שמות מ:ב מפרשים: רמב"ן, אבן עזרא, כלי יקר ואור החיים

ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים את משכן אהל מועד על דעת רבותינו (בתורת כהנים סוף פרשת צו סימן קצא, ועוד) שהוא יום שמיני למלואים טעם הכתוב שתקים את המשכן ויעמד כן ולא תורידנו ולא תקימו עוד, כי בנסוע המחנות הלוים יורידו אותו ויקימו אותו. ולא הוצרך לצוות עתה על הקמת שבעת הימים הראשונים, כי אמר לו מתחלה והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראית בהר (שמות כ״ו:ל׳), וכיון שפירש לו עתה כי ביום החדש הראשון תהיה הקמתו לעמדה, הנה ידע כי שבעת ימי המלואים יצטרך להקים ולהוריד. ואולי היה כן להרגיל הלוים במעשהו כי ממנו יראו וכן יעשו, או היה להכתיר היום בעטרה זו:
ונראה לדעתם כי בשבעת הימים הראשונים היה מקים אותו בבקר בבקר, ועומד כן כל היום וכל הלילה, וכעלות השחר היה מוריד אותו וחוזר ומקימו מיד, כי הכתוב אמר ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה (ויקרא ח לה), ואין פתח לאהל רק בעת הקמתו: וכבר דרשו (בתורת כהנים ויקרא א ה) אל פתח אהל מועד, בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא מפורק ואמרו (זבחים נה:) שלמים ששחטן קודם שנפתחו דלתות ההיכל פסולין, שנאמר (ויקרא ג ב) ושחטו פתח אהל מועד, בזמן שפתוח ולא בזמן שנעול, וכן במשכן, עד שלא העמידו הלוים את המשכן ואחר שפרקו הלוים את המשכן פסולין. ועוד, שהיה מקריב בו תמיד של בין הערבים ומדליק את הנרות בערב:
ובויקרא רבה (עי' במדבר רבה יב טו) ראיתי, היה משה מעמידו ומפרקו שני פעמים בכל יום, רבי חנינא הגדול אומר שלשה פעמים בכל יום, שנאמר תקים (שמות מ׳:ב׳) הוקם (שמות מ׳:י״ז) ויקם (שמות מ׳:י״ח), אחת לתמיד של שחר, ואחת למלואים, ואחת לתמיד של בין הערבים ויתכן שכל זה רגילות, להודיע ענין הקמתו והסדר, ולא יעמידנו מפורק כלל: והכתוב שאמר כאן ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן (שמות מ׳:ל״ד) על דעתם היה זה ביום השמיני, כי אמר ויכל משה את המלאכה (שם פסוק לג), וכאשר כלה הקמה זו של אחד בניסן כסה הענן את המשכן וכבר כתב רש"י (ויקרא ט כג) מה שדרשו (בתורת כהנים שם) ויצאו ויברכו את העם, לפי שכל שבעת ימי המלואים שהעמיד משה המשכן והיה משמש בו ומפרקו לא שרתה בו שכינה והיו ישראל נכלמים ואמרו למשה, משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל, אמר להם אהרן אחי כדאי וחשוב ממני שעל ידי קרבנותיו ועבודתו תשרה בנו שכינה:
ובפרשת מלואים (תורת כהנים שם) יכול הוקם המשכן בראש חדש ושרתה שכינה בשמיני בחדש, תלמוד לומר וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדות (במדבר ט טו), מלמד שביום שהוקם המשכן שרתה השכינה על ידי מעשה אהרן הנה יאמרו בפירוש כי כסוי הענן את המשכן בשמיני למלואים היה, והוא אחד בניסן, אם כן תהיה כל הפרשה הזאת לדעתם ביום השמיני. והיה זה מפני שהכתוב יסדר כי צוה השם את משה שתהיה הקמת המשכן לכלותה ביום החדש הראשון באחד לחדש, ואמר כי משה עשה כן וכלה את כל המלאכה ואז כסה הענן את האהל, וכן תמיד. וחזר הכתוב אל תחלת הדבור אשר היה למשה מן האהל ואמר ויקרא אל משה (ויקרא א א), וכל זה בסדר נכון:
וכדמות ראיה להם מה שכתוב (במדבר ז א) ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן, ואם לא הוריד אותו מה טעם ביום כלות, כי ביום אחד החל וכלה, והראוי שיאמר ויהי ביום הקים משה את המשכן ועוד, שאמר שם זה הדבר אשר צוה ה' תעשו (ויקרא ט ו), וירא כבוד ה' אל כל העם (שם כג), ומשמעות זה שעדיין לא כסה הענן את אהל מועד ולא מלא כבוד ה' את המשכן. ומ"מ ביום ראשון של מלואים נדבר למשה משם כל הפרשיות הנאמרות מתחלת ספר ויקרא עד ויהי ביום השמיני (שם ט א), אבל לא היה הענן מכסה אותו, והיו סבורין שהיה הדבור למשה שם מן השמים כאשר היה בארץ מצרים: אבל במדרש חזית (קהלת א יב) מצאתי, ויהי ביום השמיני, זה היה ראוי להיות תחלת הספר, ולמה נכתב כאן, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה, ואם כן יהיה ויקרא אל משה מאהל מועד אחר וירא כבוד ה' אל כל העם ותצא אש ותאכל על המזבח (ויקרא ט כג כד), ויהיה הדבור לאהרן יין ושכר אל תשת (שם י ט) ממחרת, כי לא יתכן שנדבר לאהרן מאהל מועד קודם למשה ואיני יודע אם זה דברי הכל או הם דברי יחיד, כי על דברי ר' ישמעאל נאמרו שם:

