פירוש על במדבר 8:32

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה גו'. ופירש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ולכאורה אין זה שבח כ"כ לאהרן הכהן שלא שינה ציווי הקב"ה ע"פ משרע"ה. עוד יש להבין יתור לשון של הפסוק ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה גו'. והיה די לומר ויעש כן אהרן כאשר צוה גו' וממילא יובן מה שעשה. וכמבואר בפסוק הקודם:

דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות וגו'. צוה שיהיו שש הקנים פונים אל האמצעי רמז לששה קצוות שקיומם הוא הקצה הפנימי המקיימם ומעמידם. וכבר בארתי זה בענין המנורה. ואמרו רבותינו ז"ל במנחות אל מול פני המנורה מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי נר מערבי אמר רבי נתן מכאן שאמצעי משובח וכבר פירשתי למעלה טעם למה נקרא נר האמצעי נר מערבי כי ראשו יוצא משורת הקנים ונוטה לצד מערב כחתן היוצא לקראת כלה והרמז מופלא. והוצרך לומר עד פרחה מקשה הוא רמז למה שכתבתי בפסוק ויתעצב אל לבו:

פרשת בהעלותך

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. והנה מה שנכתב שבעת הנרות ולא ששת הנרות, כי כל הנרות היו מצדדים כלפי נר האמצעי, אך הענין בזה כי אף במקום שכונת האדם לשם שמים צריך להבין ולהשכיל איך יעשה ואיך הוא רצון הש"י, וז"ש שבעת הנרות, כי נר השביעי הוא נגד כוונה לש"ש, וגם זאת צריך להטה כלפי שכינה היינו שיבין עומק רצון הש"י להיכן הוא נוטה, וזה נתבאר בסוף הסדרה שנרשם חטא על משה ואהרן ומרים. וזה רומז (קהלת י',א') כי יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, היינו שהוסכם בדעתם שירשם חטא עליהם בכדי שישלם רצון הש"י, כי בזה הסדרה יצא לפועל מדרגות מרבע"ה כמו שיתבאר בפסוק פה אל פה, והוסכם דעת מרים ואהרן שירשום עליהם חטא בכדי שיצא לאור שיוכר ויובן מדרגות משרבע"ה, וזה פירש וטהר לבנו לעבדך באמת, כי אף שנאמר לעבדך ובאם אינו אמת לא נקרא עבודת ה', אך כי גם בעבודת ה' ימצא עומק עמוק יותר מהשגת האדם בדעתו שישיג בכוונה לש"ש, כי נמצא לפעמים סכלות מעט שיקר מחכמה ומכבוד, אך נאמר סכלות מעט שצריך האדם לראות למעט שלא יצא לפועל רק דבר מועט מחסרונו.

על ריש הפרשה בהעלותך את הנרות כו'. איתא במדרש אמר דוד באור פני מלך חיים אמר ר' יעקב ברבי יוסי נמנעה השמחה מהרשעים ונתנה לישראל שהוצרך הקב"ה לישב עם בשר ודם בנר שאמר להם יאירו שבעת הנרות המדרש הזה אומר דרשני. והנה רש"י ז"ל פירש על לשון העלאה שלהבת עולה מאלי' וראוי לתת טעם על זה התרגום אומר באדלקותך. ויש לדקדק עוד [הלשון] שבעת הנרות מיותר למה קודם אמר סתם בהעלותך את הנרות ומכ"ש לפי' רש"י ששה הי' לכתוב. וכן ויעש כן אהרן מיותר. ורש"י פי' שלא שינה והאיך ה"א אהרן ישנה. והנה כבר פרשנו על דבר ואמרת כי איתא פנים אימות למקרא פנים שוחקות לאגדה וידוע כי אגדה נקרא סוד כידוע מזוהר הקדוש וזה דבר ואמרת כי דבר הוא קשה פנים אימות על פשיטות המצוה ואמרת אמירה רכה פנים שוחקות לאגדה הוא סוד המנורה. וזה ויעש כן אהרן פשיטות העשי' כאשר צוה ה' כך הוא סודה. ונבאר כי הנה איתא הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וסימנך שולחן בצפון מנורה בדרום נמצא מובן שמנורה רומז על שורשה הוא חכמה שממנה תורה יוצאה כמו שאמרו רז"ל נובלת חכמה שלמעלה תורה וכתיב תורה אור. וידוע כי תשובה מבינה כמו שכתיב ולבבו יבין ושב ורפא לו. וחכמה בינה הם רעין דלא מתפרשין וכמו שאיתא הבין בחכמה וחכם בבינה נמצא כי בינה הוא שוה עם החכמה. והנה ידוע כי אהרן הי' מקרב את ישראל לה' כמו שאמרו רז"ל הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום כו' אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. והנה כלל ישראל שורשם הע' נפש וזה אומרו בהעלותך את הנרות כדרכך והנרות פרושו נשמת ישראל כי נר אלקים נשמת אדם כשתעל' אותם לשורש' העצה הוא אל מול פני המנור' פני המנור' הוא חכמ' והמול פני המנור' הוא בינה ותשוב' כנ"ל. יאירו שבעת הנרות הוא שורש ישראל הע' נפש מרומז בשבעת. ופירושו שצריך להדליק פי' להלהיב את לבם לה' עד שתהא שלהבת עולה מאלי' לה' מהם שלהבת יה. ויעש כן אהרן על זה קאמר אל מול פני המנורה העל' נרותי' ולא קאמ' הנרו' כי קודם המשיך להם ממקור התשובה והוה עי"ז נרותי' של המול פני המנורה ודוק: וזה מעשה המנורה מקשה זהב שצריך לו שיתקשה ויתאמץ ויפציר על זהב להמשיך להם שפע שיהיו יכולים לעבוד את ה' כי אם אין קמח אין תורה. עד ירכה עד פרחה הן לגדולים וחשובים והן לקטנים עי"ז מקשה היא מה שנתקשה על זהב הוא מתקשה ומפציר על המנורה גופ' שיאירו כי זה תלוי בזה:

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. יובן בס"ד לרמוז כי אותיות המילוי של אותיות המנורה כזה מ"ם נו"ן ו"ו רי"ש ה"ה הם גי' זי"ת רמז שצריך להיות אורה משמן זית דוקא ולז"א אל מול פני המנורה רמז למספר המילוי שהם בפנימיות האותיות של המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיה אורם מאיר מזית:

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן וכו': ופי' רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה הנה בכאן צריך להבין אל מול פני המנורה משמע על דבר שהוא כנגד המנורה והוא צריך ביאור גם צ"ל וכי דבר גדול ושבח הוא על אהרן שלא שינה ציווי של הקב"ה וי"ל בזה בדרך רמז לפענ"ד דהנה ידוע אהרן היה שושבינא דמטרוניתא והוא היה רודף לקרב נשמות ישראל אל השכינה כביכול ולכך היה רודף שלום כי היה בדרגא דאמת כי אהרן ומשה שקולים היו ולכך היה יכול להעלות נשמות של ישראל ולדבקם אל האמת אך קשה האיך היה בדרגא דאמת הא היה צריך לשנות מפני דרכי' שלום לפעמים אך דאיתא בסה"ק של הרב מפולנאה ע"ה מי שלא שינה מעול' כל ימיו אז מותר לשנות מפני דרכי שלום והנה ידוע מנורה הוא שם דבר והיינו דלית לה אור מצד עצמה כ"א מה שמאירין בה והוא בחי' השכינה כביכול כי הוא בחי' לבנה דלית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת אור מן השמש ושבעת הנרות היא בחי' בת שבע כוללת נשמות של כל ישראל וזה י"ל פי' הפסוק בהעלותך את הנרות היינו כשתרצה להעלות נשמות של ישראל המכונים בשם נרות כמ"ש נר ה' נשמת אדם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות היינו שתראה להעלות שיאירו וידבקו אל פני השכינה כביכול שהוא בחי' מנורה יאירו שבעת הנרות היינו כללות נשמות ישראל המכונים בשם בת שבע והעליה צריך להיות על ידך כיון שאתה דבוק אל האמ' כנ"ל ויעש כן אהרן וכו' והוא שרימז רש"י בצחות לשונו להגיד שבחו של אהרן שלא שינה היינו דמכאן מוכח שלא שינה לעולם מימיו ולכך היה מותר לשנות מפני ד"ש והוה קאים לעולם בדרגא דאמת ולכך היה יכול להעלות נשמות קדושות של ישראל ולקרבם אל האמת והמש"י:

בהעלתך. לָמָּה נִסְמְכָה פָרָשַׁת הַמְּנוֹרָה לְפָרָשַׁת הַנְּשִׂיאִים? לְפִי שֶׁכְּשָׁרָאָה אַהֲרֹן חֲנֻכַּת הַנְּשִׂיאִים חָלְשָׁה אָז דַּעְתּוֹ, שֶׁלֹּא הָיָה עִמָּהֶם בַּחֲנֻכָּה לֹא הוּא וְלֹא שִׁבְטוֹ, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה חַיֶּיךָ שֶׁלְּךָ גְדוֹלָה מִשֶּׁלָּהֶם, שֶׁאַתָּה מַדְלִיק וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת (עי' תנחומא):

בהעלתך "למה נסמכה פרשת מנורה לחנכת הנשיאים? לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו; אמר לו הקב"ה: חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות בקר וערב", לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:ב׳) ממדרש אגדה. ולא נתברר לי, למה ניחמו בהדלקת הנרות, ולא ניחמו בקטורת בקר וערב, ששיבחו בו הכתוב (דברים לג י): "ישימו קטורה באפך", ובכל הקרבנות, ובמנחת חביתין, ובעבודת יום הכפורים שאינה כשרה אלא בו, ונכנס לפני ולפנים, ושהוא קדוש ה' עומד בהיכלו לשרתו ולברך בשמו, ושבטו כלו משרתי אלהינו? ועוד: מה טעם לחלישות הדעת הזו? והלא קרבנו גדול משל נשיאים, שהקריב בימים ההם קרבנות הרבה כל ימי המלואים! ואם תאמר שהיו חובה ונצטוה בהם, וחלשה דעתו על שלא הקריב נדבה כמוהם לחנכת המזבח - גם הדלקת הנרות שנחמו בה חובה ונצטוה עליה! אבל ענין ההגדה הזו, לדרוש רמז מן הפרשה על חנוכה של נרות שהיתה בבית שני על ידי אהרן ובניו, רצוני לומר חשמונאי כהן גדול ובניו. ובלשון הזה מצאתיה במגלת סתרים לרבינו נסים, שהזכיר האגדה הזו ואמר: "ראיתי במדרש, כיון שהקריבו שנים עשר שבטים ולא הקריב שבט לוי וכו', אמר לו הקב"ה למשה דבר אל אהרן ואמרת אליו, יש חנכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנכה שקרויה על שמם, והיא חנכת בני חשמונאי, ולפיכך הסמיך פרשה זו לפרשת חנכת המזבח", עד כאן לשונו. וראיתי עוד ב"ילמדנו" (תנחומא בהעלותך ה), וכן בבמדבר רבה טו ו: "אמר לו הקב"ה למשה: לך אמור לאהרן 'אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו - וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם'". והנה, דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו. וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם. ור' אברהם אמר (אבן עזרא על במדבר ח׳:ב׳), כי "נסמכה זאת הפרשה, להודיע כי הדבור יהיה גם בלילה, כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה". וזה איננו ככה על דעת רבותינו, שאמרו (מכילתא בא א) "והלא לא נדבר עמו אלא ביום". ואלו ידע ר' אברהם מה בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, לא חשב כן. והוא מה שאמר הכתוב (במדבר יב ו): "במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה", שאין נבואתו בחלום, כי החלום בלילה ממש. אבל הסדור בפרשיות האלה הוא, כאשר פירשתי (בתחלת הספר), כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות וכל המחוייב לעשות באהל מועד. והנה: אמר מתחלה (שמות כז כ): "ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד", ולא הזכיר שם המנורה, והיה במשמע שידליקו במנורה בהימצאה כמו שאמר בעשייתה (שמות כה לז): "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", אבל אם אולי תאבד או תישבר, ידליקו בלתי מנורה, ואין המנורה מעכב ההדלקה, כי המצוה להעלות נר תמיד לעולם. ואחר כן הוסיף וצוה מיד ולדורות (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך", ואמר "על המנורה הטהורה יערוך את הנרות", שלא יערוך אלא במנורה הטהורה. ובכאן, כאשר השלים להזכיר הקמת המשכן, השלים עוד כל דיני הנרות, וצוה שיהיו שבעת הנרות כולן דולקות לדורות אל מול פני המנורה, כאשר הזכיר במעשה המנורה "והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה", לא בלתי מנורה, ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה. ולא הזכיר בפרשה הזאת "באהל מועד", ללמד שיהיה גם כן במקדש. אולי יחשב, כי בעבור שאין חלונות באהל מועד יצטרך לאורה הזאת, אבל במקדש, שיהיו שם (מלכים א ו ד): "חלוני שקופים", לא יצטרך כן, לפיכך לא הזכיר בכאן "באהל מועד".

בהעלתך את הנרות. כשתדליק את שש הנרות:

דבר וגו' ואמרת. צריך לדעת למה כפל לומר דבר ואמרת, גם במלות שונות. ויתבאר על פי דבריהם ז''ל (תנחומא במד''ד פט''ו) וזה לשונם למה נסמכה פרשת מנורה לפרשת נשיאים, לפי שראה אהרן חנוכת נשיאים חלשה דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות ערב ובוקר וכו' עד כאן. הנה דבריהם ז''ל צריכין ביאור, מה נחמה זו עושה לחלישות דעתו של אהרן על חנוכת הנשיאים שלא היה בכלל הלא אין מעשה המנורה מקביל לחנוכה, גם למה לא הניח דעתו בכל הקרבנות שהוא מקריב, תמידין, ומוספין, והקטורת, גם בהקרבת החנוכה עצמה של כל הנשיאים הרי הוא המקריב, ולמה לא ריצהו אלא במנורה.

בהעלתך גו' - לפי שמלאכת תדיר היא זו הזכירה כאן. אף על פי שכל מלאכת המשכן נגמרה מלאכת הדלקת המנורה לא נגמרה כי תדירה היא.

בהעלותך את הנרות וגו': היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השלחן (רשב"ם).

בהעלותך את הנרות. יום הקמת המשכן דומה ליום בריאת העולם הילכך כמו שלשם פתח באורה דכתיב ויאמר אלקים יהי אור כך פתח בכאן באורה בהעלותך את הנרות יאירו. וסמך פרשת הנרות לחנוכת הנשיאים כמו שפירש"י שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו וכו'. והק' עליו הרמב"ן ולא נתברר לי למה נחמו בהדלקת הנרות ולא נחמו בקטרת בקר וערב ששבחו בו הכתוב ישימו קטורה באפך ובכל הקרבנות ובמנחת חביתין ובעבודת יום הכיפורים שאינה כשירה אלא בו ונכנס לפני לפנים ועוד מה טעם לחלישות הזה והלא קרבנו גדול משל נשיאים שהקריב כל ימי המלואים קרבנות הרבה ואם חלשה דעתו משום שלא הקריב נדבה כמותם גם הדלקה שנחמו בה חובה אלא ענין הגדה שהביא רש"י שנחמו במה שעתידין בניו לעשות חנוכה על ידי נרות כגון חשמונאי ובניו שיעשה נס גדול על ידם ויעשו חנוכה על ידי נרות שגדול מחנוכת המזבח שחנוכת המזבח אין הקרבנות אלא בזמן שיש מקדש ומזבח קיים וחנוכת חשמונאי נוהג לעולם. ור' אברהם כתב כי נסמכה להודיע כי הדבור יהיה בלילה כי יהיה שם נר דלוק ולא יכבה. ואין זה כדעת רבותינו שאמרו והלא לא נדבר עמו אלא ביום. וכתב הוא ז"ל עוד אבל הסידור בפרשיות האלה כי בא הכתוב בספר הזה להשלים תורת הקרבנות לכל המחוייב לעשות באהל מועד והנה מתחילה אמר ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד ולא הזכיר המנורה והיה משמע שידליקו במנורה כל זמן שישנה קיימת אבל אם תאבד או תשבר ידליקו בלתי מנורה ואינה מעכבת ההדלקה שמצוה להעלות נר תמיד ולכך חזר והוסיף בצוואה מיד ולדורות צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך ואמר על המנורה הטהורה יערוך את הנרות שלא יערוך אלא במנורה טהורה ובכאן כאשר השלים הקמת המשכן השלים עוד כל דיני המנורה שיהיו ז' הנרות כולן דולקות אל מול פני המנורה ולא בלתי מנורה ולא בלתי שיאירו כולם אל עבר פניה ולא הזכיר בפרשה זאת אהל מועד ללמד שיהיו גם כן במקדש שלא נטעה לומר לפי שאין חלונות באהל מועד צריך לנרות אבל במקדש שיש חלונות אין צריך לכך לא הזכיר כאן אהל מועד:

אל מול פני המנורה. מלמד שמצדד כלפי נר מערבי ונר מערבי כלפי שכינה ^אר"ל למול פני נר שבגוף המנורה שהוא אמצעי היה מצדד פני ששה הנרות, ובספרי איתא, למה נאמרה פרשה זו, לפי שהוא אומר והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה, שומע אני יהיו כל הנרות דולקים על כל המנורה, ת"ל אל מול פני המנורה יאירו שיהיו נרות מקבילים את המנורה ומנורה את הנרות, הא כיצד, שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחד באמצע כולם מקבילים את האמצעי, מכאן היה ר' נתן אומר האמצעי מכובד, ע"כ. ומבואר מכאן דס"ל דמזרח ומערב היו מונחים, ומ"מ היו פונים כולם לאמצעי, והגר"א הגיה שלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, והוא משום דקשה לו שלמ"ד מזרח ומערב היו מונחים הלא לדידיה הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ובס' התוה"מ כתב דאין צורך להג"ה זו שלדברי הכל צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה, יעו"ש.
אכן יש להביא סמך ראיה להגהת הגר"א, כי במנחות צ"ח ב' ס"ל לר' אליעזר ב"ר שמעון דשלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, ובעלמא הולך ר"א בר"ש בשיטת אביו ר"ש, וידוע דסתם ספרי ר"ש, א"כ יש סברא קרובה לומר דהגירסא בספרי צ"ל כמו בגמרא בדברי ראבר"ש. .
(מגילה כ"א ב')

בהעלתך אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שעל ששת הקנים וכו' הכי גרסינן בפירש"י למבין אלא שהסופרים גרעו בו תיבה אחת כפ"ח. מקשים העולם לדברי רש"י שפי' אל מול פני המנורה היינו נר האמצעי היה לו לומר יאירו ששת הנרות ולפי הנראה י"ל שכך פי' אל מול וכו' יאירו שבעת הנרות כלו' ששת הנרות שעל ששת הקנים מאירות מול נר האמצעי שבגוף המנורה שכלם היו פונים כנגדו כמו שפירש"י ואף הנר האמצעי היה מאיר כנגד עצמו שלא היה פונה לכאן ולכאן כמו האחרים נמצא שכל שבעת הנרות היו מאירים אל מול פני המנורה והיינו כמ"ד מזרח ומערב היו מונחים סבר כי הנר האמצעי היה פונה כנגד המערב כמו שפירש"י בפ"ק דשבת ונמצא שגם הוא היה מאיר אל מול פני המנורה עד"י ב"א. ורשב"ם פי' אל מול פני המנורה היינו אל פני הפרוכת המבדיל בין הקדש ובין קדש הקדשים והיינו למ"ד צפון ודרום היו מונחים ולמ"ד מזרח ומערב היו מונחים אל מול פני המנורה היינו השולחן:

ע"ש שהלהב עולה. דק"ל איך נופל הלשון בהעלותך על נרות שכתב במקום בהדלקתך בהעלותך. ומתרץ ע"ש שהלהב עולה, כלומר מש"ה נופל בו ל' עליה. ותו קשה לרש"י מ"מ היה לו לכתוב בהדלקתך ולמה כתב בהעלותך, דודאי לשון בהעלותך נופל גם כן בנרות כמו שפירש על שם שהלהב עולה, אבל מ"מ הלשון בהדלקתך יותר טוב. ומתרץ דמש"ה כתיב בהעלותך כדי ללמוד שצריך להדליק כו'. אבל בפרשת תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פירש רק למה כתיב להעלות ולא להדליק, ואמר שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. י"ל דשם כתיב להעלות ל' ציווי, וע"ז פירש למה כתב הציווי בלשון להעלות ולא בל' להדליק שהוא ל' יותר מבורר על מה הוא הציווי, ומפרש משום שצריך להדליק וכו' שהוא בכלל הציווי לכן כתיב להעלות. ועי' רא"ם. ובפרשת אמור שהוא הציווי האמיתי כדפירש"י שם קשה למה ל"פ שם כלום, י"ל שהוא סומך על מה שפירש בפרשת תצוה על לשון להעלות שהוא בל' ציווי כדפרישית וכן כתב הרא"ם כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלים על הל', ופעם יפרש קצת מהם, ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ומש"ה לא פירש בפרשת אמור כלום אע"ג דכתיב התם להעלות נר תמיד עכ"ל:

בהעלותך את הנרות וגו'. אע"פ שנ' דבר אל אהרן ויעש כן אהרן אין ראוי שתחשוב שדקדק' התור' להיות זאת העבודה בכהן גדול שכבר התבאר בפרשת ואתה תצוה שאין העלאת הנרו' בכהן גדול לבדו שנ' יערוך אותו אהרן ובניו מערב ועד בקר וכן ראוי שתבין הענין בקטרת שנאמר בפרשת תרומה והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו הנרות וגומר. למדנו שהראוי להדלקת המנורה ראוי להקטרת הקטרת למדנו מזה המקום שהוא ראוי שיהיו הנרות דולקות תמיד ואולם מה שנאמר בפרשת ואתה תצוה מערב ועד בקר אינו אלא לשעור השמן שישימו בו מה שיספיק מערב עד בקר ושיערו חכמים חצי לוג:

בד"ה ועוד דרשו כו' נ"ב ולי נראה מדלא כתיב תעלה את הנרות כאשר כתב אח"כ העלה את נרותיה ש"מ שאינו מלשון ציווי הדלקה לחוד אלא מלמד שמעלה היתה לפניהם וזהו בהעלותך כאלו אמר בעלייתך ומ"מ מדלא כתיב בעלותך וכתיב בהעלותך שהוא פועל יוצא ללמד על המדליק שידליק עד שיעלה הלהב ודוק מהרש"ל:

את הנרות במדרש משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו אוהב ואמר לו המלך אצלך אני סועד התקן לי מקום הלך והתקין כפי כחו כיון שבא המלך באו עמו שמשין וסנקליטין מכאן ומכאן ומנורות של זהב מכאן ומכאן כיון שראה אוהבו כל הכבוד הזה נתבייש והטמין כל מה שהתקין לו אמר לו המלך לא אמרתי לך שאצלך אני סועד ולמה לא התקנת כלום אמר לו אדוני המלך ראיתי כל הכבוד הזה ונתביישתי והטמנתי מה שהתקנתי א"ל המלך חייך שאני מניח את כל כלי שהבאתי עמי ואיני משתמש אלא בשלך בשביל אהבתך כך הקב"ה כולו אורה ומצוה לישראל לעשות לפניו מנורה ולהדליקה כיון שעשה משכן ומנורה ובאה השכינה מה כתיב שם ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד מיד ויקרא אל משה ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו ומהו הדיבור בהעלותך את הנרות אמר ישראל הקב"ה ברא חמה ולבנה שמאירים את העולם כולו והוא חפץ שנדליק לפניו נרות:

דבר אל אהרן וגו׳ בהעלותך את הנרות וגו׳.
ספרי פיס׳ נט: בהעלותך את הנרות, עשה לה מעלות.
ר״ל כך, עמ״ש בפ׳ ויצא בזה בחומש החדש שלי, וברמב״ם בהל׳ תפילין בזה. ומשה רבנו ראה רק גדר סולם, והראו לו המנורה ולא המעלות, דשם המעלות ג׳, וזה גדר לפניו וזה לא הראו למשה רבנו, ולכך אמר לאהרן סתם: ״עשה מעלות״, והוא כיון לאמת של תורה ועשה ג׳ מעלות, זה ר״ל, וזה גדר י׳ של תפילין, לך לאות. ונ״מ בין ראי׳ לאמירה, דזה עצם וא״א לשנות, וזה כמ״ש גבי שיעורים וגבי שקלים בירוש׳ בזה ובחיבורי ח״א, משא״כ גדר אמירה. וזה הגדר באומד דכתובות דף נ״ה ע״ש ודף ס״ח וב״ק דף צ״ט ע״ב ודף קי״ט ע״ב. והגדר דאהרן הוה נכנס ביוה״כ לפני ולפנים, ואז הוה במקום שאין מלאכים כמבואר בירוש׳, וזה גדר כסא, ונתגלה לו זה ג״כ מעלות. וזה הגדר דר״ע נהרג ביוה״כ שער הג׳, יוה״כ של יובל, ולא בגדר ראי׳ של משה רבנו, רק גדר ראי׳ של נביאים. ועי׳ ברכות דף ז׳ גבי ר׳ ישמעאל כה״ג פעם אחת נכנסתי וראיתי כו׳, וזה ביוה״כ, וזה הגדר דשיעורים לא נאמרו לבני נח, וכן גבי שיעורין של נזיקין בור עשרה…

קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם. במדרש ותנחומא. הלכה כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו. א"ר יהודא ז' נימין היו בכנור הלוים שנ' שובע שמחות את פניך כו'. א"ת שובע אלא שבע. וכן דוד הוא אומר שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. וליה"מ נעשית שמונה. שכן דוד הוא אומר בניגון למנצח על השמינית. ולעתיד לבוא נעשית עשר שנאמר אלהים שיר חדש אשירה לך בנבל עשור. ע"כ המדרש. וצריך לתת לב להבין דברי חכמים וחידותם. למה זה עתה ז' נימין בהכנור. ולימות המשיח שמונה ולע"ל עשר. ובודאי העלימו חז"ל כאן סוד נפלא ונורא. ובהעיר לב ושום שכל י"ל ע"ד המבואר לעיל כמה פעמים בשם כהאריז"ל. ע"פ ה' מלך גאות לבש. היינו לאשר עלה ברצונו הפשוט האחדות האמיתי להיות לו תואר מלכות כביכול ואין מלך בלא עם ולזה לבש בלבוש גאו"ת וברא את העולמות עליונים ותחתוני' גאו"ת הוא מספר ת"י נימין קדישין היוצאים מד' יודי"ן דשם ע"ב הק'. כי כל יו"ד כלול מיו"ד. הרי עולים הד' יודין ד' מאות. ויו"ד עצמה הרי ת"י נימין. והנה ע"י הת"י נימין נשפע שפע אור הבורא בהוב"ש הנכבד והנורא לכל עולם ועולם לפי עוצם מעלת מדריגתו. וכפי אשר יוכל שאת לקבל אור הבהיר והצח. וכמו שהטביע הבורא בהוב"ש בטבע בריאת האדם שהוא מלא נימין ושערות וכל נימא ונימא היא חלולה וע"י יוצא ומתפשט הבל הגוף לחוץ. וזהו עיקר חיות האדם. כן כביכול וכביכול עד"ז המה ההשפעות אור שפע הקדוש ע"י הנימין קדישין. והנימין הם בסוד ווי"ן. כי ע"י הוא"ו הוא המשכת השפע בכל העולמות כנודע מספה"ק. והנה עתה בעת הזאת המשכות השפעות העולמות הוא ע"י שבעה הצדיקים שהם בסוד חג"ת נהי"ם. וכמבואר למעלה בסוד עולם חסד יבנה. ולא נתגלה המשכת שפעת אורות הק' להעולמות כ"א מחסד ולמטה. וכשנמשך השפע מכל מדה ומדה ע"י הוא"ו נעשה ז' ווי"ן בסוד ז' נימין שהיו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו. כי ניצוח הלוים בניגון הוא להמתיק הדינין בשורשן. ולעורר חסד אל כל היום לכל העולמות. ולזה המה נקרא שובע שמחות את פניך. נעימות לאשר ע"י נעימות שיר הלוים נמתקין כל הדינין ואז ניתוסף רב חדו וכל טיבו וכל ברכאין לכל העולמות. וכן דוד הוא אומר שבע ביום הללתיך גו' שמזה הפסוק למדו חז"ל. שבע ברכות דק"ש בשחרית. ג' ברכות נגד חג"ת. ובערבית. ד' ברכות נגד. נהי"ם. אמנם לימות המשיח נעשית שמונה. כי אז יתעורר עלמא דבינה. עלמא דחירו בה לכולא. סוד אם הבנים שמחה וזהו עיקר סוד הגאולה כנודע. ולזה יהיו התנהגות השפעות העולמות בסוד שמונה נימין. וזהו שנאמר למנצח על השמינית. היינו שמינית מתתא לעילא. סוד עולם הבינה. כי עיקר התנהגות העולמות יהיו ע"י אם הבנים. אמנם לע"ל אז יתגלה שפע אור דעתיקא קדישא סתימא דכולא בחי' כתר' עילאה קדישא. ואז ישיגו הכנ"י את הבורא בהוב"ש מצד עצמותו ית' וית' ולא כמו עתה בהעת הזאת שאין אנו משיגין את הבורא בהוב"ש כ"א מצד פעולותיו ומדותיו הק'. אבל לעתיד ישיגוהו מצד עצמותו ית' וכמו שמבואר אצלינו בפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. היינו שיהי' עת כזה לישראל שיהיו במדרגה גבוה כזו שיהיו להם השגה מצד עצמותו ית"ש. והמלאכים ישאלו ויאמרו לישראל מה פעל אל. והיינו ע"י שיתגלה שפע אור דעתיק ולרמז זה יהיו עשרה נימין בכנור הלוים נגד כל היו"ד קדושות הזכים ומצוחצחים. וזהו בנבל עשו"ר נב"ל נוטריקון ל"ב נתיבות. עשו"ר היינו בחי' כת"ר עליון. אשר יתגלה אז. וכיה"ר ב"ב ע"י משיח צדקנו אמן. והמשכיל יבין כ"ז היטב:

דבר אל אהרן. כי הוא חייב במצות הדלקת הנר:

בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וגו'. הוקשה אל המפרשים מאחר שפני המנורה היינו הנר האמצעי א"כ הל"ל יאירו ששת הנרות, לומר שהששה יפנו מול השביעי, ואומר אני שמאמר אל מול פני המנורה קאי אשלמעלה ולא קשה מידי וזה שלא מצינו בפסוק זה שום ציווי שהרי לא אמר תדליקם או תעלם אל מול פני המנורה גם יאירו אינו ציווי כי אין ציווי לנרות, ועוד מהו שאמר ויעש כן אהרן מאי רבותיה ומי כמוהו מקים דבר ה', ומאי שבחו שלא שינה מהיכא תיתי שישנה. אלא שרצה הקב"ה להראות שלא לאורה הוא צריך ומטעם זה רצה ה' שיפנו כולם מול פני המנורה להוציא מלב הטועים, אבל מ"מ לא רצה לצוות על זה שידליקם מול פני המנורה כי לא יטעה בזה כי אם איש שוגה ופתי וכי מפני השוטים שקלקלו יצוה מצוה פרטי, אך אמר ה' דרך הודעה לומר הנני מודיעך מראשית דבר אחרית דבר והוא בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כי בזה לא תתן מקום לטועים לטעות כו', אז אף אני אעשה זאת שיאירו שבעת הנרות לעולם לא יכבה אורם שיהיו לפני תמיד ומכלל הן משמע לאו שאם לא תעלה אותם מול פני המנורה ותתן מקום לטועים לומר לאורה אני צריך אז לא יאירו כלל שבעת הנרות, הן ע"י חורבן הבית, הן שגם בהיותו בבנינו לא יאירו ולא יצהיר זיו אורם גם לי גם לך לא יהיה.

בהעלותך סמך נרות לחנוכה לפרסומי ניסא בנרות:

בהעלותך את הנרות. כ׳ הראב״ע שנסמכה פרשה זו להודיע כי הדבור יהי׳ גם בלילה. והרמב״ן תפסו ממאמרם ז״ל בשבת והלא לא נדבר עם משה אלא ביום. אבל כבר ביארנו ריש פ׳ תצוה ובפ׳ אמור דהמנורה תכליתה לפלפולה ש״ת. וזה הלמוד הי׳ בלילה כמבואר בש״ר פ׳ תשא שבלילה חזר משה בעצמו. והיינו תורה שבע״פ. עם סיוע מה״ש. והי׳ משה בא לא״מ גם בלילה בשביל תורה שבע״פ. ומש״ה בא הסמיכות של הנרות :

בהעלותך את הנרות. לפי שדיבר בהקמת המשכן ובחנוכתו ואין בית בנוי וראוי לבא שם הארון עד שידליקו לו את הנר ויבשמו לו את הבית והבישום כבר נעשה על ידי נשיאים שהביאו כפות מלאות קטורת ועתה מדבר בהדלקת הנירות:

דבר אל אהרן נסמכה מצוה זו אחר חנוכת הנשיאים לפי שאתה מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנם לחנוכת המזבח ושבט לוי לא הקריב כלומר והיו מצערים ואומרים למה רחקנו מהקריב להקדוש ב״‎ה לחנוכת המזבח כיון שעברה חנוכת המזבח אמר לו הקב״‎ה לאהרן ולבניו כל השבטים עשו חנוכה ואתם לעצמכם תעשו חנוכה, לכך נאמר דבר אל אהרן בהעלתך וגו׳‎ ואחר כך קח את הלוים.

מול פני המנורה. פירוש והאיר על עבר פניה עכ"ל עיין מזרחי בדיבור המתחיל שלש מזרחים פונים למול אמצעי ויאירו עיניך:

על שם שהלהב עולה כתב בהדלקתן לשון עליה שצריך להדליק הנר עד שתהא שלהב' עולה מאליה. פיר' תחלה למה קרא הכתוב ההדלקה עלייה עד שכתב בהעלותך במקום בהדליקך ואמר על שם שהלהב עולה כתב בהדלקתן לשון עליה שפירושו מפני שמההדלקה תתחייב עלייה הכי טבע האש לעלות למעלה קרא הדלקה עלייה אח"כ ולמה לא אמר בהדליק' המורה על ההדלקה אבל אמר בהעלותך המורה על העלייה המתחייב' ממנה ואמר להודיעך שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עול' מאליה פירו' צריך להמתין בהדלקתן עד שתתלבה האש בכל חלקי הפתיל' ותתחיל השלהבת לעלות מאליה לא שידליקם בלבד ויניחם וילך ואע"פ שהעלייה היא מטבע האש בעצמה ואין המדליק פועל אותה מ"מ אחר שהו' הסבה במקרה בעלייתה שאלמלא ההדלק' אין שם עלייה נקרא הוא מעלה אבל בפרש' תצוה גבי להעלות נר תמיד לא פי' רק למה כתב להעלו' ולא להדליק ואמר שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה אבל לא פירש למה קרא ההדלקה בשם עלייה ובפרשת אמור כתוב בו להעלות נר תמיד ולא פירש כלום כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא יפרש שם כלום:

אל מול פני המנורה. לרבותינו (ערש"י) אין לפרש מלת פני הפך האחור (פאָרדערזייטע) כרשב"ם, כי אין פנים ואחוריים למנורה, אבל פני הוא מענין פנימי הפך החיצון (איננערע מיטטעלפונקט דעז לייכטערס), וזה היה באופן שראשי הפתילות מהנרות הצדדים היו פונות כלם אל נר האמצעי, ונר האמצעי היה פיו לנכח עצמו כמנהג כל הנרות, שאינה נוטה לאחת מן הצדדים, ובאופן זה היה כל שבעת הנרות מאירות אל מול האמצעי הפנימי:

בהעלותך את הנרות וכו׳ אל מול פני המנורה וכו׳. הה״ד ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר עכ״ל מאמר רז״ל. וצריך ביאור וכבר אני בעניי כתבתי בזה במ״א. ועתה אפשר לומר דרך רמז כמ״ש הגאון החסיד הרב שני לוחות הברית ז״ל במוסריו כי המנורה רמז לגוף האדם רמז שתמיד תהיה מאירה נשמתו בתורה ומצוותיו גוף האדם כצורת המנורה כי במנורה היו שלשה בליטות של קנים יוצאים. וגם באדם ג׳ בליטות רגלים ואזנים וידים והגוף שבו הלב הוא גוף המנורה וגובה המנורה ח״י טפחים שהם שלשה אמות כשיעור גוף אדם בינוני שהוא שלשה אמות כמ״ש התוספות פרק המצניע. והמנורה מקשה חיבור אחד מורה על החיבור ואהבת לרעך כמוך עד ירכה עד פרחה קטון וגדול ומורה על האחדות והשלום זהו תורף דבריו. וידוע דלא זכו ישראל לקבל התורה אלא על האחדות והשלום. ולפי דרכו אפשר לרמוז כי מהמנורה מורה שישראל יהיו באחדות כשם שהמנורה חיבור אחד כן ישראל והיו לאחדים והאחדות לא יתכן אלא בענוה ולכן בקריבת הר סיני כתיב ויחן שם ישראל שהיו ענוים באחדות וידוע דהעניו נעשה מרכבה לשכינה. ובזה זוכה לתורה ומכוין לאמיתה דתורה שבע״פ רומז לשכינה והוא מרכבה אליה. גם על ידי הלימוד גורם יחוד קבה״ו. והלכה אותיות ה׳ כלה. ת״ת הוא אמת ולכן מכוין ההלכה לאמת כשם שהוא מכוין ומיחד הכלה לאמת שהוא ת״ת והיינו מ״ש פ״ק דעירובין דהלכה כבית הלל מפני שהיו ענוים. וזה רמז מאמרינו בהעלותך וכו׳ אל מול פני המנורה וכו׳ הה״ד ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר כי המנורה מורה על האחדות וגם רומזת לתורה כמ״ש משם האר״י ז״ל והרי הם שתים כהלכתן התורה עם האחדות כחדא שריין בכלי שהוא כליין ודין הניין. ושפיר קאמר הה״ד ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה כיון שהם באחדות ענוים מכוונים לאמת וזוכים לחדש חידושי תורה דבענוה נעשים מרכבה לשכינה וז״ש ה׳ חפץ למען צדק״ו היא השכינה הנקראת צדק כלומר בעבור השכינה השורה בעניו יגדיל תורה שהעניו מכוין לאמיתה של תורה ומחדש חידושים ויאדיר יחזק כחו שלא ישלוט בו יצ״הר וכמ״ש אפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו וזה מעשה המנורה רמז לזה ודוק היטב:

בהעלותך על שם שהלהב עולה וכו' ועוד דרשו רז"ל שמעלה היתה לפני המנורה שעליה כהן עומד ומטיב קשה מה ענין הטבה לכאן המקרא מדבר בהדלקה ורש"י מפרש בהטבה וי"ל דהואיל וכתב בסוף המקרא יאירו שבעת הנרות הרי ההדלקה אמורה ואם כן זה שכתוב כאן בהעלותך לא הוצרך ליכתב כי היה די לומ' ואמרת אליו אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ואם אינו עניין [להדלקה] תנהו עניין להטבה ולכך תפס רש"י לשון זה דעומד ומטיב:

בהעלותך את הנרות וכו' כבר צוה על הדלקת המנורה בפ' תצוה ובפ' אמור, רק פה חדש איך יהיו הנרות מסודרים, שכבר בארתי (תרומה כ"ה) ששם מנורה נאמר רק על הבסיס והקנה האמצעי שבו קבועים הקנים, הוא קרוי מנורה, והששה קנים היוצאים מצדיה נקראים קני מנורה בשם לוי והם רק ששה, והבזיכין שבם נותנים השמן והפתילות נקראים בשם נרות והם שבעה, ובפ' תרומה אמר והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה, היינו שהמנורה י"ל שני עברים, העבר הפונה אל השלחן נקרא עבר של פניו, והעבר שכנגדו נקרא עבר אחוריו, וממ"ש והאיר על עבר פניה משמע שדי אם נרותיה פונים לצד שנגד השלחן, לכן באר פה שיאירו אל מול פני המנורה שהמנורה הוא הקנה האמצעי, וכבר בארתי (ויקרא סי' של"ב) גדר מלת מול שמציין השטח הסמוך לאיזה דבר באורך בענין שמשקיף אליו ורואה אותו, ומזה ידעינן שיצדדו הנרות מול הקנה האמצעי ובכ"ז יפנו ג"כ אל פני המנורה שהוא לצד של השלחן, בענין שיטה הבזך והפתילה לצד השלחן ולצד הנר האמצעי, שכן הנר האמצעי עצמו פונה אל השלחן שהוא עבר הפנים, ובזה מקיים אל מול פני המנורה שהוא הקנה האמצעי יאירו שבעת הנרות, וזה בין למ"ד מזרח ומערב מונחים בין למ"ד צפון ודרום מונחים שלכ"ע צריך שיפנו נגד האמצעי שזה נקרא בשם מנורה, הגם שלמ"ד מזרח ומערב מונחים נקרא לפני ה' הנר השני המזרחי כמ"ש רש"י בשבת (דף כ"ב), בכ"ז אא"ל שיפנו אליו כי לא נקרא בשם מנורה, והגר"א הגיה בכאן שלשה כלפי דרום ושלשה כלפי צפון, דק"ל שלמ"ד מזרח ומערב מונחים הלא לדידי' הנר השני שבמזרח נקרא לפני ה', ואין צורך לזה שלד"ה צריך שיפנו אל האמצעי שהוא קרוי בשם מנורה ולכן גם רש"י ז"ל בפירושו כאן כתב שלשה המזרחיים פונים למול האמצעי וכן בת"י תלת לקבל רוח מערבא ותלת לקבל רוח מדינחא, ושביעאה במציעאה, ועי' ברא"ם שהאריך בזה ועי' עוד בסי' ג':

רש"י ד"ה בהעלתך (השני), ...ועוד דרשו רבותינו, מכאן שמעלה היתה לפני המנורה וכו'. על השאלה, לשם מה מעלה, והרי כל גובהה של המנורה אינו אלא יח טפחים, ואדם ממוצע אינו זקוק אפוא למעלה, השיב ר' יהונתן אייבשיץ בספרו "תפארת יהונתן" - כך סיפר לי ר' יהודה גרינשפן שי' - שזה משום שאסור לו לכהן גדול להרים ידיו מעל לציץ הזהב שעליו חרוט שם השם. והוא על־פי משנה (תמיד פ"ז, מ"ב). (פ' בהעלתך תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שמונה עשרה טפחים הוא גובה אדם עד הכתפים, ואין זה נוח לאדם לעבוד בגובה הכתפים.

בהעלותך את הנרות. במדרש בהעלותך את הנרות זה שאמר הכתוב ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר עכ"ל וצריך ביאור. ואפשר בהקדים מ"ש הרב יערות דבש ח"ב (דף מ"ה) דו' נרות המנורה רמז לחכמות חיצוניות ונר מערבי רמז לתורה הקדושה ונר מערבי תמיד היה דולק דנותן בה שמן כמדת חברותיה ודולקת תמיד כי היא העיקר והכל וכל החכמות צריכות לה ובה היה מתחיל ובה היה מסיים כי התורה היא מקור חכמה. וכל שאר חכמות לפי שהם בחקירה יש בהם טעות והאחרונים מתחכמים על הראשונים ומכירים בטעותם. אבל תורתנו הקדושה לא תשתנה כי היא על פי מרע"ה בכל ביתו נאמן כביכול והראשונים שהי"ל רוח הקדש היו יודעים התורה לאמיתה משא"כ האחרונים דרבינא ורב אשי סוף הוראה והתורה הקדושה צריכה דבקות בו יתברך ובזמן הזה הן בעון חוללנ"ו נעשו חולי חולין והוא האריך מאד. והשתא אהך קרא דכתב בהעלותך וכו' אל מול פני המנורה וכו' דרומז לנר המערבי דבה היה מתחיל ובה היה מסיים והוא כנגד התורה הקדושה על כן בא דבר המדרש זש"ה ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה להראות במופת כי היא עיקר הכל ודולקת תמיד ואין חכמה נחשבת כי אם חכמת התורה מקור ועיקר הכל ויאדיר ויחזיק ללומדיה ויתן להם כח כפי חשקם ונתן הכס"ף וקם שבעתים אל חיקם ובמקומות שונים פירשתי בעניותי באופנים אחרים בס"ד ורבינו אפרים בפי' כ"י רמז דבמדרש ותנחומא סיימו כי לא לאורה הוא צריך אלא לזכות ישראל. וכן בהעלותך גימטריא לזכות כן והוא ג"כ עם האותיות גימטריא להצדי"ק רוצ"ה וזהו ה' חפץ למען צדקו וכו' ודו"ק:

על שם שהלהב עולה מאליה וכו'. ובפרשת תצוה (שמות כז, כ) לא פירש (רש"י) אלא שצריך להדליק עד שתהא הלהב עולה מאליה, ולא פירש על שם שהלהב עולה, ובפרשת אמור (ויקרא כד, ב) לא פירש כלל על "להעלות נר תמיד". ונראה, דבפרשת תצוה בא לפרש למה כתב "להעלות" ולא כתב 'להדליק', ומתרץ דלכך לא כתב 'להדליק' ללמוד שצריך להדליק עד שתהא הלהב עולה. ובפרשה הזאת בא לפרש למה כתב כאן "להעלות", אי לאורויי שצריך להדליק עד שתהא הלהב עולה, זה כבר למדנו מפרשת תצוה שצריך להדליק עד שהלהב עולה, לפיכך פירש שהלשון טוב הוא, מפני שהלהב עולה כשמדליק אותו, לכך כתב אותו. אבל בפרשת תצוה, שאפילו אין רגיל לעלות הלהב כתב כך בתורה, ללמד שצריך להדליק עד שהלהב עולה. ומפני שקשה, דודאי כשאינו הולך לו מיד אז הלהב עולה מאליה, אבל כשהוא מניחו והולך לו אין הלהב עולה, ואם יהיה הכהן המדליק מדליק קצת והולך לו, אין זה "בהעלותך", ותירץ שאינו כן, אלא שצריך להדליק עד שתהא הלהב עולה, והשתא הוי לשון טוב מה שכתוב "בהעלותך". אבל בפרשת אמור לא מפרש מידי, מפני שלא קשה שם למה הוצרך לכתוב "להעלות", מפני שסבירא ליה (רש"י שם) שפרשת אמור עצמו מה שכתב בפרשת תצוה, ועיין שם:

כתוב ומתוק האור וטוב לעינים לראות את השמש: (קהלת י״א:ז׳)

פירש״י ז״ל ע״ש שהלהב וכו׳ ועוד דרשו וכו׳ משום דעל פי הפשט ק׳ דהא כבר השמיענו זה בקרא אחרינא דכתיב בלשון עלייה כדלקמן. ולכך הוצרך להביא הדרשה דאה״נ דלהא לא אצטריך אלא בא ללמד שמעלה היתה וכולי אלא דאי להך דרשה לחוד א״כ הול״ל בעלותך ולא בהעלותך שהוא מההפעיל. לכך הוצרך לומר ג״כ ע״ש שהלהב עול׳ וכו׳. ואם תאמר והיכי קאמר רש״י מעלה היתה דמשמע מעלה אחת והא תנן בתמיד אבן היתה לפני המנורה ובה ג׳ מעלות. מ״מ כבר כתב הר״ב שם דנפק׳ לן מג׳ קראי דכתיבי בהו עלייה והעלה את נרותיה להעלות נר תמיד בהעלותך את הנרות. א״כ כיון דמהך קרא לא אתי אלא מעלה אחת הילכך לא כתב רש״י אלא מכאן למדו שמעלה וכו׳ שמכאן לא למדו אלא אחת. וא״ת והא איכא קרא אחרינא ובהעלות אהרן את הנרות איכא למימר דאה״נ דחד מיבעי ליה לגופיה שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עול׳ וכדכתיב לעיל. והשתא ל״ק היכי דרשי תרתי מחד קרא. וא״צ למ״ש הרא״ם דשקולים הם ויבאו שניהם:

בהעלתך. עַל שֵׁם שֶׁהַלַּהַב עוֹלֶה, כָּתוּב בְּהַדְלָקָתָן לְשׁוֹן עֲלִיָּה, שֶׁצָּרִיךְ לְהַדְלִיק עַד שֶׁתְּהֵא שַׁלְהֶבֶת עוֹלָה מֵאֵלֶיהָ (שבת כ"א), וְעוֹד דָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ מִכָּאן שֶׁמַּעֲלָה הָיְתָה לִפְנֵי הַמְּנוֹרָה, שֶׁעָלֶיהָ הַכֹּהֵן עוֹמֵד וּמֵטִיב (ספרי):

אל מול פני המנורה. שהוא הקנה האמצעי וזה כשתפנה שלהבת כל אחד מהששה נרות אל הקנה האמצעי אז:

אל מול פני המנורה - היה מטה ראשי הפתילות של כל שבעת הנרות להאיר אל השלחן.

