשטבל"א הוא נקרא קש. ותבן הוא מה שנקצר עם השבולת. וא"כ קשה דהא כאן כתיב תבן ממילא, לא הוה כאן אשטובל"א. וצ"ל דכאן קרי ליה תבן לשון זיבול כמ"ש התוס' שם מידי אחרינא:
ברכת אשר
בכל אחד מפסוקים אלה באה המלה "תבן" (בפסוק ז - פעמיים). ראוי לחשוב על חשיבותה של מלה־מנחה שכזאת. ואגב, למה בסוף־פסוק בת"ו סגולה? (פ' שמות תשנ"ו) בספר ה"מכלול" לרד"ק (דף קנ ע"א) כתב שישנן שבע עשרה מילים במשקלי קֶטֶל וקֶטַל שניקודן אינו משתנה מחמת הפסק אתנחתא או סוף־פסוק, וביניהן נמנית גם המלה "תבן" (מר' חזקי פוקס שי')