ביום. מחלוקת הוא, וי"א כי יום השמיני למלואים, היה יום ר"ח ניסן והוצרכו לומר כי בשלשה ועשרים יום לאדר הקים משה את המשכן והנה יום תחלת המלואים היה משה סותרו ובונה להרגיל הכהנים ואמרו כי השעיר שדרש משה והנה שורף הוא שעיר ראש חדש, והנה צוה השם שיקים משה המשכן באחד לחדש הראשון ולא יסתרנו עד יום נסוע הארן, והנה מצאנו בספרי כי מישאל ואלצפן היו הטמאים לנפש אדם, והנה יום שמיני למלואים הוא שמיני לחדש ויש כדמות ראיה על זה, האחת למה לא הזכיר הכתוב שהיה משה מקים את המשכן וסותרו ואנה יהיה פתח אהל מועד אחר שיהיה נסתר, כי כתוב ופתח אהל מועד תשבו יום ולילה (ויקרא ח לה) יעיד כתוב, ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת (שם ט ג) וזהו שדרש משה, ועוד אם היה שעיר ראש חדש למה לא הזכיר שנים פרים ואיל אחד ושבעה כבשים, וכאשר הזכיר מלבד עולת הבקר (במד' כח כג) היה ראוי שיאמר מלבד עלת החדש, והנה על דרך הפשט ביום החדש הראשון היתה תחלת הקמת המשכן והנה זה המשכן הראשון הקימהו ביום אחד לחדש הראשון, והחלו לבנות הבית הראשון שהוא המשכן השני בחדש השני שהוא אייר בשני לחדש, כי כן כתוב בחדש השני בשני (דה"ב ג ב) ובתלמודנו כתוב כי יום חמישי יצאו ישראל ממצרים ואם הוא דרך קבלה נקבל ואם הוא דרך סברא לפני יום חמישי יצאו כי אין בין שנה פשוטה לתחלת שנה האחרת פחות משלשה ימים כי שנת חסרון שנ"ג וש"נ יצאו בשביעית ואם מעוברות הם חמשה בחסרון ובעבור שהכתוב אמר ביום השבת יערכנו (ויקרא כד ח) נראה כי ביום השבת ערך משה הלחם על השלחן, והנה ביום ששי הוקם המשכן, או ביום שבת אף על פי שאין זה ראיה גמורה כי יוכל הטוען להשיב ביום השבת יערכנו הכהן אחר שהוקם המשכן וערך משה הלחם, הנה הזכיר במעשה כי הקים משה המשכן כאשר אמרתי בשני המקצעות, והלוים שהם ממשפחתו הקימוהו, כי איננו מעשה יחיד ונתן האדנים למטה, ואחר כן שם הקרשים, ואחר כן הבריחים, ואחר כן הקים העמודים בעבור הפרכת ומסך פתח האהל, ואח"כ פירש האהל ושם עליו המכסה, ואחר כן שם הארון לפאת ים ונתן הלוחות בארון, ושם עליו הבדים, ונתן את הכפורת על הארון מלמעלה ונתן השלחן וערך עליו לחם הפנים, והנה יורה כי בבקר היה זה, ואמר ויעל הנרות אח"כ בלילה והעלה בבקר העולה היא עולת תמיד, וכן עשה בין הערבים, וביום הזה משח משה את המשכן ואת כל כליו ומזבח העולה ואת כל כליו, ואת הכיור ואת כנו ונקהלה העדה אל פתח אהל מועד, ורחצו אהרן ובניו במים, והלביש את אהרן בגדי הקדש, גם הלביש בניו ונמשחו בשמן הקדש, והגיש פר בן בקר ואילים שנים, ושחט את הפר וחטא על המזבח והקטיר את האמורים, ושחט האיל וזרק את דמו על המזבח והקטיר את האיל, ושחט גם איל המלואים, וזרק את דמו על המזבח, והאמורים עם שוק הימין, עם חלת מצה אחת, וחלת לחם שמן, הכל הקטיר המזבח ככה עשה שבעה ימי המלואים, וככה כתוב ופר חטאת תעשה ליום על הכפורים (למעלה כט לו) לכל יום, ומשחת המזבח לקדשו וכתיב שבעת ימים תכפר על המזבח (שם שם לו) ומשחת אותו לקדשו (שם שם לו), והנה הטעם ככה תעשה כל שבעת ימי המלואים וכתיב, ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן וימשח אותו (במד' ו א) ויקדש את המזבח שבעת ימי המלואים אז החלו הנשיאים להקרב לחנוכת המזבח, ככה היה מקריב אהרן עגל בן בקר לחטאת לכפר בעדו והעלה