בהעלותך את הנרות. תימה לי למה ייחד הדבור לאהרן ואמר לו בהעלותך והלא אינה מצוה הנוהגת בו שאף כהן הדיוט כשר לכך. ומיהו אינו קשה שהרי אינו ציווי שהרי לא נאמר לו תעלה את הנרות אלא שהורהו סדר העלות כשיעלם או הוא או אחר ואפשר מה שהזכיר על פי המדרש לרמוז הנס שיעשה על ידי כהן גדול מבניו כמותו. והרמב"ן כתב אולי נרמז לו מפסוק מחוץ לפרוכת העדות יערוך אותו אהרן כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך ולא אמר דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם ולכן כתיב ויעש אהרן כן לומר שהוא היה מדליק אותם כל ימיו אע"פ שהמצוה כשירה בבניו כמו שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו אבל הוא היה מזדרז במצוה הגדולה הזאת:

שמעלה היתה. ואע"ג דדרשו מזה שצריך להדליק עד שתהא השלהבת עולה מאליה. י"ל דעיקר דרשה היא מקרא דפרשת תצוה מלהעלות נר תמיד, והכא אגב גררא נקטיה ועוד י"ל דאי לשלהבת עולה מאליה לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב להעלות ולא בהעלותך ואי למעלה אחת לחוד הוא דאתא היה לו לכתוב בעלותך, אלא להכי כתיב בהעלותך למדרש תרוייהו והרא"ם פירש דדרש זה וגם שתהא השלהבת עולה שקולים הם ויביאו שניהם:

אל מול פני המנורה. הוא לאחורי פני המנורה כדי שיהיו הנרות דולקות כנגד הארון וזה כי פני המנור היה לפני הכהן ואחוריה לצד הארון וזה אמנ' היה כשהיו נרותיה פונים לצד הנר האמצעי והנר האמצעי לצד הארון:

ויתיישב הענין בתת לב למה שאמרו במנחות בפרק ב' מדות (מנחות דף פ״ח) וזה לשונם כיצד עושה מסלקן ומניחן באוהל ומקנחן בספוג ונותן בהם שמן וכו' עד כאן. ולסברת החולק על סברא זו וסובר דקביעי נרות סובר גם כן שהיו קנים שבהם נרות קבועים דקים והיה כופפם למטה עד שהיה מטיבם ומקנחם וחוזר וזוקפם כבראשונה כדמוכח שם מדברי רש״י ד״ה של פרקים וכו':

אל מול פני המנורה. פירוש והאיר אל עבר פניה והנה מלת האיר יוצאה כמו תאיר נרי ואין כן יאירו והארץ האירה ונסמכה זאת הפרשה להורות כי הדבור יהיה גם בלילה כי שם יהיה הנר דלוק ולא יכבה:

וסיוע לפירוש זה, ממה שאמרו במדרש (תנחומא בהעלותך ג) שנסמכו הנרות לחנוכת המזבח לפי שנצטער אהרן על שלא היה בחנוכת המזבח א"ל הקב"ה לגדולה מזו אתה מוכן, הקרבנות אינן כי אם בזמן שבהמ"ק קיים והנרות הם לעולם שנאמר אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות עיין בילקוט (תשיט ח) נוסח מדרש זה. והבט ימין וראה מאי משמע שהנרות הם לעולם מפסוק זה, אלא ודאי שבעל מדרש זה כוונתו לפרש הפסוק על זה האופן, שאם תעלה אותם מול פני המנורה אז אעשה שיאירו שבעת הנרות לעולם אף בזמן החורבן. והרמב"ן כאן הקשה על מדרש זה הרי בזמן שהקרבנות בטלין גם הנרות בטלין, ע"כ פירש שעל נרות חשמונאי ובניו הוא מדבר. וקשה לי על דבריו הרי גם נרות חשמונאי מתחילה בטלו שניהם כאחד הקרבנות והנרות וכאשר נחה שקטה הארץ חזרו שניהם לקדמותן ומה יתרון לנרות על הקרבנות.

בהעלתך את בגי' עשה בה מעלות:

אל מול פני המנורה. פני המנורה אינו הנר האמצעי כפרש״י. שהרי תניא בספרי ויעש כן אהרן שעשה לה פנים. ותו הרי כתיב והאיר על עבר פניה. משמע דכל המנורה יש לה פנים. אלא הפי׳ כמש״כ בס׳ שמות פ׳ תרומה דפנים משמעו מאותו צד שבאים אל המנורה להדליק. ובא שם האזהרה שיטה הנרות לזה הצד ולא לצד השני שהוא אחורי המנורה. וכאן באה אזהרה שיהיו נטוים באלכסון היינו לפנים שבגוף המנורה הוא הנר האמצעי כפרש״י:

אל מול פני המנורה. כלומ' על השולחן שהוא מול פני המנורה וכת' ואת המנורה נוכח השולחן ורבות' אמרו אל מול פני המנורה ששלשה נירות שמכאן וג' נרות מכאן יחזרו האורה על האמצעית אבל יש לגמגם דאם כן ששת הנירות הוי ליה למימר אבל לפי הפשט שפיר קאמ' שבעת:

בהעלתך את הנרת ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שבאותו יום התחילו להדליק לאחר שכלה להקים את המשכן הוזקק להצטוות בהדלקת המנורה ללמדך שאף בלילה היה הדבור כי שם הנר תמיד דולק וכן מצינו בשמואל ונר אלקים טרם יכבה וגו׳‎ ויקרא ה׳‎ אל שמואל. בהעלתך את הנרת אל מול פני המנורה בשעת הדלקתן תעמוד אתה כנגד פני המנורה ותדליק אז יאירו שבעת הנרות ואין אל מול פני המנורה מוסב אל יאירו שבעת הנרות וראיה מהפסוק שלאחריו אל מול פני המנורה העלה נרתיה. ד״‎א בהעלתך את הנרת כמשמעו לשון עליה כשתעלה את הנרות הן הלוצי״‎ש בלע״‎ז על הקנים למקומם ואין לומר עליהן קבועות היו שהרי כתיב בפ׳‎ ויקהל ויעש את המנורה וגו׳‎ ויעש את נרותיה שבעה ומלקחיה וגו'. אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות סבב את פיות שבעת הנרות אל מול פני המנורה דהיינו הפרכת המבדיל בין ההיכל ובין קדש הקדשים והיינו אליבא דמאן דאמר צפון ודרום היו הנרות מונחים ולמאן דאמר מזרח ומערב היו מונחים הנרות אל מול פני המנורה היינו השלחן כדכתיב בפרשת פקודי וישם את המנורה נכח השלחן.

ועוד דרשו רבותי' מכאן שמעלה היתה לפני המנור' שעליה הכהן עומד ומטיב. אע"פ שמל' בהעלותך הוא פועל יוצא ולפי המדר' היה ראוי להיות בעלותך שהוא פועל עומ' יש לומר שלא ידרשו זה ממלת בהעלותך כי עקר המלה הזאת אינה אלא להדלקה וההדלק' הוא פועל יוצא רק מה שדרשו בזה הוא על דרך הרמז בלבד מדאפקי' בלשון עלייה ואע"פ שדרשו מזה מכאן שצריך להדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה דרשו עוד מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעלי' הכהן עומד ומטיב דשקול הוא ויבאו שניהם:

יאירו שבעת הנרות ג' מזרחיים פונים וכו' וכן ג' מערביים קשה שהרי ששת הנרות היה לו לומ' וי"ל שאף האמצעי היה מוסב כלפי הקנה שלו ממש כלומ' שלא היה פונה אילך ואילך או שהיה מביט לארץ ולכך כתב שבעת הנרות כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך פי' שאם היו פונים כלם לצד מזרח או לצד מערב יאמרו כדי להאיר לשכינה שהיא באה מהצד ההוא. עכשיו שכולם פונים אל מול האמצעי דג' פונים למזרח וג' למערב דלאו להאיר לו פונים כן כי מה תועלת בכך ולא יאמרו לאורה הוא צריך:

דבר אל אהרן ואמרת אליו דברי הספרי מיוסדים על ההבדל בין דבור ואמירה והתבאר בפרטות בהתו"ה ויקרא (סי' ג') עיי"ש:

רש"י ד"ה אל מול פני המנורה, אל מול נר האמצעי וכו'. נראה שרש"י מבין את תיבת "פני" במשמע עיקר, ודומה שיש עוד מקרים כאלה וצריך לרכזם. (פ' בהעלתך תשנ"ו) וראה דברי בעל "הכתב והקבלה" על אתר שכתב: "פני" הוא מענין "פנימי", הפך ה"חיצון", וזה היה באופן שראשי הפתילות מהנרות הצדדיים היו פונות כולם אל נר האמצעי. ע"כ.

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. אפשר לפי מ"ש רבינו האר"י דהמנורה וכל עניניה רמז לתורה ואמרו דז' הנרות רמז לז' ספרים. אפשר דמנורה רומזת לתורה שבע"פ ומנורה גימטריא אש וכן התורה נקראת אש. וידוע דתורה שבכתב צריכה לתורה שבע"פ ובלתי תורה שבע"פ אינה מובנת תורה שבכתב וז"ש אל מול פני המנורה תורה שבע"פ יאירו שבעת הנרות הם הז' ספרים:

ועוד דרשו וכו'. אף על גב דלפי לשון זה הוי למכתב 'בעלותך', כי לשון "בהעלותך" הוא פועל יוצא, ואינו נופל על העולה, לפיכך הוי למכתב 'ב(ה)עלותך' (קושית הרא"ם), מכל מקום לא קשה מידי, דלא דרשו רז"ל (סיפרי כאן) כך רק מיתורא, דלא הוי למכתב רק 'בהעלות הנרות', כמו "להעלות נר תמיד" (שמות כז, כ), והוי ליה למכתב 'דבר אל אהרן בהעלות את הנרות וגו'', ומשום כך דרשו שלכך כתב "בהעלותך" מפני שהיה שם מעלה לפני המנורה, והיה צריך לו לעלות, כתב גם כן בזה הלשון "בהעלותך". וכבר אמרנו לך פעמים הרבה כי זהו מיסוד מדרשי התורה שכתוב לשון נופל על לשון, ומפני שכאן היה עליה אל אהרן כתב "בהעלותך":

אמר טוביהו ברבי אליעזר ז״ל חזרתי על כל המקרא כולה ולא מצאתי מתוק יותר מדברי תורה שנאמר (תהילים י״ט:י״א) ומתוקים מדבש ונופת צופים. ולפי שראה קהלת בן דוד חכמת התורה שהיא יתרה על כל המדות והמצות יתרון לכל דבר שבעולם אמר ומתוק האור וטוב לעינים ומה כתיב למעלה מזה (קהלת י״א:ו׳) בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם כאחד טובים. אם למדת תורה בילדותך. לעת זקנותך אל תנח ידיך. אם עסקת בילדותך לעת זקנתך אל תנח ידיך כי אינך יודע איזה יכשר הזה או זה ואם שניהם [כאחד] טובים. וגם בהרבה מקומות ובהרבה ענינים יש לפרש דברי קהלת מפני רוחב לשונו (שם יב) אשר לימד דעת את העם ואיזן וחיקר תקן משלים הרבה. לכך אמר ומתוק האור. אור זה תורה שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר. וספרי שלמה בן דוד מפרשים זה את זה. אמר קהלת ומתוק האור אור התורה ואין למעלה הימנו. וטוב לעינים. אלו מעשיים טובים שנאמר (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב. לעינים. שיהא אדם מעיין במעשיו. כדתנן במסכת אבות איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. לראות את השמש. כלומר עד שהוא רואה את השמש בימי בחורותיו (קהלת י״ב:ב׳) עד אשר לא תחשך השמש והאור והירח והכוכבים מלמד שאין עסיקות המצות לעולם הבא כדתנן טובה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה לחיי העולם הבא. ויש אומרים מכל חיי העולם הבא. שכיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות. בוא וראה חיבה יתירה שחיבב הקב״ה את עמו ישראל שנתן להם התורה המתוקה מכל דבר המשולה באור הקרויה טוב. שנאמר (משלי ד׳:ב׳) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו. ואע״פ שנאמר (דניאל ב׳:כ״ב) הוא גלה עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשובא ונהורא עמיה שריה וכל העולם כולו לאורו משתמשין שנאמר (בראשית א׳:ט״ז) ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים. דכתיב (שם) ויתן אותם אלהים ברקיע השמים. ואעפ״כ כדי לזכות את ישראל הרבה להם תורה ומצות וצוום להעלות לפניו נרות שנאמר בהעלותך את הנרות:

אל מול וכולי יאירו שבעת וכו׳ ה״פ דהקנה האמצעי הק׳ פני המנורה לא הנר האמצעי דהנר אינו חשוב מגוף המנורה כדכתיב ועשית את נרותיה אלא הקנה גופיה. וה״ק אל מול פני המנורה דהיינו הגוף האמצעי יאירו שבע׳ הנרות והדר מפ׳ הנר דגופיה פשיטא דכיון שאינו פונה לשום צד הרי הוא מאיר לעצמו ואהא לא אצטריך רבינו לפ׳ ולא מידי אלא על השאר וקאמר שכולם פונים למול האמצעי נמצא דמול הפנים יאירו ז׳ הנרות חד דגופיה וששה שעל ששת הקנים:

אל מול פני המנורה. אֶל מוּל נֵר הָאֶמְצָעִי, שֶׁאֵינוֹ בַקָּנִים אֶלָּא בְּגוּף שֶׁל מְנוֹרָה (עי' מנחות צ"ח):

יאירו שבעת הנרות. כל השבעה יאירו וישפיעו אור עליון לישראל שיורו היות אור הימנים ואור השמאלים מכוון ופונה אל אור הקנה האמצעי שהוא עיקר המנורה ושכן ראוי שכונת המימינים העוסקים בחיי עולם והמשמאלים העוסקים בחיי שעה העוזרים למימינים, כאמרם אלמלי עלייא לא מתקיימי אתכליא (חולין צב, א) תהיה להפיק רצון האל יתברך באופן שיושג מכוונו בין כולם וירוממו את שמו יחדו כמו שקבלו עליהם כאשר העיד באמרו ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה כלומר בין כולנו נשלים כונתו:

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. ומקשי' שאינם אלא ששה המאירים אל פניה שנר אמצעי שהוא בגופה של מנורה הוא זקוף והאחרים נוטים אליו. ומתרצים אל מול פני המנורה הוא זקוף והאחרים יאירו פי' ג' שמכאן ובכולם יהיה שבעת הנרות:

שעליה הכהן עומד. וא"ת והרי קומתו של אדם ד' אמות דהיינו כ"ד טפחים, וקומתה של מנורה לא היה כי אם י"ח טפחים כדפירש"י בפרשת תרומה, וא"כ למה צריך למעלה. וי"ל לפי שהטפחים של בית המקדש היו שוחקות וא"כ י"ח טפחים של מנורה היו כמו כ"ד טפחים של חול, דהיינו כנגד קומתו של אדם, ואם בא להטיב צריך שיראה בנרות כדי שיטיב אותם לכך צריך מעלה: [ד"ד] אטו כל הכהנים שוים בגובה הלא אפשר שיהיה הכהן קצר הקומה קצת ע"כ צריך להיות שם מעלה שיוכל להשתמש בריוח כל כהן במנורה:

ואני אומר אילו הייתי שם הייתי מוכיח ודן לפניהם מהכתובים דלא קביעי נרות, הראשון ממה שמצינו כשהזכיר כל פרטי מעשה המנורה לא הזכיר פרט זה שעשה למול פני המנורה יאירו, שאם הנרות קבועים כשהזכיר המעשה חל זכרון הדבר, ועוד ראיה אחרת ממה שאמר הכתוב בפרשת במדבר (ד' ט') ולקחו בגד תכלת וכיסו את מנורת המאור ואת נרותיה ואת מלקחיה ואת מחתותיה ואת כל כלי שמנה, הרי זה מראה באצבע שאין הנרות קבועים, שאם לא כן הרי הנרות בכלל המנורה הם ולא היה צריך לפרטם, אלא ודאי שאינם קבועים ולזה הוצרך לפרטם כמלקחיה וכמחתותיה שהם בפני עצמם:

ונ"ל שלקח לו ראיה מן חשמונאי ובניו, שיש יותר קדושה בנרות מבקרבנות שהרי בחזרתן לא נעשה שום נס בקרבנות, ובנרות נעשה נס, ע"כ קבל אהרן תנחומין על הדלקת הנרות שהיא גדולה מן הקרבנות ומ"ש הקרבנות אינן כ"א בזמן שב"ה קיים והנרות לעולם כך פירושו, הקרבנות אע"פ שהיה בהם אש מן השמים והוא נס נגלה ומתמיד מ"מ אחר שנחרב הבית הראשון שוב לא ירד אש כי בבית שני חסרו ה' דברים ומכללם אש מן השמים, (יומא כא:) אבל קדושת הנרות לא סרה לעולם אע"פ שנחרב הבית פעמים, א' בימי נבוכדנצר, וא' בימי אנטיוכוס, מ"מ נעשה נס בנרות וזה מורה על גודל קדושת הנרות ולמד זה מן הכרח הקושיות שהזכרנו.

אל מול פני המנורה יאירו כי אני איני צריך לאורה:

יאירו שבעת הנרות. משום שבתורה שבעל פה נכלל שבע חכמות שבלי ידיעה בכל החכמות א״א לבא לכמה עיקרי תורה. כמו שיעורי כלאים ועוקצין וקדה״ח ועוד הרבה עניני שיעורים. וכל החכמות באו לשמש ולבאר אזהרות תורה שבכתב. וגם מי שיש לו עינים מוצא כל החכמות מרומז בתורה שבכתב. כמו שמצא ר׳ יהושע לכמה נחש מוליד כדאי׳ בבכורות פ״א. וכן כל פרטי המוסרים מרומז בתורה (כמש״כ בקדמת העמק השני בביאור מה שאמרו חז״ל אלו זכו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה ח״ת כו׳) והיינו שהזהיר הקב״ה שיהיו מאירים כח כל החכמות לפני המנורה שהוא נגד עיקר התורה. וע׳ מש״כ בס׳ שמות ל״ז י״ט:

יאירו שבעת הנירות. כלומ' בשעת הדלקה צריך להזהר שידליק הפתילות לצד השולחן שאם ידליקם לצד אחר אין אדם יכול להפכן לצד השלחן כי המנורה מקשה כולה עד יריכה ופרחה הכל מקשה ואינה של חליות להתהפך למקום שירצה ולהכי נקט הכא וזה מעשה המנורה:

יאירו שבעת הנרות הנרות שעל ששת הקנים ה״‎ג בפרש״‎י אלא שהסופרים גרעו בו תיבה אחת.

אל מול פני המנורה נר האמצעי שאינו בקנים אלא בגוף של מנור'. י"מ שהנר האמצעי הוא פני המנור' ומולו הוא המקום הנכחי לו מהכותל המערבי כאילו אמר אל המקום הנכחי לנר האמצעי יאירו כל שבעת הנרות ומה שפירשו ז"ל על יאירו ז' הנרות שעל ששת הקנים השלשה מזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן השלשה מערביים ראשי הפתילות שבהן פונים למול האמצעי הכי פירושא וכי תימא איך אפשר שיאירו כל הנרות אל נוכח הנר האמצעי והלא כל אחד מהם יש לו מקום נכחי לעצמו כמנהג כל המנורות הדולקות השיב בזה שלא היה מצב הנרות הללו כמצב נרות המנורות שכל נר מאיר לנוכח עצמו אבל הנרות הללו היו פתילותיהן נצדדות כלפי הנקודה הנכחית של הנר האמצעי עד שהיו כלן מאירין נוכח הנקודה הנכחית של הנר האמצעי ומה שכתב אחר זה ולמה כדי שלא יאמרו לאורה הוא צרי' הכי פירושא למה נשתנה מצב הנרות הללו ממצב כל הנרות של מנורות כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך שאילו היה מצבם כמצב הנרו' של המנורות שהן עשויין לאורה היו אומרים שגם הנרות הללו לאורה הן עשויות וכביכול לאורה היא צריך עכשו שמצבם משונה ממצב הנרות של כל המנורו' העשויין לאורה יאמרו בודאי הנרות הללו לא לאורה הן עשויין ולא לאורה הוא צריך וזה פי' משובש שהרי רש"י ז"ל עצמו כת' בפרשת תרומה בפסוק והאיר על עבר פניה עשה פי ששת הנרות שבראשי הקני' היוצאים מצדיה מסובין כלפי האמצעי לא כלפי מולו ובפרק במה מדליקין כתב למאן דאמר צפון ודרום היו מונחים האמצעי קרי מערבו על שם שהי' פיו כנגד המערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעי דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו האמצעי יאירו של צפון היו פונים לדרום ושל דרום היו פונין לצפון ובספרי שנינו בהדיא לפי שהוא אומר והעלה את נרותיה והאיר אל עבר פניה שומע אני יהו הנרות דולקין על פני כל הנרות פירוש כל אחד מהנרות יהא מאיר לנוכח עצמו ת"ל אל מול פני המנורה שיהיו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה את הנרות הא כיצד שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע נמצאו כלן מקבילין את האמצעי הרי לך בפירוש שהנרות היו מקבילין את האמצעי עצמו לא שהיו מקבילין את מולו שהוא המקום הנכחי לנר האמצעי וי"א שפירוש אל מול פני המנורה כלפי הנר האמצעי לא כלפי מולו והוא דבק עם בהעלותך ויאירו שבעת הנרות הוא מאמ' בפני עצמו ופירושו בהדליקך את הנרות יהיה הדלקתן באופן שיהיו פונים כלפי הנר האמצעי ופירוש יאירו שבעת הנרות על הסדר הזה יאירו שבעת הנרות וראית' מפסוק ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה ואיננו נכון שאם הדבר כן לא היה לו לרש"י ז"ל לפרש שעל ששת הקני' ג' מזרחי' פוני' למול האמצעי כו' על יאירו שבעת הנרות שהרי אין זה דבק עם אל מול פני המנורה עד שיקשה עליו שאין כל הז' למולו אלא הששה בלבד אבל היה לו לפרש מה שפירש ביאירו שבעת הנרות בפסוק בהעלותך את הנרות אל מול שאינו בעבור כל הנרות אלא בעבור הששה שעל ששת הקנים בלבד אבל ממה שאמר סתם בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה וכן מפסוק אל מול פני המנורה העלה נרותיה דמשמע מסתם נרות ונרותיה כל הז' ואינם אל מול רק הששה בלבד אין לבטל הפירוש הזה לומר עדיין הקושיא של ששת מיבעי ליה במקומה עומדת כי הסת' יאמר על הקצת מפני שלא חשש הכתוב להוציא אחד מן החשבון כמו לכלם נתן לאיש חליפות שהוא חוץ מבנימין אף כאן אמר נרות ונרותי' בעבור הששה שלא חשש הכתוב להוציא א' מן החשבון והרב רבי יצחק בר' ששת נשאל על פי' זה המאמר והשיב שרז"ל הוקשה להם אחר שאין פנים ואחוריים למנורה רק פי הנרות הוא הפנים מה צריך לומר אל נוכח פני הנרות יאירו ולזה אמרו שפני המנורה האמורים כאן הוא פי הנר האמצעי ושיעור הכתוב הוא לנגד פי הנר האמצעי יביטו פיות הנרות הנשארים משבעת הנרות שהן השש נרות שעל הקנים ולא יהיו הפיות נוטות נוכח הכותל המערבי רק יהיו באמצע הבזיכין מן הצד בעניין שיטו נוכח הקנה האמצעי ג' מכאן וג' מכאן ויסכים המדרש הזה למה שאמר הכתוב והאיר אל עבר פניה כי פירוש עבר בלשון עברי הוא צד כמו כתובים משני עבריהם ולזה גם כן כיון תנא דספרי באמרו עשה לה מול ופנים ר"ל שלא יהיו הפיות נוטים כלם לצד א' אבל יהיה הא' נוטה לצד מערב והאחרים נוטים לצד פי הנר ההוא ובזה יתקיים מה שאמר הכתוב מול פני כי האמצעי הוא הפנים והאחרים משבעת הנרות המביטים הנר האמצעי הם מול ואל יקשה לכם האי שבעת הנרות ששת הנרות מיבעי ליה כי פירושו הנשארים משבעת הנרות ועוד אפשר לומר שלא היו הפיות באמצע הבזיכין מן הצד לגמרי אבל היו נוטים נוכח הכותל המערבי אלא שהיו נוטים מעט לצד פי הנר האמצעי וזהו לשון הבריתא שהובאה באחרון ממגלה אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שיהיה מצדד פניהם כנגד הנר המערבי ומלשון מצדד נראה שלא יהיה ממש באמצע הצד רק שמצדדים קצת כנגד הנר ההוא ולפי זה לא יהיה המקרא יוצא מידי פשוטו כי יהיו כל ז' הנרות מביטים לכותל המערבי כפי פשוטו של מקרא ויהיו גם הששה נוטים לצד האמצע כפי מדרש רז"ל ולפי זה גם לשון שבעת הנרות הוא מבואר כי לא היה אפשר לומר ששת הנרות כי לפי הפשט כל ז' הנרות הם ממש וגם לפי מדרש רז"ל יתורץ הלשון הנשארים מז' הנרות כמו שכתבתי למעלה עכ"ד. והנה לפירושו הראשון תפול עליו קושית ששת מיבעי ליה כמו שהקשה הוא בעצמו כי תשובתו אינה כלום כי לא יאמר הנשארי' משבעת הנרו' אלא כשהנשארים הם המועטים לא כשהם כלם פחות אחד אלא אדרבה היה לו לומר שנקראו הששה שבעה מפני שהם הרבים ולא חשש הכתוב להוצי' אחד מהז' עם היות שגם זה בלתי נכון דאם כן היה לו לומר יאירו הנרו' סתם שאז היה לנו לפרש שאע"פ שסתם הנרות כלל כל השבע' לא חשש הכתוב להוציא אחד מן הכלל לא שיאמר מספר השבעה שיורה שבא לכלול כל הז' וכן מה שפירש באחרונה שלא היו הפיות באמצעי הבזיכין מן הצד לגמרי אבל היו נוטים נוכח הכותל המערבי אלא שהיו נוטים מעט לצד פי הנר האמצעי כדתניא בפרקא בתרא דמגלה ומייתי לה במנחות בפ' שתי הלחם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות מלמד שהיו מצדדין פניהם כלפי הנר המערבי דמשמע שלא היתה הפתילה באמצע הצד ממש אלא שהיו מצדדין קצת כנגד הנר האמצעי הנה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו שהרי כל עצמו בזה הפירו' לא היה רק כדי שלא תפול עליו קושית ששת מיבעי ליה והנה יגע ולא הונח לו כי עדיין הקושיא במקומה עומדת שהרי אע"פ שהשבע' יחד היו נוטי' נוכח הכות' המערבי מכל מקו' לא היו נוטים לצד פי הנר האמצעי רק הששת נרות ואיך אמר אל מול פני המנורה שפירושו לצד פי הנר האמצעי יאירו ז' הנרות אבל הרב הזה חשב מאחר שכל הנרות יחד היו נוטים לצד הכותל המערבי הנה מאותו הצד צדק לומר יאירו ז' הנרות מפני שהמול שלפניה הוא הכותל המערבי כאילו אמר אל הכותל המערבי יאירו כל ז' הנרות שזהו לפי פשוטו של מקרא ומפני שרז"ל דרשו אל מול פני המנורה כלפי הנר האמצעי ולא יפול בזה רק ששת ולא שבע הוצרך לומר שפירוש שבעת הנרות הנשארות מהשבע ויהיה המקרא הזה מתפרש לפי פשוטו ולפי מדרשו לפי פשוטו יהיה פירוש שבעת הנרות כמשמעו ולפי מדרשו יהיה פירושו הנשארים מהשבע שהן ששת הנרות והן דברים רחוקין מהשכל מאד עם שהקושיא במקומה עומדת דששת מיבעי ליה כי תשובתו עליה אינה כלום כדפרישית אבל הנכון בעיני שהנר האמצעי הבלתי נוטה אל אחד מהצדדים יצדק עליו לומר שהוא מאיר אל מול עצמו כדמשמע מבריתא דספרי דקתני לפי שהוא אומר והאיר אל עבר פניה שומע אני יהו הנרות דלוקין על פני כל הנרות כלומר שכל אחד מהם יהא דולק כנגד פניו דהיינו לנוכח עצמו תלמוד לומר אל מול פני המנורה שיהיו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה את הנרות הא כיצד שלשה כלפי מזרח וג' כלפי מערב ומשום הכי לא הוקשה לרש"י ז"ל על המקרא של אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שפירושו כלפי הנר האמצעי יאירו ז' הנרות אלא מהשש נרות שעל הקנים היאך אפשר שיאמר בהם אל מול הנר האמצעי יאירו והלא מנהג כל הנרות שיהיו מאירין כלפי עצמו לפיכך פירש ואמר שהששה שעל ששת הקנים שלשה המזרחיים היו פונים למול האמצעי הפתילו' שבהן וכן הג' המערביי' ראשי הפתילות שלהן למול האמצעי אבל הנר האמצעי אינו צריך לפרש בו כלום משום דכיון שהיה פיו לנוכח פניו כמנהג כל הנרות ולא היה נוטה אל אחד הצדדים מאיר אל מול עצמו הוא:

בהעלותך לא נמצא בשום מקום לשון העלאה על הדלקת הנר רק גבי מנורה, ומזה הוציאו חז"ל לפרש גם מענין העלאה שמעלם למקום גבוה (כמ"ש בסי' ה') והנרות הם הבזיכים שנותנים בהם השמן והפתילה וזה מורה כמ"ד במנחות (דף פ"ח) שהנרות לא היו קבועים והעלה אותם לקבעם במנורה, ובמ"ש אל מול פני אם היה אומר אל מול פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל האמצעי, ואם היה אומר אל פני המנורה הייתי מפרש שיפנו אל צד השלחן (כנ"ל סימן אל"ף), ובמ"ש מול פני, ידעינן שיפנו לשניהם, היינו מצודדים אל השלחן והנר האמצעי, שנרות המזרחיים יפנו אל מקצוע מערבית צפונית והמערבים מזרחית צפונית, היינו שיהיו פונים אל האמצעי שהוא מול המנורה ונוטים מעט אל הצפון שהוא פני המנורה, והנר האמצעי שאין לו מול יפנה ביושר לצד צפון שהוא פני המנורה:

רש"י ד"ה יאירו שבעת הנרות, ששה שעל ששת הקנים... ולמה? כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך. ע"כ. מסתבר שרש"י בא לומר, כי שבעת הנרות לאו דווקא, אלא הכוונה לשישה - שלושת המזרחיים ושלושת המערביים, וכל השבעה יחד יעידו שלא לאורה הוא צריך, שאילו לאורה הוא יתברך צריך, לא היה צריך להפנות את הפתילים לכיוון הנר האמצעי, אלא אדרבה לפזר האור. (פ' בהעלתך תשמ"ב, תשנ"א, תשנ"ח, תשנ"ט) וראה "גור אריה" שמדייק בלשון הכתוב - לא נאמר "שבעה הנרות" שהוא שם מִסְפָּר המורה על שבעה פרטים, אלא נאמר "שבעת הנרות", שמשמעו קבוצה של שבעה, כלומר קבוצה זו של שבעת הנרות תאיר אל מול פני המנורה. לשון זו נכונה גם כשהכוונה לחלק מהקבוצה, שכן כך דרך הלשון, שאומרים "הסכין חותכת", למרות שלא כל הסכין חותכת אלא רק חודה.

אל מול פני המנורה וכו'. הקשו דאם כן 'יאירו ששת הנרות' מיבעי ליה, דלא היו מאירים אל מול המנורה רק ששה. ויש מפרשים ד"אל מול פני המנורה" היינו הנוכח שהוא כנגד האמצעי, דהיינו הנוכח בכותל מערבי שכנגד נר האמצעי. והשתא הוי שפיר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", דהא כנגד הנקודה ההיא מאירים שבעה נרות. ופירוש זה משובש הוא, שהרי הרב כתב בפרשת תרומה (רש"י שמות כה, לז) ששת הנרות יאירו כלפי האמצעי, לא שהיה מאיר אל נוכח האמצעי:
‎ויש מפרשים¹³ שכך פירוש הכתוב; "בהעלתך את הנרות אל מול פני המנורה" כאשר תדליק הנרות יהיו אל מול פני המנורה, שיהיו ששה פונים אל מול האמצעי, ו"יאירו שבעה נרות" מילתא בפני עצמו, כלומר שבזה האופן יהיו מאירים שבעה הנרות. וכן משמע מלשון ספרי, שכתב "והאיר על עבר פניה" (שמות כה, לז), 'שומע אני שיהיו הנרות דולקות על פני כל הנרות', פירוש שכל אחד מן הנרות יהיה דולק נוכח עצמו, 'תלמוד לומר "אל מול פני המנורה", שיהיו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה מקביל¹⁸ את הנרות, הא כיצד, שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב, נמצא כולם מקבילין האמצעי', עד כאן. הרי שמפרש שהנרות והאמצעי מקבילין זה את זה. ואם כן לפי זה צריך לפרש "אל מול פני המנורה" כמו שפירש בספרי, שיהיו הנרות אל מול האמצעי והאמצעי מול הנרות. ועל כרחך אנו צריכין לפרש אחר כך "יאירו שבעת הנרות" שבזה האופן יהיו מאירים שבעה הנרות, ולא קאי זה על "אל מול פני המנורה":
‎והקשה הרא"ם על זה, שאם כן לא היה לרש"י לכתוב פירוש (ד"ה יאירו) 'ששה שעל ששת הקנים שלשה וכו'' על מאמר "יאירו שבעת הנרות", כיון שהוא מילתא באפיה נפשיה, והוי ליה לפרש על "אל מול פני המנורה", ששם אנו צריכין לפרש כך. ואין זה קשיא, כי רש"י מפרש זה על "יאירו שבעת הנרות", מפני שהוקשה לו פירוש הכתוב, דמשמע כי שבעת נרות יאירו אל מול פני המנורה, לכך פירש כי לא היו שבעה נרות מול פני המנורה, רק 'ששה שעל ששת הקנים כו''. מכל מקום פירוש זה דוחק, דאם כן היה "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה" ענין חסר לכתוב "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה", ויאמר אחר כך בזה האופן יהיו מאירים שבעת הנרות, וכך הוי למכתב; 'בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה תדליקם יאירו שבעת הנרות':
‎ורבי יצחק בר ששת פירש דהא דכתיב "שבעת הנרות" פירוש הנשארים מן השבעת הנרות. וכך פירש הכתוב; אל מול פני המנורה יאירו הנשארים מן שבעת הנרות, שהאחד מהם הוא המנורה, והנשארים מן השבעה יאירו אל מול פני המנורה. ובודאי אין טעם לזה הפירוש, שהרי לא שייך לומר על ששה, שהם עיקר והאחד הוא בטל אצלם, איך יאמר בזה 'הנשארים מן הנרות', דודאי אם היה זה מעוט השבעה יאמר בזה 'הנשארים', אבל על ששה נרות לא יאמר בזה הלשון 'נשאר', דהם עיקר, והאחד הוא בטל אצלם (כ"ה ברא"ם) :
‎והרא"ם פירש ששייך שפיר לומר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", מפני כי נר האמצעי הוא מאיר אל מול עצמו, ומה שהוא מאיר אל מול עצמו שייך לומר עליו "אל מול פני המנורה". ולפיכך לא פירש רש"י רק על ששת הקנים היאך יאירו אל מול פני המנורה, אבל באמצעי אין שייך לפרש כלום, דודאי הוא מאיר אל מול עצמו, [ד] כשהוא עומד כסדר הנרות בודאי הוא מאיר אל מול עצמו, כך פירש הרא"ם. וגם יש להקשות, כי איך יאמר על דבר שהוא מאיר לעצמו שהוא נוכח עצמו, כי "אל מול" לשון נוכח הוא, ואיך יאמר שהוא נוכח עצמו, כי ה'נוכח' הוא מלשון התנגדות. ומכל שכן שהברייתא דספרי מפרש בהדיא שיהיו הנרות מול המנורה והמנורה מול הנרות, ולפי דברי הרא"ם יהיו הנרות וגם המנורה מול המנורה, ולא יהיה המנורה³¹ מול הנרות כלל. ומה שהביא ראיה מן "והעלה על עבר פניה" (ר' שמות כה, לז) דאמר בספרי 'יכול שיהיו הנרות מאירים על פני כל הנרות כו'', ומזה הוכיח שכל נר הוא מאיר מול עצמו אם הוא עומד כסדר הנרות, גם זה צריך ביאור, כמו שיתבאר איך הנרות מאירים מול עצמו:
‎ויש לפרש דשפיר היו כל שבעת הנרות מול פני המנורה באופן זה, ד"פני המנורה" הוא הפנים מן הנר האמצעי, שהנר היה עגול, והפנים ממנו נקרא אותו צד שהוא עומד נגד כותל מערבי, וקאמר הכתוב שכל שבעה הנרות יהיו מוסבים אורם נגד פני המנורה, שגם האור של הנר האמצעי יהיה מאיר על פניו, דהיינו שיהיה השלהבת, שהוא האור, נגד פניו של המנורה, דהיינו שלא תהא הנר האמצעי הפתילה משונה לצדדין, אלא שיהיה מאיר נגד פניו של האמצעי. ואין להקשות מלשון ספרי שכתב ש'יהיו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה מקבילה את הנרות, הא כיצד, שלשה כלפי מזרח ושלשה כלפי מערב ואחת באמצע, נמצא כולם מקבילין את האמצעי', מוכח מזה שמפרש הכתוב כי הששה מקבילין את האמצעי, לא שיהיו השבעה מקבלים פני מנורה, דאין זה קשיא, לפי שרצה לומר כאשר היה אורם מול פני המנורה יהיו שלשה נרות כלפי מזרח, ושלשה נרות כלפי מערב, ואחת באמצע, שבזה האופן היו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה את הנרות, אבל בכתוב כתיב "יאירו שבעת הנרות", ושייך לומר שפיר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כיון שאור הנרות כולם היה מול פני המנורה, כמו שנתבאר למעלה. זה הפירוש עולה והגון מאד, ואין בו קושיא כלל. ומה שכתב רש"י ש'יהיו שלשה המזרחים פונים וכו'', והוי ליה לפרש על כל השבעה נרות שיהיו מאירים אל מול פני המנורה, בודאי זה כמו שכתב הרא"ם, דרש"י לא בא רק לפרש ששת הקנים, דנר אמצעי פשיטא, כיון שהיה מונח כמו שאר הנרות של שאר מנורות, לא הוצרך לפרש מידי, רק על ששת הקנים שלא היו מונחים כסדר שאר המנורות, הוצרך לפרש בהם היאך היו מונחים:
‎אמנם הפירוש האמיתי אשר הוא ברור בעיני ונכון, כי הכתוב אמר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", ולא כתיב 'שבעה', שאילו כתב לך 'אל מול פני המנורה יאירו שבעה הנרות' היה קשיא, והרי לא היו שבעה נרות מאירים, רק ששה נרות, אבל "שבעת" אינו בא על שבעה נפרדים, רק על כלל השבעה, על זה יאמר "שבעת". וזה החילוק בין 'שבעה' ו"שבעת". ועל הכלל של "שבעת" יאמר שהם מול פני המנורה, אף על גב שלא שייך זה בכל שבעה נרות בכל אחד ואחד בפני עצמו, יאמר על כלל השבעה שהם "מול פני המנורה", דהיינו מה שאפשר להיות מול פני המנורה, דהיינו ששת הקנים מול פני המנורה. שכיון שכל השבעה הם כלל אחד, אף על גב שאין כל אחד מול פני המנורה, יאמר כך. כי 'שבעה' הוא בא על שבעה נפרדים כל אחד ואחד בפני עצמו, וכיון שהשבעה הם נפרדים, צריך שיהיה כל אחד ואחד נגד המנורה. אבל "שבעת" יאמר על הכלל שהם מול פני המנורה:
‎וכן תמצא במדרש בראשית רבה פרשת "וירא האור", שאמר שם כי האור הראשון לא היה משמש רק שלשה ימים, וברביעי נתלו המאורות. ומקשה, והא כתיב (ר' ישעיה ל, כו) "ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים", דמשמע שהיה משמש כל שבעה ימים, ומתרץ דלא היה משמש רק שלשה ימים, ואמר עליהם "כאור שבעת הימים" כאדם האומר דבר זה אני מצניע לשבעת ימי המשתה, ואף על גב שאינו לכל ז' ימי משתה, אלא ליום אחד, עד כאן. וכל ענין זה מפני כי שבעת ימי בראשית כלל אחד, ולפיכך דבר שהיה במקצת הימים – יאמר שהיה בכולם, כי כל הימים דבר אחד. כמו שיאמר האדם 'הסכין חותך', אף על גב שאין חותך רק חוד הסכין, ולא כל הסכין. ולא יאמר 'חוד הסכין חותך', אלא כיון שכל הסכין אחד, יאמר שפיר 'הסכין חותך'. כך יאמר 'שבעת נרות מאירים מול פני המנורה', אף על גב שאין מאירים רק ששה אל מול פני המנורה, כיון שכל שבעת הנרות מנורה אחת, ואי אפשר לאחד בלא השני, דבר שהוא שייך במקצת נאמר על כל השבעה. לכך כתיב "שבעת הנרות", לא כתיב 'שבעה נרות', שאם כתב 'שבעה נרות' היה קשה הרי לא כל השבעה מול פני המנורה, אבל "שבעת הנרות" בא על כל שבעה נרות שהם כאחד, כמו "שבעת ימים תאכל מצות" (שמות יג, ו)< sup>38 , "כאור שבעת הימים" בכל מקום. ופירוש זה נראה לי ברור, ואין בו ספיקא. והשתא ברייתא דספרי עולה כהוגן, ואין בה ספיקא כלל:

דבר אל אהרן לפי שכל מעשה הפרשה הזו באהרן הביא את אהרן לכל דבור זה. ואמרת אליו. הרי זו אזהרה. בהעלותך את הנרות. לשון הדלקה כענין (יהושע ח׳:כ׳) ויפנו אנשי העי אחריהם ויראו והנה עלה עשן העיר השמימה ולא היה בהם ידים לנוס הנה והנה והעם הנס אל המדבר נהפך אל הרודף. רבותינו אמרו בהעלותך. עשה לך מעלות. מיכן אמרו אבן היתה בפני המנורה ובה שלש מעלות שעליה הכהן עומד ומדליק ומטיב את הנרות, ולא נאמרה פרשה זו אלא לחדש בה דברים שהרי הוא אומר (שמות כ״ה:ל״ז) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה. יכול לכל הרוחות ת״ל אל מול פני המנורה שיהו הנרות מקבילין את המנורה. כיצד שלש כלפי מזרח. ושלש כלפי מערב. ואחד באמצע. מיכן אמר רבי נתן האמצעי מכובד. יאירו שבעת הנרות. אמר הקב״ה הבא שמן זית זך שלא יהו צריכין חיזוק ותיקון בכל שעה. אלא כיון שהדליקו יהו מאירין והולכין. מיכן אמרו רבותינו בהדלקת נר שבת שצריך פתילה נאה ושמן נאה כמו ששנו חכמים במסכת שבת בפרק במה מדליקין. אמר רבא פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מה טעם מפני שהאור מסכסכת בהם. ושמנים שאמרו חכמים מה טעם אין מדליקין בהם מפני שאין נמשכין אחר הפתילה. אמר רמי בר חמא פתילות שאמרו חכמים אין מדליקין בהם מפני שאין מדליקין בהן במקדש. שנאמר (שם כז) להעלות נר תמיד. שתהא שלהבת עולה מאיליה. ולא שתהא עולה ע״י דבר אחר. אמר רב הונא הרגיל בנר הויין לו בנים תלמידי חכמים מצאנו לפרשת שמן זך ולפרשת המנורה שנאמרו ונשנו והן צריכין להדרש על הסמוכים. למה נאמר (ויקרא כ״ד:ב׳) ויקחו אליך שמן זית זך לפרשת המועדים מלמד שהיו ישראל עתידין לחדש יום טוב להם על עסק השמן ואיזה זה זו חנוכה. ולמה נסמכה פרשת בהעלותך לענין של מעלה דכתיב (במדבר ז׳:פ״ט) ובבא משה אל אהל מועד. ולהלן הוא אומר (שמות ל״ד:ל״ד) ובבוא משה לדבר אתו יסיר את המסוה. נסמכה פרשת בהעלותך לפסוק ובבא משה לומר לך שאין _הקב״ה צריך לאורן של ישראל שהרי משה רבינו קרן עור פניו בדברו אתו. אלא לזכות ישראל הרבה להם תורה ומצות. מיכן אמר רבי חנניא בן עקשיא רצה המקום ב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיהו מ״ב:כ״א) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר:

יאירו שבעת הנרות. שִׁשָּׁה שֶׁעַל שֵׁשֶׁת הַקָּנִים, שְׁלֹשָׁה הַמִּזְרָחִיִּים פּוֹנִים לְמוּל הָאֶמְצָעִי — הַפְּתִילוֹת שֶׁבָּהֶן — וְכֵן שְׁלֹשָׁה הַמַּעֲרָבִיִּים רָאשֵׁי הַפְּתִילוֹת לְמוּל הָאֶמְצָעִי, וְלָמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ (עי' תנחומא):

הפתילות שבהן. פירוש מדכתיב יאירו שבעת הנרות, ע"כ אפתילות קאי שהם המאירים, דאי קאי אנרות שהם הבזיכים הל"ל אל מול פני המנורה יהיו נוטים שבעת הנרות. וא"ת והא בקרא כתיב אל מול פני המנורה דהיינו נר שעל קנה האמצעי יאירו שבעת הנרות, ורש"י פירש שאין מאירין לנר אמצעי אלא ששת. וי"ל דהא ק"ל, דאל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות משמע שהכל יהיו מאירין לפניו של אמצע הקנה, דהיינו למעלה על גביו שהוא נקרא על פני המנורה וזה אי אפשר. בשלמא אותו נר שעומד על קנה האמצעי מאיר כנגד פניו אבל שאר ששת נרות אינן מאירין אלא לפניו של אותן קנים שעומדין מול פניהם כמנהג כל הנרות שמנהגם להאיר כלפי עצמן. ומתרץ דגם שאר ששה נרות שעל ששה קנים מאירין לפניו של קנה האמצעי דששה שעל ששה הקנים ג' מזרחיים פונים למול אמצעי ר"ל שהיו כופפין ראשי הפתילות לפני קנה אמצעי וכן המערביים. ויאירו שבעת הנרות, פי' שבזה האופן יהיו מאירין שבעת הנרות אל מול קנה האמצעי. והרא"ם האריך כאן הרבה. (עיין בתשובת הריב"ש סי' ת'): [ג"א] הקשו דא"כ יאירו ששת הנרות מבעי ליה דלא היו מאירים אל מול המנורה רק ששה, וי"מ שכך פירוש הכתוב בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה כלומר כאשר תדליק הנרות יהיו מול פני המנורה שיהיו ששה פונים אל מול האמצעי, ויאירו שבעת הנרות מלתא בפני עצמו כלומר שבזה האופן יהיו מאירים שבעת הנרות:

שוב ראיתי כזה בדברי הימים (ב' ד') ואת המנורות ונרותיהם, הרי זה מגיד כי בזכרון מנורות לא יכללו נרותיהם, וגם ראיתי לרש''י ז''ל שם שכתב וזה לשונו להוציא מלב המפרשים נרות היו עשויים מגופה של מנורה ואדוקים בה שהרי כתיב מנורות ונרותיהם וכו' עד כאן יעוין שם דבריו באורך, הא למדת שפשטיות הכתובים יגידו כי לא קביעי נרות:

ונראה לי כי כך ביאור הכתוב, בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה ולא תתן מקום לטועים לומר לאורה הוא צריך הנה לגודל קדושת הנרות אני אעשה זאת שיאירו ז' הנרות לעולם ואף בזמן שלא יהיה בהם כ"א להדליק נר אחד הנה על צד הנס אני אעשה שיאירו כל ז' הנרות בימי חשמונאי וזכרונם לא יסוף מתוך בני ישראל לדורי דורות, אבל אם לא תעלה מול פני המנורה אז לא יאירו לעולם כי לא אעשה בהם ניסים מפורסמים כדי שלא ימצאו מקום לחזק טעותם ולומר בעבור שלאורה הוא צריך ע"כ הוא עושה בהם ניסים מפורסמים יותר מבקרבנות, ולפ"ז אין בפסוק זה שום ציווי אלא הודעת דברים וע"כ אמר לשבחו של אהרן ויעש כן אהרן וגו' כאשר צוה ה'. ר"ל כאילו צוה ה' את משה בפירוש כך היה נזהר בדבר כאלו נצטוה עליו, ואח"כ נתן טעם מאין בא להם טעות זה ואמר וזה מעשה המנורה וגו' כי כל כלי המשכן נעשו ע"י אדם חוץ מן המנורה שעשאה הקב"ה בעצמו חתיכה אחת כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה. ר"ל הקב"ה עשאה ומכאן יצא מקום לטועים לומר שלכך עשאה הקב"ה בעצמו לפי שלאורה הוא צריך, ע"כ היה אהרן מזורז להעלות נרותיה מול פני המנורה לבטל טעות זה.

פני המנורה יאירו בגי' וכי אני לאורך צריך:

שלש מזרחיים פונים למול האמצעי הפתילות שבהן וכן שלש מערביים. אתיא אליבא דתנא דספרי דתניא לפי שהוא אומר והאיר אל עבר פניה שומע אני שיהיו הנרות דלוקים על פני כל הנרות תלמוד לומר אל מול פני המנורה שיהו הנרות מקבילין את המנורה והמנורה את הנרות הא כיצד ג' כלפי מזרח וג' כלפי מערב ואחד באמצע נמצאו כלן מקבילין את האמצעי אי נמי אליבא דכ"ע דעד כאן לא קמיפלגי ר' ורבי אלעזר ברבי שמעון בפרק שתי הלחם אלא בנר המערבי דר' דאמר מזרח ומערב היו מונחים ס"ל שהנר המערבי הוא הנר השני הסמוך לראשון שהוא בצד החיצון משו' דמקרא דיערוך אותו לפני יי' משמע אותו לפני יי' ולא אחר אלמא חד נר בלבד הוא דהוה כלפי פני יי' ואין זה אלא השני כדפרש"י ז"ל בהדיא בפרק במה מדליקין ור' אלעזר בר' שמעון דאמר צפון ודרום היו מונחים ס"ל שהנר המערבי הוא הנר האמצעי מפני שכל שאר הנרות השלשה צפוניים פוני' לדרום והשלשה דרומיים פונים לצפון ואין שום אחד מהם פונה לצד ההיכל שהיא לפני יי' אלא הנר האמצעי בלבד ונמצא שעליו כתוב יערוך אותו לפני יי' אבל לענין פניית כל הנרות למול הנר האמצעי שהוא גוף המנורה שאינו בקנים כ"ע מודו שכלם אליו היו פונים דאי אפשר לרבי שיחלוק על המקרא דאל מול פני המנורה העלה נרותיה שאם תאמר דס"ל שמול פני המנורה אינו ר"ל כלפי האמצעי אלא כלפי מולו שהיא הנקודה שבפרכ' הנכחית לפי הנר האמצעי אבל שאר הנרו' היו פיותיהן פונות לנוכח הנקודה הנכחית לפי הנר האמצעי קשיא מיערו' אותו לפני יי' דמשמע אותו לפני יי' ולא אחר אלמא חד נר בלבד הוה כלפי ההיכל ותו לא אלא עכ"ל דכ"ע מודו דפי' אל מול פני המנורה כלפי הנר האמצעי ואם כן אפילו לר' דאמר מזרח ומערב היו מונחים צ"ל דס"ל דג' המזרחיים היו פונים כלפי הנר האמצעי וכן הג' המערביים כדקתני בספרי וא"ת אי הכי היכי מצי רבי לאוכוחי מיערוך אותו דמשמע אחד ותו לא דמזרח ומערב היו מונחין הקנים דילמא צפון ודרום היו מונחין וקרא דאותו לפני יי' הוא הנר האמצעי שאין שום אחד שיהיה פיו נוטה לצד פני יי' אלא הוא שהרי כל האחרים היו נוטים למול נר האמצעי י"ל דרבי ס"ל דאותו לפני יי' על הנר ופיו קמיירי ולא על פיו לחודיה הלכך אי אפשר לומר דצפון ודרום היו מונחים מפני שאז לא יהיה האמצעי מערבי יותר מהאחרות אלא מצד הפה בלבד אבל אם היו מונחים מזרח ומערב אי לאו קרא דאל מול פני המנורה דמשתמע מיניה דכל הנרות היו פונות אל הנר האמצעי היה מפרש שהוא הנר השביעי שהוא ופיו לצד הפרכת אבל לפי המסקנא שפירשו המקר' הזה של מול פני המנורה שהיו פונים כולם אל פי הנר האמצעי אפשר לומר שהוא הנר השביעי מפני שהנר השביעי גופו בלבד היה לפני יי' ולא פיו שפיו לצד הנר המערבי היה פונה שהוא לפאת מזרח וכן שאר הנרות הקודמות לו הלכך על כרחו לומר שהנר המערבי אינו אלא הנר השני שהנר והפה יחד היו לפני יי' כי הנר הג' אף על פי שהנר ופיו יחד היו לפני יי' אין ראוי שיהיה הוא הנר המערבי מפני שכשיהיה הכהן נכנס בהיכל בקמא לא מצי לאתחולי דכתיב אותו לפני יי' וצריך שיהיה אחר חוצה לו הלכך הוא הב' לחיצון ולא הג' משום דאין מעבירין על המצות כדפרש רש"י ז"ל בפרק במה מדליקין אבל הרמב"ם ז"ל פירש בפירש המשנה דמסכת תמיד בפרק החלו גבי נכנס' ותצא ב' נרות מזרחיית דולקין מדשן את המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו היה מדליק את המנורה של בין הערבים שהנר המערבי הוא הנר השביעי שהיא היותר פנימי והיותר סמוך לפרכ' שהוא היותר מערבי מכלם והוצרך לפרש שהב' נרות הכתובים במשנה זה הן היותר פנימיות שהן הנר היותר קרוב לפרכת והקודם לו ואם כן צריך לומר שלא היה כתוב בניסחא שלו נכנס ומצא שתי נרות מזרחיים דולקין אלא שתי נרות סתם דאל"כ איך יפרש שם המזרחיים על השתי נרות היותר פנימיות שהן לצד מערב והנה מפירושו זה נראה שהוא סובר שפיות כל הנרות היו לצד מערב וכן פירש בפרק ג' מתמיד והנה הוא משי' מחלוקת בין תנא דספרי לתנא דמנחות שלפי פירושו לא יסכים הפירוש של מול פני המנורה שיהיו פיותיהן פונות כלפי הנר האמצעי אלא למ"ד צפון ודרום היו מונחים וגם דברי רבי נתן שאמר מכאן שהאמצעי מכובד לא יהיה אלא למ"ד צפון ודרום היו מונחים וכבר כתבתי דבור נפרד על זה ע"ש:

יאירו שבעת הנרות כבר בארתי (בפ' אמור סי' רי"ב) שממה שכפל צווי הדלקת הנרות בפ' תצוה ובפ' אמור, ויש שם שנוים בלשון, הוציאו חז"ל שמ"ש בפ' תצוה להעלות נר תמיד הוא שם הקבוץ, ור"ל כלל הנרות והוא תמידות סדורי שיהיו דולקים כל לילה מערב ועד בקר, ומה שאמר זה שנית בפ' אמור שם בא שם נר בדיוק [שכל שם הנכפל בא דיוק] ופי' נר אחד שהוא נר מערבי זה יהיה דולק תמיד ביום ובלילה והוא תמידות החלטי, ועז"א יערוך אותו אהרן מערב עד בקר לפני ה' תמיד, ובפ' תצוה אמר יערוך אותו אהרן ובניו, ששם מדבר מכלל הנרות שדולקים מערב עד בקר, ובפ' אמור שמדבר מנר המערבי שדלק בנס כל היום זה היה רק בזכות הכ"ג כמ"ש (בשבת דף כ"ב) משמת שמעון הצדיק מצאו שכבה, ועז"א יערוך אותו אהרן ומפ' שנותן בו שמן שידלק מערב עד בקר היינו חצי לוג לכל נר, ובכ"ז לפני ה' תמיד הנר המערבי שהוא לפני ה' ידלק תמיד בנס [וכמ"ש התוס' בחגיגה דף כו ע"ב והרע"ב ספ"ג דתמיד) וז"ש אי מערב ועד בוקר יכול כולם ת"ל לפני ה' תמיד וכו', [גרסת הספרים חסרה וגרסתי כגי' הגר"א וגרסתו אי מערב עד בקר יכול כולם מערב עד בקר ת"ל להעלות נר תמיד [איזה זה שנאמר לפני ה' תמיד] וזה נר מערבי שיהיה נר מערבי דולק תמיד, וגרסת הילקוט אי מערב ועד בקר יכבם ת"ל יאירו שבעת הנרות, יאירו שבעת הנרות בין הערבים:

וראה רשב"ם על אתר החולק על רש"י. לדבריו, מטרת המנורה היתה להאיר על השולחן, ואין חוששים למה שיאמרו. (פ' בהעלתך תשנ"ט)

ולמה כדי שלא כו'. פירוש, מפני מה נשתנה אור של מנורה זו – שיאירו כל הנרות אל מקום אחד, אדרבה, דרך שאר מנורה להבדיל נר אחד מן השני, כדי שיתפשט כל האור לכל הבית, ומתרץ 'כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך':

וכפ''ז נשכיל כוונת תשובת ה' לאהרן, כי אהרן היה מתאנח על חנוכת המזבח והשיבו הקב''ה חייך שלך וכו' פירוש מעשה המנורה שמוריד הנרות ומניחן באוהל ומקנחם וחוזר ובונה אותם מחדש ומדליקה הרי כל יום כעושה מעשה חדש שמחנך הוא המנורה בכל הדלקה והדלקה, ואומרו מדליק ומטיב ערב ובוקר ולא מצינו הדלקה אלא בערב, הרי אמרו במסכת תמיד (פ''ג מ''ט) כי נר מערבי צריך להיות דולק יומם ולילה, ובתורת כהנים אמרו וזה לשונם להעלות נר נר מערבי דולק תדיר מצאו שכבה מדשנו ומדליקו ממזבח העולה עד כאן. הרי שישנה להדלקה והטבה לילה ויום, ונמצא שמחנך בכל יום המנורה והם לא חנכו אלא פעם אחת המזבח, והוא מה שכפל הכתוב במאמרו דבר ואמרת, דבר דיבור הצריך למצוה, ואמרת מענה רך המיישב הדעת מחולשתה שאמרנו שחלשה דעתו של אהרן והשיבו כי שלו גדול וכו', גם תתפרש תיבת ואמרת לשון מעלה על דרך אומרו (דברים כו) את ה' האמרת שהשיבו שלו מעולה מכולן:

וי"א מה ששבח את אהרן שלא שינה, לפי שהקב"ה אמר לו אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות ולא הקפיד על ההעלאה שתהיה מול פני המנורה כ"א על ההארה לבד הקפיד שתהיה מול פני המנורה ולא הקפיד על ההעלאה, ואהרן הוסיף ועשה אפילו ההעלאה מול פני המנורה כמ"ש אל מול פני המנורה העלה נרותיה. ויתכן עוד לפרש שהשבח הוא אע"פ שנאמר יערוך אותו אהרן ובניו. מ"מ נזדרז הוא לבדו במצוה ויעש כן אהרן. לפי שראה בה קדושה יתירה מאחר שהקב"ה בעצמו עשאה כאמור וכן כתב הרמב"ן.

שבעת הנרות כנגד ז' המזלות חנכ''ל שצ''ם. כתיב בהעלותך את הנרות וכתיב להעלות נר תמיד לבית הלל נר ואח''כ נרות שמוסיפין והולכין והיינו להעלות נר תמיד שמעלין בקודש ולבית שמאי תחילה נרות ואח''כ נר שמורידין והולכין:

וגם לסברת האומר קביעי נרות הנה הוא אומר שהיו הקנים שבו הנרות דקים שהיה יכול לכפוף ולהוריד הנרות למטה עד שיקנחם ולחזור להעלותם ובאמצעות הקינוח וכו' יחשב כמחדש והרי הוא מחנך בכל יום, ויתיישב ערך הכתוב עצמו כמו שכתבתי:

ועל צד הרמז י"ל אל מול פני המנורה. זה הקב"ה אורו של עולם, יאירו שבעת הנרות כי כל הקנים היו מול הקנה האמצעי והוא פונה מול השכינה שבמערב וא"כ דומה כאילו כולם פונין מול פני המנורה הטהורה אשר ממנו ית' האור יוצא לכל הנמצאים. ומדקאמר בהעלותך לשון עליה שידליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה, ורז"ל אמרו (תנחומא בהעלותך ג) שהמנורה נעשית מאליה זה מופת גדול שיש בה רמז על נר אלהים נשמת אדם העולה היא למעלה מאליה אם אין לה מונע מצד העונות והיא מעשה ה' כי ג' שותפין באדם (נדה לא.) וכבר בארנו זה למעלה פר' תרומה (כה לא) והוא ענין נכון וברור וזה סמיכות העלאת הנרות מעצמם למעשה המנורה כי גם היא היתה מעשה ה' כמ"ש כן עשה את המנורה הקב"ה עשאה.

להעל ות נר תמיד. ס''ת תרד:

בהעלותך את הנרות. צריך לדעת למה לא אמר בהדליקך, ורז''ל דרשו (במד''ר פט''ו ספרי) בו דרשות רבות. גם צריך לדעת למה לא צוה ה' מצוה זו ביום ראשון כי היא מצוה הנוהגת מיום ראשון בעבודה, ועוד הלא היא כתובה המצוה עצמה שמצוה כאן בפרשת תרומה (שמות כ״ה:ל״ז) והעלה את נרותיה והאיר על עבר פניה ולמה חזר לשנותה, עוד למה אמר יאירו ולא צוה לנוכח למצטווה תאיר כשיעור בהעלותך, וכמו שאמר גם כן בפרשת תרומה והאיר על עבר וגו'.

אכן במה שהקדמתי במאמר חז''ל יתיישב הכל על נכון, כי אומרו בהעלותך לצד שהנרות לא היו קבועים יצו ה' שבכל עת אשר יורידם לקנחם ויעלה אותם לסדרם במקומם יסדרם כדרך שיאירו אל מול פני המנורה וגו', ולזה לא אמר גם כן תאיר כי אין המצוה בשעת הדלקה שיוצדק לומר תאיר אלא המצוה היא על סדר הנחתם שיניחם בסדר שיאירו אל מול וגו' והבן:

ובזה נתיישב למה הוצרך לחזור לצוות לזה, כי לצד שעד עתה היה משה עושה כסדר זה בז' ימי המילואים, וחש ה' שידין אהרן בדעתו שאין מעכב סדר הנחתן ואדרבא יותר הוא סדר נכון שיהיו הנרות ישרים פיפיותיהם ולא באלכסון, לזה צוה ה' שיאמר לאהרן שדבר זה מעכב, ובחר לסדר מצוה זו כאן ולא סדרה עם סדורי הקרבנות אשר צוה ה' ועבודה המעכבת, להודיענו הקפדת אהרן וריצויו מה שנזכר במאמרם ז''ל:

אל מול פני המנורה וגו'. טעם הדבר יתבאר על פי דבריהם ז''ל שאמרו במסכת שבת דף כ''ב וזה לשונם מחוץ לפרוכת העדות וגו' וכי לאורה הוא צריך והלא כל מ' שנה שהיו ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים עד כאן. על פי הדברים האלה יצו ה' להאיר אל מול פני המנורה שהוא נר המערבי להראות כל נר ונר שלא בא אלא בשביל עדות אשר יגיד נר הפונים אליו כלם להראות נסו הנזכר.

ומה שראיתי שדקדקו התוספות התם בתמיהת וכי לאורה הוא צריך וכו' מטעם כל מ' שנה וכו' ולא אמרו והלא כל העולם כולו לאורו של מקום, לעניות דעתי אינו דקדוק כי תצדיק התמיהה מהמורגש להם יותר מדברי' הבאים באמונה כי ה' ברא שמש וירח המאירים לעולם, ולדרך זה יתיישב עם ההיא שהביאו משלהי כל הקרבנות וכו' יעיין שם דבריהם:

ויש לנו לחקור זאת מעתה שלא בא המנורה אלא להגיד נסה שבנר מערבי היה מספיק בנר מצדה האחד ונר מצדה השני, ויש לומר כפי הפשט שהוא לנוי שאחר שהוצרכה ביאתה לרמז הנזכר אין נכון להביא בית ה' אלא דבר מתוקן ונכון שבמנורות.

ובדרך רמז ירמוז בז' נרות לאומות העולם שהם ע' אומות כל אחד ירמוז לכלל העשירי, ירמוז כי כולן מאירים לנוכח המערבי שהם ישראל שהם בחינת המערב כידוע ליודעי חן, ורמז גם כן שכולן כלים ונר ישראל לא יכבה, ותמצא שהארת הנרות אינו אלא בלילה והוא סוד הגלות שנקרא לילה, מה שאין כן בבא זמן הישועה המתיחס לה בקר כתיב (ישעי' כא) אתא בקר וגו' יכבה נר האומות וישאר מכללותם נר ישראל שהוא הולך ואור עד נכון היום, גם רמז במצות הדלקת הנרות שיכוין המדליק בהדלקתם שתהיה הארתם למול פני המנורה שהכל יהיו לצורכי ישראל המתייחם להם שם פנים כידוע למבינים:

ובעזר ה' קויתי לישועתך, נתחיל סדר בהעלותך:

קח את הלוים מתוך בני ישראל וטהרת אותם וכה תעשה להם לטהרם וגו'. כאן נבחרו הלויים לעבודתם וכבר ידעת כחם ועל כן הם ממונים על השיר כד"א ובלילה שירה עמי (תהלים מב ט). ובערכין אמרינן תניא אמר רבי כנור של מקדש היה של שבע נימין שנאמר שובע שמחות את פניך (תהלים טז יא) אל תקרי שובע אלא שבע של ימות המשיח שמונה שנאמר למנצח על השמינית (תהלים יב א) על נימה שמינית של עולם הבא עשר שנאמר עלי עשור ועלי נבל (תהלים צב ד) וכן עוד במדרש רבי תנחומא ילמדנו רבינו כמה נימין היו בכנור שהיו הלוים מנגנין בו כך שנה רבי יהושע שבע שנאמר שובע שמחות את פניך אל תיקרי שובע אלא שבע וכן בדוד הוא אומר שבע ביום הללתיך (תהלים קיט קסד') ולימות המשיח נעשין שמונה שנאמר למנצח על השמינית ולעתיד לבא נעשו עשר שנאמר בנבל עשור וגו' (תהלים לג ב). ופירוש הענין כי בעולם הזה ישיגו החכמים שבעה ספירות וידבק אורן במקדש ובמשכן כמו שרמזנו במנורה ובקצת הקרבנות ולימות המשיח תושג ספירה שמינית וירמזו אותה ולעולם הבא תהיה ההשגה שלימה לעשר ספירות וירמזו אותן. מזה קצת ראיה שהעולם הבא יהיו בו הנשמות בגוייתן והיא הנקרא תחיית המתים וכבר רמזתי זה. והנך רואה כי בלוים יזכיר תמיד לשון טהרה וטהרת אותם. וכה תעשה להם לטהרם. אמנם בכהנים יזכיר לשון קדושה ואת אהרן ואת בניו אקדש ובנזיר קדש יהיה. וסוד הענין כי הקדושה הוא תוספת אצילות מאין סוף יתעלה ויתברך שהוא מקור הקדושה ולכך בנזיר המגדל פרע נאמר קדוש יהיה בתוספת השפעה ממקור האין לכחות הקדושה לאסור להשחיתן. אמנם סוד הטהרה הוא סוד הפסקת רוח הטומאה על כן בקרח כתיב קרח הוא טהור הוא. כי לאחר שהוסרו כחות הטומאה הוא טהור זהו סוד והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו. וטעם וכה תעשה ידוע מפסוק כה תברכו וכו' וכבר פירשתי. וסוד הזה עליהם מי חטאת כי צריך להזות עליהם אפר ומים חיים מעורבין. ובסוד פרה אדומה אבאר בגזירת האל. וטעם והקרבת את הלוים לפני אהל מועד כי הם לשירות השכינה השורה באהל כד"א ששים גבורים סביב לה (שה"ש ג ז'):

בהעלותך כ' רמב"ן מדרש בשם רש"י שהי' אהרן מצטער שלא הקריב לחנוכה וא"ל הקב"ה הריני נותן לך מצות הנרות שנוהגים לעולם והקשה רמב"ן הא אהרן הקריב קרבנות הרבה באותן הימים ואי משום שהיו קרבנות חובה ולא נדבה א"כ נרות נמי חובה ולא נדבה ומה הועיל בפ' בהעלותך עוד יש להקשות נהי דפייס אהרן בנרות היינו שנתפייס בזה נשיאם של לויים שהוא אהרן אבל כל השבט לא נתפייס שהרי ביום הקרבת כל נשיא הי' יו"ט לכל השבט ש"מ שהי' בזה גדולה וכבוד לכל השבט ובמה נתפייסו הלויים שנחסר מהם הכבוד ההוא וראיתי בשל"ה שהקשה קושיא עצומה כיון שלוים לא נבדלו אלא בא' לחודש השני בשעת מספר בני ישראל ואז הניפם תנופה ונתנם לאהרן וא"כ מר"ח ניסן עד אייר לא נבדלו הלויים עדיין וא"כ למה נתן העגלות ללויים עפ"י עבודתם והוא ביום ר"ח ניסן ועדיין לא הובדלו וצע"ג עכנלע"ד דוודאי כל ימי הקמת המשכן כבר הי' הלוים בעבודתם ודוכנם בשליחות כל ישראל אך לא שלוחא דרחמנא ומשו"ה לא הי' הזר הקרב לעבודתם יומת דא"כ א"א שיהיו שלוחי דידן דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ומשוי שליח אבל בא' באייר קנאם הקב"ה בתנופה ונבדלו מישראל והזר הקרב יומת ונעשו רק שלוחי דרחמנא ולא שלוחי דידן ונ"ל דיהי' ללוים במה שנבחרו מישראל להיות שלוחם בעבודתם כל ימי החנוך אך אהרן הכהן דלעולם הי' שלוחא דרחמנא ולא שלוחא דידן כלל ונצטער שאין זה מדמיון הנשיאים שהקריבו ע"ד עצמם ושבטם ופייסו הקב"ה בנרות דלרמב"ם כשרין בזר אלא שהכהן מדליקן בפנים בשליחות ישראל והוא פיוס וא"ש:

ויעש כן אהרן. פירש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, שינה פירש שלא היה אצלו כדבר ושונה בה, שעשה כדעת האדם בהרגל, רק תמיד היה עושה את המצוה כדבר חדש שאדם עושה בשמחה ובזריזות, וזה שאמר בגמ' (ר"ה ט"ז:) חייב אדם לטהר את עצמו ברגל שנאמר ובנבלתם לא תגעו, כי נבלה מורה על דבר שיצא מאתה החיים וכן הוא העושה מצוה בלא שמחה וזריזות, רק כמצות אנשים מלומדה דומה שאין בה חיים, ולכן ברגל לפי שהש"י משפיע חיים לישראל צריך האדם לקבל החיים בשמחה.

ויעש כן אהרן. לְהַגִּיד שִׁבְחוֹ שֶׁל אַהֲרֹן שֶׁלֹּא שִׁנָּה (ספרי):

וטעם ויעש כן אהרן לומר שהוא היה המדליק אותן כל ימיו ואע"פ שהמצוה כשרה בבניו כמו שנאמר (שמות כז כא) יערוך אותו אהרן ובניו אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב ואולי נרמז לו זה מפסוק (ויקרא כד ג) מחוץ לפרכת העדת יערוך אותו אהרן מערב עד בקר כי בו בחר השם בימיו ומפני זה אמר גם עתה דבר אל אהרן בהעלותך ולא אמר "דבר אל אהרן ואל בניו בהעלותכם":

ויעש כן וגו' כאשר וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר אל מול פני וגו' ולא הספיק במאמר ויעש כן וגו'. עוד חזר לומר כאשר צוה וגו' והוא המאמר עצמו שאמר ויעש כן וגו', יכוין לומר על זה הדרך, אומרו ויעש כן כנגד פירוק הנרות וקינוחם כדי שתהיה כחדשה שבזה יוצדק החינוך כמו שאמרנו, ואומרו אל מול פני וגו' כנגד סדר הנחתן שיהיו פיפיותיהם אל מול פני וגו' ואומרו כאשר צוה לצד שהדיבור היה ביום ותבא לומר שאז בזמן שנצטוה עשה מעשה האמור, לזה אמר כאשר וגו' לו' שעשה בזמן שצוה ה' שהיא בערב, והגם שאמרנו כי ישנה להדלקה ביום בנר מערבי, דבר זה לא היה אלא בזמני ירידת עם ה' שהיה כבה נר מערבי (יומא לט:) לא בימי אהרן, ומה גם בתחלת הקמת המשכן. גם רמז באומרו כאשר צוה וגו' להודיע שבחו של אהרן, כי מה שעשה אהרן לא עשאו לצד המעלה והכבוד אשר האמיר אותו ה' אלא לצד עשות מצות ה', על דרך אומרו (תהלים מ) לעשות רצונך אלהי חפצתי:

להגיד שבחו. דאל"כ ויעש כן אהרן ל"ל, וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה השם ע"י משה. ואע"פ שבלאו הכי נמי ידעינן שעשה ציווי של מקום, מ"מ דבר גדול הוא זה שהפסוק מעיד על צדקתו וכן כל כיוצא בזה. יש לדקדק למה חזר ואמר אל מול פני המנורה העלה. ונראה דרש"י פירש בסמוך למול האמצעי, ולמה, כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ור"ל אלא להעלותכם על האומות כמו שאיתא במדרש שכל זמן שהנרות דולקות תהיו מושלים באומות. ואע"ג דאמרו חז"ל שלא קבלו ישראל התורה אלא ע"מ שאין אומה ולשון שולטין בהם, שנאמר חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות וכו' וא"כ למה צריך המנורה. אלא מכח חטא עגל שעשה אהרן היו האומות מושלים כמש"ה אני אמרתי אלהים וכו' וזה שבחו של אהרן שלא שינה להדליק אל מול וגו' אף דעל ידי זה נזכרו חטאיו שצריכים לזה. נלי"ט:

בד"ה ויעש כן כו' שלא שינה נ"ב והרמב"ן תירץ שהוא היה מדליקן ולא הניח לבניו אע"פ שבפרשת תצוה כתיב וערך אותו אהרן ובניו מ"מ לא שינה מן המצוה שנאמר לו בהעלותך ולא בהעלותכם אלא הוא לבדו משמע ובניו דכתיב היינו לאחר מותו ואני אומר לפי שלא מצינו שמחויב בהדלקת כל הז' נירות אלא נרות סתם א"כ בשני נרות הראשונות סגי וקרא מסייע דכתיב יאירו שבעת הנרות ולא שהוא ידליקם ואפ"ה לא שינה ועשה כל המוטל עליו בכל הז' נירות מהרש"ל:

כאשר צוה ד׳ את משה.
שם פיס׳ ס: אין לי אלא מנורה שעשה בה את הבנים כאב, הקטורת מנין וכו׳.
הנה ביומא דף כ״ד ע״ב מבואר, וכן פסק רבנו בהל׳ ביאת מקדש פ״ט ה״ז דהדלקת הנרות כשרה בזר, דלאו עבודה היא. וע״ש בתו״י שהקשו ע״ז דהא בפסוק כתיב לאהרן. ועי׳ בספרי פ׳ בהעלותך דמרבה שם גם בניו, ומשמע דזר לא. ועי׳ בתו״כ פ׳ אמור דמבואר שם דהטבה צריך דוקא בפנים ולא בחוץ ע״ש. והנה זה כ״כ בח״א דלפי המבואר בתו״כ שם דנר מערבי צריך דוקא כהן ע״ש. ועי׳ מנחות דף פ״ח ע״ב דנר שכבתה באמצע הלילה צריך להדליקה עוד הפעם, הרי חזינן דלא המצוה היא ההדלקה, רק המצוה שתהא דולקת, לא כמו גבי חנוכה, ולכך ס״ל לרבנו דגם אם הדליקה בחוץ כשרה, ע״ש בפ״ט מהל׳ ביאת מקדש. והנה זה מבואר בכ״מ, עי׳ פסחים דף נ״ט דהדלקה הי׳ קודם הלילה, ועיקר מצות הדלקה היא בלילה לדידן. ועי׳ חגיגה דף כ״ו ע״ב דהוה בזה מחלוקת דתנאי וכו׳, וא״כ כיון דעיקר המצוה לא הי׳ אז בשעת הדלקה, לכך כשרה בזר. וא״כ לפי זה אם כבתה בלילה אז צריך דוקא כהן להדליקה, דאז הוי זמנה. אך בזמן שצריך לחנך המנורה, דאז ע״כ צריך זה ביום כמו בנין המקדש, כמבואר בשבועות דף ט״ו ע״ב, וחינוך כהנים כמבואר בתו״כ, הובא בדברי רבנו בהל׳ כלי המקדש פ״ד הט״ו דצריך דוקא ביום, ה״ה חינוך המנורה. ועי׳ מנחות דף מ״ט ע״א ודף נ׳, לזה צריך דוקא כהן. וכן אם נימא דנר מערבי המצוה שיהא בין ביום בין בלילה, לכך צריך דוקא כהן.

ויעש כן אהרן. כבר ביארנו בשם הספרי שעשה לה פנים והפי׳ שהוא בעצמו הדליק בראשונה. והעמיד את המעלה שעולין בה להדליק במקום קבוע. ובזה נעשה הפנים לעד. ובניו היו מדליקים אח״כ בזה הפנים:

העלה נרתיה. בס"ס אין בגו"ן מאריך:

ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שינה. בספרי דאל"כ ויעש כן אהרן למה לי וכי תעלה על דעתך שלא עשה מה שצוה לעשות וכן דרשו גבי ויעשו כן דפרשת בשלח וכן בכל המקומו' הדומות לזה וכבר הארכתי על זה בפסוק ויעשו כן בפרשת בשלח ע"ש:

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה וגו'. חז"ל אמרו (ספרי ומובא ברש"י בפרשה זו) להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ולכאורה שבח קטן הוא זה לאהרן קדוש ה' שלא שינה מאמרו של מלך מלכו של עולם. ואמנם לצד מה שביארנו למעלה בסמוך בביאור מאמרם ז"ל אבל הנרות לעולם וכו' כי לצד רוב ענוה וגודל היראה והפחד והבושה שהיה לאהרן בעת עשיית המצוה היתה מצותו לרצון לפני הקב"ה עד אשר שלא לדורו בלבד תיקן אהרן כי אם לדרי דרין בכללות שבעת ימי הבנין שהאירו מול פני המנורה שהעלה אהרן ונחלת ימיהם זכורה לעולם, בקירוב ויחוד המאורות העליונים והארתם לעולמים להוריד על ידי זה כל מיני שפע וברכה. ועל כן דוקא בהעלותך את הנרות כשאתה תעלה אותם אז תוכל על ידי בחינתך להיות אל מול פני המנורה, שלך יאירו שבעת הנרות לעולם אור שבעת הימים ואין אחר יוכל לעשות כמעשיך. וזה שהעיד כאן הכתוב שבח אהרן הכהן אשר ויעש כן אהרן כלומר שכן תיקן (על דרך (בראשית י"ח, ח') ובן הבקר אשר עשה שפירושו אשר תיקן) אהרן למעלה למעלה אשר אל מול פני המנורה שלו העלה נרותיה למעלה בשמי השמים להיות צדקתו עומדת לעד לדורות עולם להיות שמן הטהור מורק על שבעה הנרות ומשם על שבעה קני המנורה להשפיע טובו לבריות לעולמים בבחינת שבעה ושבעה מוצקות כנאמר.

כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה ע"י הקב"ה נעשית מאליה פי' לפי המדרש עשה מוסב על ה' הנז' בסוף כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה ה' את המנורה וכן כתיב לעיל תעשה המנורה:

ויעש כן אהרן מפרש אל מול שעשה מול ופנים (כנ"ל סי' ג'), וכן שהעלה נרותיה ע"י שעשה מעלות, ועז"א מכאן אמרו (ר"ל במשנה דתמיד), ופי' הרע"ב ג' מעלות כנגד ג' העלאות דכתיבי במנורה, ומ"ש כאשר צוה ה', פירוש שיהיה חצי לוג לכל נר כמ"ש במנחות (דף פ"ט), ולמ"ד צפון ודרום מונחים והנר האמצעי שהקנה שלו נקרא בשם מנורה (כנ"ל סי' ז') בו נעשה הנס, הגיד בזה שבחו של אהרן, שהעלה נרותיה אל מול פני המנורה שהוא נר האמצעי שהוא ג"כ נר המערבי שהיה דולק בנס כל ימי חיי אהרן כי הנס הזה היה בזכות הכ"ג כנ"ל, וזה שפרש"י ז"ל ויעש כן אהרן להגיד שבחו של אהרן שלא שינה ר"ל שאהרן עשה כן חצי לוג לכל נר ובכ"ז אל מול פני נר האמצעי שהוא המערבי העלה כולם, כי נר המערבי דלק בנס וממנו היה מדליק את כולם והיה שבחו של אהרן שלא שינה, ר"ל שלא הוצרך לשנות לתת בנר המערבי יותר מחצי לוג כדי שידלק עד הלילה כי דלק בנס בזכותו:

רש"י ד"ה ויעש כן אהרן, להגיד שבחו של אהרן, שלא שינה (ספרי). ע"כ. לא ידעתי מאי הוה אמינא יש שישנה, והרי לכאורה אין כל סיבה לשנות. (פ' בהעלתך תשס"ב) וראה רמב"ן שכתב: וטעם "ויעש כן אהרן" לומר שהוא היה המדליק אותם כל ימיו. ואף על פי שהמצוה כשרה בבניו, כמו שנאמר: "יערֹך אֹתו אהרן ובניו" (שמות כז, כא), אבל היה הוא מזדרז במצוה הגדולה הזאת הרומזת לדבר עליון וסוד נשגב. ע"כ. ולפי "משכיל לדוד" זה חוזר אל הדרשה המובאת בפסוק הקודם אודות המעלה שהיתה לפני המנורה. כלומר אף על פי שקומתו של אהרן היתה כארז הלבנון (ילקוט שמעוני רמז קפא), אף על פי כן לא שינה, הואיל והקב"ה ציוה כן. והרי שניים מן הביאורים הנוספים המובאים בספר "מעינה של תורה" על אתר: (א) בשם רבי שמחה בונים מפשיסחא - אף על פי שזכה להגיע לגדולה כזו, לא נשתנה כלל בעיני עצמו ולא בא לכלל התפעלות וגאות אפילו כמלוא נימה, אלא נשאר גם להבא אותו עניו ושפל־רוח כמקודם. (ב) בשם רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בספרו "קדושת לוי" - אדם אחר בעשותו עבודה שכזו היה ודאי מאבד את שווי־משקלו מחמת גודל ההתלהבות והיה שופך מן השמן ארצה ומשקיע את הפתילות. שבחו של אהרן היה בזה, שעל אף גודל ההתלהבות עשה הכל בדייקנות ללא שום שינוי. זהו כח אדיר שכמעט אי אפשר להשיגו. הערת ר' גרשון באס שי': הביאור האחרון, מקורו בספר "ישמח ישראל" (בהעלתך אות א) והוא מיוחס לרב הקדוש ר' יצחק מוורקא שמתאר מה היה קורה אילו היה הקב"ה מטיל על רבי לוי יצחק מצוה זו.

ויעש כן אהרן. להגיד שבחו שלא שינה. כן אמרו בספרי והביאו רש"י. ומקשים מהיכא תיתי שישנה. ועוד מאי איריא הכא דמזכיר שבחו שלא שינה. והקדוש רבינו שלמה אסתרוק ז"ל כתב בפרישתו הרצון בזה שאע"פ שההעלאה והדלקה כשר בהדיוט כמ"ש יערוך אותו אהרן ובניו בפ' תצוה וכאן אמר בהעלותך ולא אמר בעלותך שהורה על ידי ציווי אעפ"כ קיים המצוה הוא בעצמו. ועוד שכאן לא באה אזהרה לעלות את הנרות רק שבעת העלות את הנרות ציוהו שיאירו ז' הנרות אל מול פני המנורה יחד כאמרם שתהא שלהבת עולה מאליה עכ"ז היה רץ לדבר מצוה ועשה הוא בעצמו ההעלאה עכ"ד. ועם שהענין נכון הלשון אינו מכוון במ"ש שלא שינה כמבואר. ורבינו האר"י זצ"ל פירש על פי הפשט דהוצרך לומר שלא שינה לפי דהיינו טועים לומר ששינה כי הנה אמר לו משה רבינו בדבר ה' אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות והכוונה בתחילת הדלקתן ממש באותו רגע יהיו פונים לנר האמצעי וז"ש רש"י בהעלותך ע"ש שהלהב עולה וכו' כלומר אע"ג דקפיד קרא יאירו דהיינו בתחלת ההדלקה נקט בהעלותך ע"ש שהלהב. והשתא דכתיב דאהרן העלה נרותיה הוה ס"ד דשינה וברגע ההדלקה לא נזהר שיהיו פונים לנר האמצעי לז"א ויעש כן אהרן לומר שלא שינה ועשה כמצותו דברגע ההדלקה היו פונים ומאי דקאמר העלה נרותיה היינו שהוסיף לישב שם עד ששלהבת עולה ונזהר שיהיו פונים ג"כ שלא ישתנו מעט כשהשלהבת עולה ומשו"ה הוצרך ויעש כן שלא שינה ודוק:

להגיד שבחו של אהרן וכו'. וקשה, מאי שבח יש בזה שהיה מדליק המנורה, ויש לתרץ, דהוצרך צמצום גדול לצמצם שיהיו כולם נגד האמצעי ממש, והוצרך לצדד אותם. ואפילו אם תאמר שהיה נעשה בנר פה מן הצד להניח שם הפתילה, אפילו הכי לא היו הנרות מחוברים במנורה, והוצרך לצדד את פניהם כדי שיהיו מול האמצעי לגמרי, וחומר גדול הוא:

פס'. ויעש כן אהרן. להודיע שבחו של אהרן שכשם שאמר לו כן עשה. אל מול פני המנורה. עשה לה מול ופנים שהיו השלשה פונים אל השלשה. וששתן פונין אל האמצעי. העלה. עשה לה מעלות. כאשר צוה ה' את משה. חצי לוג לכל נר:

ויעש וכו׳ להגיד וכו׳ ק״ל דתיבת כן מיותרת ומשני שבא להגיד שבחו שלא שינה אף על גב שאהרן לא היה צריך לעלות במעלה מאחר שהיה קומתו גבוה כדאי׳ בילקוט פרשת וארא אפ״ה לא שינה שאמר הואיל והקדוש ברוך הוא ציוה כן טעם וסוד יש בדבר ופשיטא שידעו:

כאשר צוה ה׳. בקבלה באיזה צד יעשה הפנים. אם במזרח ומערב יהיו מונחין או בצפון ודרום:

גם יאמר ויעש כן וגו' להגיד שבחו וכו' על פי אשר ידוע מדברי מרן הרב האר"י ז"ל בכמה מקומות אשר משה היה תיקון שת הבל כמרומז בשמו מ'שה ש'ת ה'בל, ואהרן היה תיקון הטוב שבקין. וידוע אשר לעולם בחינת הבל הוא למעלה מבחינת קין. והנראה שתיקון שניהם היה בהמנורה. כי המנורה היתה מרומזת לכל בחינת קין והבל ועל כן היה בה כמה בחינות ירכה ופרחה וגביעיה וכו' וכן קנ"י המנורה הוא אותיות קי"ן, ושלהבת היא אותיות ש"ת הב"ל. ואכן השלהבת היא עולה למעלה מן הכל כי כן המדה שבחינת הבל למעלה מהכל הוא. וזה אשר יגיד הכתוב שבח אהרן כי כן עשה כאשר נצטוה באהבה ושמחה ואף שהגדיל בזה בחינת משה על בחינתו להיות הלהב של השלהבת עולה למעלה מן הכל. לא הביט בזה על פחיתותו ח"ו ועשה ותיקן ולא שינה מאשר נצטוה והודה ולא בוש על האמת להגדיל שבח אחיו עליו. וכאשר העיד עליו הכתוב (שמות ד', י'ד) וראך ושמח בלבו. אף שהיה גדול מאחיו בשנים וה' צוה למשה ולא לו, לא נתקנא בזה ח"ו והודה על האמת באהבה בשמחה. ודבר זה לא דבר רֵק הוא, כי מאה מיתות ולא קנאה אחת כמאמרם ז"ל (דברים רבה ט', ט'). ולזה גמר אומר הכתוב,

והנה בכ"מ שנזכר אהרן במצוה הנוהגת לדורות יכוין על הכ"ג שעומד במקום אהרן, ובאשר בנרות אמר בפרשת אמור יערוך אותו אהרן שהוא הכ"ג (כנ"ל סי' ד') פירש בפ' תצוה יערוך אותו אהרן ובניו, כי מצאנו בעבודת יוהכ"פ דכתיב אהרן והוא רק בכ"ג וכן בעבודת פר העלם דבר כתיב ולקח הכהן המשיח [ועמ"ש ויקרא סי' רי"ג וצ"ע] אולם בקטורת נאמר והקטיר עליו אהרן ולא ידעינן אם גם כהן הדיוט כשר לזה, ואמר שיש ללמדו מנרות ששוה אליהם בג' דברים שהוא עבודה בא"מ והוא בבגדי זהב ונאמר בו תמיד, ואין ללמדה מיוהכ"פ שהוא בבגדי לבן ולא מפר העלם דבר שלא נאמר בו תמיד:

בהעלותך, נסמכה פרשת נרות לחנוכת המזבח וע"ז סמכו בית חשמונאי לתקן נרות בחנוכה:

ויעש כן אהרן. להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. איתא בלקוטי תורה מהאר"י ז"ל [פרשת בהעלותך] שע"ז נאמר ויעש כן לפי שהיה נראה ששינה, מחמת שבצווי נאמר יאירו שבעת הנרות, פירש שמעצמו יאירו ולא שיעשה הוא גמר הדלקתן, ואח"כ נאמר העלה נרותיה ומשמע שהיה עושה כל ההדלקה וע"ז נאמר ויעש כן אהרן. והענין בזה כי עסק הכהן היה תמיד לזכות ולברר את מעשה בני ישראל לפני המקום ולתקן את מעשיהם שעשו, אף שהיו נראים כאינם מהוגנים היה אהרן הכהן מעלה אותם בקדושתו ובתפלתו עד שנעשו כזכיות וזה הוא דוקא אחר המעשה, אך קודם המעשה לא יסמוך האדם ע"ז רק צריך להזהר עד מקום שידו מגעת. וזהו ביאור הפסוק בהעלותך את הנרות, כי אף שהיה אהרן מתקן ומעלה את מעשה בני ישראל והוא משפיע להם אור, ועכ"ז אל מול פני המנורה יאירו, היינו שיזהיר אותם כי קודם המעשה יראו שיאירו מעצמם, היינו שיעשו מעשים כשרים ומבוררים ולא יסמכו ע"ז שאהרן מעלה אותם, וזה ויעש כן אהרן, כי קודם ראה שהזהיר שלא יסמכו עליו שיתקן כל אחד ואחד עד מקום שידו מגעת, ועל מעשים הנעשים כבר תקן אהרן את הכל, וזה העלה נרותיה העלה הוא לשון עבר, וזהו שלא שינה.

ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ה' את משה נ"ל בס"ד הכונה אע"ג דצווי היה לאהרן בעת צווי המשכן שהוא כמה חודשים קודם שהדליק אהרן כי התחיל להדליק בר"ח ניסן וכבר המשכן נגמר בכ"ה בכסליו עכ"ז כיון שהיה אהרן הע"ה משתוקק מעת הצווי אמתי תגיע מצוה זו לידי ואקיימנה נחשב לו שעשה המצוה הזאת מעת אשר צוה ה' את משה:

וזה מעשה המנרה. שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּבָּ"ה בְּאֶצְבַּע, לְפִי שֶׁנִּתְקַשָּׁה בָהּ, לְכָךְ נֶאֱמַר "וְזֶה":

וטעם וזה מעשה המנרה לרמוז שצריך לדורות שתהיה מקשה כי הוא מעכב בה ולכך הזכיר תחילה בפירוש מעשה המקשה ולא הזכיר במעשה שלה שהיו בה קנים וכפתורים וגביעים משוקדים והזכיר זהב כי כן יהיה מצוה לדורות לעשותה ממנו לרומם את בית אלהינו והחזיר מקשה היא לומר שאין מעכב בה אלא מקשה לא הזהב וכל שכן שאר יפויים שבה וכך אמרו רבותינו בספרי (בהעלתך סא) ובמסכת מנחות (מנחות כ״ח):

וזה מעשה המנורה מקשה. וזה התכלית בעצמו המכוון בהדלקת הנרות אל מול פני המנורה הוא בעצמו מכוון בענין חיוב היות המנורה מקשה להורות האחדות המכוון לתכלית אחד בעצמו:

וזה מעשה המנורה וגו'. טעם שהוצרך לומר פסוק זה פעם אחרת כאן ולא הספיק מה שאמר כבר בפרשת תרומה ובפרשת ויקהל, יתישב בין למאן דאמר לא קביעי נרות שבא להסיר מכשול הטעות הנמשך ממאמר בהעלותך שאמרנו שהיה מפרק וחוזר ומעלה אותם, ומזה תבא הסברא לומר כי גם שאר המנורה אין חיוב בקיומה מקשה, שהרי גם הנרות בכלל חלק מהמנורה הם ומצינו שהם מפורקים ונדון מהם כדין דבר שהיה בכלל ויצא וכו' ללמד על הכלל, שהגם שאמר הכתוב מקשה זה היה בתחלה אבל אחר כך יכול לעשות כאשר יחפוץ, לזה אמר וזה מעשה המנורה מקשה וגו' שכן היא עומדת, וממוצא דבר אתה למד כי הנרות יצאו מהכלל מקשה של המנורה ולא תלמוד מהם. ולמאן דאמר קביעי נרות גם כן בא להודיע שעמדה המנורה במעשה מקשה גם אחר שהשתמשו בה:

וזה מעשה המנורה. כתב ר' אברהם כאדם האומר זה מעשה המנורה שלא נעשה כמוה. והרמב"ן כתב זה מעשה המנורה מקשה לומר שאף לדורות מעכב ולפיכך הזכיר מקשה ולא הזכיר קנים גביעים וכפתורים ופרחים שבה והזכיר זהב כי מצוה גם כן לדורות לעשותה של זהב לרומם בית אלקינו והזכיר פעם אחרת מקשה הוא לומר שדוקא מקשה מעכב בה ולא זהב:

וזה מעשה המנורה. תנא דבי ר' ישמעאל, מעשה המנורה היה קשה לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, דכתיב וזה מעשה המנורה ^בסיבת הקושי היה מפני רבוי פרטיה וצעצועי' של מנורה כמבואר בפ' תרומה, וסמיך על כמה דרשות אגדיות שהמלה זה מורה על ההוראה באצבע, כמו בסוף תענית ל"א א' על הפ' הנה אלהינו זה מלמד שמראים באצבע, ובירושלמי סוטה פ"א ה"י עה"פ אבל כבד זה למצרים דרשו מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב, וכן נתבאר לפנינו בפ' בא בפסוק בעבור זה עשה ה' לי, וכן דרשו כיוצא בזה בסוגיא כאן בפסוק דפ' בא החודש הזה לכם ובפסוק דפ' שמיני וזה לכם הטמא, יעו"ש לפנינו. ומה שיש עוד לדרוש בפסוק שלפנינו הובא לפנינו בפ' תרומה בענין מעשה המנורה, כי שם מקומו, יעו"ש. .
(מנחות כ"ט ב׳)

וזה מעשה המנורה. פירש"י שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה ולכך נאמר וזה עכ"ל כבר פירשתי הענין בפ' תרומה:

לפי שנתקשה בה. פירוש מפני שמלת זה מורה על הרמוז, והמעשה לא היה כי אם בשעת עשיית בצלאל ומתחלה נתקשה בה משה עד שהראהו באצבע, וחזר ונתקשה עד שאמר ליה טול ככר וכו' עיין לעיל בפרשת תרומה:

וזה מעשה המנורה מקשה זהב וגו' מקש' היא. למדנו שאין מתנאה שתהיה זהב אלא שתהיה מקשה ולזה יחוייב שתהיה של מתכת והתבאר עוד שלא יחוייב שיהיו בה הפרחים והנמשך להם אלא כשהיתה של זהב שנאמ' מקשה זהב עד יריכה עד פרחה מקשה היא למדנו כי כשהיתה של זהב יצטרך בה פרח וכשלא היתה של זהב לא תצטרך בה זאת הצורה ר"ל גביעיה כפתוריה ופרחיה והסבה לפי שזאת המנורה הנכבדת אשר בזה הציור לא תשלם אלא כשהיתה המנורה של זהב כי הזהב לחשיבותו יביא להעיר על שהוא משל לדבר הנכבד אשר בעבורו נעשה זה הציור ידמה שכבר באה זאת הפרשה בזה המקום לפי שכבר זכר היות הקול מדבר עם משה מעל הכפרת מבין שני הכרובים להישיר איך יתכן שתגיע הנבואה לנביא ולפי שעניין המנור' מישיר בזה כמו שביארנו בהמ שקדם בעניין המנורה סמך זאת הפרשה עניין המנורה:

וזה מעשה המנורה וגו׳ מקשה היא וגו׳.
שם פיס׳ סא: מקשה היא, עוד למה נאמר, והלא כבר נאמר מקשה זהב ומה ת״ל מקשה היא וכו׳, מכאן אמרו אין של זהב עושים של כסף ושל ברזל וכו׳ דברי רבי. ר׳ יוסי בר׳ יהודה אומר אף של עץ ושל חרס.
צ״ל של זכוכית, דזה מותר למסקנא. עי׳ מנחות דף כ״ח ע״ב.

וזה מעשה המנורה. הזכיר שלא נראה כמוהו:

וזה מעשה המנורה וזה עולה י''ח שגובהה של מנורה י''ח טפחים:

וזה מעשה. כמו שהזהיר הקב״ה על הארת הנרות שיהיו מכוונים דוקא לפני המנורה לרמז שתהי׳ הארת החכמות להבין ולהשכיל בהמה חכמת התורה. כך מעשה המנורה הי׳ מקשה אחת ללמדנו דכל החכמות ממקור התורה חוצבו:

כאשר הראה ה' את משה. כולה שלימה ולא על ידי פרקים כן עשה את המנורה והפתילות נמי אינו יכול להחזיר לאחר שהדליקם לצד השולחן פן יכבה אותם ויעבור בלאו דהא כתי' אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה ודרשו רבותי' לרבות אש שנ' בו תמיד דהיינו אש של מנורה דכתי' להעלו' נר תמיד וכתי' לא תכבה:

וזה מעשה המנרה זהו אחד משלשה דברים שנתקשה בהן משה ונפקא לן הא מדכתיב בהו זה והא דלא מנו זה יתנו כל העובר וגו', יש לומר שלא נתקשה בשעור המטבע, אלא תמה בעצמו איך יתרצה הקב״‎ה בדבר קל כמו זה וזה שיסד הפיוט במה יתרצה אשכול הכופר.