גם האיל שלו, ועגל וכבש שהוא קרבן העם העלה עולה אחר ששחט שעיר החטאת וחטאהו כאשר עשה לעגל החטאת אשר לו לזרוק דמו ולהקטיר האמורים רק חטאת הכהן לא יאכלנה כהן, על כן נשרף בשר הפר מחוץ למחנה, וחטאת הצבור שהיא שעיר עזים יאכלוהו הכהנים, וכל זה היה אחר עולת הבוקר, ואחר כל זה הקריב עולת נחשון וחטאתו והנה נשלמה חנוכת המזבח אחר תשעה עשר יום לחדש הראשון, ואל תשים אל לבך דברי הטוען כי אם מתי עשה קרבנות החג כי ישראל לא עשו במדבר סיני רק חג הפסח לילה אחד, ולא שמרו חג המצות, כי כן כתוב, והיה כי יביאך ד' (למעלה יג ה) שבעת ימים תאכל מצות (שם שם ו) ופירוש והיה היום הזה לכם לזכרון (למעלה יב יד), לדור הבא אחרי כן לקבוע יום צאתכם מקרא קדש, כי היה ביום הראשון נסעו מגושן, ועוד כי במדבר סיני אין להם לחם שיעשו מצות שבעת ימים, אעפ"י שהיו קרובים מהישוב, דבר גדול היה שמצאו לחם לעשות ולאכול על מרורים עם הפסח לילה, כי עם רב היה מאד, והנה על דרך הסברא היה מקריב משה שבעת ימי המלואים עולת תמיד, וביום השבת שני כבשים, אי זה יום שהיה לשבעת ימי המלואים הקריב עולת שבת, ואחר כן קרבן המלואים, וכל זה נכון רק מה נעשה בחנוכת המזבח ביום השבת, יש אומרים היו מדלגין ולא היו חושבין רק חשבון הימים שחנכו המזבח, ואחרים אמרו כי עולת הנשיא היתה נקרבת בשבת רק השלמים היו נשחטין יום ראשון ונאכלין, וראייתם כי הנה הנשיא שהוא המשלח יקריב ביום שבת ששה כבשים, חוץ מעולת השבת של הצבור, והכת הראשונה אומרת כי ככה ששת ימים שהקיפו יריחו והחלוץ הולך דלגו יום שבת והנה שבעת ימים סבבוה, וכך אמרו על ארבעה עשר יום שדילגו יום הכפורים, ולא הכניסוהו במספר:

בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה שְׁלֹשָׁה פְעָמִים לְשׁוֹן הֲקָמָה, א׳ ״תָּקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן״, ב׳ ״הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״, ג׳ ״וַיָּקֶם מֹשֶׁה״, וְאָמְרוּ רז״ל (ויקרא רבה נב ד) שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְכָל חַכְמֵי לֵב מְקִימִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וְלֹא יָכְלוּ לַהֲקִימוֹ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עֲסוֹק אַתָּה בַּהֲקָמָתוֹ וְהוּא עוֹמֵד מֵאֵלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר ״הוּקַם״ – מֵאֵלָיו מַשְׁמָע. וְיֵשׁ בָּזֶה רֶמֶז לְכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר הָאָדָם עוֹשֶׂה, כִּי קָצְרָה יַד הָאָדָם לְהַשְׁלִימָם מֵהַתְחֵל וְגָמוֹר, אֶלָּא הָאָדָם הוּא הַמַּתְחִיל וַה׳ יִגְמוֹר עַל יָדוֹ. וְכֵן אָמְרוּ רז״ל (קידושין ל:) כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר הָרָע: אִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ כוּ׳. וְצִוָּה שֶׁתִּהְיֶה הֲקָמַת הַמִּשְׁכָּן עַל יְדֵי מֹשֶׁה, מַסְכִּים לְדִבְרֵי הַמִּדְרָשׁ הָאוֹמֵר שֶׁהָעוֹלָם נִבְרָא בִּזְכוּת מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים״, בִּזְכוּת מֹשֶׁה שֶׁנִּקְרָא רֵאשִׁית, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג כא) ״וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ״, וְאִם כֵּן דּוֹמֶה כְּאִלּוּ מֹשֶׁה הֵקִים אֶת הָעוֹלָם, כָּךְ הַמִּשְׁכָּן שֶׁהָיָה בָּנוּי בְּתַבְנִית הָעוֹלָם הוּקַם עַל יְדֵי מֹשֶׁה. וּכְמוֹ שֶׁבְּרֵאשִׁית בָּרָא הָעוֹלָם, כָּךְ בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. וּלְדַעַת רז״ל (תורת כהנים שמיני א) הָיָה יוֹם זֶה שְׁמִינִי לַמִּלּוּאִים, וְאוֹתוֹ יוֹם נָטַל עֲשָׂרָה עֲטָרוֹת: רִאשׁוֹן לְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית כוּ׳, עַיֵּן בַּיַּלְקוּט פָּרָשַׁת שְׁמִינִי (תקכ).