עד ירכה עד פרחה. חד מאל"פא בית"א מן כ"ב לא נסבין וא"ו בריש תיבותא ומטעון בהון וסימן במסרה רבתא:

וזה מעשה המנורה שהראהו הקב"ה באצבע לפי שנתקשה בה לכך נאמר זה. בספרי פי' מפני שמלת זה מורה על הרמוז אבל גבי וזה הדבר אשר תעשה להם לקדש אותם זאת התורה אדם כי ימות באהל זאת חקת הפסח לא דרשו כלום משום דגבי מנורה כתיב וזה מעשה המנורה והמעשה לא היה כי אם בשעה שעשאה בצלאל וגבי החדש הזה שפירושו המתחדש הזה שהוא הירח שאינו נראה עד אחר שקיעת החמה ולא נדבר השם עם משה אלא ביום כדכתיב ביום דבר השם עם משה ודרשו רז"ל מכאן שלא נדבר השם עם משה אלא ביום וכן גבי שרצים דכתיב בהו וזה לכם הטמא שלא היה הטמא בידו וכן גבי שקלים דכתיב בהו זה יתנו שפירושו זה השקל ולא היה השקל בידו הוצרכו לדרוש בם שהראם לו הקדוש ברוך הוא אבל גבי וזה הדבר אשר תעש' להם לקדש אותם שהדבר מורה על הדבור הספוריי שהיה מדבר עמו וגבי וזאת התורה זאת חקת הפסח שהתורה והחקה מורים על הוראת השם וגזרתו המורים על הדבר הספוריי שהיה מדבר עמו לא דרשו בהם כלום ולגבי וזה אשר תעשה על המזבח שפירושו וזה המעשה אשר תעשה על המזבח והמעשה לא היה כי אם בשעת העבודה דרשו היש אומרים שהראה לו הקב"ה למשה כל הלכות שחיטה שלא היה מבין משה מהיכן היא המוגרמת כדפרש"י ז"ל שם במנחות בפרק הקומץ רבה אבל תנא דבי ר' ישמעאל דס"ל שפירוש וזה אשר תעשה על המזבח פירושו וזה ספור סדר המעשה אשר תעשה על המזבח שבבקר תעשה הכבש הא' ובין הערבים תעשה הכבש השני ושתביא עם כל א' עשרון סלת בשמן כתית רבע ההין ורביעי' ההין יין שהוא ספוריי לא דרש בו כלום ומזה הטעם עצמו גבי תיבת נח דכתיב ביה וזה אשר תעשה אות' שלש מאות אמה שפירושו וזה ספור הסדר אשר תעשה התיבה בארכה וברחבה וגובהה ושגובהה מתחלק לתחתיים שניים ושלישים לא דרשו בו כלום אבל בפרשת תרומה בפסוק תעשה המנורה פירש"י ז"ל תיעשה מאליה לפי שהיה משה מתקשה בה א"ל הקב"ה השלך את הככר לאור והי' נעשת מאליה לא שהראה אותה לו באצבע כמו שכתב כאן וכן כתב אחר זה כן עשה הקב"ה שעל ידו נעשת והיה נראה לנו לומר שהן אגדו' חלוקות שהרי במנחות בפרק הקומץ רבה אמרו תנא דבי רבי ישמעאל ג' דברים היו קשין למשה עד שהראם לו הקב"ה באצבעו ואלו הן מנורה ור"ח ושרצים משמע שעל ידי שהראה אותה למשה באצבע נעש' ולא שנעשת מאליה ובתנחומא אמרו שנתקשה משה במעשה המנורה יותר מכל כלי המשכן עד שהראה לו הקב"ה באצבע שנאמר וזה מעשה המנורה מקשה זהב כלומר מה קשה היא לעשותה והרבה יגע בה משה ולא עשאה כיון שנתקשה בה א"ל הקב"ה משה טול ככר זהב והשליכהו לאור והוציאו והיא מעצמה נעשת היא וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה שאתה מכה בפטיש ומעצמה היא נעשת לכך הוא אומר מקשה תיעשה המנורה ביו"ד ולא כתיב תעשה כלומר שמעצמה היא נעשת וכן כתוב כמראה אשר הראה יי' את משה כן עשה את המנורה מי עשה הב"ה עשה אותה אך מצינן לתרוצינהו שלא תהיינה חלוקות זו לזו שמתחלה נתקשה בה משה והראה אותה לו באצבע במטבע של אש כפי האגדה של פרק הקומץ רבה אלא שחזר עוד ונתקשה בה אחר שהראה אותה לו באצבע אז אמר לו הב"ה טול ככר והשליכהו לאור והוציאו והיא מעצמה נעשת היא וכפתוריה ופרחיה גביעיה וקניה אז נטל את הככר והשליכו לאור והוציאו ונעשת מאליה כפי האגדה האחרת:

וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מה שלא נודע לכאורה שייכות עשיית המנורה לכאן. ואכן את זה יגיד כי הלא המנורה היתה מרומזת לכל הבחינות מירכה עד פרחה והכל היה מקשה אחת להראות כי הכל גוף אחד הוא ואינם נבדלים זה מזה ח"ו ואף על פי כן העלה אהרן השלהבת על הכל וזה יגיד שבחו כי איש עניו הוא ושפל רוח והקב"ה את דכא ישכון.

עד ירכה עד פרחה. מן הראוי לומר מן ירכה עד פרחה, כמו מגדיש ועד קמה, מהארז עד האזוב, לכן נ"ל פי' מלת עד פה מן ותעד נזמה וחליתה (ישעיה ס"א), וענינו תכשיט וקשוט, ולזה מלת עד הוא נרדף עם מלת שלל (בבקר יאכל עד), שלל הוא כולל דברים הנשללים אף שאינם דברים חשובים, ועד הוא ביזת דברים חשובים כמו התכשיטים והקשוטים, כענין אצעדה וצמיד, טבעת המוזכר בשלל מלחמת מדין, ומזה אמר (ישעיהו ל״ג:כ״ג) אז חלק עד-שלל, כלומר תכשיטי שלל, דברים חשובי הערך, ולזה מלת עד-שלל מוקפים (וא"צ למ"ש המפרשים שהם נרדפים והוא חסר וי"ו החבור), ואמר כאן עד ירכה כלומר תכשיטי וקשוטי הירך (דיא פערצירונגען דעז שאפט), כי גם בירך היו פרחים (ערש"י תרומה), וטעם המקרא לא בלבד המנורה עצמה, שהוא אבר גדול ונקל לעשות מקשה, אבל גם התכשיטים והקשוטים שבמנורה שהם הגביעים והכפתורים והפרחים שהם מעשה אומן דקים מאד, גם אלה לא נעשו איברים איברים בפ"ע ונתחברו בה, כ"א גם המה נעשו מעשה מקשה:

וזה מעשה המנורה כבר התבאר צו (סי' כ"ג) שכנוי הרומז זה, זאת, אלה מורה על נרמז קרוב שהוא לפניו למראה עינים, וע"כ אמרו שהראהו הקב"ה וכ"ה במכלתא בא (סי' וא"ו) בשם ר"ע וכן במנחות (כ"ט):

רש"י ד"ה וזה מעשה המנֹרה, שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה, לכך נאמר, "וזה". ע"כ. קצת מאוחר יותר באותו הפסוק, בד"ה כן עשה את המנרה, מביא רש"י מדרש אגדה: על ידי הקב"ה, נעשית מאליה. ואילו בשמות (כה, מ ד"ה וראה ועשה) אומר רש"י: ...מגיד שנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקב"ה מנורה של אש. ע"כ. קצת תמוה לי שאין רש"י נשאר עקבי בזה. (פ' בהעלתך תשס"ד) וראה דברי "גור אריה" המובאים להלן (בד"ה כן עשה את המנרה).

וזה מעשה המנורה מקשה זהב. כלומר תורה שבע"פ זהו שקשה להבין דבר מתוך דבר ומדות שהתורה נדרשת ופלפול וז"ש מקשה זהב הוא רמז לתורה שבע"פ כנודע עד ירכה דבר גדול עד פרחה דבר קטן מקשה היא וצריך מתון מתון וע"י היגיעה יוציא לאור השייך לחלקי נשמתו והכל אמר למשה רבינו ע"ה וז"ש כמראה אשר הראה ה' את משה דאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה רבינו ע"ה:

שהראה הקב"ה באצבע וכו'. מפני שלא יתכן לומר "וזה" על הדבר שאינו בעין באותו שעה. אבל "וזה דבר השמיטה" (דברים טו, ב) "וזאת התורה" (להלן יט, יד) שייך לומר לשון "וזה" שפיר, שלשון "זה" קאי על הדבר, ויכול לומר זה הדבר שהוא מספר והולך. וכן "וזאת התורה" קאי על התורה שהוא מפרש, והרי הדבר או התורה שהכתוב מפרש שייך עליו לשון "זה" או "זאת". אבל "וזה מעשה המנורה", דקאי אגוף המעשה, קשה, איך שייך עליו לשון "זה" אם לא היה גוף הדבר לפניו, [אלא] 'שהראה הקדוש ברוך הוא באצבעו וכו'' (כ"ה ברא"ם):
‎ואם תאמר, והרי בפרשת תרומה (שמות כה, לא), ובסמוך גם כן (רש"י ד"ה כן), פירש שנעשה המנורה על ידי הקדוש ברוך הוא. ואין לומר שמתחלה הראה לו הקדוש ברוך הוא לעשות ולא היה יכול לעשות אף על גב שהראה לו, ועשאה הקדוש ברוך הוא, דאם כן למה צריך לכתוב שהראה לו הקדוש ברוך הוא, כיון דלא למד משה מעשה המנורה כמו שהראה לו, אם כן מאי נפקא מיניה במה שהראה לו, הא לא למד. ונראה לי, דודאי אי אפשר לומר שהיתה המנורה נעשית לגמרי מאליה, שהרי המנורה מצוה על ישראל לעשות, כדכתיב (שמות כה, ט) "את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". ועוד כתיב (שמות כה, לא) "ועשית מנורת זהב", שתראה מזה שהיתה המצוה על ישראל לעשות המנורה, ואין לומר כלל שיהיו ישראל חסרים מצוה אחת, אלא כך הפירוש, כי השליך הככר לאור, והיתה נעשה המנורה באש כשהיה משה מכה בפטיש עליה, ונעשה הכל. ואם לא היה יודע משה רבינו צורת המנורה, איך יעשה, אבל ידע באיזה מקום הגביעים והכפתורים והפרחים, ושם היה מכה ונעשה מאליה:
‎וכך מוכח במדרש במדבר רבה בפרשה הזאת (טו, יד), וכך איתא שם; 'אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך הככר לאור והיתה נעשית מאליה כפתוריה ופרחיה ממנו, היה מכה בפטיש והיא נעשית', עד כאן. מוכח בפירוש שהיה נעשה על ידי הכאתו כמו שאמרנו. וכך הוא כל מעשה שפועל השם, הכל צריך פועל למטה, והשם יתברך גומר על ידו. שהרי קריעת ים סוף, שהקדוש ברוך הוא עשה, ואפילו הכי הוצרך משה לעשות פעל למטה, כדכתיב (ר' שמות יד, טז) "ואתה הרם ידך ובקעהו", שהשם יתברך גומר על ידי אדם, ודבר זה ברור. ולפיכך היה צריך משה לדעת כל מעשה המנורה, והיה פועל כפי מה שהיה יכול, והקדוש ברוך הוא גומר על ידו:

פס'. וזה מעשה המנורה. כלומר שנתקשה בה משה רבינו והראה לו הקב״ה למשה. מקשה זהב. תרגם נגידה כלומר מעשה אומן מעשה קורנס לא שהיתה יצוקה במעבה האדמה אלא מעשה אומן. ולא כענין שנאמר בשלמה (מלכים א ז׳:מ״ו) בככר הירדן יצקם המלך במעבה האדמה אלא מעשה אומן. עד ירכה עד פרחה. למה לי ללמדנו במסכת מנחות בפרק הקומץ רבה נמצאו גביעים עשרים ושנים. כפתוריהם י״א. פרחים ט'. בשלמא גביעים שנים ועשרים דכתיב ובמנורה ארבעה גביעים. תמניסר דקנים וארבעה דידה הרי שנים ועשרים. כפתורים נמי אחד עשר (דכתיב כפתוריה שנים עשר). אלא פרחים תשעה היכא. הא כתיב פרחים תרי דידה וששה דקנים תמניא הוו. אמר רב שלמן עד ירכה עד פרחה הוסיף פרח אחד הרי ט'. מקשה היא. עוד למה לי מלמד שאם עשאה מן הגרוטאות פסולה שאינה נעשית אלא מן העשת וכו' הלכתא. מקשה. מין קשה. כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה. רבי נתן אומר הראה לו הקב״ה למשה כלים עשויין ומנורה עשויה. וכן עשה בצלאל את המנורה לרבות משמשי המנורה:

וזה וכו׳ דק״ל הרי כבר כתיב לעיל מעשה המנורה ומשני דאה״נ דקרא יתירה הוא דקמ״ל שהראהו וכו׳:

מקשה. בטדי"ץ בְּלַעַז, לְשׁוֹן "דָּא לְדָא נָקְשָׁן" (דניאל ה'), עֶשֶׁת שֶׁל כִּכַּר זָהָב הָיְתָה, וּמַקִּישׁ בְּקֻרְנָס, וְחוֹתֵךְ בְּכַשִּׁיל, לְפַשֵּׁט אֵבָרֶיהָ כְּתִקְנָן, וְלֹא נַעֲשֵׂית אֵבָרִים אֵבָרִים עַ"יְ חִבּוּר (עי' ספרא):

וטעם כן עשה משה הנזכר כי הוא השתדל בלמודה ועשה אותה בצווי וכך אמרו בספרי (שם) להודיע שבחו של משה שכשם שאמר לו הקב"ה כן עשה ורש"י כתב (רש"י על במדבר ח׳:ד׳) כן עשה מי שעשאה ומדרש אגדה (תנחומא בהעלותך ג) ע"י הקב"ה נעשית מאליה:

עשת. עשת ל' חתיכה:

מקשה. פירשתיו:

כמראה בגימטריא כגבריאל מלמד שגבריאל הראה לו דמות המנורה:

כמראה אשר הראה וגו׳. כפי אשר הראה ה׳ למשה מקור החכמות ואיך ממקום קדוש של תורה יהלכו ונפרדים למעינות הרבה. כן עשה את המנורה. ע״ז הכוונה. דהמעשה לשם זה מועיל להגיע לתכלית מעשה המנורה. שיהי׳ זכות ההדלקה פועל להשוקדים עה״ת להשיג אור הגנוז בה וגם להשרות את השכינה בשפע הגלוי כמש״כ ריש פ׳ תרומה:

מעשה המנרה ענין מלאכת המנורה נאמר במקום אחר ונשנה כאן בשביל פרק הירך שנתחדש בה הוא שנאמר כאן עד ירכה עד פרחה. כן עשה משה את המנרה.

עד ירכה שהוא אבר גדול עד פרחה שהוא מעשה דק שבה הכל מקשה ודרך עד לשמש בלשון זה כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית. פי' אע"פ שבכ"מ מלת עד נופלת על המרחק הזמניי או מקומיי ולפי הפי' הזה שפירשנו פה על מאמר עד ירכה עד פרחה אין מלת עד מורה לא על מרחק זמניי ולא על מרחק מקומיי מ"מ מצינו עד ג"כ שמשמש על זולת המרחק הזמניי או המקומיי כמו מגדיש ועד קמה ועד כרם זית ויהיה זה כמוהו ודומה לו מהארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר שפירושו מהעץ היותר גדול עד העץ היותר קטן:

מקשה זהב כבר בארתי (שמות כ"ה ל"א) שמלת מקשה מורה על הקשת הקורנס שלא תהיה חלולה, ולא כרש"י שפירש שלא יעשנה חוליות, כי זה נלמד ממ"ש ממנה יהיו כמ"ש בספרי כאן, וז"ש אין מקשה אלא מן קשה מעשה אומן מעשה קורנס, ופה אמר עד ירכה עד פרחה, ושהגביעים והכפתורים יהיו מקשה למדינן ממ"ש בפ' תרומה ועשית מנורת זהב טהור מקשה תעשה המנור' ירכה וקנה גביעיה כפתוריה, ומה שאמר שנית מקשה היא בא לעכב, שלא נדמהו לחצוצרות שאין מקשה מעכב, דכתיב פה מקשה היא, מלת היא ממעט חצוצרות, כמ"ש במנחות (דף כ"ט), אמנם זהב אינו מעכב וזה הפך מחצוצרות ששם כסף מעכב, וז"ש נמצא כשר במנורה פסול בחצוצרות, ועדיין לא ידענו שמקשה מעכב בגביעים וכפתורים ופרחים, [כי מ"ש עד ירכה עד פרחה מדבר בפרח שבגוף המנורה כמ"ש בפי' לפ' תרומה (שם פל"ה), ולמד ממ"ש כולה מקשה אחת זהב טהור ששנה עליו לעכב, ואמר אח"כ ומלקחיה ומחתותיה זהב טהור ככר זהב טהור יעשה את כל הכלים האלה ללמד שמלקחיה ומחתותיה יהיו רק ככר וזהב לא מקשה, והעתקתי פה כגי' הגאון רא"ו:

רש"י ד"ה עד ירכה עד פרחה, ...חלול, כדרך מנורות כסף שלפני השרים. ע"כ. לא ידעתי מה עניין בחלול זה, לעשות הירך חלולה בשעה שהכל הוא "עשת של ככר זהב" (שם ד"ה מקשה). הניחא במנורות של שרים, אך כאן לשם מה? (פ' בהעלתך תשנ"ד) וראה "דבר אברהם" (ח"ג חיבת הקודש א אות יח) שאין הכוונה שהירך עצמה היתה חלולה, אלא מתחת לירך היה חלול עד הקרקע. כלומר המנורה לא היתה עומדת על הירך עצמה, אלא על רגלים היוצאות ממנה.

כן עשה. כן גימטריא שבעים רמז לעשרה מנורות שעשה שלמה ז' נרות כל אחד הם ע' עשה גימטריא שלמה. רבינו אפרים ז"ל:

כלומר גופה של מנורה וכו'. רצה לומר, שאין פירוש "ירכה ופרחה" דוקא ירכה ופרחה, דהא כולה מקשה היתה (שמות כה, לא), אלא ד"ירכה" שנאמר כאן רצה לומר 'מן אבר גדול וכו' עד אבר קטן', והכל בכלל. ומפני שהוקשה לרש"י לשון "עד", דמשמע 'עד כאן' ותו לא, ולא שיהיה פירושו הכל בכלל, הביא ראיה מן הכתוב (שופטים טו, ה) "מגדיש ועד קמה", שרצה לומר הכל:

מקשה בטדי״ץ וכו׳ כבר פירש״י לעיל בפרשת תרומה מהו ל׳ מקשה. ומיהו הכא אצטריך משום דכתיב מקשה זהב ולכאורה אין הלשון נמשך ונקשר יפה דמקשה קאי על פועל מלאכתה וזהב קאי על איכות הדבר שממנו נעשית ומש״ה מפ׳ דשפיר נקשר דר״ל עשת של זהב והעשת קרוי מקשה ע״ש הקשת הקורנס שצריך להקיש בו לפשט איבריה:

עד ירכה. יְרֵכָהּ הִיא הַשִּׁדָּה שֶׁעַל הָרַגְלַיִם, חָלוּל, כְּדֶרֶךְ מְנוֹרוֹת כֶּסֶף שֶׁלִּפְנֵי הַשָּׂרִים:

בכשיל. מספרים:

ירכה. הוא על הקנה שתעמוד עליו כי כן כתוב ירכה וקנה:

כן עשה כ''ן נרות עשה שלמה בי' המנורות. עשה. בגימ' שלמה. ד' פעמים הזכיר מנורה שהיא כשרה מד' מינין כדאיתא במנחות דף כ''ח ע''ש ורמז לארבע מנורות בשמחת בית השואבה:

כמראה אשר הראה כתבנית אשר הראהו בהר כמו שנאמר וראה ועשה כתבניתם. פי' כמראה מלשון ראיה ולא מלשון מראה שהוא הגוון מכל מקום מפני שאין הכונה פה רק תבנית שבאותו התבנית שהראה לו בהר כן עשה אותה ונקראת התבנית בשם מראה מפני שעל ידי הראייה נודעה לו התבנית:

כמראה אשר הראה הת"ק מפרש כן עשה משה שאחר שהראהו עשה כמותה, ור' נתן סובר כמ"ד בתנחומא (פ' תרומה) שהיה משה מתקשה בה א"ל הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה לכך נכתב תיעשה בלשון נפעל, וע"כ אמר שהקב"ה הראהו כלים עשוים ומנורה עשויה ונעשית ר"ל שנעשית מאליה, ומ"ש כן עשה מוסב על ה' שה' שהראה למשה הוא עשה את המנורה:

רש"י ד"ה עד פרחה, ...ודרך "עד" לשמש בלשון זה, כמו "מגדיש ועד קמה ועד כרם זית" (שופטים טו, ה). ע"כ. כלומר בדרך כלל לשון "עד" מגבילה את הדבר - "עד כאן ולא יותר" - אבל כאן הכוונה היא להכניס הכל בכלל, מעין האמור בספר שופטים, שכל מה שהיה בשדותיהם של פלישתים שרף שמשון באש - הן גדיש, הן קמה, הן כרם זית וכל שאר גידולי השדה. (פ' בהעלתך תשס"ב)

כתבנית אשר הראה וכו'. רצה לומר, שאין פירוש "כמראה" כמו "וארא את מראות אלקים" (ר' יחזקאל א, א) הרמז על מראה של מעלה, דאם כן לא היה לזה שום טעם לומר כמראה של מעלה כן עשה המנורה, אבל פירושו כתבנית שהראה לו, ורוצה לומר תבנית של מנורה:

עד יריכה עד פרחה יריכ׳ וכו׳ איכא למידק בלשון רש״י למה ליה להעתיק בכאן כל התיבות הללו של הפסוק הואיל ולא בא כאן אלא לבאר מהו יריכה והכי הול״ל יריכה היא השידה וכו׳ ובשלמא בדיבור דלקמן ניחא דכוונתו לפ׳ המשך הכתוב אבל הכא נרא׳ טרחא שלא לצורך. ועוד שכבר ביאר בפרשת תרומה מהו יריכה. ונראה שהרגיש רש״י בלישנא דקרא דכתיב עד יריכה עד פרחה בלשון יחיד. וק׳ שהרי הוו לה ג׳ רגלים וגם פרחים הרבה והול״ל עד יריכה עד פרחיה. ומשני יריכה היא השידה וכו׳ כלומר בשלמא יריכה לא ק׳ מידי דלאו ארגלים קאי אלא על השידה שעל הרגלי׳ אבל פרחה קשיא ולכך מפ׳ בדבור שאח״ז שלא כוון הכתוב כאן לספר תוכן מעשה המנורה שא״כ היה כתוב פרחיה אבל לא אתא למימר אלא שכלה מקשה מאבר גדול עד אבר קטן שבה ולפיכך כתב פרחה דקאי על הפרח היותר קטן שבכלם:

עד ירכה עד פרחה. כְּלוֹמַר גּוּפָהּ שֶׁל מְנוֹרָה כֻּלָּהּ וְכָל הַתָּלוּי בָּהּ:

גופה של מנורה. דק"ל דהכא משמע שלא היה מקשה אלא עד ירכה ועד פרחה, ובפ' תרומה כתיב שהיתה כולה מקשה:

פרחה. ידוע ולא היה כח בחרש חכם לעשותה כן לולי שהשם הראה אותה למשה במראה הנבואה:

ומדרש אגדה על ידי הקב"ה נעשת מאליה. י"מ שהמדרש חולק עם הפירוש הראשון כן עשה כמו ויגד המגיד ופירוש מי שעשאה מי שדרכו לעשותה והוא בצלאל והמדרש אמר כן עשה הקב"ה הנזכר למעלה שמעצמה נעשת בלתי פועל נר' והוא הקב"ה וי"א שהמדרש בא לבאר שמה שאמרו בפי' הראשון מי שעשאה מורה על הב"ה הנזכ' למעלה ואינו נכון שא"כ לא היה לו לומר אלא ומדרש אגדה הוא הב"ה:

תורה אור
והנה בסמיכת פרשיות אלה שהקדים ברכת כהנים ואחריו חנוכת המזבח ואחריו צווי הדלקת המנורה, ובמד' נתן ע"ז טעם שאהרן היה מצטער שהוא לא הקריב לחנוכת המזבח א"ל ה' לגדולה מזו אתה מתיקן הקרבנות אין נוהגים אלא בזמן שבית המקדש קיים והנרות נוהגים לעולם, והוא פלאי שגם הנרות בטלו בחורבן הבית. אולם קרבת האדם אל האלהים יהיה בשני פנים, [א] ע"י ההשכלה והעיון בשכל העיוני בחכמה ודעת אלהים להשכיל בצפונות התורה או להשיג בנבואה ורוה"ק, [ב] ע"י העבודה והמעשה והנה עבודת המקדש והקרבנות היה ענינו שיעלה האדם חלקי נפשו החומריים וכחות הגשמיות אל האלהים ע"י שיקריב את נפשו בכל כחותיה כליל על מזבח אהבת ה' אשר יבנה בלבבו לבטל כל כחות המתעורר והמתאוה ע"י אהבת ה' אשר רשפיה רשפי אש שלהבת יה כאש יוקדת בקרב לבבו, שזה היה ענין הקרבנות שנפש החי והצומח והרוחניות שבדומם התעלו אל הרוחניות ע"י הקרבת בע"ח והעלאת נפש הצומח במנחות ונסכים ורוחניות הדומם ע"י המלח באמצעות אש של מעלה המפריד את הרוחניות מן האפר ויעלהו כליל, ועמהם תתקשר גם נפש הדבריית ע"י שהמקריב ימסור גם את נפשו על מזבח אהבת ה' ושלהבת יראתו, ומזה ימשך שפע וברכה על כחות הגויה והנפש יחד בהתחברם והצמדם בעבודת אל חי השוכן בקרבם, וזה היה ענין ברכת כהנים שהיתה אחרי העבודה שע"י מעשה העבודה תרד השפע והברכה בין על הגוף בין על הנפש בין על חבורם יחד וישם להם שלום כמ"ש בפ' הברכה המשולשת, וע"כ בעת רצה לחנך את המזבח הקדים הצווי של ברכת כהנים, ואחריו ספר מהקרבת הנשיאים, ובאשר כל שבט ושבט יש לו טבע אחרת וסגולה מיוחדת בכחות נפשו החיונית התלויות בחומר, כמ"ש שיהודה נקרא אריה ויששכר חמור גרם וזבולון אילה שלוחה בנימין זאב יטרף ודן נחש עלי דרך, עד שכחות חייהם וטבעיהם משונים זה מזה וכמו שכתב הרמב"ם במו"נ (ח"ג פ"א) וז"ל ידוע שמבני אדם אנשים שצורת פניהם דומה לצורה משאר בע"ח עד שנראה איש כאלו פניו דומים לפני האריה ואחר כאלו פניו דומים לפני השור וכו', ולכן הבע"ח שהקריבו הנשיאים שרומז אל הקרבת כחות נפש החיונית של שבטם על מזבח אהבת ה', הגם שהיו דומים במספרם וענינם צוה שיקריב כ"א ביום מיוחד, באשר כל אחד מציין ענין מיוחד לפי סגולת כחות נפשו שהוא מצוין בו מזולתו, וע"כ שאינו ?"ל במדרשיהם נתנו לכל אחד רמזים אחרים וציונים מפורדים לפי סגולת ענין כל שבט וכחותיו ועניניו המיוחדים, והתורה כתבה קרבנות כל שבט בפ"ע הגם שנראה שהיה די בשיכתב וכן הקריבו כל נשיאי ישראל, באשר לפי רמזיהם וסודותיהם וכונותיהם ולפי שרש נפשותיהם במקורם בעליונים הם חלוקים זה מזה וכל אחד מורה ענין מיוחד, אולם באשר שבט לוי לא הקריב לחנוכת המזבח ונצטער ע"ז אהרן שהיה נשיא שבטם, א"ל ה' שענינו והליכותיו בקדש גבוה מכל אלה כי הוא מוכן להמשיך על העם אור ההשכלה והנבואה וחכמת התורה שאין להם קשר עם הקרבנות שבהם ישתתפו הגוף והנפש ואינם קיימים לעולם רק כ"ז שתשכון הנפש בגויה, וכן במקדש כ"ז שתשכון השכינה שהיא נפש העולם בבהמ"ק שהיא משל הגויה הכללית כמ"ש בפ' תרומה, אבל אור התורה והנבואה שהיא מיוחד לנפש לבד היא נצחי לעולם כנצחיות הנפש, וע"ז היה הוראת המנורה שהוא מציין אור השכל ואור הנבואה אשר באורה נראה אור, וכמו שערך ה' בהנהגת העולם שלא תרד השפע והברכה ממעלה רק אם יכינו התחתונים א"ע לקבלה, וע"י העלאת רצון ע"י הקרבנות שיעלה עשן ענן הקטורת מלמטה יוריד ה' את הברכה מלמעלה, וכן ע"י ברכת הכהנים העוסקים בעבודה תתעורר ברכת ה' ממקור הברכות על המברכים והמתברכים, וגם אש שלמעלה שהיה רבוץ כארי על המזבח לאכול את הקרבנות הצטרך לאש הדיוט שבו תאחז ותשכון, כמ"ש במד' סמכוני באשישות בשתי אשות באש של מעלה ובאש של מטה, כן להוריד אור השכינה ואור הנבואה והתורה וההשכלה מלמעלה היה צריך להקדים אור של מטה שהוא אור המנורה, שבעת העלה אהרן את שבעת נרות המנורה בקדש בהיכל ירד אור הגנוז בשבעת קני מנורה אשר למעלה בקדש, שימלא את הבית באור השכינה ואור החכמה והנבואה, והיא אורה הקיים לעולם גם בזמן שאין בהמ"ק קיים, אם ימצא איש שימלא את לבו אורה ויאיר מחשכי נפשו ע"י אור התורה והנבואה אז עליו יזרח ה' וכבודו עליו יראה, וקרנים מידו לו מן המנורה הטהורה אשר ראה זכריה במראה שהיא נמצאת גם בעת החורבן, ולכן אחרי שאמר שבבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו, שכבר פרשו רבותינו שלא יכול משה לבא אל א"מ עד שנסתלק הענן שבארתיו בסוף פ' פקודי שר"ל עד שכבוד ה' אשר מלא את הבית שהוא אור השכינה נסתלקה לשכון בחביון עוזה בסתר עליון בין כנפי הכרובים שמשם שמע את הקול, וקולו של ה' הוא עצמו היה מפיץ האור והזוהר על כל הבית, כמ"ש וקולו כקול מים רבים, והארץ האירה מכבודו, וכמ"ש בב"ר [פ"ב] ויאמר אלהים יהי אור הה"ד פתח דבריך יאיר, מפתח פומך לן הוה נהורא, וא"א להאור הזה להתפשט עד ימצא אור הדיוט שיוריד אותו למטה, כמו שירד אור הנר למטה אם יעלה עשן מלמטה שיאחז בו, וע"כ צוה תיכף להעלות את הנרות מלמטה למעלה כדי להוריד אור הגנוז והצפון אור ה' וכבודו מלמעלה, ויעש כן אהרן, שהעלה נרות שלמטה אל מול פני המנורה העליונה. ובדרך הרמז אמר במד' שהשי"ת רצה לכתוב ויאמר אלהים יהי אור ויהי כן, רק ע"י שראה שאין העולם כדאי להשתמש באור הגנוז שהוא אור השכינה וגנזו לצדיקים, לכן כתיב ויהי אור ולא כתב ויהי כן כמש"פ בפי' בראשית פסוק ויהי אור מאמר המד' שו"ט אמר הקב"ה אני אמרתי יהי כן והם אומרים לא כן עיי"ש ואהרן שהוריד אור הגנוז תקן מלת כן שלפי מעשהו ראוי לכתוב ויהי כן, ועז"א ויעש כן אהרן שתקן מלת כן, ע"י שהעלה נרותיה מול אור הגנוז שהוא אור השכינה, וז"ש מגיד שבחו של אהרן שלא שינה שלא היה צריך לשנות לכתוב ויהי אור רק ויהי כן כמ"ש במעשה ששת הימים:

רש"י ד"ה כן עשה את המנרה, מי שעשאה... על ידי הקב"ה נעשית, מאליה. (תנחומא ג). ע"כ. קצת קשה לי: (א) שרש"י מביא מדרש זה אחר שהביא קודם, בד"ה וזה מעשה המנרה, את דברי הספרי "שהראהו הקב"ה באצבע, לפי שנתקשה בה, לכך נאמר 'זה'". כלומר אפילו ההמחשה שהקב"ה המחיש לתלמיד המצוין ביותר לא הועילה, ולמה אפוא להביא כאן את הדרשה באשר ל"זה"? (ב) הפסוק כולו לכאורה אין כאן מקומו, שהרי הדברים כבר נאמרו בספר שמות, ואין כאן משום חידוש? (פ' בהעלתך תשמ"ב, תשמ"ח, תשנ"ג, תשנ"ו) באשר לשאלה (א) ראה "גור אריה" שמשה השליך הכיכר לאש וכשמשה היה מכה במקום הראוי לגביעים, לכפתורים או לפרחים, היתה המנורה מקבלת צורתה מאליה. ובאשר לשאלה (ב) כתב רמב"ן על אתר שפסוקנו בא ללמד שגם לדורות צריכה המנורה להיות מקשה, והדבר מעכב בה. כמו כן מצויין כאן שעל המנורה להיות עשויה זהב, ללמד שגם לדורות יש לעשות המנורה לכתחילה מזהב. וחזר הכתוב ואמר "מקשה הוא", ללמד שרק מקשה מעכב במנורה. עיין שם.

על ידי הקדוש ברוך הוא נעשה וכו'. כבר פירשנו ענין זה (אות ו), ואין חילוק:

כמראה וכו׳ כמו שנאמר וכו׳ אף על גב דההוא קרא כתיב בתר ארון ושלחן ומנורה רש״י ס״ל כמ״ד דלא קאי אלא אמנורה דמינה סליק וכמ״ש רש״י גופיה בפ׳ תרומה. ואין להק׳ דא״כ אמאי כתיב בתבניתם לשון רבים. דקאי על המנורה וכליה. אך ק׳ דא״כ למה לי וזה ללמד שהראהו הקדוש ברוך הוא וכו׳ כמ״ש רש״י לעיל הא כתיב כמראה וכו׳ ותרתי למה לי. וי״ל דחד על תבניתה וצורתה וחד על שיעורה ושיעור כפתוריה גביעיה ופרחיה ושיעור החלק שבה וכיוצא. ושוב מצאתי במדר׳ וזה מעשה המנורה מלמד שראה אותה ד׳ פעמים ראה אותה עם שאר כל הכלים ושכח וראה שנית מיכאל עומד וממשיח בה וראה אותה נעשי׳ וראה אותה עשויה ע״כ ולפי״ז א״ש דצריכי ריבויי טובא. וא״ש נמי בתבניתם דכתיב התם דקאי על מה שראה אותה עם כל הכלים:

עד ירכה. שֶׁהוּא אֵבָר גָּדוֹל:

מעשה דק. כלומר מדבר גדול עד דבר קטן שבה היה הכל מקשה. ועד משמש ל' בין, וכיוצא בזה מפרש רש"י בפרשת בא על מבכור פרעה היושב על כסאו וגו':

כן עשה. שב אל משה והטעם בצווי וכן ועשית מנורת זהב:

עד פרחה. שֶׁהוּא מַעֲשֶׂה דַק שֶׁבָּהּ, הַכֹּל מִקְשָׁה; וְדֶרֶךְ "עַד" לְשַׁמֵּשׁ בְּלָשׁוֹן זֶה, כְּמוֹ "מִגָּדִישׁ וְעַד קָמָה וְעַד כֶּרֶם זָיִת" (שופטים ט"ו):

כתבנית. דק"ל דכמראה משמע לשון מראה שהוא צבע, ובמנורה אין שייך לומר שהראה הקב"ה צבע של מנורה. א"נ כמראה הוא מראה הנבואה, כלומר מה שראה במראה הנבואה דהיינו של אש ועשו גם הם מנורה של אש, וזה אינו דהם לא עשאו של אש, ועל זה פירש כתבנית ר"ל כמראה פירושו כתבנית, כמו שכתוב במקום אחר וראה ועשה בתבניתם, ונקראת התבנית בשם מראה מפני שע"י הראייה נודע לו התבנית:

וטעם הסמך פרשת הלוים להורות כי אהרן יתעסק בהדלקת הנר ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוה:

כמראה אשר הראה וגו'. כַּתַּבְנִית אֲשֶׁר הֶרְאָהוּ בָהָר, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ"ה) — וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְתַבְנִיתָם וְגוֹ' (ספרי):

מי שעשאה. ר"ל מי שעשה את כל הכלים, והוא בצלאל:

כן עשה את המנרה. מִי שֶׁעֲשָׂאָהּ; וּמִ"אַ, עַל יְדֵי הַקָּבָּ"ה נַעֲשֵׂית מֵאֵלֶיהָ (תנחומא):

נעשית מאליה. מפורש בפ' תרומה, וזה המדרש חולק על פירוש ראשון:

את הנרות, הכלי בית קבול הנקראים נרות עליהם אמר בהעלותך אותן שהכהן הי' מטלטלן ומעלה אותן בעת ההדלקה לקובען במנורה כי אינן מגוף המנורה, דלכך כתיב עד ירכה עד פרחה מקשה היא לאפוקי הנרות שאינן מחוברות ומעשה מקשה, ואל"כ מה לו להזכיר כאן בענין ההדלקה ירכה ופרחה:

זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וגו'. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה וגו'. מלת זאת ידעת פירושה כי היא רומזת לשכינה ואומרו כי היא ללוים כלומר כי הם משרתיה לעבוד עבודתה. וטעם פסלות השנים בלוים פירשתי:

וזה מעשה המנורה נ"ל בס"ד המנורה רומזת לתורה ולא סגי תלמוד בלבד אלא צריך לקיימה במעשה אבל חלק המעשה אינו טוב שיהיה בסוג נדר שאומר הרי עלי אלא בסוג נדבה שאומר הרי זה ולז"א וזה מעשה המנורה זה דייקא גם צריכה להיות מעשיה ולמודה מקשה זהב בהשוואה סוף לימוד בהתחלת לימוד שלא יקוץ מחמת טורח גם עוד תהיה שלימה בלב הנרמז בסוף התורה בלמ"ד דישראל ובראש התורה בבי"ת דבראשית וזהו ירכה ופרחה ירכה זה למ"ד פרחה זה בי"ת כי הפרח הוא נראה בראשנה דכל מקשה היא בהשוואה אחת וע"כ נחשב כאלו קיים התורה כמאמרה וז"ש כמראה אשר הראה ה' את משה כן עשה את המנורה זאת חוקת התורה:

וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וכבסו בגדיהם והטהרו. השלשה דברים האלה הם נגד שלשה דברים שהזהירו חז"ל במס' אבות [פ"ג מ"א] הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת הוא נגד והעבירו תער, כי שערות מורה על כעס (זוהר במדבר קנ"א:) והוא נגד מאין באת, כי האדם כשיבין מאין בא לא יוכל לכעוס אף על בריה קטנה כי יבין ערכו. והזה עליהם מי חטאת הוא נגד לאן אתה הולך, שיהיה לאדם ישוב הדעת בכל דבר שיעשה באם יהיה מהמעשה הזה קיום וחיים נצחיים אף כשיעדר הגוף, וזהו מורה הזאות מי חטאת שכבר נשרף ונעשה אפר. וכבסו בגדיהם הוא נגד לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, היינו שהאדם יברר ויצרף מעשיו תמיד שיהיו מזוככים כמ"ש (קהלת ט',ח') בכל עת יהיו בגדיך לבנים, [שגוון לבן הוא רחוק ומושלל מכל גוון הנצבע, כי הרבה דברים הם בגוון לבן בלא שום פעולה רק נבראו כך, כי הגוון הלבן הוא הכנה לצבוע בהדבר כל הגוונים, כן יהיה האדם תמיד מוכן ויצפה לישועת השי"ת. תשלום.]. והטהרו מורה שיעשו לעצמם גדרים ויקדשו עצמם אף במותר להם, שהגדר שהאדם עושה לעצמו יועיל לו להצילו מכל דבר רע יותר ממה שאזהרות האיסור מועיל, כדאיתא בגמ' (נדרים ח'.) מנין שנשבעין לדבר מצוה שנאמר נשבעתי ואקיימה וכו', והוא שעומד לו אף בשעת הנסיון כדאיתא בגמרא (נדרים ל"ב:) בעידנא דיצה"ר לית מאן דמדכר ליצר טוב, כי אז נשכח מאדם כל חומר האיסור שיש בהמעשה כמבואר על פסוק מה בצע [לעיל פ' וישב ד"ה ויאמר], אך הגדר שהאדם עושה לעצמו לא ישכח ממנו ויעמוד לו אף בשעת הנסיון. כאשר סיפר רב וקדוש אחד בעצמו, שאירע לו נסיון ונסתם ממנו חומר האסור שבדבר הזה, אך זאת זכר שעשה לעצמו גדר שלא יעשה דבר שלא יגיע ממנה נחת רוח להש"י, ואמר אל לבו אף שאין בכאן איסור, מ"מ מה נחת רוח יהיה להש"י מהמעשה הזה, ותיכף שנתן זאת אל לבו זכר חומר האיסור שהיה בהמעשה.

אחר שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ובמשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה. ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם וזה טעם הסמך הפרשה הזו בכאן: והשלים במצוה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא וכתב רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ד) כאן הוא אומר מבן חמש ועשרים ובמקום אחר (במדבר ד׳:ג׳) הוא אומר מבן שלשים שנה הא כיצד מבן חמש ועשרים יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן ל' עובד מכאן לתלמיד היושב לפני רבו שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה וא"כ יהיה פירוש יבא לצבוא צבא שיבא להקהל בנקהלים בעבודת אהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם ביום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שנאמר למעלה אלא אמר לצבא צבא בעבודת אהל מועד שיהיה בא עם הצובאים בעבודה אבל לא ידעתי אם זה דברי הכל לרבותינו כי בלשון יחיד אני שונה אותה בספרי (בהעלתך סג) ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן חמש ועשרים וכו' וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה חמש שנים ועל דרך הפשט הנמנים ביד משה ואהרן היו מבן ל' שנה ומעלה והם אשר הפקיד אותם איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן צוה כי כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל עשרים וחמש שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם ולסייעם בעבודה אבל לא יהיה פקיד נגיד על עבודה ידועה והטעם בזה כי כל אדם נותן לבו בעשרותיו כי ישתנו בהן הטבעים וידע בהגיעו לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו וילדיו ויודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכן לא צוה למשה שיטרח למנות רק מבן שלשים שהאיש נודע בהן וכן אמר דוד (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר ח׳:כ״ד) בדרך הפשט כי מבן שלשים הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האוהל ואיננו נכון כי שם נאמר גם כן (במדבר ד׳:כ״ג) כל הבא לצבוא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ונאמר (שם פסוק כד) לעבוד ולמשא ועוד כי כתיב במקדש (דה"י א כג כד כח) אלה בני לוי לבית אבותיהם ראשי האבות לפקודיהם במספר שמות לגלגלותם עושה המלאכה לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה כי אמר דוד הניח ה' אלהי ישראל לעמו וישכון בירושלם עד לעולם וגם ללוים אין לשאת את המשכן ואת כל כליו לעבודתו כי בדברי דוד האחרונים המה מספר בני לוי מבן עשרים שנה ולמעלה כי מעמדם ליד בני אהרן לעבודת בית ה' על החצרות ועל הלשכות יאמר כי בדברי דוד האחרונים משיבנה הבית ואין להם משא בכתף ואין עבודתם רק על החצרות ועל הלשכות מנה אותם מבן עשרים שנה ומעלה ומתחילה מבני שלשים ואם כדברי ר"א היה חייב שימנה אותם מבן חמש ועשרים:

לפני שנכנסו הלויים לעבודת הקודש שלהם, טיהרו אותם כדרך שמטהרים טמאי־מת, על ידי הזאת מי חטאת (ראה להלן יט, יא-יג) ועל ידי העברת תער על כל בשרם וכבוס בגדיהם (פסוק ז). רק אחר כך הוקדשו לעבודה במעשה של הקרבת קרבנות מיוחדים (פסוק ח) ושל סמיכת ידיהם של ישראל עליהם (פסוק י) ושל סמיכת ידי הלויים על קרבנותיהם (פסוק יב), ולבסוף הניפו אותם תנופה לפני ה' (פסוקים יא ו־כא). הכהנים בסדר ימי מלואיהם (שמות כ״ט:כ״ד), וגם הנשיאים שהקריבו קרבנותיהם לחנוכת המזבח (למעלה ז, טז ואילך) - לא נזקקו לתהליך הטהרה לו נזקקו הלויים כאן. והסיבה לדבר היא, שרק לאחר שנצטוו לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש (למעלה ה, ב), קיבלו דיני טומאה וטהרה אלה תוקף, ונתחייבו הלויים להטהר מטומאותיהם. כך כותב ר' יחיאל צבי מושקוביץ ב"דעת מקרא". (פ' בהעלתך תשנ"ו)

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. קח את הלוים. חיבה יתירה חיבב הקב״ה את הלוים שקרבם לשרתו ולברך בשמו. קח את הלוים. זהו שאמר הכתוב (דברים י׳:ח׳) בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי. מתוך בני ישראל וגו' וטהרת אותם:

3210 / (במדבר ח,ד) / מקשה
בטידי"ץ / batediz / מיועד להקשה
תיאור עיבוד המתכת לעשיית המנורה, בלי כל חיבור והרכבה, אלא בעיצוב עשת הזהב במכות קורנס (ולפי חז"ל אף בחיתוך החומר העודף).

אל מול פני המנורה וגו' לפי פשוטו יש לפרש שזהו השלחן שהוא מול פני המנורה כדכתיב ושמת את המנורה נוכח השלחן וא"כ הרי כל ז' הנרות היו פונים נכח השלחן, הר"ר מאיר:

אל מול פני המנורה יאירו לומר אמצעי משובח שיאחז כל אדם דרך הממוצע לא יפליג לשמאל אל תרשע הרבה ולא יפליג לימין אל תצדק הרבה והנה כתיב ויבדל את אהרן להקדישו קדש קדשים ונראה קצת הפלגת קדושתו ופרישתו כמי שנטה מהממוצע ע"כ אמר ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שנה ואחר שהקדישו הקב"ה קודש קדשים אחז הממוצע באותו התנהגות עצמו:

והעבירו תער על כל בשרם. ענין קדושת הלוים שהיה בהעברת שער, ובנזיר כתיב גדל פרע שער ראשו, כי שערות מורה על כעס כמבואר בזוה"ק (במדבר קנ"א:) והלוים היו מנוקים ומזוככים מתאווה לכן צריכים להעביר השער, ונזיר היינו שנכנס חסרונו במדות התאווה כמבואר בגמרא (נדרים ט':) מעשה בשמעון הצדיק, ונגד תאוה יש עצה שהאדם יכניס עצמו בכעס כמ"ש בגמ' [קידושין מ'.] ילבש שחורים היינו מרה שחורה והוא ג"כ ענין כעס, וזה עצה להנצל מתאווה לכנוס עצמו בכעס, וזה שנצטווה לגדל פרע כמו שמבואר על פסוק וישלח את העורב [לעיל פ' נח].

קח את הלוים. קָחֵם בִּדְבָרִים — אַשְׁרֵיכֶם שֶׁתִּזְכּוּ לִהְיוֹת שַׁמָּשִׁים לַמָּקוֹם:

קח את הלוים וגו'. פרש''י קחם בדברים, ונראה שנתכוין לומר שיבדילם מישראל ולעשות להם מחנה לויה לצד הצורך בטהרתם יותר מבני ישראל, והעד מה שגמר אומר וטהרת אותם, הרי שבצורכי טהרה הכתוב מדבר:

קח את הלוים. כתב ר' אברהם נסמכה פרשה זו לכאן לומר כי אהרן יעסק בהדלקת הנרות ובשאר העבודות יעזרוהו הלוים ויעמדו לפניו לעשות מה שיצוום. והרמב"ן כתב אחרי שנמנו הבכורות והלוים ונצטוו הלוים בעבודתם ומשמרתם ונתן להם העגלות השלים מצות הכהנים במנורה ובא לצוות במצות הלוים שיתחילו לעבוד והוצרך לטהר אותם ולכפר עליהם והשלים במצוה לדורות מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא:

קח את הלוים מתוך בני ישראל. נסמכה פרשת הלוים לפרשת המנורה כי היה המנורה מצוה מסורה לכהנים, ולכך סמך לה פרשה זו שהיא מצות הלוים שיתחילו לעבוד, ואחריה מצות הפסח שהיא מצוה מוטלת על כל ישראל, וזהו שאמר (במדבר ט׳:ב׳) ויעשו בני ישראל את הפסח, ואם כן הפרשיות מסודרות בהשגחה גדולה בסדור המעלות, כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואמר קח את הלוים מתוך וגו' כי מעורבים היו בהר סיני, וכן כל השבטים קודם נסעם אל הדרך.

קחם בדברים. לא קיחה ממש שהוא מלשון קנין וכניסת דבר תחת רשותו, כי הלוים לא נקנו ולא נכנסו תחת רשותו. ועיין בפרשת לך לך על פסוק ותקח שרי אשת אברם:

קח אל הלוי' מתוך בני ישראל. הנה מפני שרצה להכניס הלוים בזאת הקדושה שהיו מיוחדים לעבוד עבודתם במקדש צוה הש"י לטהרם ראשונה ולכפר עליהם כדי שתתיישב בלב ישראל יותר ענין קדושתם והנה הזו עליהם מי חטאת לטהרם כאלו היו טמאי מת וזה לאות שנשרפה אז הפרה האדומה הנזכרת במה שיבא וידמה שעש זה להעירם על מה שהיתה בו ההערה בזה בטהרה טומאת מת לפי מה שנתבאר מדברינו בספר ויקרא לזאת הסבה צוה אותם לגלח את כל ערם כאלו יעירם זה שיעזבו את הדברים החמריים כפי היכולת וישתדלו בעבודת ה' יתעלה. והנה צוה שיסמכו כל ישראל את ידיהם על הלויים ושיניפם אהרן תנופה לפני יי' כאלו הקריבום ישראל ליי' והיו קדש במדרגת הקרבן כי הם היו ליי' תחת פטרת כל רחם כמו שזכר ולזה צוה לטהרם להניפם תנופה:

קח את הלוים מתוך בנ''י. כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני:

קח את הלוים וגו'. לפעמים הזכיר לשון לקיחה ולפעמים לשון נתינה, ודבר זה צריך ביאור ועוד מהו הכפל שאמר כי נתונים נתונים המה לי ואח"כ סתר דבריו ואמר לקחתי אותם לי. ונראה שמהכרח קושיות אלו מסיק בתנחומא (בהעלותך ח) קח את הלוים. קח אותם לשמי לשם שררה, ובזה הותרו כל הקושיות כי מצינו לשון קיחה אצל חילוף הבכורות כמ"ש תחת פטרת כל רחם וגו' לקחתי אותם לי.

קח את הלוים. כאן מדבר בשמנת אלפים שעמדו לעבוד את עבודת המשכן. והזהירם שיהיו נבדלים מכלל ישראל בקדושה ובטהרה. זהו כלל הפרשה. וזהו לשון המקרא מתוך בני ישראל. שלא יהיו מעורבים עם כלל ב״י כ״כ:

קח את הלוים. לאחר שהוקם וסדר הדגלים וסידר הדלקת הנירות צוה הק' לקחת הלוים להבדילם לעבודת המשכן ולנושאו:

קח את הלוים ביום שהוקם המשכן נאמרה לפי שבה כתובות הלכות לויים שבו ביום הוזקקו לשיר. פרשה זו נכתבה על הסדר ושתי פרשיות של מעלה שנאמר באחת הקרב את מטה לוי וגו׳‎ ובאחרת ואני הנה לקחתי את הלוים היינו לחנות סביב המשכן. לאחר שהוקם המשכן וסדר הדגלים והדלקת המנורה צוה לזמן הלויים לשרתו ונסמכה פרשת הלויים לפרשת נרות לומר שהכהנים יתעסקו בהדלקת הנרות ובשאר עבודות יעזרום הלוים.

הלוים. הה"א בלא קדמא ובלא מאריך וכן בספרים כ"י כולם בלא מאריך כמ"ש בפרשת במדבר סימן א':

קח את הלוים קחם בדברים אשריכם כו'. לא קיחה ממש שפירושו מלשון קנין וכניסת הדבר תחת רשותו כי הלוים לא נקנו לו ולא נכנסו תחת רשותו:

קח את הלוים וגו'. סמך הכתוב את זה למעשה המנורה לצד מה שכתבנו למעלה (באופן השני מפירושי פסוק ראשון) בבחינת (תהלים קל"ט, ה') אחור וקדם צרתני. שחכם באחור ישבחנה (משלי כ"ט, י"א). פירוש כי החכם על ידי בחינת האחור מה שנופל לפעמים ממדריגת עבודת ה' על ידי זה משביח עצמו אחר כך בגודל חרטה ולב נשבר ונדכה, ומזה בא לאהבה עזה אחר כך כרשפי אש שלהבת י"ה לברוח מן האחור ואז מגיע לבחינת קדם קדמתה למעלה לראש. וירידה זו צורך עליה הוא שנתעלה בזה. וכאשר נאמר בשם הבעל שם טוב זי"ע על מאמרם ז"ל (בבא מציעא נ"ט.) אוקירו נשייכו כי היכי דתתעתרו פירוש יהא חביב וחשוב בעיניכם השכחה והירידה על רגע מהעבודה כי היכי דתתעתרו על ידי זה בגודל שבירת לב אחר כך באהבה עזה כבורח מן השביה. ונודע אשר זה סוד מה שהיה ארץ ישראל תחילה ביד הכנעני קודם ישיבת ישראל בה. ובת שבע שלא ניתנה מתחילה לדוד. הכל בסוד הזה באחור וקדם להיות חכם באחור ישבחנה שיהיה אחר כך הקדם על השלימות הנאות. ואפשר לומר כי על כן לא ניתנה העבודה מתחילה ללוים רק לבכורי ישראל ואחר כך נתחברו הם הכל בסוד הזה שיהיו קודם בבחינת האחור להגיע אל הקדם. ואכן כי לגודל מעלת קדושת הלוים היה אצלם זה בחינת אחור מה שהושוו אל שאר בני ישראל בשוה שלא נתחברו לעבודת ה' ולא היו נצרכים לבחינת ירידה אחרת למטה מזה. ולזה אמר הכתוב קח את הלוים מתוך בני ישראל. כי זה שהם עתה בתוך בני ישראל בהשוואה אחת עמהם זה להם לירידה נחשב. וכבר מוכנים הם על ידי זה לבחינת הקדם לעלות למעלה לראש אל העבודה בבחינת אחור וקדם כנאמר. ולפי שגם מעשה המנורה רמזה אל בחינת האחור וקדם הנזכר כנאמר שם למעלה לכן סמך לה קח את הלוים שרומז על זה כמדובר.

קח את הלוים פ' זו נאמרה ביום שהוקם המשכן כמו דתני לוי גיטין (דף ס') והלוים היו מעורבים בין בני ישראל וצוה שיקבצם ויטהר אותם:

בפרשה זו חוזר הכתוב על תיבת "הלוים" (בלא דגש בלמ"ד) כמעט עשרים פעם, כמספר השימוש בכינויים שונים, והדבר תמוה וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשנ"ד)

קחם בדברים. דאין שייך לומר על האדם 'קיחה', מפני שהאדם ברשות עצמו, ואם הוא שרוי אצל אחר – לא שייך בו קיחה, כיון דעיקר האדם הוא דעתו, לא שייך בו קיחה. לכן פירש 'קחם בדברים', דשייך בו קיחה, כי בדברים טובים לוקח האדם ברשותו:

קח את הלוים. כתב ר' אברהם טעם קח כי מעורבים היו וכן כל השבטים קודם שיסעו אל הדרך מהר סיני:

וביאור הענין הוא שלג' דברים נבחרו הלוים. ב' לשעבוד, וא' לשררה, ב' לשעבוד היינו שעבוד טורח גופם לעבוד ולמשא ושעבוד מסירת גופם לכפרה על בני ישראל כמ"ש ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו וגו' לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד היינו עבודת משא, ולכפר על בני ישראל. כי אשמת העם תלוי בראשיהם, ולכך אמר ולא יהיה בבני ישראל נגף וגו'. כי בחבורתם נרפא לבני ישראל כי כך המדה ע"ד בקרובי אקדש. (ויקרא י ג) ולכך נאמר וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. וסמיכה זו לאמר הרי אתם קרבן על העם וכפרה עליהם כדרך שבארנו למעלה פר' ויקרא (א ד) בפסוק וסמך ידו על ראש העולה. וכן יתבאר לקמן בע"ה פר' פנחס (כז יח) בסמיכת יד משה על יהושע. וב' דברים אלו לא הטיל ה' על הלוים בעבור שנפסלו הבכורים וכי כך המדה שטוביה חטא וזיגוד מינגד (פסחים קיג:) אלא לכך הוטלו ב' דברים אלו על הלוים לפי שיעקב ישראל סבא נתן מעשר מכל אשר לו ומבניו נתן מעשר את לוי כי היו לו י"ב בנים ואפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו. הרי י"ד צא מהם ארבע בכורים לד' אמהות נשארו י' ומהם נתן את לוי, ולפי שאמר כפל עשר אעשרנו וארז"ל (כתובות סז:) שהמבזבז יתן החומש דהיינו שני מעשרות ע"כ נתן גם הוא החומש והיינו שהקדיש את לוי לגבוה בב' דברים אלו לשעבד גופם לעבודת הקדש ונשמתם לכפרה הרי כאילו הפרישו ב' פעמים והיינו החומש, וזה"ש כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. היינו ב' נתינות שהזכרנו מתוך בני ישראל סבא כדי שיהיה החומש מופרש, וכן בפסוק ואתנה את הלוים נתונים וגו' הזכיר שני נתינות. ואתנה, נתונים, ופירש מיד ששני נתינות אלו היינו לעבוד את עבודת בני ישראל, ולכפר על בני ישראל וגו', והזכיר ה"פ ישראל בפסוק זה להורות שנתינת הלוים כפול הוא החומש מן בני ישראל וזה רמז נכון ויקר.

וטהרת אותם. שיהיו מצוינים בטהרה :

וטהרת אותם. להיות טהורים ונקיים לבא בהיכל המלך:

מתוך בני ישראל שהרי מעורבים היו מקודם לכן.

ושמא ניתן ליישב שאלה זו בדברי רש"י להלן (פסוק יט ד"ה ואתנה): "ה' פעמים נאמר בני ישראל במקרא זה, להודיע חיבתן שנכפלו אזכרותיהן" וכו', ואף כאן מעין זה, חיבה. וראה לזה במדבר רבה (טו, ג). (פ' בהעלתך תשנ"ד)

אבל כשהזכיר לשון לקיחה שהקב"ה לקחם מעצמו בלא נתינת יעקב, היינו לקיחה של שררה אשר היתה בבכורות ונפסלו ונתנה השררה ללוים וע"ז אמר תחת פטרת כל רחם בכור כל מבני ישראל לקחתי אותם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור גו'. ומכאן למד בעל המדרש לפרש קח את הלוים לשררה, וילמוד עליון מתחתון מה קיחה שנאמרה למטה של שררה מדתלה אותה בחילוף הבכורות אף קיחה שלמעלה של שררה, והשררה היא שכל ישראל חייבים להעלות להם מס תרומות ומעשרות כי ע"כ קרא שמו לוי שליוהו במתנות. וזה פירוש יקר.

והעבירו תער, פירש"י בשם ר' משה הדרשן מפני שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז והיא קרוי' זבחי מתים וכו', וקשה נהי דע"ז קרוי' מת מ"מ עובדיהם לא מצינו שקרוים הכי לכן י"ל דבספרי דרשו בשעה שעשו את העגל נעשו מצורעים כדכתיב כי פרוע הוא ולכך אלו שניתנו תחתיהם הוצרכו לתגלחת כמצורעים:

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ר"ל מלבד חכמת אדם תאיר פגיו מניצוץ קדושת התורה עוד ע"י תלמידיו יותר מכולם מתנוצץ האור יותר וניכר בפניו והיינו אל מול פני המנורה הרבי שהוא המנורה יאירו עליו ז' נרות הם התלמידים ויעש כן אהרן ומה עשה אל מול פני המנורה העלה נרותי' אבל לא האירו על פניו כי לא הי' חסר כלום ולא נשתנה זיו הודו ע"י תלמידיו כי כבר נשלם בתכלית והיינו להגיד שבחו שלא שינה ולא נשתנה:

הזה עליהם מי חטאת. שֶׁל אֵפֶר הַפָּרָה מִפְּנֵי טְמֵאֵי מֵתִים שֶׁבָּהֶם:

וְהֶעֱבִירוּ - ויעברו אבל וְהַעֲבִירוּ בפת"ח הוא לשון ציווי כמו: והעתירו אל ה'.

פרשת הפרה כבר נאמרה וכבר נעשית הפרה אע"פ שנכתבה אח"כ, כי עד סימן י"ט ועד בכלל נאמר בשנה השנית, ומסימן כ' והלאה נאמר בשנת הארבעים, כי כשצוה על שלוח הטמאים לנפש, הדעת נותנת שצוה ג"כ איך יטהרו, ולא נכתב שם שלא להפסיק הענין, וכשהשלים ספורי השנה השנית, אז כתב חקת הפרה.

הזה עליהם מי חטאת העבירו תער על כל בשרם. פי' ר' אברהם וכבר העבירו תער כי העברת תער הוא קודם להזאה:

וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת. של אפר פרה, והיה זה מפני טמאי מתים שבהם שהרגו בעושי העגל שנאמר (שמות ל״ב:כ״ז) והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו.

והעבירו תער. תניא, הלוים מגלחין ותגלחתן מצוה, דכתיב והעבירו תער על כל בשרם ^גוהיא רק מצוה לשעה, דהיינו בשעה שנבחרו לשירות במדבר ואינה נוהגת לדורות. .
(נזיר מ' א')

מפני טמאי מתים. לא מפני שאר טומאות, שבשאר טומאות אין הזייה צריכה בהן:

מי חטאת. כמו תחטאני או טעמו כחטאת הקרבן:

הזה עליהם מי חטאת. וממילא בעי טבילה שאין הזאה בלא טבילה:

הזה עליהם מי חטאת. שעד עכשיו שלא היו רגילים לבא אל המשכן לא היו נזהרים כל כך בטומאת מתים והזה על הספק כי מעתה שירגילו במשכן יהיו נזהרין בעצמן כי הבא למקדש טמא בכרת:

הזה עליהם מי חטאת אי אפשר לומר מצוה זו נאמרה ביום שנאמרה פרשה זו דהיינו ביום שהוקם המשכן שהרי לא נשרפה הפרה דהא קים לן באחד בניסן הוקם המשכן שני לו נשרפה הפרה אלא הכי קאמר לאחר שתעשה הפרה הזה עליהם מי חטאת. ואף על פי שמיום שהוקם המשכן היה להם ליטהר על ידי שבו ביום הוזקקו לשיר י״‎ל שנטהרו משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח כעין אהרן ובניו כדאמרינן במסכת יומא נכנסו מים תחת דם.

הזה עליהם מי חטאת של אפר הפרה מפני טמאי מתים שבהם. לא מפני שאר טומאות שבשאר טומאות אין הזייה נופלת בהם:

וכה וגו' הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער וגו'. מפשט הכתוב נראה שהזיה היה קודם להעברת תער על בשרם. אף שלכאורה היה נראה טוב יותר להעביר התער קודם, לגלח את כל שערם, ואחר כך להזות על בשרם. כי למה להזות על השער אם יהיה נשלך מהם. ואכן כי הנה תגלחת שערם היה עבור שהיו כפרה על בכורי ישראל כמו שמובא בדברי רש"י ז"ל ונמצא שהם היו מכפרים בזה על הבכורים והמכפר צריך להיות טהור בעצמו קודם על דרך (במדבר י"ט, י"ט) והזה הטהור על הטמא כנודע. ועל כן הקדים להם הזיה מטומאת מת שטהורים ירשוה ויכפרו על הבכורים בטהור. ועל כן דוקא הזה עליהם מי חטאת קודם, ואחר כך והעבירו תער כאמור.

והטהרו. פי' ראב"ע אחר כבוס בגדים יהיו טהורים בטהרם במי חטאת, ואחריו תרגמו (אונד זאָ זינד זיא ריין) ואין זה נכון כי הוא צווי בפ"ע שיטהרו במי מקוה, כבמצורע י"ד ח' וכבס וגו' וגלח וגו' ורחץ במים וטהר, וכתיב"ע וידכון בארבעין סאין דמיא, ועמ"ש במצורע ט"ו כ"ח ואחר תטהר:

והעבירו תער על כל בשרם. רבינו בחיי ז״ל כתב חוץ מהפאות וכן כתב הר״א ן׳ עזרא ז״ל שכן אמרו המעתיקים ע״ש ואני בעניי כתבתי קצת בזה בקונטריס יוסף אומץ סימן מ״ה בס״ד:

והעבירו תער לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו ע"ז והיא קרויה זבחי מתים אין לפרש שהע"ז עצמה קרויה זבחי מתים שהרי קרויה מת וזבחיה וקרבנותיה הם הנקראים זבחי מתים כדכתי' ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים. אלא כנוי מלת היא מוסב לעבודת ע"ז והקרבתה ולפי שאין לו הוכחה מבוררת שהע"ז תקרא מת בהדיא מוכיח שקרבנותיה ועבודתה קרוין זבחי מתים ואם כן היא ראויה ליקרא מת וכן המצורע קרוי מת וכו':

וכה וגו' הזה עליהם מי חטאת ובשני נשרפה הפרה ובשלישי הזה הזיה ראשונה ובשביעי הזה עליהם הזיה שניה ונלחם וכן פרש"י (למעלה ז' אל"ף) וכמו שהבאתי למעלה (נשא סי' קמ"ה), ולפ"ז היה יום השביעי בשבת ואיך הזו וגלחו? ולדעת הרמב"ם (פי"א מה' פרה אדומה ה"ב) שיכול להזות ביום הח' י"ל שהזיה שניה היה ביום שאחר השבת, אבל הראב"ד חולק עליו שם, וצ"ל שאז לא גזרו על ההזיה שהוא שבות והגלוח היה יום שאח"ז, וזה כפי הגי' שהבאתי שם ואחר הזיה שניה גלחו עיי"ש. והנה הטהרה היתה מטומאת מת שהרגו בעובדי העגל, והעברת התער להסיר המותרות שהשער הוא מותר המוח ומורה על טהרת המחשבות והדעות:

רש"י ד"ה והעבירו תער, מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרה, והיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים. ע"כ. לעניות דעתי יש לתמוה טובא על דרשה זו של רבי משה הדרשן, שהרי ג' נקראים מתים, ולא עלה על דעתו של איש להזקיק עני או מי שאין לו בנים תגלחת שכזאת, ומאי נפקא מינה בין אלה ולזה? (פ' נשא תש"ן) מעין זה שאל רבי אברהם מנחם רפ"א בספרו "מנחה בלולה", שלא מצאנו בשאר עובדי עבודה זרה שנצטוו על התגלחת לשם כפרתם. והשיב, שדווקא עובדי העגל לקו בצרעת, וזאת בעקבות דברי חז"ל (במדבר רבה ט, מו) על הפסוק "וירא משה את העם כי פרֻע הוא" וגו' (שמות לב, כה), שבאותה שעה שלטה בהם הצרעת, ונאמר במצורע "וראשו יהיה פרוע" (ויקרא יג, מה).

פס'. וכה תעשה להם לטהרם. מיכן אמרו שפרה אדומה נשרפת בשנים בניסן בשנה השנית. והלוים הוזו (בין) שנפקדו כאחד לחדש השני בשנה השנית. והעבירו תער על כל בשרם. פרט לבית הסתרים. וכבסו בגדיהם והטהרו. זו טבילה שנאמר (ויקרא י״ד:ט׳) ורחץ את בשרו במים:

מפני טמאי מתים . לא בשביל שאר טומאה, דלא שייך מי חטאת לשאר טומאה (כ"ה ברא"ם):

והעבירו תער. מָצָאתִי בְדִבְרֵי רַבִּי מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לְפִי שֶׁנִּתְּנוּ כַפָּרָה עַל הַבְּכוֹרוֹת שֶׁעָבְדוּ עֲ"זָ, וְהִיא קְרוּיָה זִבְחֵי מֵתִים, וְהַמְּצֹרָע קָרוּי מֵת, הִזְקִיקָם תִּגְלַחַת כִּמְצוֹרָעִים:

והטהרו: ירחצו במים, וכן והטהרו והחליפו שמלותיכם (ברא' ל"ה ב') ואם כראב"ע ורמבמ"ן היל"ל וְטָהֵרוּ, מלבד כי לא נשלמה טהרתם במה שכתוב בפסוק זה.

והעבירו תער על כל בשרם. אפילו הזקן אפילו הפיאות, הטעינם תגלחת כמצורע שכתוב בו (ויקרא י״ד:ט׳) יגלח את כל שערו את ראשו ואת זקנו ואת גבות עיניו, לפי שהלוים היו חליפי הבכורות שנפסלו בעגל, ועבודה זרה קרויה זבחי מתים, ומצורע חשוב כמת. ואלו לא היו מוטהרין בענין זה שהזכירו בפרשה לא היה אפשר להם ליכנס לעבודה, וכן כתוב בסוף ואחרי כן יבאו הלוים לעבוד את עבודת אהל מועד.

על כל בשרם. פרט לבית הסתרים ^דהוא שער בית השחי ובית הערוה, וי"ל בטעם הדרשה ע"פ מ"ש בקדושין כ"ה א' הכל מודים בלשון לענין טבילה דכטמון דמי, מאי טעמא ורחץ בשרו במים אמר רחמנא מה בשרו מאבראי אף כל מאבראי, ואף הכא מדכתיב על כל בשרם משמע ליה על בשרו שבגלוי פרט לשער שבבית הסתרים, כמבואר. [פסיקתא רבתי]

שעבדו ע"א. (מנחה בלולה) ואע"ג דבשאר עובדי ע"א לא הצריכם תגלחת. אלו שאני שעובדי העגל נלקו בצרעת כמו שדרשו על פסוק כי פרוע הוא כי פרעה אהרן, שלמדו ג"ש ממה שנאמר גבי מצורע ראשו יהיה פרוע:

הזה עליהם. אמר רבי משה שפ"א הפעל נו"ן כמו הכה תכה ונכון הוא:

וכבסו בגדיהם. ת״א ויחורון לבושיהון. היינו כביסה כמו וכבסו שמלותם בס׳ שמות י״ט י׳ דת״א ויחורון ולא ויצטבע דמשמעו טבילה. מיהו שם ביארנו שלמד מדכתיב שמלותם שאינו אלא בגד עליון משום נקיות דבכ״מ דמיירי בטבילה כל הבגדים שוין. אבל הכא דכתיב בגדיהם הי׳ ראוי לתרגם ויצטבעו. אלא משום דכתיב והטהרו שהוא טבילת כל הבגדים ע״כ מוכרח לפרש וכבסו לשון נקיות והא דכתיב בגדיהם הוא משום והטהרו:

והעבירו תער. לפי הפשט נרא' לתקן את עצמן ולייפות את עצמן לבא לפני המלך להבדיל כמו ויגלח ויחלף שמלותיו ויבא אל פרעה אבל אין להעמידו כי גזירה שוה היא כנזיר שגילחו כל שיער שעליהם כדלעת וגזירה שוה נתנה בסיני ולהעביר כל צחנה מהם נצטוו כך:

הזה עליהם מי חטאת. לפי שמכאן ואילך מוטל עליהם להוריד ולהקים את המשכן הוצרכו הזאת שלישי ושביעי שהרי אי אפשר שלא נטמאו במת לשעבר.

רשב"ם ד"ה והעבירו, ויעבירו, אבל והעבירו הוא לשון ציווי וכו'. והרי כתוב והעבירו, לשון ציווי. וצריך עיון. (פ' בהעלתך תשנ"ו) וראה רשב"ם בחומש "תורת חיים" ובהוצאת "חורב", שם מנוקד כך: וְהֶעֱבִירוּ - וְיַעֲבִירוּ. אֲבָל 'וְהַעֲבִירוּ' הוּא לְשׁוֹן צִיווּי. ע"כ. לפי זה אתי שפיר. וראה הערת ר' מאיר יצחק לוקשין שם (הערה ג) שכתב: יתכן שרשב"ם מדגיש נקודה זו כאן, כדי שלא נטעה לחשוב שהביטוי "והעבירו תער על כל בשרם" הוא המשך להוראות שכתובות לפני כן "הזה עליהם מי חטאת". משה נתבקש להזות עליהם מי חטאת, אבל הוא לא נתבקש להעביר תער על בשרם של הלויים.

והעבירו תער על כל בשרם. וכבר העבירו תער אמרו המעתיקים אפילו הזקן ולא הפאה:

והעבירו תער על כל בשרם קודם הזאת שלישי ושביעי. כאן פרש״‎י מצאתי בדברי רבי משה הדרשן לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים והיא קרויה זבחי מתים והמצורע קרוי מת הזקיקם תגלחת כמצורעים ולכך צריכים בעלי תשובה טבילה ותגלחת.

וכבסו בגדיהם. ואחר כן יהיו טהורים בטהרם במי חטאת:

וכבסו בגדיהם וכ״‎ש בשרם כדין טומאת מת.

והטהרו. מבנין התפעל והתי"ו מובלע וכן המתקדשים והמטהרים:

אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות יש לפרש עפ"י הירושלמי בשקלים כל האומר שמועה בשם אומרו יראה שיהי' כאילו בעל השמועה עומד לנגדו ועי"ז מתדבק נשמת בעל המימרא באומר והוא תקון לשניהם וע"כ צריכין אנו להיות לנגדינו צורת משה וע"ז נאמר בזכרי' זכרו תורת משה (כן הוא בירושלמי וז"ל ר' יאשי' אמר כתיב זכרו תורת משה עבדי מ"ש הכא דכתיב תורת משה אלא מה זכירת תורה לעולם וצריך שתהא חדשה בלב בכל יום אף משה שקבלה ונתנה צריך שתהא להיות בו זכירה לעולם דלא לימא אינש אבילות ישינה היא ואין צריך אלא צריך זכירה בו לעולם זכירה חדשה עכ"ל ועפ"י ירושלמי דחגיגה יתפרש ירושלמי זה כמין חומר) וגו' ומשה למד הכל מה' והוא בעל המאמר וצריך להעמיד השי"ת לנגד עיניו ושויתי ד' לנגדי תמיד וגו' והוא מרומז בלשון מול פני המנורה משה רבינו וז' נרות כבר אמרנו למעלה היינו ז' ספרי תורות כרבי ואז כשתעלה אותם אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ז' ספרי תורה ותשיג אותם:

ולקחו פר בן בקר. וְהוּא עוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "וַעֲשֵֹה … וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה", וְהוּא קָרְבַּן צִבּוּר בַּעֲ"זָ:

ופר שני וגו׳. מה ת"ל שני, אם בא ללמד שהם שנים, הרי כבר נאמר (פ׳ י"ב) ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלא שיכול יהא חטאת קודמת לכל מעשה עולה, ת"ל ופר שני בן בקר תקח לחטאת, אי פר שני יכול תהא עולה קודמת לכל מעשיה ת"ל ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, הא כיצד, דם חטאת קודמת לדם עולה מפני שמרצה, אברי עולה קודמין לאימורי חטאת מפני שהם כליל לאישים, מכאן שכל המקודש מחבירו קודם לחבירו ^הובסוגיא כאן צ"א ב' חקרה הגמרא אם היו לפניו מנחת נדבה ומנחת סוטה איזה קודם ולא איפשטא ולכן פסק הרמב"ם בפ"ט ה"י מתמידין שיקדים איזה מהן שירצה, ותמיהני שהרי במנחות מ"ט ב' אמרו בפשיטות תדיר ומקודש עדיף, והלא בודאי מנחת נדבה תדירה ממנחת סוטה והיא גם מקודשה [וראוי להעיר, כי בגמ' שם הלשון תדיר עדיף והוגה כן ע"י בעל ברכת הזבח, והוא טעות].
ועיין בכ"מ שם הלכה ו' כתב בשם הר"י קורקוס דהא דאברי עולה קודמין לאימורי חטאת היינו רק אם נשחטו שניהם, החטאת והעולה, ואימורי שניהם לפנינו, אבל קודם שנשחטו שניהם מקריבין החטאת לגמרי הדם והאברים ואח"כ מקריבין העולה, עיי"ש. וטעמו נראה ע"פ מ"ד בסוגיא דזבחים כאן דגזה"כ הוא (פ' ויקרא) והקריב את אשר לחטאת ראשונה, ומשמע הקרבה שלמה בכל הפרטים. .
(זבחים פ"ט ב׳)

ופר שני. פירש"י מה ת"ל שני אלא לומר לך מה עולה אינה נאכלת אף חטאת אינו נאכל לפי שבא מלוי ידי הלוים ליכנס לעבודה והיתה מלואים כמו שפירש"י בפ' שמיני. כפ"ח. וכבר פירשנו הענין בפ' תצוה. עוד פירש"י כאן ואומר אני שהוראת שעה היתה ששעיר היה להם לחטאת ע"ז עם פר העולה עכ"ל. וקשה שעיר למזיד מי איכא הלא היו כלם מזידים כדאמר נתכוון לבדקם כסוטות עד וז"ל מסברא לא היה להם להביא שום קרבן שלא מצינו קרבן למזיד. ומאחר שהיו מביאין קרבן כדין שוגגים היה להם להביא שעיר לחטאת שהוא קרבן לע"ז. ור"ת תירץ מכח קושי' אחרת שהקשה כתוב אלה אלהיך ישראל אשר העלוך ואמרינן אלמלא וא"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל פליט ושריד ובדברי הימים כתוב ותרגנו באהליכם ותאמרו אלה אלהיך אשר העלך. ותירצו שהמקולקלים אמרו אשר העלך בלא וא"ו אך היו בהם אנשים שלא היו מאמינים בו כלל רק היו מאמינים שהיה בו ממשות והם היו שוגגים ואם כן היה להם ללוים להביא שעיר לחטאת. כפר"ת:

מה ת"ל שני. אע"ג דכתיב ואת הכבש השני וגו' גבי קרבן תמיד, היינו משום דכתיב נמי את הכבש אחד, אבל הכא לא כתיב אחד א"כ אין נופל כאן לשון שני:

פר בן בקר. קטן:

ולקחו פר בן בקר. היינו לעולה ולא פירש הכתוב שיהא לעולה. משום דהדבר מובן דלהשיג דעת אלהים המה נדרשים. ולזה העולה הוא מסוגל כמבואר בדברי הושע ו׳ כי חסד חפצתי ולא זבח ודעת אלהים מעולות. וכיב״ז ביארנו בפ׳ תמיד דפ׳ תצוה. ויותר נראה דמש״ה לא פירש הכתוב בשעת לקיחה שיהא לעולה. משום דכשם דהקרבת חטאת ראשונה לעולה. כך הקדשה כמש״כ בספר ויקרא י״ב ח׳. וא״כ לא באה לקיחה זו לקרוא על הפר הראשון שם עולה. אלא לברר המשובח שבשניהם ולא לקרא עתה עליו עולה. אלא אחר שיקרא חטאת על השני. אח״כ יקרא הראשון עולה וע׳ מש״כ להלן מקרא י״ב. ופר שני בן בקר תקח לחטאת. פי׳ חז״ל שלא נאכל כמו עולה. וא״כ הי׳ מעין חטאת כה״ג שבא לשגגת הוראה שהי׳ ג״כ פר ב״ב. אלא שלא הובא לפנים כמו פר הוראה:

ופר שיני בן בקר תקח לחטאת. על עבירות אם ישנם בידם וחלק להם הכתו' כבוד שלא יביאו פר לעולה ושעיר לחטאת שהיה נרא' כמו על ע"ז והם לא נכשלו בעגל:

ולקחו פר בן בקר לחנכת עבודתם. ד״‎א ולקחו פר בן בקר לפי שהבכורות עבדו עבודת כוכבים בהוראת אחרים במעשה העגל כדכתיב ויאמרו אלה אלהיך ישראל ומצינו שהצבור מביאים פר לעולה בהעלם דבר של צבור כדכתיב ואם מעיני העדה נעשתה לשגגה וגו'

תקח לחטאת. עיין פרשת תצוה בדיבור המתחיל ובשלת בצווי מה שכתב הרב שם ומה שכתבתי:

והוא קרבן צבור בעבודת כוכבים. הכתוב בפרשת שלח לך כי לא מצאנו פר בן בקר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בעבודת כוכבים:

ולקחו פר בן בקר וגו' ופר שני וגו'. חז"ל נתעוררו (ספרי מובא ברש"י ז"ל) מה תלמוד לומר שני, לומר לך וכו'. ואפשר עוד לבאר אומרו ופר שני. כי הנה נודע אשר בכל מקום החטאת קודם לעולה כמאמר חז"ל (זבחים צ'.) וכן הוא ברמב"ם ז"ל (פרק ט' מהלכות תמידין ומוספין הלכה ו') ורק בקרבנות החג וכו' ובשגגת ציבור בעבודה זרה שמביאין פר לעולה ושעיר לחטאת הפר קודם כמו שאיתא ברמב"ם שם (הלכה ז'). והנה כאן אצל הלוים שהוראת שעה היתה שיביאו שני פרים אחד לעולה ואחד לחטאת כי שעיר היה להם להביא לחטאת עבודה זרה עם פר העולה שהביאו לקרבן ציבור בעבודה זרה כמו שאיתא ברש"י ז"ל. אפשר היה ההוה אמינא לומר שיקריבו פר החטאת קודם כי החטאת קודמת תמיד לעולה. הגם שהיה כאן הקרבן לשגגת ציבור בעבודה זרה. מכל מקום הרי נשתנה משעיר לפר. ואפשר שגם לזה נשתנה שיהיה כשאר הקרבנות שיקדם החטאת לעולה ולזה הזהיר הכתוב ואמר ופר שני וגו' תקח לחטאת. דוקא שני יהיה שיהיה פר העולה ראשונה והחטאת שניה ככל קרבנות ציבור בעבודה זרה כאמור.

ולקחו פר בן בקר והוא עולה וכו' קשה מאי קאמ' והוא עולה פשיטא בהדיא כתי' ועשה את האחד חטאת ואת הא' עולה. וי"ל דהכי קאמ' זה הפר הוא עולה שכן כתוב בהדיא כי הוא קרבן צבור כשגנת ע"ז כדכתי' בפרשת שלח והעד האחד הוא חטאת ואם כן אינן שוין ולמה אמר פר שני אלא מה עולה אינה נאכלת אף חטאת וכו' ולא הקדים רש"י זה אלא לחזק התימה למה שכתב הכתו' פר שני וכו':

ולקחו פר בן בקר זה היה לעולה, והקדישו את העולה תחלה, כמו ביולדת שכתוב ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת, ופי' בזבחים (דף צ') למקראה הקדימה הכתוב, ולענין הקרבה היה החטאת תחלה, ובאשר חטאת זו היתה הוראת שעה והיתה נשרפת, שאם לכפר בעד ישראל על חטא ע"ז של העגל דין צבור בע"ז פר לעולה ושעיר לחטאת, ואם לכפר חטא הצבור ביתר עברות בשגגת הוראה די בפר חטאת לבד, וא"כ העולה היתה העקר והחטאת הוראת שעה, לכן הקדישו העולה תחלה, ומשמע שאת החטאת לקח משה והקדישו כמ"ש תקח לחטאת, ואמרו מאי פר בן שני כמו שעולה כליל אף זו נשרפת (כמ"ש בהוריות דף וא"ו ובתמורה דף ט"ו ע"ב) לר"ש, ובארתי בס' התו"ה (ויקרא סי' ר"ח), ורבי למד בזבחים (דף פ"ט) שמ"ש פר בן בקר שני היינו שהחטאת יהיה שני לעולה במעשה שאף שדם חטאת קודם לדם עולה (כמ"ש בפסוק י"ב) העולה קודם בהקרבה, ועמ"ש בארצות החיים (סי' אל"ף אר"י סק"ו):

והוא קרבן ציבור וכו'. דלא מצאנו קרבן פר בן בקר בלא שאר מינים עמו, רק בקרבן צבור עבודה זרה (להלן טו, כד) :

פס'. ולקחו פר בן בקר ומנחתו סלת. והלא כל חטאת קודמת לעולה הבא עמהם. ועשה את אשר לחטאת ראשונה. ומהו ופר שני בן בקר תקח אלא פר בן בקר בן שתי שנים:

ופר שני מח״ל וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דכי היכי דלא מפרש הכא ענין הפר הראשון שהיה לעולה וסמך על מ״ש אחר כך ועשה את האח׳ עולה ה״נ לא הו״ל לפ׳ השני שהוא לחטאת. ומשני דקמ״ל דאע״פ שהוא חטאת חצונה אע״פ כן שוה לעולה לשרפה:

ופר שני. מַה תַּ"ל שֵׁנִי? לוֹמַר לְךָ מָה עוֹלָה לֹא נֶאֱכֶלֶת, אַף חַטָּאת לֹא נֶאֱכֶלֶת. וּבְזוֹ יֵשׁ סֶמֶךְ לִדְבָרָיו בְּת"כֹּ; וְאוֹמֵר אֲנִי שֶׁהוֹרָאַת שָׁעָה הָיְתָה, שֶׁשָּׂעִיר הָיָה לָהֶם לְהָבִיא לְחַטַּאת עֲ"זָ עִם פַּר הָעוֹלָה:

ופר שני וגו׳. תניא, ר׳ שמעון אומר, מה ת"ל שני, אם ללמד שהם שנים והלא כבר נאמר (פ׳ י"ב) ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה, אלא שיכול תהא חטאת נאכלת ללוים, ת"ל ופר שני – שני לעולה, מה עולה לא נאכלת אף חטאת אינה נאכלת ^ונראה דר"ש אינו פליג על הדרשה הקודמת אלא ס"ל דאפשר גם לדייק דרשה זו שדורש כאן מיתור לשון שני כמו שמבאר, כי המספר שני הוא מספר סדורי, ומספר כזה יבא על הרוב לדברים הדומים במעשיהם, וכאן הוא בא להורות שגם חטאת זה היה נשרף, דהו"א שתהיה נאכלת לכהנים כיון שהיתה חטאת חיצונה, ולכן אמר שני – שני לעולה, מפני שיש לה השתוות מצד זה שאינה נאכלת, הגם שאינו שוה לגמרי, כי אינה כליל על המזבח רק בחוץ. הרי הכתוב אומר על זה הכל עולה ויצדק לפי"ז המספר שני, ומ"ש נאכלת ללוים אין לזה באור, שהרי הלוים אינם אוכלים כלל חטאת, וע' מהרש"א, ואמנם בתו"כ פ' ויקרא ליתא כלל מלת ללוים, וכן צריך לגרוס הכא. .
(הוריות ה׳ ב׳)

ובזו יש סמך כו'. ר"ל במה שפירש רבי משה הדרשן שהעולה הביאו לקרבן לכפר בשביל ע"א, משום שלא מצינו פר אחד לבדו בלא מין אחר עמו רק בע"א:

סלת. שלשה עשרונים כמשפט:

ופר שני פרש״‎י מה תלמוד לומר שני כלומר הרי חטאת קודמת לעולה אלא לומר לך מה עולה לא נאכלת אף חטאת זו לא נאכלת לפי שבו מלאו ידי הלויים והיו מלואים כמו שפיר׳‎ בפרשת שמיני.

מה ת"ל שני. בת"כ דתניא רבי שמעון אומר מת"ל ופר שני אם ללמד שהם שנים והלא כבר נאמר ועשה את האחד חטאת ואת האחד עולה אלא יכול תהא נאכלת חטאת הלוים תלמוד לומר ופר שני שני לעולה מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת פירוש אף על גב דמדינא היא נאכלת שהרי חטאת זו חטאת חיצונה היא דומיא דפר חטאת של מלואים שאף זו של מלואים היא שבה נתחנכו הלוי' לעבודת הכהנים ומה שכתב בפר' שמיני לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים ואלו של לוים לא הזכיר הוא משום דאף זו בכלל מלואים היא מכל מקום הוראת שעה היתה שתשרף ולא תאכל ומה שכתב רש"י ז"ל ואומר אני הוראת שעה היתה ששעיר היה להם להביא לחטאת עבודת כוכבים עם פר העולה ולא אמר ג"כ ועוד שהיה להם שיאכלוה מאחר שהיה חיצונה שהחיצונה נאכלת תמיד חוץ מחטאת שמיני ושל מלואים אלא שהוראת שעה היתה לאו למימרא דוקא בענין זה שהביאו פר במקום שעיר היתה ההוראת שעה ולא במה שנשרפה ולא נאכלה אלא אשום דכתיב לעיל ובזו יש סמך לדברי רבי משה הדרשן שאמר לפי שנתנו הלוים כפרה על הבכורות שעבדו עבודת כוכבים הוצרכו להביא פר בן בקר לעולה שהיא קרבן צבור לעבודת כוכבים והוקשה לו לרש"י ז"ל אם כן היה להם להביא שעיר לחטאת לא פר בן בקר לפיכך הוצרך להשיב שהוראת שעה היתה וכן כתב הראב"ד ז"ל בפירוש ת"כ שמה שנשרפ' ולא נאכלה הוראת שעה היתה והוצרכתי לכל זה דלא תימא מה עולה לא נאכלת אף חטאת לא נאכלת לומר שתהא חטאת זו חטאת פנימית שאינה נאכלת ולא חטאת חיצונה שהיא נאכלת:

ובזו יש סמך לדבריו כי כו'. פירוש, מה שהחטאת אינה נאכלת הוא סמך לדברי רבי משה הדרשן, שאמר (רש"י פסוק ז) דבשביל עבודה זרה הביאו אותו, דקרבן עבודה זרה אינו נאכל, אלא נשרף. ומה שאמר 'בתורת כהנים', פירוש, דרש הזה שדרשו 'מה תלמוד [לומר] "שני"', דלא הוי למכתב רק 'ופר בן בקר לחטאת', דילפינן מיניה שאין החטאת נאכל – דרש הזה הוא בתורת כהנים:

שהוראת שעה. ר"ל מה שפי' אף חטאת לא נאכלת אע"ג ששאר חטאות נאכלין, זו הוראת שעה היתה. ותדע לך שהוראת שעה היתה, דשעיר היה להם להביא לחטאת ע"א עם פר העולה כדין כל צבור העובדים ע"א ולמה הביאו פר לחטאת, אלא הוראת שעה היתה ה"נ הוראת שעה היתה. אבל בלאו הכי נוכל לומר שהיתה הוראת שעה שהרי חטאת חיצונה נאכלת וזו שהיא של מלואים ללוים שנתחנכו בה נשרפת, ולא תימא חטאת זו פנימית היא מאחר דנשרפת, ותימא מה עולה נשרפת אף חטאת נשרפת שהיא פנימית הרא"ם:

תקח לחטאת. בציווי כי הם יקחו והטעם יתנו כמו ויקחו לי תרומה או יקחו עמם כמו ויקחו להם איש שה לבית אבות:

תקח לחטאת בלקיחה נקט פר העולה תחלה כדי לברר היפה לעולה דמכל מקום לענין הקרבה חטאת קודמת לעולה. ופר שני, תקח לחטאת חלק הכתוב להם ללויים כבוד שלא הביאו שעיר לחטאת שאילו כך היה נראה שעל כפרת עבודת כוכבים בא והם לא נכשלו בה.

ואומר אני שהוראת שעה היתה וכו'. וקשה, דבלאו הכי צריכין אנו לומר שהיתה הוראת שעה, שהרי חטאת חיצונה היתה, כדמשמע "האחד עולה והאחד חטאת" (ר' פסוק יב), דמשמע חטאת היא כשאר חטאת, דסתם חטאת היא חטאת חיצונה. ועוד, דפשיטא דאם היתה חטאת פנימית, פשיטא שאין חטאת פנימית נאכלת, שהרי כל חטאת פנימית נשרפת, ואם כן הוראת שעה היתה, שלא היה להם להביא חטאת חיצונה. ויש לתרץ, דלא מוכח בהדיא דהיתה חיצונה, דשמא פנימית היתה, ומה שהכתוב אומר "ופר שני" 'מה עולה אינה נאכלת אף חטאת זו אינה נאכלת', היינו גם כן לומר לך שהיתה חטאת פנימית. ולפיכך לא כתב (רש"י) שהיתה הוראת שעה שהיה החטאת חיצונה. והיינו שכתב רש"י בפרשת שמיני (ויקרא ט, יא) ש'לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מילואים', ולא זכר פר הלוים, אלא דלא מצאנו בהדיא שהיא חיצונה, דשמא פנימית היא, כך נראה:

יאירו שבעת הנרות מקשים הא רק ששה זולת האמצעי והנה השל"ה כ' האדם הוא גוף המנורה וב' אזנים הם ב' קנים היוצאים וכן ב' ידים וב' רגלים ע"ש ונ"ל הכוונה כלי מעשה וכלי שמיעה נגד נעשה ונשמע וגוף המנורה הוא לב לדעת ועינים לראות הם ז' קנים ופני המנורה הוא השי"ת שויתי ה' לנגדי תמיד ולעומת זה יאירו כל ז' הנרות הללו:

והקהלת את כל עדת. לְפִי שֶׁהַלְוִיִּם נִתָּנִים קָרְבַּן כַּפָּרָה תַּחְתֵּיהֶם, יָבֹאוּ וְיַעַמְדוּ עַל קָרְבָּנָם וְיִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם עֲלֵיהֶם:

ויעמדו על. אע"פ שהלוים לא נתנו כפרה אלא על הבכורים כדלעיל, מ"מ כיון שהבכורות היו של כלל כל ישראל קרא בכורות קהל כל ישראל כאלו הם כל ישראל:

והקרבת את הלוים לפני אהל מועד וגו׳. הקרבה זו אינה אלא שיהיו מוכנים לדבר ה׳ במקרא הסמוך. לאחר שיהיו נקהלים עדת ישראל. והזהיר הקב״ה שיהיו הלוים נקרבים ומוכנים לפני שיקהלו ישראל. וכענין דכתיב בס׳ יחזקאל ג׳ ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה׳ עומד היינו עומד כ״י וממתין על יחזקאל. וכדאי׳ בנדרים ד״ח א׳. כך היו הלוים מצוים לעמוד הכן על קהלת ישראל:

והקהלת את כל עדת בני ישראל. שהם יקדישום לשם שמי' כדכתי' וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים כי ישראל היו זורעים וקוצרים וזורים ודשים את המעשר לצורך הלוים חלף עבודתם אשר הם עובדים במשכן במקום ישראל ולכך כת' כי נתונים נותני' המה לי מאת בני ישראל שבני ישראל שוכרים אותם לי:

והקרבת את הלוים לפני אהל מועד כשם שכתוב במצורע והעמיד הכהן המטהר וגו'.

והקהלת את כל עדת לפי שהלוים ניתנין קרבן כפרה תחתיהם יבאו ויעמדו על קרבנו ויסמכו עליהם ידיהם. אע"פי שלא נתנו כפרה אלא על הבכורות כדלעיל וכתיב קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל מכל מקו' מפני שהבכורות היו כלל כל ישראל קרא הקהל בכורות הקהל כל ישראל כאילו הם כל ישראל:

והקהלת את כל עדת בני ישראל. אף שלכאורה הלא הלוים אינם נתונים כי אם תחת בכורי ישראל והיה מן הראוי שלא להתאסף רק הבכורים ומה לכל עדת ישראל בזה. ואמנם כי לצד שהבכורים היו בחורי ישראל ושלוחיהם. כי לי כל בכור בבני ישראל. שזה שבחרתי בבכורים הוא לפי שהם כבני ישראל והמה שלוחי כל ישראל ועתה הלוים נתונים תחתיהם הרי הם נעשין שלוחיהם וצריכין להקהיל כל ישראל לזה, ויסמכו ידיהם על ראש הלוים (ועיין למטה בפירושינו בפסוק כי נתונים נתונים המה לי וגו').

והקרבת והקהלת את כל עדת ב"י הם ב"י והסנהדרין בראשם, ואחר שיהיו מקובצים תכניסם לעזרה, שעז"א והקרבת לפני ה', וסמכו ב"י מפני שהלוים נכנסו לכפרה תחתם כמ"ש ולכפר על ב"י, סמכו עליהם כבעלים שסומכים על הקרבן:

לפי שהלוים נתנים קרבן וכו'. אף על גב דלא נתנו אלא תחת הבכורות, מכל מקום כיון שנתנו תחת הבכורות, הם כמו שנתנו תחת כלל ישראל. וראיה לזה למעלה בפרשת במדבר, שכתב רש"י 'ואני מהיכן זכיתי שיהיו ישראל שוכרים את הלוים', ופירש שם על ידי בכורי ישראל זכיתי בהם שיהיו כל ישראל שוכרים את הלוים. שמע מינה הבכורות הם כלל ישראל, דאם לא כן, על הבכורות היה מוטל לשכור את הלוים. ועוד, דודאי הלוים ניתנו בעד ישראל, לפי שישראל שלחו הבכורות שלהם לעבוד העגל, לכך עתה שלחו ישראל הלוים לעבוד ה'. מכל מקום הלוים עצמם בודאי נתונים תחת הבכורות, אבל כל ישראל נתנו אותם. ולפיכך היו צריכים ישראל לעמוד על קרבניהם, כי הלוים הם קרבן כפרה של ישראל, ואינם קרבן כפרה של הבכורות רק הלוים הם תחת הבכורות בעצמם. ולפיכך הוצרכו לעמוד ישראל על קרבניהם, מפני שהלוים הם קרבן כפרה של ישראל, וצריך לעמוד על הקרבן (סוטה ח. ). אבל יש ללוים דין בכורות עצמם, שהיו צריכים תגלחת כמו מצורע, שהלוים הם תחת הבכורות עצמם (רש"י פסוק ז):

פס'. והקרבת את הלוים. מיכן אמרו צריך אדם שיהא עומד על קרבנו לפיכך תקנו מעמדות. מפורש במסכת תעניות. והקהלת את כל עדת בני ישראל. להודיע לכל קדושת הלוים:

והקהלת וכו׳ יבאו ויעמדו וכו׳ לפי״ז משמע לכאורה דדוקא הבכורות היו הנקהלים שעליה דוקא ניתנו כפרה וכ״כ הר״א. ואפ׳ דמש״ה כתיב עדת בני ישראל כלומר המובחרים שבהם. אבל לקושטא דמלתא מפשט הכתובים נרא׳ דאכולהו ישראל קאי וכן משמע מל׳ רש״י דלקמן. ושוב מצאתי כן בנח״י ואפ׳ לומר דס״ס הרי הם כפרה לכל ישראל שהרי בתחלה הבכורות היו קרבן כפרה לכל ישראל שהעבודה בהם ועכשיו שנבחרו הלוים תחת הבכורות הרי נקראים כפרה לכל ישראל. ועוד במ״ש בסמוך לעבוד וכו׳ ולא יהיה בבני ישראל נגף וכו׳ הרי דשייך כפרה לכלם ע״ד מה שפירש״י ג״כ בפרשת תשא על פסוק לכפר על נפשותיכם שלא תנגפו ע״י מנין. ה״נ כפרה שלא ינגפו ע״י כניסתם לקדש:

והקהלת את כל עדת בני ישראל. משום שנצטוו לסמוך ידיהם עליהם וגם שנעשו הלוים כמו קרבן שהביאו ישראל. מש״ה על הבעלים לעמוד בשעה שנעשו לקרבן. וע״ע ס׳ ויקרא ח׳ ב׳:

פס'. והקרבת את הלוים לפני ה'. במזרח. וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. זה קידוש שנתקדשו הלוים תחת בכורי ישראל. וכן אמרו במסכת סנהדרין יכול ידיו ממש. לא. הכי סמכו ליה בשמא קרין ליה ר' ויהבין ליה רשותא למידן דיני קנסות. והכא נמי בשמא סמכי להו:

ויעש כן אהרן ספרי הובא בילקוט ויעש כן אהרן מגיד שבחו שלא שינה אל מול פני המנורה העלה נרותי' עשה לה מול ופנים וצריך להבין מהיכי תיתי ישנה אהרן בהדלקת נרות דווקא גם מ"ש מול ופנים צ"ע להבין ועיין מה שנדחק בזית רענן ניישב תחילה בעז"ה ברייתא הובאה ברמב"ן פ' זו כשראה אהרן חנוכת הנשיאים הי' מיצר על שלא זכה להקריב עמהם אמר לו הקב"ה חייך שלך גדול משלהם בהעלותך את הנרות והרמב"ן נתקשה מה ענין לצער הזה שהרי כבוד גדול הי' לו שהוא הקריב קרבנותיהם ועוד למה דווקא נרות ולא קטרת שנשתבח בה אהרן ישימו קטרה באפך ע"ש ולפע"ד הנה בנדרים ל"ה נסתפק הש"ס אי כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן ע"ש ובקדושין כ"ג ע"ב פשיטא לר"ה ברי' דר"י דשלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחא מצי משוי ע"ש ונדחקו בתוס' מ"ט לא פשיט בנדרים מהך דהכא ויש ליישב קושיית התוס' דהש"ס מקשה על ר"ה ברי' דר"י מעבד שעושה שליח לקבל גיטו מיד רבו אע"ג דאיהו לא מצי מקבל לי' ומשני דעכ"פ איתא בתורת שליחות לקבל גט חבירו מיד רבו של חבירו וכיון דאיתא בשום שליחות עושה נמי שליח לעצמו משא"כ ישראל דליתי' בקרבנות כלל ע"ש וקשה לפ"ז הא קיי"ל סוף מס' זבחים דאין כיהון בבמה וא"כ בזמן שהיו הבמות מותרות שפיר הוי מצי כהנים להקריב בבמה גדולה בשליחותן של ישראל אע"ג דישראל אינו מקריב בבמה גדולה מ"מ כיון דאיתי' בתורת עבודה בבמה קטנה יכולין לעשות שליח כמו עבד וא"כ כיון שאותן הכהנים הקריבו בדין שליחות א"כ כל הכהנים שאחריהם שליחותי' דקמאי עבדי כדקיי"ל (סוף מסכת גיטין דף פ"ח) בב"ד אע"ג דהשתא ליכא מומחין מ"מ עבדי שליחותיי' דקמאי שהיו מומחין ה"נ כל הכהנים עושין שליחותיי' דכהנים קמאי שנתמנו שלוחין מישראל שהיו בתורת קרבנות בבמה קטנה ולא הוכיח רב הונא מידי וי"ל דהחזקוני כ' דיש לפרש בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה פי' כשידליק את הנרת יעמוד מול פני המנורה פי' אזהרה שלא יעמוד במקומו וידליק המנורה ע"י נר ארוך וא"כ נהי דקיי"ל ביומא כ"ד ע"ב דזר שהדליק הנרות פטור דהדלקה לאו עבודה היינו דמשום הדלקה לא מחייב מ"מ מחייב משום הכנסת פנים דבחוץ א"א להדליק לפמ"ש החזקוני הנ"ל וא"כ קשה איך הדליקו הכהנים הנרות בשליחותן של ישראל הא איהו לא מצי עביד בשום פנים כנ"ל ואין לומר דעבדו ישראל קטנה בבמה ז"א דלא הי' שם נרות בשלמא קטרת ולחם הפנים וכל קרבנות ציבור שלא הי' בבמה קטנה וכמבואר פ"ק דמגילה ובזבחים מ"מ איכא בבמה שם עבודה בעולם משא"כ הדלקת נרות דלאו עבודה היא כלל ולא הי' בבמה קטנה איך נעשו כהנים שלוחן של ישראל אע"כ דשלוחי דרחמנא נינהו וא"ש, אמנם בלי ספק שעיקר פי' הפסוק הוא אל מול פני המנורה יאירו ז' הנרות שיהיו דולקין מול נר האמצעי אלא דמ"מ גם פי' החזקוני יכול להיות אמת בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה שיעמוד אצל הנרות וידליק דהרי קיי"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו גבי לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה וגבי מפני שיבה תקום והדרת ובכמה דוכתי מ"מ למ"ד דפליג ולא ס"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו אלא או לפניו או לאחריו א"כ יש להסתפק אי כפירוש החזקוני וצריך לעמוד אצל הנרות וא"א לזר להדליק ומוכח דכהני שלוחא דרחמנא נינהו או לאחריו שיהי' דולק מול נר האמצעי ולא יהי' מוכח מידי והנה ר"ה ברי' דר"י כיון להלכה דקיי"ל מקרא נדרש לפניו ולאחריו והוכיח שפיר דשלוחא דרחמנא נינהו ובנדרים מספקא לי' הש"ס למ"ד דאינו נדרש אלא או לפניו או לאחריו, ומיושב קושיית תוס' הנ"ל:

וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים: אולי סמכו ראשי העדה את ידיהם על ראש ראשי הלוים.

וסמכו וגו׳. שהיו הלוים כמו קרבן המכפר. בזה שהפרישו אותם לתורה ולעבודת א״מ כעין דאי׳ בנדרים דל״ח המדיר בנו לת״ת אסור להשתמש עמו. מש״ה נצטוו לנהוג בהם כמו עם קרבן בסמיכה ותנופה:

וסמכו בני ישראל הם הבכורת שבישראל שהלויים נתנו כפרה תחתיהם וכל בכור סומך על שלו.

והקרבת את הלוים לפני ה'. הקרבה זו לכאורה אינה ידועה מה היא כי הלא כבר נאמר והקרבת את הלוים לפני אהל מועד וגו'. ואמנם הנה כתבנו למעלה (בפרשת נשא) בפסוק והעמיד את האשה לפני ה' שרומז על התקרבות שורש נשמתה לפני ה' להזכירה לחיים ולמות אם תזכה לחיים ואם לאו וכו' כדרך אוהב המלך שמזכיר איש אחד לפני המלך אם האיש הזה הגון הוא מצוה המלך לעשות לו כל מיני טובות ואם אינו הגון מתכעס המלך ומצוה לעשות בו דין. והוא כבחינת יומא דדינא יום ראש השנה אשר כולם נסקרים בסקירה אחת והוא שנשמת כל אחד מבאי עולם עולה למעלה לראש ונראית שם לפני אלהינו יתברך ועל ידי זה ממילא בריות בו יפקדו להזכירם לחיים ולמות. וצדיקים שהקב"ה מקבל תענוג ונחת רוח מהם, נכתבים לאלתר בספר החיים טובים ברוב ברכות וישועות כי מתענג הקב"ה מזכרונם לפניו וגוזר עליהם כל הטובות, ולהיפוך ברשעים. ועל כן בסוטה כיון שהעמיד הכהן בכוחו את שורש נשמתה להזכירה לפני ה'. אז ממילא אם טהורה היא לא די שניצולת ממות כי אם אף ונקתה ונזרעה וגו' ולהיפוך וכו' וצבתה בטנה וגו'. וזה שצוה כאן אל הכהן והקרבת את הלוים לפני ה' להעלות שורש נשמתם למעלה לראש בכוחו שיהיו נסקרים לפני המלך להזכירם שם בכל הברכות והישועות שיהיו ראויין לשרתו ולברך בשמו. ועוד יותר צוהו בזה,

"וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים". מי הם השליחים שיעשו זאת? (פ' בהעלתך תשנ"ג) הערת ר' חזקי פוקס שי': לשאלה זו נדרש החזקוני וביאר שהבכורות הם אלו שסמכו את ידיהם על הלויים, שהרי הלויים באו במקומם לעבודה. ולפי בעל "העמק דבר" חלק מגדולי ישראל היו השליחים.

וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. מדברי המפרשים ובכלל רבינו בחיי והרב כלי יקר מוכח דהיתה סמיכה בידים ממש. והרב חזקוני כתב דהבכורות שהם מישראל הם הסומכים ובפסיקתא כתוב דלא היה סמיכה ביד אלא בפה כדרך הסמיכה דמסמך סבי שאמרו בסנהדרין (דף י"ג) דסגי בקריאת שם רבי לחוד וה"נ לקדש הלוים בפה. ולא ריוו צמאונינו. דהמפרשים דסברי כפשוטו לא ביארו הדברים מה זו סמיכה אם היו הנשיאים וכיוצא בעד כל ישראל או באיזה אופן והרב חזקוני חדשות הוא מגיד דקרא כתיב וסמכו בני ישראל ומה זו שתיקה לרש"י והראב"ע והרמב"ן ודעמיהו לפרש דהם הבכורות. ורש"י כתב ישראל סמכו את ידיהם. והפסיקתא אם קבלה נקבל ואם הגאון רבינו טוביהו מחבר הפסיקתא מסברתו קאמר ויליף לה ממסמך סבי הדבר קשה דהכא קרא בהדיא כתיב וסמכו בני ישראל את ידיהם ואין הפ"ה יכולה לדבר שהרי בסמיכת משה ליהושע הכל מודים דהיה ביד ממש כדכתיב וכמפורש בש"ס ומדרשים. אלא דסמיכה לדורות לא הוי ביד כי אם בקריאה בעלמא ומפורש בהרמב"ם:

בני ישראל. איזה מגדולי ישראל בשליחות כל ישראל:

וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים דוגמא וסמכת את ידך עליו דמשה לגבי יהושע וכל סמיכה דגבי אדם היא שימת שררה וממנה למדו לעשות פרשים כמו שפירש בפרשת ויחי גבי וישת ידו.

והניף אהרן את הלוים תנופה. כְּדֶרֶךְ שֶׁאֲשַׁם מְצֹרָע טָעוּן תְּנוּפָה חַי; שָׁלֹשׁ תְּנוּפוֹת נֶאֶמְרוּ בְּפָרָשָׁה זוֹ: הָרִאשׁוֹנָה — לִבְנֵי קְהָת, לְכָךְ נֶאֱמַר בָּם "וְהָיוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה'", לְפִי שֶׁעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עֲלֵיהֶם — הָאָרוֹן וְהַשֻּׁלְחָן וְגוֹ'; הַשְּׁנִיָּה — לִבְנֵי גֵרְשׁוֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר בָּם "תְּנוּפָה לַה'", שֶׁאַף עֲלֵיהֶם הָיְתָה עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ — יְרִיעוֹת וּקְרָסִים הַנִּרְאוֹת בְּבֵית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וְהַשְּׁלִישִׁית — לִבְנֵי מְרָרִי:

והניף אהרן ... תנופה: הוליך אותם סביב למזבח, עיין ויקרא י"ד י"ב.

והניף אהרן וגו' תנופה. הזכיר תנופה שלשה פעמים בפרשה זו, והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', וכתיב והנפת אותם תנופה לה', וכתיב והנפת אותם תנופה, ופירש רש"י כנגד בני קהת ובני גרשון ובני מררי, תנופה ראשונה כנגד בני קהת לכך נאמר בו והיה לעבוד את עבודת ה', שהרי בני קהת הם נושאי המקדש הדברים המקודשים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות וכתיב (במדבר ז׳:ז׳) כי עבודת הקדש עליהם, שניה לבני גרשון, לכך נאמר בה תנופה לה' שאף הם היו נושאין יריעות הקרשים הנראים בבית קדשי הקדשים ועבודת הקדש עליהם גם כן, שלישית לבני מררי שהיו נושאין קרשי המשכן ובריחיו ועמודיו ואדניו שהם כלי הנחשת והעצים, ואמר בהן תנופה סתם ולא הזכיר לפני ה', ולא לה' שהרי מעלותיהם חלוקים זו מזו. ומצינו בסוף הפרשה שהזכיר על כלל הלוים וינף אהרן אותם תנופה לפני ה' כדי ללמדך שכולן זכאין וחביבין לפניו. ומה שאמר נתונים נתונים המה לי, באורו נתונים לעבודת משא נתונים לשיר, או יאמר על שנתנו נפשם על מעשה העגל נתונים המה לי, ומזה תרגום אונקלוס מסירין יהיבין.

טעון תנופה. דמצורע קרוי מת כמו שנאמר בסוף הפרשה, אל נא תהי כמת, והלוים נתנו כפרות על הבכורים שעבדו ע"א שהיא קרויה זבחי מתים, לכך צריכין הלוים תנופה חי כמו אשם מצורע, וגם אי אפשר תנופה בלוים אלא מחיים:

והיו לעבוד את עבודת יי'. הנה עבודתם היה למשא ולשמור משמרת ולשורר בעת הקרבנות כמו שיתבאר במה שיבא:

והיו לעבוד את עבודת ד׳.
זה שירה, עבודה שצריכה עבודה וגם יליף בערכין דף י״א מקרא דתחת אשר לא עבדת את ד׳ וגו׳, לכך נקרא עבודת ד׳.

לפני ה'. והטעם כאשר תקריבם לפני האהל יסמכו בני הלוים את ידם על ראש כל אחד מהפרים ורבים כן:

והניף אהרן וגו׳ מאת בני ישראל. דתנופה בעינן כהן ובעלים. וא״כ הי׳ ראוי שיהיו גם ישראל מניפים. אבל אהרן בא בשליחות כל ישראל. ובזה הי׳ מניף לפני ה׳ ככהן ומאת ב״י היינו בשליחותם:

והניף אהרון. שתי תנופות היו ללוים אחת שהניף אהרון שהוא כהן ושלוחם של ישראל להקריב קרבניהם ולהדרין דורונם לפני הק' והניף את הלוים והדרינם לפני הק' כאדם שאומ' הנה זה דורון שנותנין לפניך בניך כי כל תנופות על עניין דורון הוא כאדם שלוקח על כפיו ואומ' הנה זה למלך ואחר שנתנום ישר' להק' הניף אותם משה שהוא שלוחו של הק"ב והדרין אותם לאהרון ולבניו לאמר הנה זה לכם מאת הק' כמו שאמר' הק' למשה והעמדת את הלוים לפני אהרון ולפני בניו והנפת אותם תנופה ולכך כת' כי נתוני' נתוני' המה מאת ישר' להק' ונתוני מאת הק' לאהרון:

והניף אהרן את הלוים, מאת בני ישראל לפי שהם שלוחים של ישראל.

והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה' וגו'. שחוץ מקרבתם לפני ה' בשורש נשמתן עוד יניף אותם שם למעלה למעלה. והוא כאשר כתבנו שם בפסוק (במדבר ה', כ"ב) והניף את המנחה לפני ה' בסוד אמרם ז"ל (שמות רבה נ"ב, ה') לא זז מחבבה עד שקרא אותה אמי והוא בבחינת (ישעיה מ"ט, ג') ישראל אשר בך אתפאר שלפעמים עולים נשמות ישראל למעלה למעלה כל כך עד שנעשים כתר ועטרה לראש חי העולמים ברוך הוא, והוא מתעטר ומתפאר בהם לרוב האהבה והחיבה כדמיון האב שמניף את בנו החביב עליו ומושיבו על ראשו ממש והוא בחינת (ויקרא ט"ז, ל') לפני ה' תטהרו הנאמר ביום הכפורים כי שם עולים נשמות ישראל ואז לגודל האהבה והחיבה נמחל ונסלח לכל עוונות בני ישראל ומעביר אשמותיהם. ועל כן ניתנו אז הלוחות השניות כי שם מקום החירות והיובל ונעשה חירות מיצר הרע וכו' ויוכלו ישראל להמשיך משם גם על כל השנה שיוכלו לעבוד את ה' להתגבר על אויביהם הוא היצר הרע הטמון בקרב לב אנוש. ולזה צוה ה' יתברך גם כאן אצל הלוים שהיו נצרכים ליסמך מלמעלה לעבודת ה' והיה הלוי לכהן (על פי שופטים י"ז, י"ג), לְכַהֵן ולעבוד לבוראו כראוי להניף אותם תנופה ועל ידי זה יונף שורש נשמתם עד לפני ה' בבחינת לפני ה' תטהרו ושם יטהרו מכל חטא ועוון ופשע ולקבל משם כל בחינת שפע אלהי וקדושה לעבודת בוראם כאמור.

והניף אהרן. הוא קונה את הלויים לזה הניפם לקנותם דקי״ל עבד נקנה בהגבהה אם הגביהו רבו. וישראל הם המקנים כחם שהם הבכורות ללויים ולזה סמכו ידיהם על הלוים על דרך סמיכת רבנות. וכדי לחוס על כבוד הבכורות באו כל ישראל בכנופייא כדי שלא יראה חסרונה לעין על דרך מי האיש אשר ארס אשה לחפות על בעלי עבירה:

והניף הנה היו בלוים שתי תנופות א' ע"י אהרן וא' ע"י משה, וכ"א הי' לה הוראה אחרת, כי נעשה בלוים שני ענינים [א] מה שבני ישראל נתנו אותם לה', היינו שעד עתה היתה העבודה בבכורות ועתה נתנו ב"י את הלוים חלף בכוריהם שיכנסו תחתם לעבודה בעניני עבודת ה' ששייכים ללוים כמו השיר ודומיו ולצורך זה הניף אותם אהרן, ומפרש שהיה מאת בני ישראל, כי בזה היה שליח של ישראל שהם מסרו אותם שעי"כ היה לעבוד את עבודת ה' תחת שהיה העבודה בבכורות:

רש"י ד"ה והניף אהרן את הלוים תנופה, ...שלוש תנופות נאמרו בפרשה זו... לבני קהת... לפי שעבודת קדש הקדשים עליהם... לבני גרשון... והשלישית לבני מררי. ע"כ. דברי רש"י באים לבאר את סדר הבאת המשפחות: התנופה הראשונה היתה לבני קהת שהיו נושאים את הדברים המקודשים ביותר (למעלה ג, לא), לכן נאמר בהם "והיו לעבֹד את עבֹדת ה'". התנופה השניה היתה לבני גרשון, שאמנם נשאו את היריעות והקרסים הנראים בבית קדש הקדשים (למעלה ג, כה), אך עבודה זו מועטת בדרגתה ממשא כלי הקודש עצמם, ולכן לא נאמרה בהם התוספת האמורה בבני קהת "לעבֹד את עבֹדת ה'", אבל נאמר בהם "והנפת אֹתם תנופה לה'" (פסוק יג). התנופה השלישית היתה לבני מררי שהיו נושאים את קרשי המשכן, בריחיו, עמודיו ואדניו (למעלה ד, לא), לכן נאמר בהם "והנפת אֹתם תנופה" (פסוק טו) בלבד. (פ' בהעלתך תשנ"ו)

פס'. והניף אהרן. מעבירין אחד אחד:

שלש תנופות. הא דלא מקשה רש"י על הקרא למה נאמר ג' תנופות. משום די"ל דגזירת הכתוב שצריך להניף אותן ג' פעמים, אבל עכשיו שפירש"י כדרך שאשם מצורע טעון תנופה כו'. ואשם מצורע אינו טעון תנופה כי אם פעם אחת וא"כ ג' תנופות ל"ל:

והיו לעבוד את עבודת ה׳. אין הפי׳ שבזו התנופה רשאים לעבוד. שהרי עוד חסר הקרבן אלא ה״פ משעת סמיכה ותנופה יהיו מוכנים לעבוד את עבודת ה׳ לאחר שיביאו קרבן:

וכיצד זה הניף אהרן הכהן לבדו 22,300 איש? והרי צריך תקופה ארוכה למדי לסיים מלאכה שכזו. (פ' בהעלתך תשנ"ז) וראה רבנו בחיי (בפסוק כ) שכתב: והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלויים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום, שיניף את הלויים שהיו שניים ועשרים אלף ביום אחד הוא לבדו. או היה זה בדרך נס. וראה "תורה שלמה" על אתר (אות פ) שהביא בשם "מאור האפלה" כי תנופת הלויים לא היתה כתנופה שבקרבנות, אלא הוליך אהרן את הלויים בעזרה, כשהשיר מכה לפניהם.

ויעש כן אהרן להגיד שבחו שלא שנה שהרי הדלקה כשר בזר כמ"ש הרמב"ן ועיין מהר"ח אלפנדרי עץ חיים פ' זו ועיין שיח יצחק ביומא בסוגיא דאתרבי עבודות ע"ש ואהרן הדליק נרות בעצמו כל ימיו כי כה"ג נוטל חלק בראש ומי יאמר לו מה תעשה ואמנם ביום הראשון שמתו בניו ומדרך אבל שלא להדליק נרות כדאי' במדרש איכה מלך ב"ו אבל מכבה פנסין ע"ש ונהי שנצטוה אהרן ומן המקדש לא יצא שלא לחלל עבודתו ושלא להניחו מפני אבלו מ"מ הדלקת נרות שלא היתה מוטלת עליו כי כשרה בזר ולא הי' מחויב להדליק ביום ההוא ואפ"ה לא שנה להראות שקבל דין שמים באהבה והארכתי בהספד על אדם כשר רבי משה בעטטעלהיים ז"ל:

והלויים יסמכו את ידיהם על ראש הפרים. לכפר על חטאיהם:

ועשה. בצווי כי אהרן היה המקריב והעד הנאמן שאמר כי החטאת גם העולה הם לכפר על הלוים וכתוב ויכפר עליהם אהרן:

את האחד חטאת ואת האחד עולה. אין הלשון מדויק והכי מיבעי ועשה אחד חטאת ואחד עולה. דהאחד משמעו המיוחד ושניהם א״א להיות מיוחדים. וע׳ מש״כ בס׳ ויקרא ט״ו ל׳. איברא כאן משמעות האחד חטאת. שהוא מיוחד בהקרבתו. שמעשיו כחיצון ונשרף כפנימי. והאחד עולה כמשמעו. המיוחד שבעדר לעולה. וחטאת נמשך אחר עולה לענין מובחר כמש״כ בס׳ ויקרא י״ב ח׳:

על ראש הפרים על ראש כל אחד מן הפרים.

פס'. והלוים יסמכו את ידיהם. זה קידוש שנתקדשו הלוים. תחת כל בכור בבני ישראל. את האחד חטאת ואת האחד עולה. מלמד שכל חטאת קודמת לעולות הבאין אחריהן:

והנפת אותם - אהרן הניפם תחלה ואח"כ משה.

והנפת אותם תנופה לד׳.
זה משוערים דהוה עבודה הגפת דלתות, כמבואר ערכין דף י״א ע״ש וכ״מ בזה.

וטעם והעמדת את הלוים. אחר שיכפר אהרן עליהם תעמידם לפניו ויניפם:

והנפת וגו׳. פי׳ תנופה זו היא תנופת הרוח והמעלה. שבזה שתעמיד אותם לפני אהרן ובניו יהיו מכשירים עצמם להגביה לבבם בדרכי ה׳ וישיגו צורה אחרת. וכמו דת״ח בשעה שבא להפריש עצמו לת״ת מיד הוא משיג צורה אחרת. כדאי׳ בב״מ דפ״ד א׳ גבי ר״ל דמשקבל עליו עול תורה תשש כחו. והיינו משום שנעלה צורתו במעלה רוחנית מש״ה נחלש גופו. ככה הלוים במה שהכינו עצמם לעבודת א״מ הונף רוחם לה׳:

והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו להראות שהם נתונים לו כמו שמפורש בענין.

והעמדת וגו' לפני אהרן ולפני בניו והנפת וגו' ואחרי כן וגו' והנפת וגו'. שינה הכתוב לשונו כאן מתנופה הראשונה ששם לא נזכר רק אהרן בלבד ובשניה אהרן ובניו ובשלישית לא זה ולא זה. נראה שרומז על שלוש תנופות האמורות כאן כמו שהוא ברש"י ז"ל פסוק והניף אהרן וגו'. והכל רומז אל הדבר שכתבנו. כי בבני קהת שהיה עליהם עבודת קדש הקדשים הארון והשולחן והיו צריכים הנפה למקום גבוה ביותר (והכל בבחינת מדה אחת רק גבוה מעל גבוה שומר וגו' ובפרט מדה הנזכרת שיש בה נ' שערים כנודע) והיה צריך אהרן בעצמו להניף אותם עד בחינה הגבוה לפי שורש ערכם לקבל משם שפע הקדושה להעבודה מה שאין כן בשניה שהיה לבני גרשון שהיה עליהם עבודת הקודש לבד נאמר אהרן ובניו כי לא היו צריכים למקום גבוה כזה והיו יכולים גם בני אהרן בצירוף אביהם להעלותם לשם ובשלישית שהיא לבני מררי שהיא עוד בחינה למטה נאמר סתם והנפת וגו' מי שיניף כי זה היו יכולים גם בני אהרן לבד שלא בצירוף אביהם להעלותם לשם.

והעמדת, (ענין ב') היה בלוים מה שנתנו אל אהרן לעזר אל הכהנים בעבודתם כמו שחיטה והפשטה, וכן במשא המשכן שעד עתה היה זה מוטל על כלל ישראל, וע"ז העמיד אותם משה לפני אהרן ולפני בניו למסרם אליו, ומשה הניף אותם תנופה שמורה שמשה הוא שליח מה' למסור את הלוים לאהרן כמו שיבאר:

פס'. והעמדת את הלוים לפני אהל מועד. זה שרות:

והנפת. בצווי כמו יעשה להם:

ובזה יובנו בס"ד מקראי קודש אלו דאחר שאמר מרע"ה ליתרו לכה אתנו השיב לו אל ארצי ואל מולדתי אלך ואינו מואס ח"ו בארץ ישראל ובחבורו עם ישראל אלא אמר מן מהלכי עמכם אינו יוצא ממני תועלת להמון ישראל דמה נחשב אני נגדך ונגד גדולי ישראל הראשים והשופטים ומה ילמדון ממני המון ישראל אבל אם אלך לארצי במקום שאין אנשים גדולים יהיה תועלת ממני לאחרים שאלמדם דרך הטובה ואנהיגם בדרך ישרה וכמ"ש במקום שאין אנשים השתדל להיות איש והשיב מרע"ה אל נא תעזוב אותנו דכוננו צריכים לך שיש תועלת גדולה מן מהלך שלך עמנו יען כי על כן ידעת חנותינו במדבר השמם הזה שהוא ארץ ציה ושממה לא עבר בו איש וגם לא מקום זרע וגפן ותאנה ורמון ולא מקום מים ועכ"ז עזבת ארמנותיך ומושב עירך החשוב ובאת להתגורר עמנו במדבר השמם הזה כדי לקנות יהדות וללמוד תורת אלהים ודרך ישרה הא ודאי כולנו כאחד מגדול ועד קטון ניקח ונלמוד מוסר גדול ממך לעצמינו וכמו המשל הנז' שאמר המלך על הצבי זה עזב מקום מושבו הטוב לו ובא להתגורר אתנו לכך יקר וחביב הוא אצלינו וכן אתה ועל כן והיית לנו לעינים שנראה אותך כל שעה ונלמד תוכחת לעצמינו שלא נקיץ מן המדבר הזה ולא נתרשל מללמוד תורת אלהינו ודרך הישרה גם אמר והיית לנו לעינים ר"ל דוגמת העינים שהאדם רואה מן השחור ולא מן הלבן כן הדבר ממך שאתה עיקרך גוי שבאת מן השחור והחשך אומה נכריה נראה אור לעצמינו כי נקח קל וחומר זה בן גוים שהיה כומר לע"ז כך נעשה כ"ש אנחנו ישראל זרע קודש שבאנו ממקום האור דצריכין אנחנו להתנהג בקדושה ולהדבק בה או יובן בס"ד והיית לנו לעינים דהנאת ראיית העינים מתפשטת יותר מהנאת שמע האזנים כי הראיה מגעת לאדם ממקום רחוק יותר מהרחק הגעת השמע וכן הנאת שמע האזנים מתפשטת יותר מהנאת ריח החוטם וכן הנאת הריח מתפשטת יותר מהנאת הטעם שבפה ולכן הצדיקים ות"ח נקראים בשם עינים כי הם ישיגו ראית האלהית ממקום רחוק יותר ובזה ירמז הכתוב מ"ש באברהם ע"ה וירא את המקום מרחוק וכן יתרו חכם לב היה והוא משיג מרחוק כמו השגת הראיה שבעינים ולז"א והיית לנו לעינים ר"ל דוגמת העינים שצופין למרחק יותר:

יאירו שבעת הנרות איתא במדרש ילקוט וז"ל למה שבעה נרות כנגד שבעה כוכבי לכת חנכ"ל שצ"ם ד"א כנגד שבעתימי בראשית עכ"ל והזית רענן הגיה שצ"ם חנכ"ל שכן סדרן כדאיתא ברש"י שבת סו"פ מפנין והנה בגמרא מנחות איתא פלוגתא יעויין ברש"י ובתוס' במסכ' שבת דף כ"ב ע"ב שם שלחד מ"ד הנר מערבי לפני ה' היינו נר השני שממנה הי' מתחיל ובה הי' מסיים ועל נר הזה כתיב יערוך אותו לפני ה' וחד מ"ד סבר דקאי יערוך אותו לפני ה' אנר אמצעי והנה העיקר משבעה כוכבי לכת היא השניי' שהיא כוכב צדק כדאיתא שבת דף קנ"ו ע"א שהוראתו על צדקן במצות וכל הפעולות אשר מורין עליהן שאר כוכבי לכת צריך להיות עיקר התכלית לעבודת ה' להיות צדקן במצות ואתי' מ"ד דשבעה נרות המנורה הם נגד שבעה כוכבי לכת כמ"ד דנר השני הי' עיקר לפני ה' ומ"ד כנגד שבעת ימי הבראשית אתיא כמ"ד שהאמצעי מקרי לפני ה' דשבת הוא אמצעי משבעת ימי בראשית כדאיתא במס' פסחים דף ק"ו ע"א דמיום ד' ואילך מקרי קמא שבתא ועד יום ג' מקרי אחר שבתא ויוכל להבדיל עד סוף יום ג' והשבת הוא האמצעי שביניהם (מש"מ):

והבדלת את הלוים. תבדיל בחנייתם את הלוים אשר הם חיים עדנה:

והיו לי הלוים. זו מעלה גדולה:

והבדלת את הלוים וגו׳. תצוה אותם להיות מובדלים ומופרשים בהנהגתם לשם ה׳. כמש״כ לעיל ו׳:

והיו לי הלוים. זו מעלה גדולה עיין במדבר פסוק י"ב מה שכתבתי שם:

והבדלת וע"י המעשים האלה תבדילם מתוך ב"י במה שיהיו לי מוכנים להיות משרתי ה':

פס'. והבדלת את הלוים. והיו לי הלוים. חביבין הלוים לפני הקב''ה שקרבם לפניו:

והבדלת את הלוים. לשון הבדלה נאמר על הלוים שנבדלו מישראל לעבוד את עבודת ה', וכן נאמר על ישראל שנבדלו מבין האומות להיות כהני המון האנושי כאמרו ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, ומי שאומר שבשנאת האומות נבדלו מהם ישראל יאמר לנו כיצד נבדלו הלוים מישראל, וכן תמצא לשונות אחרים שנאמרו על הכהנים והלוים ביחס לישראל, נאמרו ג"כ על ישראל ביחס אל האומות, בכהנים נאמר כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך לעמוד לשרת וגו', ובישראל נאמר בך בחר ה' להיות לו עם סגלה מכל העמים וגו', וכן נאמר ואתם כהני ה' תקראו משרתי אלהינו, בלויים נאמר והיו לי הלויים, ובישראל נאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, בכהנים נאמר הקדשתי אותם לכהן לי, ובישראל נאמר גוי קדוש.

והיו לי הלוים. הם וזרעם יהיו נכונים לעבודתי:

והיו לי הלוים. יהיו כל מעשיהם ומחשבותיהם לי לשמי כענין דכתיב מי לה׳ אלי. שביארנו משמעו שעושה רק לש״ש. אלא דשם לא הי׳ בתורת אזהרה. אבל כאן שנבדלו להיות נושאי המקדש. הוזהרו שיהיו מתנהגים בחסידות. וכפי שראוי להיות מרכבה לשכינה:

*וזה מעשה המנורה וגו' יש לפרש בדרך רמז ומוסר דהמנורה רמז על התורה דתורה אור והלומד התורה יש לקרוא אותו בשם ירך שעליו מאיר אור התורה (כמו שנרות וקנה המנורה היו יוצאים למעלה על הירך) ע"י העסק בה והפלפול והוויות קושיות ותירוצים הם מכונים בשם ציצים ופרחים ואין התורה מתקיים אלא במי שממית עצמו עליה וכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וגו' וזה שאמר כאן וזה מעשה המנורה היינו הת"ח כולה מקשה זהב דיש לו בקושי פרנסה עד ירכה בין הלימוד ובין שהגיע כבר לפלפל לעשות ציצים ופרחים היינו עד פרחה מקשה וכמראה אשר הראה ה' את משה דאז לחם לא אכל ומים לא שתה כן עשה את המנורה:

ואחרי כן יבאו הלוים. ההוים עתה:

וטהרת אותם והנפת אותם תנופה.
זה אשומרים דלויים בחוץ, כמבואר בתמיד דף כ״ו [זה שמירה של משכן דלא הוה עבודה, רק דין וחיוב על הלויים].

ואחרי כן יבאו הלוים. אחרי שתטהר אותם:

וטהרת אותם. חזר להזהיר על הטהרה. כי מעלת האדם כשם שהיא מגביה לב האדם בדרכי ה׳. כך יש להזהר שלא תוסיף מכשול ע״י גאות וחה״ש וגם כל הגדול מחבירו יצרו גדול. ונמצא הקריבה לקדושה גורם לטומאה וכדבר חגי הנביא ואשר יקריבו שם טמא הוא וכמו שביארנו בס׳ ויקרא ו׳ י״א וכמו שאירע באמת אח״כ לקרח והבאים אחריו מבני לוי. שגדולתם היא הכשילתם. ע״כ באה אזהרה דלאחר שיעבדו את א״מ יהיו נזהרים בטהרה לפי ערכם:

וטהרת אתם בהזאת שלישי ושביעי.

ואחרי כן יבואו הלוים לעבד את א"מ שכולל בין עבודת ה' בין עבודה שהוא לעזר לכהנים, כ"ז דבר דרך כלל, ועתה מתחיל לבאר טעם שתי התנופות האלה והוראתם, וז"ש וטהרת אותם והנפת אותם תנופה ר"ל הטעם מה שאני מצוה שאחר הטהרה תניף אותם תטפה וכולל שתי התנופות כי במ"ש והנפת אותם כולל גם התנופה השניה שנעשה ע"י משה:

"ואחרי כן יבאו הלוים לעבֹד את אהל מועד". ולא כמו ביתר הפעמים - "את עבודת אהל מועד", השווה למשל פסוק יט. והנה רק תרגום יונתן בן עוזיאל משלים על ידי החלפת התיבה "ית" (את) בתיבה "פולחן" (עבודת), ועצם ההתעלמות מן הקושי (אפילו ב"דעת מקרא") תמוהה. (פ' בהעלתך תשס"א)

פס'. ואחרי כן יבואו הלוים. מלמד שכל האמור בפרשה מעכב בהם:

והנפת. כצווי:

והנפת אותם תנופה. תחלה הית׳ העמדה לפני אהרן ובניו מניף לבבם בדרכי ה׳ ואח״כ כשיעבדו במשכן יוסיפו לעלות ולהניף את דעתם לידיעת ה׳ ואהבתו אם אך נטהרו מדברים שעלולים להכשל כמש״כ. והנה אע״ג דקריבה לקדושה ומכש״כ העבודה שם מביאים לידי הנפת הדעת. מכ״מ בא בלשון צווי ואזהרה. דכל זה אינו אלא כמו כלי אומנות למי שהוא אומן. שהמה סבה והכשר לעשות כלי. מכ״מ בלי רצון וחשק לעשות יאבדו כל הכשרונות. כך כל אלו הסבות המקריבים לה׳ מכ״מ מבלי משים יאבד ההכשר :

נתנים נתנים. נְתוּנִים לְמַשָּׂא, נְתוּנִים לָשִׁיר:

כי נתונים נתונים המה לי. נתונים מעצמם שנתנו את עצמם לעבודתי כמו שהעיד באמרו מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי.

נתונים נתונים: ע' למעלה ג' ט'.

כי נתונים נתונים. הם ובניהם ישראל נתנום לי ואני לקחתי אותם לי והטעם קבלתים ולא נתנום בעבור פדיון פטרת כל רחם. ופטרת ופטר שתי לשונות כמו צדקה וצדק או על משקל אחר:

נתנים נתנים המה לי. בגימ' שאלה לא עשו עגל של זהב:

בכור כל מבני ישראל. כל בשר מיבעי. אלא משמעות ראשון לכל דבר מכונה בשם בכור כמו בכור מות. בכורי דלים. בכור שורו. וענין הכתוב דפטרת כל רחם היו ראשונים לכל דבר כמו שאמר יעקב לראובן כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. ועתה לקחתי את הלוים שיהיו המה ראשונים לכל דבר השייך לי היינו לדברים שבקדושה. ובא זה המקרא לתת טעם על האזהרה הקודמת לטהרם ביותר. ולהוסיף הנפת רוחם כי המה תחת פטרת כל רחם להיות ראשונים לכ״ד שבקדושה. ע״כ המה מוזהרים על כך כמובן:

כי נתנים נתנים המה לי נתונים מאת בני ישראל להקב״‎ה ונתונים מאת הקב״‎ה לאהרן.

נתנים המה לי. עיין מ"ש בפרשת במדבר סימן ג' אצל המה לו:

נתונים נתונים. עיין פרשת במדבר (פסוק ט') . שם

כי נתונים נתונים המה לי מתוך בני ישראל. כפל מלת נתונים לומר כי מתוך בני ישראל כבר המה נתינה השניה כי ביציאת מצרים נאמר (שמות י"ג, ב') קדש לי כל בכור בבני ישראל. שהקב"ה קידש הבכורים מהם והוא נתינת ישראל אל האלהים לעבוד עבודתו ואחר כך ניתנו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל על כן הם נתונים נתונים מתוך בני ישראל.

נתונים נתונים. נכנעים המה לי לבלי סור ממצותי (זיא זינד מיר גאנץ ערגעבען), כמו שנקראו (בעזרא ח', ובנחמיה ג') הנכנעים לעבודת הקדש בשם נתינים (אונטערגעבענע), וכפל כאן נתונים נתונים להגדיל את כניעותם, שבלב שלם התפרדו מעדת החוטאים בעגל להשאר תחת כנפי השכינה (גאנץ ערגעבענסט) עמ"ש בס"פ ראה איש כמתנת ידו:

כי נתונים נתונים המה. הלוים אמצעיים קנו השירות מהבכורות כי המקבל מתנה יקרא בטוב נתון ואח״כ הקנו עצמם לאהרן היינו מילת נתונים השנית. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כתיבת יד. ובמה שאמר דהבכורות סמכו ללוים עיין מה שכתבתי אני הדל בנחל קדומים עיין שם:

כי נתונים ר"ל טעם התנופה הראשונה שהיתה ע"י אהרן שבזה נתנו לי מתוך ב"י שיהיו תחת הבכורים שהיו מקודשים, ואקח את הלוים תחתם, וע"ז הניף אותם אהרן שבזה מסרם לי, כמ"ש (פי"א) והיו לעבוד את עבודת ה':

פס'. כי נתונים נתונים המה לי. הרי ב'. ולמטה אומר ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו. הרי שלשה נתינות כנגד שלשה מקומות שקדשו הבכורות במצרים ובמדבר ובביאתן לארץ:

פטרת. פְּתִיחַת:

ונתונים גם כן מתוך בני ישראל שיתנו מחית הלוים במעשר ראשון חלף עבודתם למען תהיה עבודתי נעשית בין כולם:

לקחתי אתם לי קבלתי אותם.

פטרת ופטר שתי לשונות וכו' . כתב אהל יוסף פטר לשון פתיחה ופטרת לשון שלוח ולא ידעתי למה הוציא דברי הרב מפשטא כמו צדקה וצדק ומוקד ומוקדה כמו מלחמה מלחמת האמור ואמר ששתי הוראות להם ומה שהפריד בעל אהל יוסף בין צדקה וצדק הלא הרואה יראה שהרב לא מחלק כלל בכל המקרא בין הוראת צדק לצדקה ומה אעשה שכתב כי כן פירש בעל המאור:

ועוד אפשר לומר טעמא בכפילא הזו. בהקדם לדקדק עוד מלת לי הנאמר כאן שלכאורה מיותר. ואך חדא מתורצת בחברתה. כי חז"ל אמרו (ויקרא רבה ב', ב') בכל מקום שנאמר לי אינו זז לעולם לא בעולם הזה ולא בעולם הבא וכו'. ולזה אמר כי נתונים שהם נתונים לעבודה. ועוד נתונים המה לי וגו' שנתונים לי בלי הפסק לעד ולעולמי עולמים ואינו זז לא בעולם הזה ולא בעולם הבא. ועל כן סמך הכתוב לזה ואומר,

פטרת כל רחם. פי' לפי שהותר דבקות החביבות, ונפטר קשר אהבת כל הבכורים (פיר דיא פאֶלליגע אויפלאֶזונג דער ליעבע אללער ערסטגעבאָרנען); והטעם לפי שעזבו הבכורים את דבקות ה' וטעו אחרי הבוגדים בו לעשות להם עגל מסכה, פטרת, הוא לשון פטור בתלמוד, שהוא הפך התחייבות (לאָז לאססען, בעפרייעט זיין), ומזה (בדברי הימים א ט׳:ל״ג) לשכת פטורים, הנפטרים מן העבודה היו מתעכבים בלשכה זו, ונקראו פטורים (אבגעלאֶזט), (ובדה"ב ג') כי לא פטר יהוידע; ומלת רחם, מן ארחמך ה' חזקי (תהילים י״ח:ב׳) שהוא לשון אהבה וחבה; ולא יתכן לפרש פטרת כבשאר מקומות שהוא על הבכור הפוטר רחם אמו, כי שם נאמר פטר בלשון זכר וכאן נאמר פטרת שהוא לשון נקבה, ולא יתכן לומר שלקיחת הלויים היא תחת פעל פתיחת הרחם, ולפי"ז יהיה תרגומו (וועגען דעס אויפגעבענס יעדער ליעבע פאָן זייטען אללער ערסטגעבאָרנען). עמ"ש במדבר ג' י"ב במלת מתוך:

תחת פטרת כל רחם. שהיתה העבודה מוטלת עליהם:

כי לי כל בכור. שֶׁלִּי הָיוּ הַבְּכוֹרוֹת בְּקַו הַדִּין, שֶׁהֲגִנֹּתִי עֲלֵיהֶם בֵּין בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם וְלָקַחְתִּי אוֹתָם לִי — עַד שֶׁטָּעוּ בָעֵגֶל, וְעַכְשָׁו "וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם":

כי לי כל בכור. שהיתה מקדם העבודה בבכורות מפני היותם הנכבדים בביתם ולהם משפט העבודה:

כי לי כל בכור. מכאן אתה אומר שקדשו ישראל בכורות במדבר ^זמשמע ליה הלשון כי לי כל בכור בארץ מצרים, עודם בארץ מצרים הם בקדושתם, ובא לאשמעינן אע"פ דכתיב בפ' בא והיה כי יביאך ה' אל הארץ והעברת כל פטר רחם משמע דמקודם לא נצטוו על מצוה זו, קמ"ל דגם במדבר קדשו, ומה דכתיב והיה כי יביאך והדר והעברת באה לדרשה אחרת, עשה מצוה זו כדי שתכנס לארץ, כמבואר לפנינו בפ' בא, יעו"ש. .
(בכורות ד׳ ב׳)

שהגנתי. דק"ל איך אמר כי לי כל בכור, דמשמע דעדיין הם שלו והא כתיב ואקח את הלוים דמשמע שכבר לקח. ועל זה פירש שלי היו בקו הדין כלומר מן הדין וכתב הרא"ם שתיקן בזה שאין כי לי כל בכור ר"ל עתה שהרי נפסלו משטעו בעגל רק, ר"ל היו שלו מתחילה והודיע ג"כ הסיבה למה היו שלו בקו הדין משום שהגנתי וכו', ואמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור שפירושו לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה, והוסיף וי"ו על ולקחתי שהוא במקום הקדשתי להורות שהם שני ענינים כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' וגם הקדשתי אותם לעבודתי אז, ומשחטאו נפסלו ולקחתי את הלוים תמורתן, ואמר עכשיו ואקח, שלא תאמר ואקח בזמן שהקדשתי הבכורות לי שהרי תחת כל בכור כתיב דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם:

ביום הכותי. זמן כמו אתה עובר היום:

ביום הכתי כל בכור ולהלן הוא אומר ויהי בחצי הלילה וה׳‎ הכה כל בכור אלא כל תיבת יום משמע אף לילה כמו שפרש״‎י בפרשת בשלח.

כל בכור. כ"ף כל רפה וכן השני שבפסוק:

כי לי כל בכור שלי היו הבכורות בקו הדין שהגנתי עליה' בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל ועכשו ואקח את הלוי'. תקן בזה כמה ענייני' תקן כי לי כל בכור המורה שגם עכשי הם שלו שזהו הפך האמת שהרי משטעו בעגל נפסלו מעבודתן ואמר שפירושו שלי היו מתחלה לא עכשו גם הודיע הסבה שבה זכה בהם להיות שלו ואמר בקו הדין שהגנתי עליהם בין בכורי מצרי' שכלם מתו ואלו ניצלו גם אמר ולקחתי אותם לי במקום הקדשתי אותם לי כדי שיפול עליו ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל שפירושו לקחתי עתה את אלה במקום שלקחתי אז את אלה אבל לפי המאמר של הקדשתי היה לומר ואקדיש את הלוים תחת כל בכור שפירושו הקדשתי עתה את אלה במקום שהקדשתי אז את אלה גם הוסיף וי"ו על הקדשתי שלא תחשוב שהוא פירו' כי לי כל בכור כאילו אמר ואיך הם לי כי ביום הכותי כל בכור כו' הקדשתי אותם לי רק הם שני עניינים שנהיו שלי בקו הדין ביום הכותי מאחר שהגנתי עליהם כו' וגם הקדשתי אותם לי שלקחתי אותם לעבודתי אז ומשחטאו בעגל נפסלו מעבודתי ולקחתי את הלוים לעבודתי תחת שלקחתי הבכורות אז לעבודתי גם אמ' ועכשו ואקח שלא תאמר ואקח את הלוים בזמן שהקדשתי הבכורות לי שא"א זה שהרי תחת כל בכור כתיב דמשמע שיצאו אלו ונכנסו אלו במקומם לפיכך פירש כי לי שלי היו אז והקדשתי אותם לי אז ועכשיו ואקח את הלוים תמורתם לא ששניהם היו בזמן אחד:

כי לי כל בכור וגו'. כלומר שלא תאמר כיון שניתנו הלוים תחת הבכורים פקעה קדושת הבכורים לגמרי מכל וכל עד שלא תהיו צריכים לפדותם בה' סלעים דמחייבתא מדאורייתא לא כן כי לי כל בכור כלומר כי גם הבכורים לי הם לעולם בלי הפסק וגם הם נחשבו שם בכל הני שנאמר בהם לי שהוא לעולם וכבר נאמר בהם קדש לי כל בכור הרומז על מיד ולדורות עולם. רק,

רש"י ד"ה כי לי כל בכור, שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים... עד שטעו בעגל וכו'. ומכיוון שלכאורה לא היתה נפקא מינה בין עבודת העגל של הבכורות ושל יתר בני ישראל, יש מקום לשאול, למה אפוא נענשו יותר. ואולי אפשר לומר שבגין מעמדם הרם היה מקום לצפות מהם שלא ישתתפו בעבודה זרה, ועל כן נענשו במיוחד. ועונש מיוחד זה עולה בקנה אחד עם תופעות דומות של תביעות מצוותיות דיפרנציאליות, כגון בצדקה (שכל אחד חייב בהתאם למצבו הכלכלי) ובתלמוד תורה (שכל אחד חייב ללמוד "לפי כוחו", כדברי הר"ן שראיתי אמש בקדומים במאמר הנפלא של ר' שלמה יוסף זווין זצ"ל - "תלמוד תורה וידיעתה" בספרו "לאור ההלכה"). (פ' בהעלתך תשנ"ה)

שלי היו הבכורות וכו'. פירוש, שאין "כי לי כל בכור" שעדיין הם שלו, שהרי כבר נפדו (לעיל ג, מה-מח), אלא 'שלי היו'. ומה שהוסיף 'בקו הדין', כדי לפרש למה הלוים יותר שלו מכל הנבראים, והלא הכל שלו, אלא בלוים יש דבר אחר בהם, כמו שמפרש. והוסיף 'ולקחתי אותם לי' תחת "הקדשתי אותם לי", כדי להדביק בו (פסוק יח) "ואקח את הלוים" (כ"ה ברא"ם), שהרי כל המקרא לא בא אלא לומר איך באו הלוים במקום הבכורות, לכך צריך להיות 'לקחתי' במקום "הקדשתי", שלא בא הכתוב לומר אלא שהיו מקודם לקוחים אל ה' יתברך, ועכשיו אינם שלו. אבל לומר שמתחלה הקדשתי את הבכורות ועכשיו לקחתי את הלוים – אין זה טעם לו:

פס'. כי לי כל בכור. במצריים לקחתים לי לקיים שנאמר (תהילים קי״א:ד׳) זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ה':

כי לי כל בכור בבני ישראל. היה נראה מזה הכתוב כי אין הבכורות מקודשים לגבוה לכהן ולשרת רק מיציאת מצרים ואילך — והאמת שבכל גויי קדם, וגם ישראל בכלל היו הבכורות משרתים בכהונה, וא"כ כיצד יאמר כי לי כל בכור בבני ישראל, ביום הכותי כל בכור? התשובה שמפסוק זה בעצמו למדנו כי היו הבכורות ראשי המשפחה והחשובים בכל הבנים, שאל"כ לא היו נגפים בארץ מצרים הבכורות בלבד להיותם הגדולים והחשובים ולא היו בכורי ישראל לקוחים תחתם, וא"ת א"כ מה היא הקדושה הזאת אחר היותם מקודשים, אומר אני שמתחלה היו מקודשים כל אחד לעמוד לשרת בביתו ובחומותיו לשם כל בני הבית, ואין להם שירות וכהונה לשם הכלל, ועתה נתקדשו להיותם משמשים בכהונה הכללית לשם כל ישראל — וראיתי דברי פי חכם חן הוא מהר"ר עובדיה ספורנו בפ' כי תבוא שכתב שהוידוי מוסד על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות כאומרו ואטמא אותם במתנותם בהעביר כל פטר רחם (ועיין תי"ט מעשר שני פ"ה ה"י) — או נאמר שטעם אומרו כי לי וגו' כלומר עד כאן היו משמשים לפני מרצונם הטוב, עכשיו יש לי זכות עליהם שהצלתים ממכת בכורות וזה על דרך שאמר כמה פעמים בישראל, אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי וגו'. ואעירך על דבר אמת בענין התחלקות ישראל לכהנים לויים וישראל, כי מלבד עקר החלוקות מצאנו שהחכמה האלהית התנהגה בחלוקות אלה כדרך שהתנהגה בחלוקות הטבע ר"ל כתת בין כל אחת מהן מין אחד אוחז מזה ומזה וממצע בין שניהם, בוא וראה, בין כהן גדול, והכהנים מצאנו כהן המשנה, כהן משוח מלחמה, וסגני כהונה -בין הכהנים והלויים מצאנו משה ושמואל ששמשו בכהונה, בין הלויים וישראל מצאנו המשוררים שהיו נספחים אל הלויים עם היותם ישראלים ורק ממשפחת אמם נוגעים בשבט לוי — בין ישראל והגוים, הגר תושב שמקבל עליו שלא לעבוד ע"ז ואינו חייב במצות.

ביום הכותי כל בכור. הקדשתי. אבל מה שהצרכתי אותם לפדיון היה הטעם בשביל שביום הכותי הקדשתים לי שלא יתעסקו בעבודת הדיוט כלל כמו שאסרתי גיזה ועבודה בבכור בהמה וזה עשיתי כדי להצילם בתורת הקדש שלא היו ראויים להנצל מנגעי משלחת מלאכי רעים בהיות הם הנכבדים בעם וקולר כולם תלוי בהם ואמרתי שיפדו כדי שיצאו לחולין בזה שיהיו מותרים בעבודת הדיוט:

כי לי כל בכור וגו'. וכתיב (פ׳ בא) והכיתי כל בכור בארץ מצרים ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, מכאן שקודם שהוקם המשכן היתה עבודה בבכורים ^חר"ל דכשנבחרו הלוים תחת כל בכור בבני ישראל כתיב למעלה כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי, וכתיב בענין מכת בכורות שאמר הקב"ה ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה', למדנו שביום שהוכה כל בכור נתקדשו בכורי ישראל, ועדיין אין אנו יודעין לאיזה דבר נתקדשו, אלא מפני שבאותו זמן עצמו היתה ג"כ ביטול ע"ז שלהם כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים וידעו כי אני ה', ולי לבד ראוי לעבוד עבודה ולא לאלהים אחרים, למדנו ג"כ שקדושת הבכורים לעבודה לשמים היתה, ומכאן נתאמת הדבר הזה שתהא עבודה בבכורות.
ויש להוסיף באור, כי היה המנהג אצלם להקריב הבן הבכור לע"ז, כמש"כ (מלכים ב ג׳:כ״ז) ויקח את בנו הבכור ויעלהו עולה, ואולי אל זה כיון הנביא (מיכה ו׳:ז׳) האתן בכורי פשעי, וכנגד זה הקדיש הקב"ה את הבכורים לעבודתו יתברך. – .
(ירושלמי מגילה פ"א הי"א)

ושמא זה פשוט מפני שרק את הבכורות היה צורך להוריד ממעמדם, ולא מי שאין לו מעמד שכזה. (פ' בהעלתך תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': באשר לענישת הבכורות על עוון העגל יותר משאר בני ישראל יש לציין למשנה בסוף מסכת מנחות (פי"ג, מ"י), שם מפורש שכהנים שעבדו עבודה זרה בבית חוניו - אסור להם לעבוד במקדש. כלומר יש פה מניעה הלכתית מפורשת.

שם. כלל לא ברור לי, במה בא לידי ביטוי מעמדם המיוחד של הבכורות קודם הקמת המשכן. (פ' בהעלתך תש"ן) וראה דברי רש"י בספר שמות (יט, כב; כד, ה), שם מפורש שהבכורות הקריבו במעמד הר סיני. באשר לסדר הפרשיות ראה מש"כ בפרשת במדבר (למעלה ג, יב).

*אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות לשון רש"י ז"ל ראשי פתילות כולן פונים לצד אמצעי כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך וגם במס' שבת שנינו וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שבמדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל מה עדותו אמר רבה זה נר מערבי שממנה היו מדליק ובה הי' מסיים עיי"ש ברש"י ונראה לבאר טעם ציווי זה שלא יאמרו לאורו דהנה ידוע זה דאם אדם רוצה ייחד מחשבתו לשמים כעין פסוק ראשון של ק"ש צריך לעמץ עיניו דכל אדם יש לו במוחו עיני רוחניות שבהם יוכל לראות למעלה וכל דבר רוחניות קדוש אך עיני הגשמיות הם המבדילים לסלק השגה הקדושה וכעין זה ביאר מורי ז"ל בס' הפלאה ז"ל הפסוק ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם וכבר רמזתי זה בס' שמות שע"ז נאמר כחשיכה כאורה דהיינו כל מה שיחשיך אדם העיני גשמיות הוא מוסיף ראי' בעיני רוחניות ועיני הגשמיות המה המבדילים הדביקות בין אדם להקב"ה ולכן ציוה הקב"ה על אהרן שהוא הי' המאיר לכל ישראל בעבודתו ותפילתו כשידליק הנרות שידליקם בענין זה למעט אור הנרות כדי שיחשיך ע"י זה עיניו הגשמיות ועי"כ יאירו עיני הרוחניות יותר להשיג קדושה עליונה וחשך זהו האורה ואם הי' האור שעל המנורה יותר חזק הי' עי"כ צלו חשך בעיני רוחניות וכבר מבואר ברמב"ן ז"ל ובמדרש ששבעה הנרות הם המרמזים על שבעה אומות בימי משה ושבעים אומות בימי שלמה כי כל האומות המה מקבלים חיותם ושפעם ע"י ישראל וישראל המה מקבלים מהקב"ה עצמו שאין להם מזל ושר למעלה שיהי' הוא הממוצע בינו ובין ישראל וע"י ישראל מקבלים השרים של האומות שפע להשפיע לכל אומה ואומה וע"ז נאמר ואתם הדבקים בה אלקיכם חיים כולכם היום והנה לכאורה הי' מקום לטעות לומר ההיפוך כיון שראינו שאין לישראל למעלה שום מזל ושר אולי המה המקבלים שפע מן השרים של האומות בכללם לכן ציותה תורה שיהי' כל הנרות פונים למול האמצעי והנה גם במנורה נוכל לומר ספק זה אם כל הנרות מקבלים אור שמים מנר אמצעי או אדרבא האמצעי היא המקבל שפע האור משאר הנרות אך מדחזינן שנר אמצעי היא הדליק יותר באריכת הזמן משאר נרות ע"כ לא הוא המקבל מהם אלא הם המקבלים מהאמצעים ולכן פסק האור מהן קודם שיפסיק מאמצעי וכמו כן הוא ג"כ בישראל שהאומות המה המקבלים שפע מישראל וישראל מהקב"ה עצמו ולכן אמר זהו עדות שהשכינה שרוי' בישראל ודוק:

ואקח את הלוים תחת כל בכור. באותו הדור בלבד כמבואר למעלה:

ואקח את הלוים. כתב ר' אברהם אע"פ שכבר אמר לקחתי אותם לי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו ופי' וכאשר לקחתי אותם לי נתתים לאהרן ולבניו:

וטעם ואקח את הלוים. וכבר אמר לקחתי אותם לי כי כן דרך המקרא והוא דבק עם הפסוק הבא אחריו וכאשר לקחתי לי הלוים נתתים אני לאהרן ולבניו:

ואקח את הלוים תחת בכורות. כלומ' מתנה זו שישר' נותני' לי יש לי דין עליהם כי לי כל בכור בדין שהכיתי כל בכור בשביל ישראל וגנותי של בכוריהם:

ואקח את הלוים תחת כל בכור שאם היו כל הבכורים עובדים יהיה בהם נגף שהרי אביו של זה הבכור שמא לא היה בכור ולא אבי אביו ולא הורגלו בעבודה ולכשיבא לעבוד לא יהא בקי ונזהר בה ויעשה שלא כהוגן וניגף כמו שמצינו בנדב ואביהוא אבל הלויים כיון שנבחרו המה ובניהם ובני בניהם לדורות הורגלו והוזהרו בעבודתם לעשותה כהוגן ולכך אמר הכתוב לא יהיה ללוי חלק ונחלה וגו׳‎ שלא יתעסקו בשום מלאכה רק בעבודת הקודש פן ילמד ידיו למלאכת החול וע״‎י כך יהיו זרועותיו ואצבעותיו עבות וקשות ולא יוכל לכופן ולמשמש את הנבל ובכנור ויקלקלו השיר.

ואקח את הלוים וגו' ואתנה וגו' לעבוד את עבודת וגו' באהל מועד וגו'. פירוש רק לזה לקחתי את הלוים תחת הבכורים לעבוד את העבודה ולשרת לאהרן ובניו. אבל לענין הקדושה הנה הבכורים עדיין בקדושתן הן עומדין אשר את בכור בניך תפדה ולא נתחללו בזה על הלוים כמדובר.

כל בכור. אולי רמז בכל גם על הבהמה, ועיין מה שכתבתי בפ' נשא, וכן מוכיח במקרא שלאחריו כי לי כל בכר וגו' באדם ובבהמה.

לעבד את עבדת בני ישראל עבודה שהיתה מוטלת על בני ישראל לעשות.

[השמטה: תחת כל בכור בבני ישראל. וכנגד זה מצינו החמור יורה אצל הגוים על התשועה L' Ane lui meme n' est point indifferent symbole comme presque partout, de SALUT et de delivranee — Creuzer = Guignaut Relig. de l' Antiq. vol. 3. p. 289.- ואולי בזה נוכל להבין אומרו עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות וכן אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתונו, ועל החמור היו רוכבים הדיינים ובו נסמנו, כמו שנאמר רוכבי אתונות צחורות יושבי על מדין, ורבותינו אמרו בערובין רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים וכו' צחורות שמלבנים ההלכה כצהרים וכו', וקרוב אצלי לפרש על פי זה מליצת רבי טרפון הלכה חמורך טרפון כשנתחייב לשלם למי שחייב שלא כדין, ורב"ע פירש שהיה צריך למכור חמורו כדי לשלם, ושתים קשה לי בפירוש זה, חדא למה תפס חמור יותר משאר דברים, ב' כי לו רבי טרפון היה עני, ינוח לנו, רק מהידוע כי רבי טרפון עשיר גדול היה ולמה יצטרך למכור חמורו כדי לשלם, על כן אני אומר שרצה לומר דרך הלציי כי לשלם הטעות שטעה בדין יצטרך למכור טכסיס הדיינות והוא החמור שהיה רוכב עליו כמאמרם בערובין רוכבי אתונות אלו תלמידי חכמים.]

ולא יהיה בבני ישראל נגף באחד מבני ישראל דוגמא ואם שלש אלה לא יעשה לה ויקבר בערי הגלעד ועל עיר בן אתונות.

ואתנה וגו'. חֲמִשָּׁה פְעָמִים נֶאֶמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִקְרָא זֶה, לְהוֹדִיעַ חִבָּתָן, שֶׁנִּכְפַּל אַזְכְּרוֹתֵיהֶן בְּמִקְרָא אֶחָד כְּמִנְיַן חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה, וְכָךְ רָאִיתִי בִּבְ"רַ:

ואתנה את הלוים. ומאחר שהם נתונים מעצמם לעבודתי נתתים לעבודתי לאהרן ולבניו:

ואתנה את הלוים נתונים לאהרן וגו'. כפל לומר תיבת נתונים, יכוין לחייב המקבל לקבל המתנה, שלא לומר אי אפשי לקבל מתנה זו, והגם שבמשפטי איש לחבירו יכול למאן כל עוד שלא הגיעה לידו ולא זכה בה, כאן מחייבם לקבל מתנה זו הגם שיש להם צד למאן במתנה זו, כי באמצעות זה יאסר על הכהנים עבודת הלוים ויתחייבו מיתה עליה כאומרם ז''ל בספרי (לקמן יח ג') וז''ל גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. והגם שהרמב''ם בפרק ג' מהלכות כלי המקדש כתב וזה לשונו לוים שעבדו עבודת הכהנים וכו' חייבים מיתה בידי שמים אבל הכהן שעבד עבודת הלוי אינו במיתה אלא בלא תעשה עד כאן. על כל פנים ישנו לעונש ונגרע מעבודתם בעבודת הקודש. ולטעם זה יש מקום למאן, לזה כפל לומר נתונים בעל כרחך:

בני ישראל חמש פעמים שלא נטעה באהרן ובניו.

ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש. כי הלוים ימנעום מלהכנס ולבא במחיצתם. ותמצא בפסוק זה חמשה פעמים ישראל כי הזכירם כמה פעמים במקום אחד דרך חבה ומעלה וכבוד, כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דבור ודבור. ורז"ל משלו משל בזה לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו, אכל ברי שתה ברי דמך ברי אזל ברי לבי ספרא אתא ברי מבי ספרא מזכירו על כל דבור ודבור דרך חבה. וכן ענין המשכן שהוא נזכר בתורה חמשה פעמים, והכל דרך חבה וכבוד. וטעם חמשה בישראל ובמשכן, כנגד חמשה חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א, שנאמר (בראשית ב) בהבראם, בה' בראם, כי לא היתה ראויה להנתן כי אם לישראל ואין ישראל מתקיימין אלא בשביל התורה, וידוע במשכן כי הוא וכליו דוגמא אל העוה"ז שנברא בה"א.

ואתנה את הלוים וגו׳. תניא, ר׳ שמעון בן אלעזר אומר, כהנים ולוים וישראלים מעכבים את הקרבן ^טישראלים הם הבעלים של הקרבן, ואם אין מעמד מכולם אין הקרבן עולה לרצון, דבעינן שיהיו הבעלים עומדים על קרבנם כפי שיתבאר לפנינו בר"פ פינחס בר"פ תמידין. , רבי תנחומא שמע לה מן הדא, ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל – אלו הלוים, לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד – אלו הכהנים ^יר"ל בני ישראל דכתיבי הכא קאי על הכהנים, ור"ל שיעבדו הלוים את עבודת הכהנים, ובכהנים כתיב ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות. , ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש – אלו ישראל ^יאהעומדים על הקרבן כמש"כ באות ט', ועוד דריש כאן בירושלמי ולכפר על בני ישראל זה השיר, כלומר דהשיר שעל הקרבן מעכב את הקרבן, ודריש כן מפני שאין ללוים עבודה אחרת אבל לא קיי"ל כן כמו שנבאר בסמוך, ולכן השמטנו זה. .
(ירושלמי פסחים פ"ד ה"א)

ה' פעמים נאמר בני ישראל. הא דסמך רש"י זה לכאן משום דק"ל במאי שפירש במלת לקחתי אותם לי דקאי אבכורות והוא לשון עבר, כלומר לקחתי אותם לי והקדשתי אותם לי אז, דמה צריך הכתוב לומר מה שכבר בחר בהם הקב"ה, והלא לא בא אלא לפרש מה שרחק אותם משום שטעו בעגל. ומתרץ משום חיבתם, ואף שרחק אותם אין רוצה להזכיר חטאם אלא מזכיר שבחם ומעלתם שקרבם הש"י לעבודתו. תדע שהרי חמשה פעמים הוזכרו בפסוק אחד והוא מפני חבתם. ובקצת ספרי רש"י מצאתי הגרסא ואתנה את הלוים וגו' חמש פעמים וכו' והוא יותר נכון:

לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. הוא משא המקדש וכליו ושמירת המקדש ולכפר על בני ישראל אפשר שהוא רמז לשיר שהיו משוררים הלויים בעת עשיית הקרבן או יהיה הכונה בו כי בעבודתם זאת יכפרו על בני ישראל שלא יהיה בהם נגף בגשת בני ישראל אל הקדש כי הלויים ישמרום שלא יגשו אל הקדש עם שבראות ישראל כי הענין נעשה בשלמות ע"י הלויים לא תשיגם שגגה לגשת אל הקדש לשאת הכלים הקדושי':

ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו בפסוק הזה ה' פעמים ישראל דרך חבה ומעלה וכבוד כאדם המזכיר בנו תמיד על כל דיבור ודיבור משל לתינוק שהלך לבית הספר ובא אביו לשאול עליו אכל בני שתה בני ישן בני הלך בני לבית הספר בא בני מבית הספר מזכירו על כל דיבור ודיבור דרך חבה וכן ענין המשכן שנזכר בתורה ה' פעמים וטעם ה' פעמים ישראל ומשכן כנגד ה' חומשי תורה שהוא קיום העולם שנברא בה"א:

לעבוד את עבודת בני ישראל באוהל מועד ולכפר על בני ישראל וגו׳.
זה שירה, ערכין דף י״א.

ולכפר. להיותם כפר נפשם כאשר פירשתי:

ואתנה את הלוים ה' פעמים בני ישראל בפסוק כנגד כהנים לוים ישראלים גרים ועבדים משוחררים וזהו קדש ישראל לה' ראשית, תבואתה תבואת ה':

ולכפר על בני ישראל. הם יתפללו עבורם ובזכותם ינצלו מכל עונש הבא על עון. וע׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ ח׳:

לעבוד את עבודת בני ישראל. אותה עבודה שהיתה על בני ישראל לעשות:

ואתנה את הלוים נתנים וגו'. בדין פסוק ה' פעמים ישראל ואהרן והלוים כנגד ה' ישראל שעומדים בכל שבת בס"ת וכהן ולוי:

ולא יהיה בבני ישראל נגף שלא יצטרכו לגשת אל הקדש שאם יגשו יהיה נגף. פירוש הרי זה מקרא קצר שהיה לו לומר ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו כו' ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקדש ולא יהיה בהם נגף כי טעם נתינת הלוים לכהנים בעבודת הקדש הוא שיעבדו הם עבודת הקדש ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקד' וטעם שלא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקדש הוא כדי שלא יהיה בהם נגף בגשתם אל הקדש וכאילו אמר למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו לעבוד' הקדש כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכנס בעבודה זו ויגעו אל הקדש ולמה לא יגעו אל הקדש כדי שלא יהי' בהם נגף ומה שהכריח את רש"י ז"ל להוציא מקרא דלא יהיה בהם נגף שאם יגשו יהי' בהם נגף מפני שאין הכונה פה אלא להודיע ההין שאם יגשו יהיה בהם נגף לא הלאו שאם לא יגשו לא יהיה בהם נגף:

ואתנה וטעם התנופה השנית שהי' ע"י משה, שמשה הוא שליח מאתי [אחר שזכיתי בהם ע"י התנופה הראשונה] אתנם מתנה מאתי לאהרן ולבניו, וזה מתוך ב"י כי לשרת את אהרן ובניו בעבודתם היה מוטל עד עתה על כל ב"י לא על הבכורים לבד, שב"י היו צריכים לעבוד באהל מועד לשאת את הי' המשכן ולהקימו ולפרקו, ועתה נכנסי תחתם לעבוד את עבודת ב"י באהל מועד, ולכפר ר"ל שעד עתה היו ב"י נכשלים בגשתם אל הקדש והיה בהם נגף ועתה נכנסו הלוים תחתם וב"י ישמרו מגעת בקדש והם יכפרו עליהם על מה שעד עתה לא נזהרו כראוי: (כ) ויתחטאו ספר שעשה אהרן התנופה הראשונה אחר שהתחטאו ויכפר עליהם בהקרבת השני פרים: (כא) ואחרי כן באו הלוים לעבוד את עבודתם בא"מ לפני אהרן שזה במה שנתנו אל אהרן לשרתו וזה נעשה ע"י התנופה השניה שהיה ע"י משה שעז"א כאשר צוה ה' את משה על הלוים כן עשו להם שהוא התנופה השניה שהי' ע"י משה:

חמשה פעמים וכו'. וקשה, מאי ענינו לכאן שמזכיר מעלתן של ישראל כאן. ויש לומר, דזהו דברי רצוי, שאמר ללוים אשריכם שתזכו לכפר על בני ישראל, מזכיר הכתוב שמותן חמשה פעמים בכתוב אחד כנגד חמשה חומשי תורה, להודיע שישראל וחמשה חומשי תורה שוים, שבשביל שניהם נברא העולם, כמו שפירש רש"י בתחלת פרשת בראשית (בראשית א, א) :
‎ועוד יש לפרש, שהכתוב בא להזהיר את הלוים שיהיו שומרים המקדש, שלא יקרבו בני ישראל אל המשכן, שלא יהיה קצף על בני ישראל וימותו. שהרי כל אחד מישראל חשוב כחמשה חומשי תורה, ואם מת הרי כאילו נשרף ספר תורה, כדאיתא בפרק הרואה העומד על יציאת נפש חייב לקרוע, ומפרש שם הטעם דאדם שמת – כספר תורה שנשרף, ומפרש רש"י לפי שהיה יכול עוד ללמוד, וכיון שמת הרי הוא כספר תורה שנשרף. ולכך הוי טעם שפיר "ואתנה את הלוים וכו' ולא יהיה בבני ישראל קצף וכו'", רוצה לומר, וכי תימא מה איכפת אם יהיה קצף וימות, על זה אמר הרי אחד מישראל כחמשה חומשי תורה, וכשמת נחשב כשריפת ספר תורה, ולפיכך הקפדתי על תקנתן:
‎ומה שלא מפרש רש"י זה על גוף הכתוב, כדי לתרץ הלשון שאמר 'לקחתי אותם לי וכשטעו בעגל וכו'', שהוי ליה למכתב 'כי לי כל בכור בבני ישראל וכשחטאו ואקח את הלוים', שלמה לא נזכר זה בכתוב בפירוש, ותירץ דכאן הכתוב מספר בחבת ישראל ובמעלתן, לכך לא רצה הכתוב לפרש [ו]לגלות זה משום חיבתן, וקאמר לשון קצרה שלא הזכיר חטאם, וכמו שמצאנו שכתב חמשה פעמים ישראל להאריך המקרא בשביל חיבתן, כך קיצר המקרא מפני חיבתן, שלא לדבר בחטאם:

ואתנה את הלוים וגו' מתוך בני ישראל וגו'. אמרו רז"ל והביאו רש"י חמשה פעמים נאמרו בני ישראל במקרא זה להודיע חבתן שכפל אזכרותיהן במקרא אחד כמנין חמשה חומשי תורה עכ"ל והדבר פשוט דאמרו רז"ל דהשונא אינו יכול להזכיר שמו של שונאו. ונודע דלפי חבתו הולך ומזכיר שמו. ואפשר שזה כוונת הפסוק הבן יקיר לי אפרים וגו' כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד הכוונה דכשהוא מדבר עמו א"צ להזכיר שמו כלל ועכ"ז הבן יקיר לי חביב לי עד לאחת כי מידי דברי בו זכור אזכרנו אני מזכיר שמו כמה פעמים וכן הקדוש ברוך הוא הודיע חיבתו להזכיר כמה פעמים בני ישראל. ול"ו יזכר שם ישראל קראם בשמו כביכול בסוד מה שמו ומה שם בנו והגם שיש כמה רזין בהאי קרא הפשט של הסוד ישראל שכביכול נקרא ישראל כנודע. וה' פעמים כנגד ה' אותיות ישראל שהם כנגד ה' חומשי תורה ולכן ישראל שרומז להקב"ה יש בו ה' אותיות נגד השכינה שהיא ה' תתאה ולכן תורה שבכתב שהוא בסוד ו' כלול ה' חמשה חומשים ומשנה שהיא נגד ה' כולל ו' סדרי משנה ודורשי רשומות אמרו כי ישראל כולל האבות והאמהות י' רמז ליצחק יעקב ש' שרה ר' רבקה רחל א"ל אברהם לאה ובהא א"ש לפי הרמז שמתוך חיבתן נקראו ישראל ה' פעמים נגד אבותם ואמם הרמוזות בה' אותיות ישראל. אחו"ר ראיתי שכן כתב בתשב"ץ לתלמיד מהר"ם (סי' תקמ"ה) וכתוב שם שלכך נקרא יעקב אע"ה ישראל שהיה סוף האבות וכולל כל האבות ואמהות ישראל יצחק שרה וכו' ע"ש:

פס'. ואתנה את הלוים. ה' בני ישראל כתוב בפסוק מלמד שהעבודה כנגד תורה שניתנה בחמשה חומשין:

ואתנה וכו׳ דק״ל דרובא דהך קרא יתירא הוא דכבר כתיב לעיל כי נתונים נתונים וכו׳ לעבוד וכו׳ ומאי קמ״ל הכא אלא להודיע חיבתן וכו׳ והוצרך הכא לזה כלפי מה דקאמר שלקח את הלוים תחתיהם לפי שטעו בעגל מש״ה קאמר דאפ״ה לא זז מחבבם. והראיה שתורתו הקדושה העולה על כל העבודות נתנה לכל ישראל:

ולא יהיה בבני ישראל נגף. שֶׁלֹא יִצְטָרְכוּ לָגֶשֶׁת אֶל הַקֹּדֶשׁ, שֶׁאִם יִגְּשׁוּ יִהְיֶה נֶגֶף:

לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד. לעבוד אותה העבודה שהיתה ראויה לבכוריהם:

ולכפר על בני ישראל. תניא, ר' אלעזר אומר, מניין שהשירה ביום, דכתיב ואתנה את הלוים לאהרן וגו׳, ולכפר על בני ישראל, מה כפרה ביום אף שירה ביום ^יבר"ל מה הקרבת קרבנות שהם מכפרין אינן אלא ביום כמבואר לפנינו בס"פ צו בפ' ביום צותו, אף שירה שהיא עבודת הלוים אינה אלא ביום, וצ"ע ל"ל כל דרשה זו, תיפק ליה דכיון דאין אומרים שירה אלא על נסכים הבאים עם הקרבן וקרבן אינו נקרב רק ביום, כמבואר, א"כ ממילא אין שירה אלא ביום, ויתכן לומר דמפני זה השמיט הרמב"ם כל דין זה דשירה ביום, אשר לכאורה הוא דבר פלא, ודברי ר' אלעזר יש ליישב לפי מה דקיי"ל דשיר אינו מעכב את הנסכים, וא"כ הו"א שאם נסכו בלא שיר אז ימלאו את עבודת השיר בלילה, קמ"ל, ולפי"ז השמטת דין זה ברמב"ם עדיין צ"ע. .
(ערכין י"א א׳)

לגשת. פי' ה"ז מקרא קצר שהיה לו לומר ואתנה את הלוים וגו' ולכפר על בני ישראל ולא יצטרכו בני ישראל לגשת אל הקודש ולא יהי' וכו', שטעם נתינת הלוים לכהנים הוא שיעבדו הם העבודה, שלא יצטרכו ישראל לגשת והטעם כדי שלא יהא בישראל נגף בגשתם שאם יגשו יהיה נגף, שזהו כוונת הכתוב לומר שהוא ההן, ולא דולא יהי' בבני ישראל נגף שהוא הלאו, וכאלו אמר למה נתנו הלוים לאהרן ולבניו, כדי שלא יצטרכו בני ישראל להכניס בעבודה זו ויגעו אל הקדש, ולמה לא יגעו אל הקדש כדי שלא יהיה בהם נגף. הרא"ם: ועוד י"ל דקשה לרש"י אטו עכשיו שלקח הלוים לא ינגפו בגשתם אל הקדש, והא כתיב והזר הקרב יומת. ולכך פי' ולא יהי' בהם נגף שלא יצטרכו לגשת אל הקדש, דזולת זה יש לחוש שיהיה בהם נגף בגשת אל הקודש:

מתוך בני ישראל. אמר הכתוב ה' פעמים בני ישראל בפסוק זה ללא צורך, רז''ל דרשו (ויק''ר פ''ב) שהוא מראה החיבה כפל זכרון שמותם ה' פעמים בפסוק א' כנגד ה' חומשי תורה, והוא דרך דרש. ולפי פשט הכתוב נראה כי בדיוק נאמרו הזכרות בני ישראל. אומרו מתוך בני ישראל יכוין אל הכללות וכמאמר הקודם קח את הלוים מתוך בני ישראל, ואומרו לעבוד עבודת בני ישראל יכוין אל הבכורות שעבודה זו שלהם היתה והלוים עובדים עבודתם, ולזה הוצרך לומר בני ישראל ולא אמר עבודתם שאז היתה נאבדת הכוונה אשר כיוון לה הכתוב. ואומרו ולכפר על בני ישראל חוזר אל הכללות, וחש לומר לכפר עליהם שאז תהיה הכוונה שחוזר אל הקודם שהם הבכורות לבד, לזה נאמר בני ישראל לומר שעל הכללות הוא אומר, ואומרו ולא יהיה בבני ישראל וגו' ולא אמר ולא יהיה בכם נגף, נתחכם להודיע כי אומרו ולכפר וגו' ולא יהיה בכם נגף אין אחת גזרת חברתה על זה הדרך לכפר וגו' כדי שלא יהיה בהם נגף, אלא הם ב' הדרגות הטובה על זה הדרך לכפר על נפשותיכם מתחלואי הנפש המסובבים מהחטאים, ועוד לא יהיה בבני ישראל נגף בגשתם, וכוונה זו מובנת ממה שאמר בבני ישראל שזה יגיד הבדל המאמר שאינו קשור למעלה. ואומרו בגשת בני ישראל נתכוון לומר שהגם שלא יגשו אלא היחידים על כל בני ישראל יקצוף על הדבר, ומצינו כיוצא בזה שיקצוף ה' על הכללות בשביל הפרט, וצא ולמד מעדת קורח מאמר ה' שם (ט''ז כ''א) הבדלו מתוך העדה וגו' והוצרך משה להתפלל לה' על הדבר, וע''ש הטעם:

ולכפר ג' במסרה הכא ולכפר על בני ישראל. ואהרן ובנ. ו מקטירים וגו' ולכפר על בני ישראל בדברי הימים. ושבועים שבעים נחתך על עמך ולהתם חטאת ולכפר עון בענין הקץ של דניאל מלמד שגלות מכפרת כמו קרבן:

ולא יהיה בב״י נגף בגשת ב״י אל הקדש. עוד יועילו שלא יניחו את ישראל לגשת אל הקודש ובשביל שאינם ראוים יפרוץ בהם ה׳ ועתה יהיו הלוים שומרים ע״ז. ובירושלמי תענית פרק ד׳ ה״ב אי׳ ולא יהיה בב״י נגף בגשת בני ישראל זה המעמד של ישראל. מפרש בא״א. היינו בשעה שנגשים אל הקודש. היינו בשעת המעמד שהיו נגשים לעמוד על הקרבן ויוכל להיות שלא יהיו נזהרים כראוי מחמת שאין רגילים לעמוד בהיכל ה׳. ע״ז ישגיחו הלוים להורותם איך יעמודו. והדבר מובן דה״ה לכל יחיד שבא לעמוד על קרבנו:

ולא יהיה בבני ישראל נגף. כדי שלא יהיה נגף בבני ישראל זה נרא' עיקר הטעם שלקח הק' לוים תחת הבכורים שאם היו הבכורים עובדים היה בהם נגף שהרי הבכור לא היה אביו בכור ולא אבי אביו ושמא לא הורגלו בעבודה וכשבא זה לעבודה לא היה בקי ונזהר ויעשה שלא כהוגן ויגפנו הק' שהרי נדב ואביהו לפי שלא נזהרו שלא היו רגילין נוגפו ונוסרו האחרים על ידם כדכתי' בקרבי אקדש אבל הלוים כיון שנבחרו הם ובניהם ובני בניהם והרגילו ונזהרו בעבודתם ובשירם והכי אמרו רבותינו כהנים זריזים הם שהורגלו בכך ולכך אמר הק' לא יהיה ללוי חלק ונחלה שלא יתעסקו בדבר אחר כי אם בעבודתם וגם אם יחזיק בקנקן שבחרישה ובמר לחפור בו שדיהו יקשו אצבעותיו ולא יוכל לכופן אל הנבל ואל הכינור ויקלקלו השיר והיינו דקאמר לכך לקחתי כדי שלא יהא בבני ישראל נגף בגשת כי מעתה לא יגשו:

פס'. ואתנה את הלוים. מלמד ששבט הלוי מקודש היה מקודם לכן. יעקב אבינו קדשו. שנאמר (בראשית כ״ח:כ״ב) וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך זה לוי שהוא עשירי קודש למפרע:

שלא יצטרכו לגשת וכו'. דאם לא כן, למה יהיה בהם נגף עד שהכתוב אומר שלא יהיה בהם נגף:

ולכפר על בני ישראל. בקבלם את המעשרות מישראל כדי שיוכלו לעבוד את האל יתברך יכפרו על ישראל שגרמו כולם בעגל שאמאס את בכוריהם:

ולכפר על בני ישראל. תניא, מניין שהשיר קרוי כפרה, דכתיב ולכפר על בני ישראל. – זה השיר ^יגוהיא עבודת הלוים, וע"כ זהו השיר, שהרי אין להם עבודה אחרת, ובסוגיא כאן איתא עוד דרשה שהשיר מעכב, וכבר כתבנו באות י"א דלא קיי"ל כן. .
(ירושלמי פסחים פ"ד ה"א)

מבן חמש ועשרים שנה יבא לצבא צבא בעבודה. ולא לעבוד עבודת משא עד שיהא בן שלשים כדכתי' בנשא אבל לצבא צבא שיהוא נרא' עם רב כי ברב עם הדרת מלך וגם ראוי לשורר ולהוריד ולהקים לסייע אבל לא במשא ומבן שלשים עד בן חמשים אף למשא:

ולא יהיה בבני ישראל נגף. בלויים ובשאר ישראל:

בגשת בני ישראל אל הקדש. שבזה יחטאו הזרים הנגשים והלוים שיניחו את הזרים לגשת ויתחייבו כולם כענין אמרו ולא ימותו גם הם גם אתם:

ויעש משה ואהרן וכל עדת וגו'. מֹשֶׁה הֶעֱמִידָן וְאַהֲרֹן הֱנִיפָן, וְיִשְׂרָאֵל סָמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם:

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. עשו בשביל הלוים ולעזרתם ענין הגלוח וכבוס הבגדים והקרבן:

ויעש וגו' וכל עדת וגו' כן עשו להם בני ישראל. יש להעיר למה כפל לומר כן עשו, עוד שינה שהתחיל לומר כל עדת וגמר אומרו בני ישראל. ונראה שנתכוין בכפל כן עשו בני ישראל על הבכורות, ובא להחזיק טובה לבכורות יותר שהגם שנטלו מקומן בעבודת בית אלהינו עשו ככל אשר צוה ה', הגם כי כפי הטבע אנושי יכאיב לבם ולא ידקדקו עשות ככל פרטי המצוה, ולזה שינה במאמרו מלשון שהתחיל לדבר בו כל עדת בני ישראל ואמר בני ישראל, כי לא על כלן מדבר הכתוב כאן אלא על פרט א' כאמור:

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים. משה רבינו ע"ה היה מעמיד את הלוים, הוא שכתוב והעמדת את הלוים לפני אהרן ולפני בניו, ואהרן היה מניף אותם, הוא שכתוב והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה', והתנופה הזאת היא שהיה אהרן לוקח לכל אחד ואחד מן הלוים ומגביהו מן הקרקע מעט והיה מניף אותו, ובזה נתפרסם אהרן בגבורה גדולה וכח עצום שיניף את הלוים שהיו כ"ב אלף ביום אחד הוא לבדו, או היה זה בדרך נס, בהיות אהרן איש הרחמים כלול מן החסד והגבורה כי כן דוגמתו, וזהו שכתוב (מלאכי ב) בשלום ובמישור הלך אתי, ולפיכך בחר בצורת שור שכתוב בו (יחזקאל א) ופני שור מהשמאל, והיה מכפר על עונותיהם של ישראל הנעשים מצד צפון. וישראל היו סומכין ידיהם על הלוים הוא שכתוב וסמכו בני ישראל את ידיהם על הלוים. והנה היה לכולם מעשה נס בדבר.

וישראל סמכו. דלא תימא שכולן העמידו הלוים או כולם הניפו או כלם סמכו. אלא ויעש מתחלף לכל אחד מה שעשה, משה העמידן וכו':

ככל אשר צוה ד׳ את משה ללוים כן עשו להם בני ישראל וגו׳. כאשר צוה ד׳ את משה על הלוים כן עשו להם.
הנה כפל הפסוק, וגם כאן כתיב ״ככל״ וכאן לא כתיב, וכאן כתיב ״על״, ומה עשו להם זה התגלחת, וגם למ״ש מי הוה משורר כל ז׳ ימים עד שנשלם הזאה. הנה זה מבואר בסנהדרין דף ק״י דמשה רבנו ג״כ נתגלח כמו כל הלויים ע״ש, אך נ״ל דהזאה לא היה על משה רבנו, דהרי הפרה עשאה משה, כמבואר בספרי פ׳ חוקת והוה גזבר, ועי׳ במס׳ פרה, וגם כבר נתקדש בזמן שעלה להר, כמבואר ביומא דף ד׳ ע״ש בזה, וא״כ י״ל דמשה הוה משורר בכל הזמן לבדו עד ש״ק. וגם באמת אז עדיין לא הוה תמיד נקרב כד״ת כיון דחסר לחם הפנים לא כמ״ש דיש ב׳ גדרים [ב]לחם הפנים. ולכך בפסוק כ׳ כתיב דגם משה עשה, ר״ל בגדר הפרה דהוה גזבר לזה, ופסוק כ״ב שם כתיב על כו׳, ר״ל דגם משה בכלל זה, ורק בהעברת תער, כן נראה לי.

ויעש משה ואהרן. משה בצווי ואהרן שהניפם וישראל שסמכו עליהם:

ויעש משה. באזהרת דברי מוסר להטהר ולהגביה לבבם בדרכי ה׳ כמבואר במקרא י״ד:

כן עשו להם בני ישראל סמכו ידיהם עליהם.

להם בני ישראל. שבסוף פסוק בלא מקף באמצע:

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל וגו' משה העמידן ואהרן הניפם וישראל סמכו את ידיהם. פי' מלת ויעש מתחלפת בפירושה כפי האנשי' שבהסמכה אל משה היא מתפרשת על העמדת הלוים ובהסמכה אל אהרן היא מתפרשת על הנפת הלוי' ובהסמכה אל עדת בני ישראל היא מתפרשת על סמיכת ידיהם על הלוים:

ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים וגו'. יש לעיין מה השבח הזה מהעושין והנעשין יותר משאר דברים שעשו וי"ל כי אין ספק כי בסמיכת ישראל ידיהם על הלוים היו מודין שחטאו בע"ז והיו מודים שנטלה מהם בכורה מן הדין ונתנה לשבט לוי והיו לוקחים הלוים לכפר עליהם וסמכו ישראל את ידיהם על הלוים כאלו הם קרבן בעדם לתשועת נפשם ולזה לא היה דבר זר אם היו ישראל מעכבין על זה אם שלא להודות שפשעו בע"ז כי באמת תחילת המחשבה לא היתה כך ואם באחרונה תעו קצת מעטים היו. אם בחרות אפם כי נטלה בכורה מהם לא היה פלא אם לא היו עושים כל זה ברצון גמור לכן העיד בשבח העושים שאחד מהם לא עכב. ושבח הנעשים והם הלוים הוא שלא התרעמו שפדיון רע"ג בכורות היה ראוי להם שהם כופר נפשם והיה לאהרן וזה שבח ללוים שהכל ברצון. הקדוש רבינו שלמה אסתרוק ז"ל:

משה העמידן וכו'. פירוש, שאין מלת "ויעש" שוה לכל הנזכרים כאן, שלא היו עושים משה ואהרן מה שעשו ישראל, וכן לא עשה משה מה שעשה אהרן, כמו שמפרש אחר זה, אלא מלת "ויעש" מתחלף לכל אחד מה שעשה; 'משה העמידן וכו'' (כ"ה ברא"ם):

פס'. ויעש משה. זה פקודי הלוים שפדו בכורי ישראל:

ככל אשר צוה ה' את משה ללוים. כמו שצוה למשה שיצוה ללוים שיעשו:

ואהרן. בהקרבת קרבנם ותנופה:

כן עשו להם בני ישראל. הזדרזו ישראל לעשות בשבילם כדי שיהיה רצון קונם נעשה:

וכל עדת ב״י. בסמיכה ושליחותם לאהרן להניף בשבילם כמש״כ במקרא י״א:

ככל אשר צוה וגו׳ כן עשו להם ב״י. היינו שהבדילו עצמם מהם. ולא חשבו זאת להעדר הכבוד להגביה אנשים שהיו מעורבים עמהם עד כה. ונכלל בלשון ככל אשר צוה וגו׳ שהיו כמה פרטים במה יהיו נבדלים מההמון. כמו שעשו חז״ל בת״ח כמה פרטים. כך פי׳ הקבלה ללוים:

ויתחטאו - כדכתיב לעיל: הזה עליהם מי חטאת.

וינף אהרן אותם תנופה וגו' ויכפר עליהם. פירש ר' אברהם וכבר כפר עליהם:

ויתחטאו הלוים וגו׳.
[זה הזאה] זה טבילה, עי׳ יבמות דף מ״ה ע״ב ע״ש בתוס׳ ומגילה דף כ׳ וכריתות ט׳ ע״ש וברמב״ם בהל׳ פרה בזה.

וטעם ויתחטאו. כי גם הם עשו:

ויתחטאו הלוים. הלוים מצדם ג״כ מלאו דבר ה׳ שטהרו עצמם. ועוד

ויתחטאו הלוים בהזאת מי חטאת.

פס'. ויתחטאו הלוים. מיכן אמרו כל מקום שטעון הזאה טעון טבילה.

ויכפר עליהם. וכבר כפר עליהם ויש אומרים כי בתחלה התחטאו ואחר כן סמכו ידיהם על הפרים ואיננו רחוק ואם כן יהיה פירוש והעמדת את הלוים וכבר העמדתם בתחלה:

כאשר צוה ה' … כן עשו. לְהַגִּיד שֶׁבַח הָעוֹשִׂין וְהַנַּעֲשֶׂה בָהֶן, שֶׁאֶחָד מֵהֶם לֹא עִכֵּב:

כאשר צוה ה' את משה על הלוים. למעלה שצוה שתהיינה משמרותם לעבוד ולמשא ולשיר על פי אהרן ובניו:

שאחד מהם לא עיכב. דאל"כ ל"ל הא כבר נאמר ויעש משה וגו'. כתב הרא"ם אך קשה דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה ויעש משה וגו' מ"ה דרשינן שבח העושה והנעשה בהן, אם כן גבי ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה נימא לגופא הוא דאתא שקיים המצוה שנצטוה בה ולא להגיד שבחו, וכן גבי ויעשו כן בפרשת בשלח דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן וכן בכמה מקומות שדרשו כן. ונ"ל דודאי דבכל מקום דכתיב בתורה ויעש או ויעשו לא היה צריך לכתוב, דמסתמא כל המצות שצוה משה קיימו וקבלו היהודים ולא כתיב ויעש אלא להגיד שבחן, אבל הכא אי לאו קרא דכאשר צוה לא הוה דרשינן מקרא דויעש משה וגו' להגיד שבחן, דה"א דלגופא איצטריך שקיימו המצוה דליכא למימר פשיטא, דיש לומר דלאו מילתא דפשיטא דהא הקב"ה עצמו הצריך השתדלות לזה דקאמר למשה קח את הלוים ופירש"י קחם בדברים אשריכם וכו' מפני שכמה אזהרות ומיתות תלוים במצוה זו, וכן בכורי ישראל שיפסלו מלהיות משרתי השם מ"ה איצטריך לגופא לומר שקיימו מה שצוה, אבל שבחן אין ללמוד מכאן, לכך כתיב קרא דכאשר צוה לאשמעינן שבחן:

כן עשו להם. תמיד בני אהרן לבניהם:

כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרי עבודה במשא א״מ. כן פירש הספורנו. ונכלל בזה דברי מוסר אחר שנכנסו כמש״כ במקרא ט״ו. והיו אהרן ובניו מסייעים לזה:

כן עשו להם הכהנים ללויים [הלויים לכהנים]. ד״‎א כן עשו להם אהרן ובניו ללויים כמה שנאמר וזאת עשו להם וחיו וגו'.

כאשר צוה יי' כן עשו להגיד שבח העושין והנעשה בהם שאחד מהם לא עכב. דאל"כ למה לי הרי כבר נאמ' ויעש משה ואהרן וכל עדת בני ישראל ללוים ככל אשר צוה יי' את משה כן עשו להם בני ישראל אך קשה דמהכא משמע דמשום דכתיב לעיל מיניה קרא דויעש משה כו' ולא היה לו לחזור ולכתוב עוד קרא דכאשר צוה יי' כן עשו דרשו בו להגיד שבח העושין והנעשה להם כו' הא בלאו הכי הוה אמינא לגופיה הוא דאתא לומר שהמצוה הזאת שצוה השם למשה כבר קיימ' ולא להגיד שבח העושין והנעשה בהם א"כ גבי ויעש כן אהרן דלא כתיב לעיל מיניה שעשה אותה נימה לגופיה הוא דאתא לומר שקיים המצו' שנצטו' בה ולא להגיד שבחו של אהרן שלא שינה וכן גבי ויעשו כן דפרש' בשלח דלא כתיב לעיל מיניה שעשו כן נימא לגופיה הוא דאתא לומר שקיימו מה שנצטו ולא להגיד שבחן ששמעו לקול משה ולא אמרו היאך נתקרב אל רודפנו כו' וכן בכמה מקומות שדרשו בו אף על פי שלא נאמרו פעם אחרת נימא לגופיה הוא דאתא לומר שקיים מה שנצטוה וא"ת מפני שלא היה צריך להכתב דמסתמא כל המצות כלן שנצטוה משה לישראל אמרן ועשו אותן ישראל אם כן למה דרשו בפסוק כאשר צוה יי' את משה כן עשו ולא דרשו בפסוק הראשון של ויעש משה ואהרן:

שאחד מהן לא עיכב. דאם לא כן, "כן עשו" למה לי. ואם תאמר, פשיטא שאחד מהן לא עיכב, יש לומר, שלא היו מעכבים ישראל מלעשות, מפני שלקח הלוים לעבודתו, ובישראל לא בחר. והלוים לא היו מעכבין, אף על גב שהיו צריכין להיות נזהרים בקדושה, שמא יענשו. ומשה ואהרן לא היו מעכבין, ולא היו מקנאין בגדולה שלהם, שמתחלה היו הם לבד, ועכשיו גם הלוים עמהם. ואין להקשות, פשיטא, לא לכתוב "כן עשו" וממילא ידעינן שלא עיכב, שהרי בפירוש כתב (פסוק כ) "ויעש משה ואהרן", דודאי צריך לכתוב "כן עשו" לומר שהכתוב מדבר בשבחן, ומשבחן הכתוב על כך. ואם תאמר, לא לכתוב "כן עשו", ושבחם נילף מקרא קמא (שם), מן "ויעש משה ואהרן וגו'", דאם לא כן, פשיטא שעשו מצות ה', ויש לתרץ, דקרא (שם) לגופיה אתא, לומר שמיד שעשו באו לעבודה, כדכתיב (ר' פסוק כב) "ואחר כך באו הלוים לעבודה". אף על גב דצריך חמשה שנים ללמוד קודם שבא לעבוד, כמו שפירש רש"י אחר כך (פסוק כד), מכל מקום אותם שכבר היו בני שלשים באו לעבודה מיד, לכך כתב אחריו "ויתחטאו ואחר כך באו לעבוד וכו'":

פס'. ואחרי כן באו הלוים. מלמד שבתחלה היתה העבודה בבכורות. כן עשו להם. זהו שאמר למעלה (במדבר ד׳:י״ט) אל תכריתו את שבט משפחות הקהתי. ושמו אותם איש איש על עבודתו. שלא (ישם) מעבודה לעבודה שלא יהו השוערים משוררים ולא המשוררים שוערים:

כאשר וכו׳ שבח העושין וכו׳ דאל״כ הרי כתיב לעיל ככל אשר צוה וכו׳ אלא להגיד שבח של ישראל דאף על גב שהיה זה רעה להם שניטלה העבודה מהם וניתנה ללוים אפ״ה אחד מהם לא עכב. וכן אפי׳ לוי א׳ לא עיכב מלהתגלח ולהניפן. אף על גב שהיה קצת בזיון שכן שנינו באשת קרח שבזה השיאתו כמ״ש רז״ל:

כן עשו להם. אהרן ובניו לסדרם במשמרותם:

זאת אשר ללוים. שָׁנִים פּוֹסְלִים וְאֵין הַמּוּמִין פּוֹסְלִים בָּהֶם (ספרי; חולין כ"ד):

זאת אשר ללוים - מצוה חדשה שעדיין לא נאמרה שבפרשת מדבר סיני ובפרשת נשא צוה הקב"ה למנותם מבן ל' עד בן נ' שנה לעבוד ולמשא, לשאת את המשכן. ועתה בפרשה זו בא לפרש מצות עבודת משמרת משכן, אשר חמש שנים לפני ה-ל' שנה שאינו ראוי למשא, יהא ראוי ומצווה לשמירת משכן וכליו. ומבן נ' ומעלה שאינן ראוי לעבודת משא, יהא מצווה לעבודת שמירה, כמו שמפרש והולך.

מבן חמש ועשרים: יבא לסייע וללמוד (רמב"ן).

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא. פירש"י וקרא דכתיב לעיל מבן שלשים שנה בן כ"ה יבא ללמוד הלכות עבודה ולומד ה' שנים וכו'. וכתב הרמב"ן ואם כן יהיה פי' לצבוא צבא שיבא ליקהל בנקהלים באהל מועד שיעמוד עמהם ויראה תמיד עבודתם כדי שילמוד הלכות עבודה ולכך לא אמר כאן לעבוד עבודה כמו שאמר למעלה אלא לצבוא צבא באהל מועד שיהיה מן הצובאים באהל מועד. ועל דרך הפשט הנמנים על יד משה ואהרן היו מבן שלשים והם אשר הפקיד איש איש על עבודתו ועל משאו אבל בכאן ציוה כל אשר ידע בעצמו שבא לכלל כ"ה שנה יהיה כשר לעבודה ויבא בכל אות נפשו לעבוד עמהם אבל לא יהיה פקיד ונגיד על עבודה ידועה והטעם כי כל אדם נותן לבו במנין עשיריותיו כי משתנה בהם ויודע מתי יגיע לעשרים או לשלשים כי ידעו בו שכניו וקרוביו ואביו ואמו יודיעוהו אבל בהגיעו לכ"ה לא ירגישו בו כל כך ולכך לא ציוה למשה לטרוח למנות רק מבן ל' שהאיש נודע בהם. ור' אברהם אמר כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת אהל מועד ואינו נכון כי גם שם נאמר כל הבא לצבוא צבא בעבודת אהל מועד ונאמר ג"כ לעבוד ולמשא:

זאת אשר ללוים. ע"ד הפשט זאת הקצבה.

זאת אשר ללוים. תניא, יכול כשם שהלוים פסולין בשנים כך יהיו פסולין במומים, ת"ל זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וגו', זאת ללוים ואין אחרת ללוים ^ידר"ל אין דבר אחר מעכב בלוים, ופשוט דמדייק יתור המלות האלה, דהו"ל להשמיט המלות זאת אשר ללוים ולהתחיל מן מבן חמש ועשרים שנה והוי ידעינן דקאי אלוים, אחרי דכל הפרשה בלוים איירי. .
(חולין כ"ד א׳)

סימן יפה במשנתו בה' שנים. דמסתמא לא נתנה התורה אלו הה' שנים ללמוד אלא משום שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמודו, ואם כן מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השנים במשנתו שוב אינו רואה:

וזאת אשר ללויי' מכן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא לעבודת אוהל מועד. ידמה שתהיה בזה סתירה לפי מה שזכר מזה העניין בפרשת נשא שמנה הלויים מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה ובאר שם שאלו הם כל הבאים לצבא בעבודת אהל מועד ואמנ' התירו רז"ל זה הספק כשאמרו שאלו החמש שנים אשר מעשרים וחמש שנה עד שלשים שנה יבואו הלוים לצבא צבא בעניין עבודת אהל מועד לא לעבוד אבל התקבצו ללמוד סדר עבודתם איך תהיה וכשיהיו בני שלשים שנה יעבדו עם אחיהם:

זאת אשר ללוים. והטעם זאת הקצבה ואין מבן שלשים שנה מכחיש זה הפסוק כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל:

יבוא לצבא צבא. כמש״כ לעיל ד׳ כ״ב שהוא השיר:

זאת אשר ללוים בשנים פוסלים בהם ואין אחרת ללויים שאין מום פוסל בהם.אשר ללוים ולא אשר לכהנים שאין השנים פוסלים בהם בכהנים, ופרשה זו לא נאמרה אלא במדבר כמו ששנינו תנו רבנן בן לוי מבן שלשים ועד בן חמישים כשר לעבודה ושנים פוסלים בו בד״‎א באהל מועד שבמדבר שלא היו מיושבים והעבודה בכתף לפיכך לא היו נושאים את הארון אלא בני כח אבל בשילה ובית עולמים שהיו מיושבין וקבועים אין נפסלים אלא בקול. א״‎ר יוסי מאי קרא ויהי כאחד למחצצרים ומשוררים להשמיע קול אחד כאחד אפילו זקנים במשמע קול אחד שצריכים לבשם את קולם שיהא נראה כקול אחד הכי מיתניא והכי פירש״‎י בפרק הכל שוחטים.

מבן חמש ועשרים ובמקום אחר אומר מבן ל' שנה הא כיצד מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים ובן שלשים עובד מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שני' שוב אינו רואה. בפ"ק דחולין דמסתמא לא נתנה התור' אלה הה' שנים ללמודו אלא שהם הקצה האחרון שצריך לשהות בלמוד וא"כ מי שלא ראה סימן יפה בכל אלה השני' במשנתו שוב אינו רואה אבל החכם ראב"ע אמר ואין מבן ל' שנה מכחיש זה הפסוק כי מבן שלשים שנה הוא לעבודת משא ומבן כ"ה לעבודת האהל וזה החלוק אינו מובן מתוך המקראות שהרי שניהם יחד בלשון אחד הם כי אין הבדל בין לצבא צבא בעבודת אהל מועד ובין לצבא צבא לעבוד עבודה באהל מועד ואם אמ' זה כדי שלא יכחישו המקראו' זה את זה הנה כבר תרצום רז"ל מבן כ"ה לגמרא מבן ל' לעבודה ומי הכריחו לצאת מאשר גבלו ראשונים:

מבן כ"ה שנה. ולמעלה (נשא ד' ל') נאמר מבן שלשים שנה הא כיצד בן שלשים עובד בן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה (רש"י מרבותינו), ולשון המקרא עצמו יורה ע"ז, כי בבן שלשים אמר שם כמה פעמים לעבוד עבודה, אמנם כאן אמר יבא בעבודת אה"מ, ומכוונו שיבא עם הצובאים בעבודה, כשהלוי בן כ"ה יבא להקהל בתוך הנקהלים בעבודת אה"מ, שיעבוד עמהם ויראה תמיד עבודתם בכל יום ובלילה כדי שילמוד הלכות עבודה בתלמוד ובמעשה. ונ"ל שאין המכוון במקרא להכשיר את הלויים לעבודה רק מבן כ"ה ולמעלה ולא קודם לכן, דאם כן איך הפקיד דוד את הלויים מבן עשרים שנה ומעלה (דה"א כ"ג כ"ו), וכן בערכין (פ"ב מ"ו) תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה, דמשמעותו דמשיצא מכלל קטנות ראוי לעבודה, וכ"כ הרמב"ם (בפ"ג מכלי מקדש) אינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו (ע"ש ובכ"מ), אבל התורה דברה כאן מזמני החיוב, שמבן כ"ה ומעלה מחוייב ליכנס להתלמד בעבודה, אבל קודם זה אין החיוב מוטל עליו אבל הרשות בידו ליכנס להתלמד. ובחנם טרחו הרשב"ם והראב"ע ליישב סתירת המקראות, ואין לדבריהם יסוד בלשון המקרא, ודרז"ל מיוסדים על אדני האמת ומבואר היטב משנויי הלשונות, במ"ש שם לעבוד עבודה וכאן אמר יבא בעבודת אה"מ. (והנה ממה דאמר קרא מבן כ"ה שנה ומעלה משמע שבא להורות שזמן החיוב להתלמד הוא אחר שכבר עברו עליו כ"ה שנים והתחיל ליכנס בשנת כ"ו, כי בלא מלת ומעלה היינו אומרים שבתוך שנת כ"ה כבר חיובו עליו, כמו כבשים בני שנה שבכל התורה שפי' באמת תוך שנתם, לכן הוסיף מלת ומעלה (עתוס' פסחים ז' ד"ה משש שעות ולמעלה). ובעל משכיל לדוד האריך בזה דברים שאינם נכונים לדעתי, והוא פשוט). וראיתי לרמב"ן שכתב על מאמר רז"ל בזה, לא ידעתי אם זה דברי הכל לרז"ל, כי בלשון יחיד אני שונה אותו בספרי, ר' נתן אומר כתוב אחד אומר מבן כ"ה וגו', וגם נראה שהם דברי אסמכתא שנהגו התלמידים ללמוד בהלכות עבודה ה' שנים יעו"ש. ולא ידעתי הא מאמר זה הוא סתמא דתלמודא דידן (בחולין ד' כ"ד), וגם בספרי שלפנינו אינה שנויה בלשון יחיד רק סתם, כתוב אחד אומר, ולא הוזכר בשם ר"נ:

זאת אשר ללוים כבר בארתי (תורה אור צו סי' כ"ג באורך) שמלת זאת מציין תמיד או נרמז קרוב, או התיחדות, זה ולא אחר. ובא למעט שאין מום פוסל בלוים ומובא בחולין (דף כד):

לפי רש"י על הלוי לבא לאהל מועד מבן חמש ועשרים שנה כדי ללמוד את מלאכת הלויים במשך חמש שנים, עד שיתחיל לעבוד בעצמו, ורק מגיל חמישים שנה ומעלה עוסק הלוי בעבודת שמירה. רשב"ם חולק על הסבר זה (מן הסתם בגלל שאין שום איזכור בדברי הכתוב לרעיון שהלוי חייב ללמוד במשך חמש שנים). לדבריו, פסוק כו שאומר שהלוי ישמור את המשכן אבל לא יעבוד, מדבר גם על לוי מגיל עשרים וחמש עד גיל שלושים, וגם על לוי מעל גיל חמישים. אך ראה גם רמב"ן שנדרש לדברי ראב"ע, שהם כדברי רשב"ם, אלא שהם בקיצור נמרץ - והוא מקשה עליו מהמסופר בספר דברי הימים. עיין שם. (פ' בהעלתך תשמ"ח)

פס'. זאת אשר ללוים. שנים פוסלין בלוים ואין המום פוסל בהם. רבי נתן אומר כתוב א' אומר מבן כ״ה שנה. וכתוב אחד אומר (שם) מבן שלשים שנה כיצד יתקיימו שני פסוקין הללו אלא מבן כ״ה לתלמוד ומבן שלשים לעבודה. מיכן אמרו כל תלמיד שלא ראה סימן ברכה במשנתו בה' שנים שוב אינו רואה:

מבן כ״ה ובמקום אחר וכו׳ ההרגש שמבחוץ הוא דבשלמ׳ לעיל בפקודי משה דכתיב מבן שלשים שנה ומעלה ניחא דר״ל שימנה לבא לעבוד עבודה כל מי שנמצא באותה שעה מבן שלשים שנה ומעלה כלומר יותר מבן ל׳ עד חמשים אבל כאן שהכתוב בא ללמד הדין לדורו׳ מכמה שנים יבאו הלוים להתחיל בעבודה לא שייך תיבת ומעלה שהרי כיון שהכתוב קצב לו זמן מיד בהגיע אותו הזמן הוא צריך וחייב לבא לעבוד וא״כ הול״ל מבן כ״ה שנה בא לצבא צבא ולא לכתוב ומעלה דמשמע דר״ל דמשם ומעלה הוא זמנו אם ירצה ואם לאו כל אימת דבעי ליתי דזימניה הוא עד בן נ׳ ולא כן הדבר דלאו ברשותיה הוא אלא חייב לבא מיד בהגיע זמנו. ומאי ומעלה לכך מפרש דכתיב ומעלה כלומר דלפי האמת אין מתחיל זמן עבודתו עדיין מבן כ״ה עד שנת ל׳ וזהו דכתיב ומעלה כלומר למעלה מכ״ה הוא זמנו אלא דמבן כ״ה בא ללמוד:

מבן חמש ועשרים. וּבְמָקוֹם אַחֵר אוֹמֵר "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה" (במדבר ד'), הָא כֵיצַד? מִבֶּן כ"ה בָּא לִלְמֹד הִלְכוֹת עֲבוֹדָה וְלוֹמֵד חָמֵשׁ שָׁנִים וּבֶן שְׁלֹשִׁים עוֹבֵד, מִכָּאן לְתַלְמִיד שֶׁלֹּא רָאָה סִימָן יָפֶה בְּמִשְׁנָתוֹ בְּחָמֵשׁ שָׁנִים שׁוּב אֵינוֹ רוֹאֶה (ספרי; חולין כ"ד):

מבן כ"ה שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד - מלאכת שמירה כמו שמפרש לפנינו: ושרת את אחיו לשמור משמרת.

וע"ד המדרש זאת אשר ללוים אין זאת אלא תורה שנאמר (דברים ד) וזאת התורה, והלוים היו מורי התורה כענין שכתוב (שם לג) יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

זאת אשר ללוים. תניא, יכול כשם שהשנים פוסלין בלוים כך יהיו פוסלין בכהנים, ת"ל זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וגו', זאת ללוים – ולא לכהנים ^טוכמש"כ באות הקודם. .
(שם שם)

וטעם לצבא. להמנות עם צבא העובדים:

בעבודת א״מ. לתקונים שבמשכן דדוקא למשא שנדרש לכח היה הצווי דוקא בן שלשים אבל לתקן שיהיה הכל על מתכונתו כשר בן כ״ה. אלא שלא נמנה אלא מי שראוי לכ״ד היינו למשא ג״כ:

מבן חמש ועשרים שנה. ולהלן בפרשת במדבר הוא אומר מבן שלשים שנה ומעלה אלא לפי הפשט לכל הלויים נאמרה פרשה זו מבן חמש ועשרים שנה יבאו כולם לעשות מלאכות קלות כגון לשמור שלא יכנס זר במשכן ולשיר עד שיהיו בני שלשים שמכאן ואילך הם בכחם וישאו בני קהת בכתף ובני גרשון ומררי יתעסקו בטעינת ופריקת העגלות והורדת והקמת המשכן.

לצבא צבא. פירוש להתאחד עם החברה (זיך דעם פעראיין אנצושליסען) כי עיקר הוראת צבא הוא התאחדות והתחברות, כמ"ש בבא י"ב מ"א צבאות, וממה שאמר כאן, יבא לצבא, העתיד והמקור, ולעיל (דף ל') בבן שלשים אמר הבא לצבא, ההווה והשם יורה ג"כ על אמתת

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה ולמעלה כשצוה למנות את הלוים הראוים לעבודה לא מנה רק מבן שלשים, רק שם אמר אצל בני קהת לעשות מלאכה בא"מ ואצל בני גרשון לעבוד עמדה בא"מ ואצל בני מררי לעבוד את עבודת א"מ, מבואר שבני שלשים יש להם חיוב וחלק במלאכה ובעבודה עצמה, וכאן אמר לצבא צבא בעבודת א"מ היינו שיצבאו בעבודה שעובדים אחיהם שהם בני שלשים צריך שימצאו שמה בני חמש ועשרים לראות וללמוד סדרי העבודה וכן פי' בחולין (שם):

ובאמת דברי רמב"ן באשר לציווי המנין מגיל שלושים ולא מגיל עשרים וחמש, הם קשים. לדבריו, כל אדם מכיר על עצמו ומכירים בו קרוביו כשהוא מגיע לעשיריות של שנותיו, מפני שבהן משתנות תכונותיו, אבל כשהוא מגיע לגיל עשרים וחמש שנה - אין הדבר ניכר עליו כל כך, וזה קשה, שהרי לגבי בהמה, צריך מי שחפץ להקריבה לדעת את הגיל אפילו ביחידות של שנים, כלומר "הנהלת חשבונות" מדויקת הרבה יותר מאשר לגבי בני אדם. ועוד: מה לגבי "בן י"ג למצוות, בן י"ח לחופה"? (פ' בהעלתך תשנ"ז)

וע"ד הקבלה זאת אשר ללוים כמו (תהילים קי״ח:כ״ג) מאת ה' היתה זאת, והיא הברית שנאמר (בראשית י״ז:י׳) זאת בריתי, ובשבט לוי כתיב (דברים ל״ג:ט׳) ובריתך ינצורו, ובפקודי הלוים נאמר (במדבר ג׳:ל״ט) על פי ה' כי זאת היא מדתם.

מבן חמש ועשרים שנה. יכול אף בשילה ובבית עולמים כן, ת"ל (פ׳ במדבר) לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף ^טזפסוק זה כתיב בפ' במדבר בענין פסול הלוים בשנים, ולכן דרשינן דרק בעבודת הכתף הם פסולים בשנים, והיינו רק בזמן שהיו הלוים נושאים את המקדש ממקום למקום, וזה היה רק בזמן היותם במדבר, משא"כ בשילה ובית עולמים, ר"ל בביהמ"ק ונקרא בית עולמים ע"ש הכתוב (מלכים א ח׳:י״ג) מכון לשבתך עולמים היינו לדורות, היתה כל עבודת הלוים רק שוערים ומשוררים, שאז אין נפסלים בשנים רק בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה. –
והנה לא נתבאר מפורש מאימתי הלוים כשרים לעבודה לדורות שאז אינם פסולים בשנים. ורמב"ם פ"ג ה"ז מכלי המקדש כתב, ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש, שנאמר (ס"פ במדבר) איש איש על עבודתו, עכ"ל. והנה לא מצינו בשום מקום דרשה זו בסמיכות על זה הפסוק, ורק הרמב"ם בעצמו הביא לסמך פסוק זה כדרכו בחבורו. והנה לפי הנודע דבן י"ג שנה ויום אחד נקרא איש א"כ כשר כל לוי בן י"ג שנה ויום אחד לעבודה, ומ"ד במשנה י"ג ב' אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, צ"ל לדבריו דהיינו פחות מבן י"ג שנה, אבל לא נתבאר לפי זה מה דאיתא בדה"י א' כ"ג שמנה דוד מספר הלוים לעבודת בית ה' מבן עשרים שנה ומעלה, יעו"ש, וצ"ע בזה. .
(שם שם)

רש"י ד"ה מבן חמש ועשרים, ...מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה. ע"כ. והוא גמרא בחולין (כד ע"א). וקשה לי: (א) למה אין כאן מסקנה מאי־ראיית סימן יפה אחר חמש שנים? (ב) כיצד הדבר מוכח מכאן? והרי בסך הכל יש כאן משום נסיון להכריע בין שני כתובים המכחישים זה את זה? (ג) מה יש ללמוד בעבודת הלויים במשך ה' שנים? (ד) מי עשה את העבודות הללו בה' השנים הראשונות כאשר הכל למדו? (פ' בהעלתך תשס"ו) באשר לשאלות (ב-ג) כתב רא"ם: ממה שנתנה התורה שיעור חמש שנים ללימוד הלכות העבודה, הרי שזהו הקצה האחרון שצריך לשהות בלימוד. ולפי "משך חכמה" על אתר אם הצליח הלוי בלימודיו, יכול להכנס כבר מגיל עשרים וחמש, ואינו זקוק להשלמת חמש שנות לימודים. וראה "כסף משנה" על הרמב"ם (הלכות כלי המקדש ג, ז). לדבריו, חכמת המוזיקה היא חכמה גדולה המצריכה לימוד חמש שנים.

מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבא צבא בעבודת אהל מועד. ולמעלה בסדר נשא (שם ד) אמר ומבן שלשים שנה.

מבן חמש ועשרים שנה. הובא לעיל פ׳ במדבר (י׳, ג׳) בפסוק מבן שלשים שנה.

וע"ד הפשט מבן שלשים לעבודת משא ומבן חמש ועשרים לעבודת האהל, וזהו שהזכיר כאן לצבא צבא, כלומר להמנות עם צבא העובדים במשמרותם עם הזקנים.

וע"ד מדרש רז"ל, מבן חמש ועשרים ללמדם הלכות עבודה חמש שנים, ומבן שלשים לעבודה מכאן למדו כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה.

ולא יעבד עוד. עֲבוֹדַת מַשָּׂא בַּכָּתֵף, אֲבָל חוֹזֵר הוּא לִנְעִילַת שְׁעָרִים וְלָשִׁיר וְלִטְעֹן עֲגָלוֹת, וְזֶהוּ וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו — עִם אֲחוֹהִי, כְּתַרְגּוּמוֹ:

ולא יעבד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות לשון רש"י (רש"י על במדבר ח׳:כ״ה) אבל בספרי (בהעלתך סג) לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותם בני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מנינם מבן שלשים ועד חמשים אלא במשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתם כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיו פקודתם במשא הארון מבן שלשים ועד בן חמשים לא היו ממנין אותם לשיר שהוא עיקר עבודה של לוים אלא בראויים למשא שכל הממונים לשיר ראויים בעבודת כולם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשים ועד חמשים אפילו לשיר נמנו כולם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולים בו אבל לנעילת שערים או לטעון עגלות כולם כשרים הם ועוד כתוב (במדבר ד׳:מ״ז) מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין (כד) יכול אף בשילה ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב למעלה רש"י בסדר נשא (ד מז) א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר (דברי הימים א כג ג) ויספרו הלוים מבן שלשים שנה ומעלה וכתוב (שם פסוקים ד ה) מאלה לנצח על מלאכת בית ה' עשרים וארבעה אלף וגו' וארבעת אלפים מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל כי עד שנבנה הבית שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים בשיר אלא בראויים למשא אבל חזר דוד למנותם מבן עשרים לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר (סוף הדבור הקודם):

ומבן חמשים ישוב מצבא העבודה - של משא. כדכתיב בפרשיות של מעלה מבן ל' ועד בן נ'.

ולא יעבוד עוד. עבודת משא בכתף אלא חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות כך פירש"י. והקשה עליו הרמב"ן א"כ שראוי לעולם לשיר גם כשיזקין למה נמנו בני גרשון ומררי מבן ל' עד בן נ' כיון שכל עבודתם כשרה בזקנים. ופי' הוא שגם לשיר אינו ראוי אלא מבן ל' עד נ' ולכך נמנו בני גרשון ומררי כך וכך הביא לשון הספרי מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון:

ומבן חמשים שנה ישוב. תניא, א"ר אבא בשם ר׳ לוי, חנה ע"י שהרבתה בתפלה קצרה ימיו של שמואל, שאמרה [ש"א א׳] וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמשים שנה, דכתיב ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה, הוא שהכתוב אומר (משלי י״ד:כ״ג) בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור ^יזושמואל לוי היה, וקשה לי דרשה זו בכלל, דהלא מצוה זו דאחר חמשים שנה ישוב אינה מצוה לדורות ורק לשעתה במדבר היתה, ולדורות אינו פסול רק אם נחלש מרוב זקנה כמבואר בדרשות בפ' הקודם, וצ"ל דאסמכתא בעלמא היא ואין משיבין על האגדה, ובכלל הענין מריבוי תפילה בארנו במקום אחר, ועיין ס"פ זו בפסוק אל נא רפא נא לה. .
(ירושלמי ברכות פ"ד ה"א)

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. פירש"י עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו ושרת את אחיו כתרגום עם אחוהי עכ"ל. מה שפירש"י קאי אבני קהת דאי אבני גרשון ובני מררי מאי קאמר אבל חוזר הוא ולטעון עגלות הרי תחלת עבודתם בכך כמו שפירש"י בסמוך וכל לוי הנפסל בשנים פסול לעבוד עבודה שהיה רגיל בה תחלה אלא אבני קהת קאי הלכך בני קהת שהיתה עבודתם עבודת משא בכתף מתחלה היו פסולים בה כשנפסלים בשנים אבל היו חוזרים לטעון עגלות כיון שלא היתה עבודתם מתחלה בכך אבל בני גרשון ובני מררי שהיתה עבודתם פריקת המשכן וטעונתו בעגלות עליהם מתחלה היו נפסלים בה כשנפסלו בשנים אבל היו חוזרים לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן. ומה שפירש"י אבל חוזר הוא לנעילת שערים היינו בשילה ובית עולמים אבל טעינת עגלות היתה במדבר. כך פי' הרב:

בכתף. דקשה לרש"י הא כתיב אחר כך ושרת את אחיו, אלא עכ"ל ולא יעבוד עוד עבודת בכתף, וזהו שאמר אחר זה ושרת את אחיו שר"ל עם אחיו. אבל לא נחשוב כמשמעו שהוא שירות עבד את אדוניו, אלא ושרת עם אחיו בני מררי וגרשון בנעילת שערים וטעינת העגלות ולשיר:

ומבני חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. ר"ל עבודת משא כי בסבת זקנתו יהיה חלוש. ואמנם ישרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ר"ל לשמור המקדש על האופן שנבא' בפרשת קרח בגזרת הצור:

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד וגו׳. ושרת את אחיו וגו׳ לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד וגו׳.
ר״ל מי שבזמן שנבחרו היו קודם חמשים ואח״כ נעשו [חמשים], אז לשאר דברים כשרים רק לכתף לא. ומה שאמר עוד הפעם לא יעבוד סתם, ר״ל מי שהיה בן נ׳ אז, שוב אינו ראוי לשאר דברים מן עבודת הלויים רק לשמירה, דזה נקרא ״שרות״, עי׳ רש״י בכורות דף ל׳ ע״ב, כן ר״ל.

ומבן ב' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ומבן אדם חציר ינתן שכיון שהגיע לכלל חמשים שנה אין בו כח לעבוד עבודה וכחציר ינתן:

ישוב מצבא העבודה. העבודה המיוחדת שהוא המשא:

ומבן חמשים. שתשש כחו קצת:

ומבן חמשים שנה ישוב כל אחד מצבא העבודה המוטלת עליו, בני קהת מעבודת משא בכתף ובני גרשון ובני מררי מטעינה ופריקה והורדה והקמה וחוזרין אלו ואלו לשיר ולשמור שלא יכנס זר במשכן.

ולא יעבוד עוד עבודת משא בכתף אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי כתרגומו. פירוש האי קרא דולא יעבוד עוד בעבוד' הכתף בלבד קמיירי דמדכתיב בתריה ושרת את אחיו שהם בני גרשון ומררי שעבודתן בנעילת שערי' ובשיר ובטעינת העגלו' שנתן להם משה מאות' שהביאו' הנשיאים שתים לבני גרשון וארבע' לבני מררי למדנו שפי' ולא יעבוד עוד אינו אלא בעבודת הכתף שאינו נמצא אלא בבני קהת בלבד וזהו אמרו וזהו שכתב אחריו ושרת את אחיו ואמר שפי' את אחיו עם אחוהי שלא נחשוב שפי' את כמשמעו והוא שרות העוב' את אדניו ומה ששנו בספרי ושרת את אחיו מגיד שחוזר לנעילת שערי' ולעבודת בני גרשון לאו דוקא בני גרשון דסתם אחיו לגרשון ומררי משמע אלא הה"נ בני מררי ששניהם יחד אין עבודתן אלא בטעינת העגלות ובשיר ובנעילת שערי' אלא שתפש בני גרשון הסמוך לפרשת בני קהת שעבודתן בכתף וכן הא דנקט ולנעילת שערים לאו דוקא אלא הה"נ לשיר שגם הוא בכלל עבודת בני גרשון הוא כמו טעינת העגלות אלא שהשמיטוהו מפני שאינו שרות ולא תפול עליו מלת ושרת את אחיו ואע"פ שנקרא עבודת עבודה עבוד' לעבודה אחרת שם עבודה נופל אפי' שאינ' שרות שהרי גבי ולעבדו בכל לבבכם דרשו בו בת"כ אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה. אבל הרמב"ן ז"ל טען ואמר אבל בספרי לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון וכן נראה שאם כדברי הרב למה לא היו ממנין אותן בני עשרים לשיר ולנעילת שערי' ולטעון העגלות עד שיזקינו ולמה היה מניינם מבן ל' ועד בן חמשים אלא למשא בלבד ועוד בני גרשון ובני מררי שכל עבודתן כשרה בזקנים למה נמנו כן אלא כיון שהיתה פקודתם במשא אהרן מבן שלשים עד בן נ' לא היו ממנין אותן לשיר שהוא עיקר עבודתן של לוים אלא בראויין למשא שכל הממונים לשיר ראויין בעבודת כלם ומתוך שנמנו בני קהת מבן שלשי' ועד בן חמשים אפי' לשיר נמנו כלם כן שלא יהיו בני גרשון ובני מררי בשנים אלו כשרים לשיר ובני קהת פסולין בו אבל לנעילת שערי' ולטעון העגלות כלם כשרים הם ועוד כתוב מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן נ' שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין יכול אף בשילה ובבית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב רש"י ז"ל בסדר נשא אם כן אף לשי' נפסלו בזמן שהעבודה בכתף וכן בדברי דוד נאמר ויספר הלוים בזמן שלשים שנה ומעלה וכתיב מאלה לנצח על מלאכת בית יי' עשרים וארבעה אלף וארבעת אלפים מהללים ליי' בכלים אשר עשיתי להלל בו עד שנבנ' הבי' שהיה להם משא בכתף לא היו ממנים לשיר אלא בראויין למשא אבל חזר דוד למנותן מבן כ' לצורך הבית כשנבנה כמו שנתבאר עכ"ד. ונ"ל שאין מכל אלו טענה כלל על דברי הרב כי מה שאמר אבל בספרי לא אמרו אלא מגיד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון כלומר ולא לשיר כדפירש רש"י ז"ל אינה טענה כי כבר יתכן לפרש לנעילת שערים וה"ה נמי לשיר דומיא דולעבודת בני גרשון דהה"נ לעבודת בני מררי כדלעיל יעוד שלא יתכן לפרש דוקא לנעילת שערים ולא לשיר כדפירש הרמב"ן ז"ל דאם כן יחוייב לפרש ושרת את אחיו שהוא מורה דוקא על השירות שעושין אחר הנ' שפסולין לשי' לפי דעתו ואין זה נכון שהרי ושרת את אחיו סתם כתיב ומשמע אף לעבודתם שעובדים קודם הנ' שהוא השיר. ומה שטען עוד שאם כדברי הרב למה לא היו ממנים אותם בני כ' לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו אינה טענה כי מי גלה לו שטעינת העגלות היא נוהגת בהם עד שיזקינו והלא כתוב מבן שלשים ועד בן נ' לעבוד ולמשא ולא יותר אבל הרב ז"ל יפרש שהמניין הזה שמשלשים ועד נ' הם השנים שהלוים מחויבים בכל מיני העבודות של כל א' מבני לוי לא בשנים האחרות שבשאר השנים אין משא בכתף לבני קהת וטעינת העגלות לבני גרשון ולבני מררי בחיוב ומעתה מה שטען על דברי הרב למה לא היו ממנין אותם מבני עשרים לשיר ולנעילת שערים ולטעון העגלות עד שיזקינו אינה טענה כי המנין הזה אינו אלא להודיע שנות החיוב לכל מיני העבודות של כל אחד ואחד מבני לוי ואיך יכתוב השנים הכשרות לשיר ולנעילת השערים ולטעון העגלות עד שיזיקינו שאין בם משא בכתף לבני קהת ולא טעינת העגלות לבני גרשון ולבני מררי. גם מה שטען ולמה לא היה מניינם מבן שלשים ועד בן נ' אלא למשא בלבד אינה טענ' כי הרב סובר שמנינם זה לכל מיני העבודות של כל אחד מבני לוי היתה ולא למשא בלבד. גם מה שטען שמאחר שבני גרשון ובני מררי כל עבודתן כשרה בזקנים למה נמנו כן אינה טענה כי המנין של בני גרשון ומררי הוא בעבור טעינת העגלות שאינן מחוייבין בחיוב רק מל' ועד נ' ומה שטען עוד מבריתא דפ"ק דחולין דתניא יכול אף בשילה ובבית העולמים כן תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמו שכתב רש"י ז"ל בסדר נשא אם כן אף לשיר נפסלו בזמן שהעבוד' בכתף לא הבינותי איך חייב מזה שבזמן שהעבודה בכתף נפסלו הלוים אף לשיר אם מפני שכתוב במקרא הזה עבודת עבודה שהוא השיר ועבוד' משא שהיא העבודה בכתף ובאמרו בשניהם יחד מבן שלשים ועד בן חמשים למדנו שמחמשי' ומעלה פסולין בשניהם יחד זה שבוש בלי ספק כי המקרא הזה אינו מורה אלא על החיוב והמחיוב מזה הוא שמבן נ' ומעלה אינו בחיוב לעשותה לא שהן פסולין לעשות והראי' על שהמקר' הזה אינו מורה על פסול מברייתא דפ"ק דחולין דקתני זאת אשר ללוים מת"ל לפי שנאמר ומבן נ' שנה ישוב מצבא העבודה למדנו ללוי' שהשנים פוסלות בהם יכול מומין פוסלין בהם ודין הוא כו' תלמוד לומר זאת אשר ללוים זאת ללוים ואין אחרת ללוים משמע דאי לאו קרא דומבן נ' שנה ישוב מצבא העבוד' לא למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם אע"פ שכתו' בהם מבן ל' שנה ועד בן נ' שנה ומה שכתב הוא בספרי ועוד כתוב מבן ל' שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד ודרשו בשחיטת חולין יכול אף בשילה ובית עולמים כן תלמוד לומר לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דמשמע דקרא דמבן שלשים שנה ומעלה ועד בן נ' שנה בפסול השנים קמיירי ולפיכך אמרו על המקרא הזה יכול אף בשילה ובבית עולמים כן אין בנוסחאות שלנו כן אלא ברישא דבריתא אמרו זאת אשר ללוים מת"ל לפי שנאמר ומבן נ' שנה ישוב למדנו ללוים שהשנים פוסלות בהם יכול מומין פוסלין בהם כו' תלמוד לומר כו' יכול אף בשילה ובבית העולמים כן ת"ל כו' אלמא האי יכול דבריתא אקרא דומבן נ' שנה ישוב שלמדנו ממנו פסול השנים קאי ולא אקרא דמבן שלשים שנה ועד בן נ' שנה כמו שכתב הוא וא"כ גרסתו המשובש' גרמה לו כל זה אך מה שקשה בעיני על פי' רש"י ז"ל מאותה ברית' דפ"ק דחולין הוא דמדקאמר לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף משמע שהקס"ד היה רוצה לפסול עבודה אחרת חוץ מעבודת הכתף בשילה ובית העולמי' ולפיכך השיב לו לא אמרתי שהעבודה שהיא חוץ מעבודת הכתף פסול בה אלא בזמן שהיתה העבודה בכתף אבל בשילה ובית עולמים שלא היתה עבודה בכתף אין שום עבודה אחרת פסול בה ואי כדפרש"י ז"ל שאין עבודה אחרת פסול בה במדבר אלא עבודת משא הכתף בלבד מאי לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף דקאמר לא אמרתי אלא בעבודת הכתף מיבעי ליה ועוד מדקאמר יכול אף בשילה ובית עולמי' כן משמע שבמדבר היה הפסלות נוהג אף בעבודת הנוהגות בשיל' ובית עולמים שהוא עבודת השיר דאס"ד אף במדבר לא היה הפסלות נוהג אלא בעבודת הכתף אם כן בשילה ובית עולמים שלא היה שם עבודת כתף פשיטא דאין פסלות שנים נוהג בהם ומאי יכול אף בשילה ובית עולמים כן דקאמר והרי רש"י ז"ל עצמו פירש גבי יכול אף בשילה ובית עולמים כן יכול אף בשילה ובית עולמים שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררי' יהיו נפסלים בשילה משמע שבמדבר נפסלין היו באלה ושמא י"ל דהכי קאמר יכול כמו שהשנים פוסלות בלוים במדבר יהיו פוסלות אף בשילה ובית עולמים כן וכמו שהן פוסלות במדבר העבודה היותר כבדה שבעבודות שהיו להן בעת ההיא והיא עבודת המשא בכתף לבני קהת והעבודה של טעינת העגלות לבני גרשון ומררי אף בשילה ובית עולמים כן שיהיו השנים פוסלות העבודה היותר כבדה בעת ההיא תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא לא אמרתי שהשנים פוסלות בהן רק בזמן שהיה המשא בכתף אבל בשילה ובית עולמים שלא היה שם עבודה בכתף אין השנים פוסלות בהן אי נמי יש לומר שהבריתא הזאת חולקת עם ההיא דספרי שזאת הבריתא סוברת דקר' דלא יעבוד עוד פוסלת כל מיני העבודות אפילו נעילת שערים ועבודת בני גרשון חוץ משמירת המשכן שזו אינה בכלל עבודה שזהו המובן מקר' דושרת את אחיו באהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד והבריתא דספרי סוברת דקרא דלא יעבוד עוד במשא בכתף בלבד קמייר' שהיא עבודה קשה ואין הזקנים יכולין להתעסק בה אבל בעבודות הקלות שיכולין גם הזקנים להתעסק בהן כגון נעילת שערים ושיר וטעינת העגלות של בני גרשון שאינה אלא מיריעות ומכסים וקלעים וכיוצא בהם אין השנים פוסלות בהן לפיכך פירשו קרא דושרת את אחיו בכל שאר העבודות חוץ מעבודת משא בכתף:

ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו יש הבדל בין עבודה לשרות שעבודה הוא מה שיש בה יגיעה והשרות אין בו יגיעה, אבל גם דבר שאין בו יגיעה רק שהוא עבודת ה' מיוחד בפ"ע קרוי עבודה. וע"כ ממ"ש ושרת את אחיו ידעינן שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון שהיא מלאכה שאין בה יגיעה ואינה עבודה בפ"ע רק מסייע את אחיו, לאפוקי מלאכת השיר הגם שהיא מלאכה שאין בה יגיעה היא עמדה חשובה בפ"ע ונכלל בכלל ועבודה לא יעבוד, ורש"י ז"ל כתב שחוזר לעבודת השיר ג"כ ולא כן דעת הספרי, והרמב"ן הביא ראיה ממ"ש בחולין יכול אף בשילה ובית עולמים ת"ל לעבוד עבודה ועבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעמדה בכתף והרי עבודת עבודה היא השיר כמ"ש רש"י שם א"כ אף לשיר נפסלו בזמן שהעבודה בכתף עיי"ש. ור' יהודה מדייק מ"ש שנית ועבודה לא יעבוד שהוא מיותר, שבא לדייק שרק מי שמשרת את אחיו עמדה לא יעמד שהוא הלוי שעומד לשרת ולסייע להכהנים הם נזהרו שלא יעבדו יותר מחמשים רק ישרתו, אבל הכהן שאינו משרת יעמד גם אחר חמשים כי לא יוכל לקיים בו ושרת את אחיו. ומ"ש אבל משנכנסו לארץ אין נפסלים אלא בקול מובא בחולין ולמד לה מקרא. והנה נוסחת הספרים אין לה פי' והמפ' נדחקו והגר"א מחק כל מאמר ר' יהודה אומר והכניס מאמר אחר במקומו וזה נוסחו רבי אומר הואיל ואמרה תורה עמד בב"ה ולא יעמד בחמשים אם למדתי שעובד בכ"ה כל עמדות כך לא יעמד מחמשים כל עבודות, ת"ל לא יעמד עוד ושרת את אחיו, וגרסתי טובה ואמתית, ועי' מה שהאריכו בענין זה הרמב"ם בס' המצות (מצוה ל"ד) והרמב"ן בהשגותיו (בשרש השלישי) והמג"א ובמ"ש די להבנת דברי הספרי על פי דרכנו:

רש"י ד"ה ולא יעבד עוד, עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות וכו'. כלומר כתוב זה נאמר לגבי בני קהת בלבד, אשר לאחר היותם בני חמישים שנה לא יעבדו עוד עבודת משא בכתף, אלא עבודות אחרות של בני גרשון ומררי, כמו נעילת השערים ופתיחתם, שירת הלויים, וטעינת העגלות ופירוקן. (פ' בהעלתך תש"ן)

אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות. כלומר, הא דכתיב "לא יעבוד", אינו רוצה לומר ששום עבודה לא יעבוד, אלא קאי על עבודת משא, אבל שאר עבודה יעבדו, כגון שיר ונעילת שערים – דלא תליא במשא – היה חוזר. ומה שכתב רש"י לישנא ד'חוזר', אף על גב שמתחלה לא נפסל, יש לומר שקודם חמשים היה אסור בשאר עבודות, לפי שכל העובד במשא אסור בעבודה אחרת, דאפילו משורר שעבד בנעילת שערים חייב מיתה. ובספרי בפרשת קורח (להלן יח, ג) וכבר הלך רבי יהושע בן חנניה לסייע את רבי יוחנן בן גודגדא, אמר חזור בך, שאתה מתחייב בנפשך, שאני מן השוערים ואתה מן המשוררים, עד כאן. ולשון 'חוזר' כלומר שהוא חוזר לעבודה אחרת. ועוד, דאיירי בבני קהת, שאין להם עגלות כלל (לעיל ז, ט), וקאמר שהוא חוזר לעבודה אחרת, לעבוד עם בני גרשון. וכן בהדיא קאמר בספרי 'אבל חוזר לעבודת בני גרשון', ואם כן בבני קהת מדבר, ושייך בזה חזרה:
‎אבל מדברי הרמב"ן נראה שכל עבודה שהם מותרים אחר חמישים – מותרים גם כן קודם שלשים, והשתא הוי שפיר בלאו הכי לשון 'חוזר לשיר ולנעילת שערים ולטעון עגלות', עבודה שהיה לו קודם שהיה בן שלשים. וטעמיה דידיה, שאלו עבודות כיון שאינם תלוים בשנים, שהרי הם כשרים לו אף אחר חמישים, מותרים אף קודם שלשים, דשנים אין פוסל בהם. ולפיכך הקשה הרמב"ן, אם לאחר חמשים מותרים לעבודת השיר ו [כן] קודם שלשים, למה לא היה מונה אותם הכתוב רק מבן שלשים ולמעלה לעבודה, היה גם כן למנות אותם מבן עשרים ועד שיזקין לעבודת השיר:
‎ותירץ הרא"ם, דלא מנה הכתוב אלא בעבודה שהם מחוייבים, והיינו מבן שלשים עד חמשים, אבל שאר השנים אינם מחוייבים לעבוד שום עבודה במשכן, לפיכך לא מנה אותם הכתוב, כיון שלא נתחייבו. ובזה יתורץ גם כן הקושיא השניה שהקשה הרמב"ן; בני גרשון ומררי, שלא היה להם עבודה בכתף, אם כן למה נמנו [מבני שלשים עד חמישים], שהרי הם מותרים לעבוד לעולם. ומתרץ הרא"ם, דבני גרשון ומררי נמנו מבני שלשים עד חמשים, שאז הם מחויבים לעבוד במשכן, אבל אחר כך, וקודם לכן, אינם חייבים לעבוד במשכן, ולפיכך לא נמנו, דאין המנין שלהם רק לחייבם בעבודה:
‎ודברי תימה הן, דבני גרשון ומררי למה יהיו חייבים בני שלשים ועד חמישים, ואחר כך לא יהיו חייבים, כיון דהזמן לענין עבודתם אחד להם. וגם מה שהוא מחלק כי מבן שלשים עד חמשים חייבים לעבוד, אבל בשאר השנים אינם חייבים לעבוד, אין נראה, דמה סברא לחלק, כי למה יהיה מבן שלשים עד חמשים חייב לעבוד, ובשאר השנים אינו חייב לעבוד, שכיון שהוא כשר לשיר ולנעילת שערים ולטעון בעגלות, למה לא יהיה חייב בעבודתו:
‎אבל לא ידעתי מניין להרמב"ן ז"ל כל זה, כי אני אומר שקודם שלשים לא הותר לו בשום עבודה, ואחר חמשים אז מותר באלו עבודות – בשיר וטעינת עגלות ונעילת שערים, והשתא לא יקשה מידי. ובלאו הכי קושיא השניה לא קשה, דאף על גב דבני גרשון ומררי היו להם עגלות (לעיל ז, ז-ח), היו נושאים גם כן, דהא בבני גרשון, וכן בבני מררי כתיב (ר' לעיל ד, כז, לב) "וזאת משמרת משאם", ואם כן גם הם נמנים מבני שלשים. ומה שאמרו (בתורת כהנים) [בסיפרי] 'אבל הוא חוזר לעבודת בני גרשון', לא לכל עבודת בני גרשון, דהא יש גם כן בהם משא. וכך פרשנו בפרשת נשא (לעיל פ"ד אות יט) שיש משא בבני גרשון ומררי. אלא שאמר 'לטעון עגלות', ולא תמצא טעינת עגלות רק בבני גרשון, ומפני שבני קהת היו חשובים יותר, חוזר לעבודת בני גרשון לטעון בעגלות, ולא לבני מררי שהם עוד אחרי בני גרשון, ודי אם מתחבר לבני גרשון:
‎ועוד הקשה הרמב"ן ז"ל, דלרש"י לא נפסל בן לוי בשיר, ובפרק קמא דחולין (כד. ) (ד)תנן התם הלוים נפסלים בשנים, כדכתיב "ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה", יכול אף בשילה ובית עולמים כן, תלמוד לומר "לעבוד ולמשא" (ר' לעיל ד, מז), לא אמרתי לך אלא בזמן שהעבודה בכתף. דמשמע מדקאמר 'אף בשילה ובית עולמים יפסלו בשנים', ועל כרחך לענין בית עולמים – לשיר איירי, דהא ליכא משא בבית עולמים, והוא הדין במשכן, דנפסלו בשנים, איירי בשיר שנפסלו. ונראה דמהא לא קשיא, דכך יש לפרש; יכול אף בשילה ובבית עולמים, שלא היה עבודת משא, רק שיר, שיהיו הלוים נפסלים בשנים, תלמוד לומר "לעבוד ולמשא", לא אמרתי אלא שהעבודה בכתף, שכיון שיש עבודת כתף – הלוים נפסלים, אבל בבית עולמים, שאין עבודה בכתף אלא בקול, אין הלוים נפסלים. והוא הדין במשכן נמי אין הלוי נפסל לשיר. והא דלא קאמר 'יכול אף לשיר, תלמוד לומר "לעבוד ולמשא", דוקא למשא ולא לשיר', משום דקרא קאמר "ומבן חמשים ישוב מצבא העבודה", ומשמע שהוא פסול גמור, ולפיכך המעוט הוי בדדמי לה, דבמשכן הוא פסול גמור וישוב מצבא העבודה, אבל בבית עולמים לא נפסל. ואי הוי מפרשינן קרא דלמשא נפסל ולא לשיר, והא קרא קאמר "ישוב מצבא העבודה", דמשמע נפסל לגמרי, ואהא קאי המעוט דיש מקום שאינו נפסל הלוי, וזה לא יתכן לפרש במשכן – שלא יהיה נפסל לשיר, דסוף סוף הכתוב קראו פסול:
‎ומכל מקום נראה לי, דלאו דוקא שחוזר לשיר ולהיות כשר לעולם, דזה אינו, דקל וחומר [הוא], דאף בבית עולמים, שלא היו לוים נפסלים בשנים, היו נפסלים בקול, כאשר נשתנה הקול שלהם מחמת זקנה (חולין סוף כד. ), כל שכן במשכן, שנפסלים בשנים, שלא יהיו כשרים לעולם, אלא נפסלים בקול. אלא רצה לומר שחוזר לשיר עד שהוא נפסל בקול. ומפני זה יתורץ מה שלא הזכיר בספרי שחוזר לשיר, דכיון דהוא פסול בקול, אין לו הכשר לעולם. כך יש לפרש על דרך רש"י:
‎ומכל מקום לא נראה נכון, דמנא לן, כיון שלא הזכיר בספרי רק נעילת שערים, שאין זה עבודה גמורה, וכן לטעון עגלות, שגם זה אינו עיקר עבודה, מנא לן להכשיר עיקר עבודה כמו שיר, ודברי הרמב"ן נכונים:

פס'. ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד. מפני שכחו מתיש:

ולא יעבוד עוד - בעבודת משא. אלא - ושרת את אחיו - על שניהם הוא מוסב. בן כ"ה ועד בן ל' ומבן נ' ומעלה ששניהם נפסלו מעבודת משא. ומה יעשו? ושרת - זה וזה את - אחיו לשמור משמרת ועבודת משא לא יעבוד.

שם.
ב׳ אזהרות, הראשון הוא למי שהיה בזמן התחלה פחות מבן נ׳ ואח״כ נעשה [בן נ׳], אז לשאר עבודות ראוי. והשני הוא שהיה אז בן נ׳, אין ראוי כלל. וכן לדידן בלוויים בקול, מי שמתחילה קולו עב, עי׳ מגילה דף כ״ד וסוטה דף י״ב ע״ב אז פסול לכל. ומי שאח״כ נשתנה קולו כשר לשאר דברים, כמ״ש רבנו הרמב״ם ז״ל. וא״ש שיטת בעל הלכות גדולות ז״ל למה לא חשיב ב׳ לאווין כנ״ל.

ולא יעבוד עוד. לא רק שאינו נמנה אלא שלא יעבוד עוד למשא. משא״כ לשיר הוא כשר אלא שאינו נמנה לכך. רק הוא כצעירי הלוים לדורות. שכשרים לשיר עם הלוים אשר הם יותר מבן עשרים כך היה אז פסולי שנים במדבר. זהו כונת רש״י ומסולקת השגת הרמב״ן ז״ל:

ישוב מצבא העבודה אבל ישרת את אחיו לסייעם במקצת ועבודה לא יעבוד במשא:

ולא יעבד עוד פירש״‎י עבודת משא בכתף לפי פרש״‎י, פרשה זו לא אבני גרשון ומררי קאי. וקשיא לי לפירש״‎י מיניה וביה שפירש אבל חוזר הוא לטעון עגלות מה הוא חוזר הרי מתחלה עבודתם לטעון עגלות מיהו בני גרשון ומררי אף הם נפסלים בשנים ממה שהיו כבר כגון טעינת ופריקת עגלות והורדת והקמת המשכן וחוזרים לשיר ולשמור שלא יכנס זר למשכן, ולפי פירוש רש״‎י שפירש אבל חוזר הוא לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, לנעילת שערים קאי אשילה ובית עולמים, ולטעון עגלות קאי אמדבר.

שם. ...וזהו ושרת את אחיו - עם אחוהי, כתרגומו. ע"כ. כלומר זה פירוש האמור בפסוק הבא. (פ' בהעלתך תשנ"ט)

שם.
מבואר בדברי רבנו בהל׳ כלי המקדש פ״ג ה״ח, דגבי לוי אם מתחילה היה ראוי לכל ואח״כ נשתנה קולו ונפסל לשיר כשר הוא לנעילת שערים ע״ש. וזה רק דמתחילה היה ראוי לכל. ובזה יתבאר הלאוין האמורים בפ׳ בהעלותך ״ועבודה לא יעבוד״, וכן ״לא יעבוד עוד״, ע״ש בספרי פיס׳ ס״ג ובחולין דף כ״ד. ובה״ג מנה זה בלאוין, וכבר תמה עליו רבנו בספר המצות. אך באמת נ״מ לדורות כמו בשיר ובנעילת שערים ובשמירה, דזה ג׳ דברים השייכים ללוי, ואז אם מתחילה לא היה ראוי לדבר אחד אינו ראוי כלל, אבל אם אח״כ נפסל לאחד כשר להשאר.

ועתה קשה לי: (א) הרי בני קהת נשאו רק בידיים ולא בעגלות, ראה למעלה (ז, ט ורש"י שם), ולפיכך לא חזרו אלא לנעילת שערים? (ב) נשיאה בעגלות שייכת דווקא בשעת מסעי המדבר ונעילת שערים - דווקא בימי המקדש, ולכאורה רש"י מתעלם מזה. (פ' בהעלתך תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': באשר לשאלה (ב) - רש"י אמנם לא מציין שנעילת השערים שייכת דווקא בזמן הבית, אך דומה שסידור הדברים ברש"י מורה על כך: יש שלושה דברים שבני קהת חוזרים אליהם - נעילת שערים, שיר, וטעינת העגלות: הדבר הראשון - שייך רק לדורות, השני - בין לדורות ובין לדור המדבר, והשלישי - רק לדור המדבר.

שם. ומבן חמשים שנה וגו׳ ושרת את אחיו וגו׳.
ספרי פיס׳ סג: ושרת את אחיו, מלמד שחוזר לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון.
[הנה מזה] נראה הא לשיר פסול. אך עי׳ בערכין דף י״א ע״ב ברש״י דמשה היה משורר אף דהוא זקן … ועי׳ בהך דמנחות דף ק״ט. לכך צ״ל דרק להך דכתף הוא פסול. ועי׳ רש״י בכורות דף ל׳ ע״ב דחשיב ״לשרת״ דהיינו שומר ושוער … וזה ר״ל כאן … עי׳ רש״י ערכין דף י״ג ע״ב לכבד [את העזרה].

(בר־מצוה של אתי ועדו שי') ההתרגשות בשמחה זו היא כפולה ומשולשת. הרי אצל כל נכד ונכד שנכנס למצוות איני יכול שלא להתרגש, קל וחומר אצל שניים. ההתרגשות השלישית היא מפני שאני חייב לברך גם בשם סבא משה פולק ז"ל. עם אתי ועדו ישבתי לא פעם (ואי"ה עוד אשב עמהם הרבה) ללמוד תורה ולא פעם השיבותי לאחד על שאלה שהשני שאל. שניהם יודעים שאיני אוהב כפולים, כפילים וכל הדומה, כי יש בזה משום המיותר, המשעמם, מין סטנציל (של פעם).

שם. ושרת את אחיו וגו׳.
ספרי שם: ר׳ יהודה אומר הואיל וחזרה תורה ואמרה לא יעבוד עוד, אם למדתי שהעובד בשלשים אינו עובד בעשרים וחמשה כך הכהן לא יעבוד בעשרים וחמשה, ת״ל ולא יעבוד עוד.
ט״ס, ור״ל כך, דפחות מכ״ה אסור אף לשרת, [אבל אם] התחיל קודם ואח״כ נעשה וכבר נתמנה, אין מורידין וכשר לשאר דברים. וכן פסק הרמב״ם גבי [פסול לוי בקול].

נתקלתי בשאלת הכפילויות, החזרות, גם בפרשת השבוע, בפרשיית טיהור הלויים והנפתם (למעלה ח, ה-כו) שנשמע מחר (מפי מי?), פרשה שמוזכרים בה "הלוים" שמונה עשרה פעם, ועוד שתים עשרה פעמים כינויים כמו "עליהם" או "אֹתם". תמהתי על שפע חזרות זה עד שראיתי את דברי רש"י לאחד מפסוקי פרשה זו, ושם ממין השאלה הזאת, אלא בצורה חריפה עוד יותר: "וָאֶתְּנָה את הלוים נתֻנים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבֹד את עבֹדת בני ישראל באהל מועד ולכפר על בני ישראל, ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש" (למעלה ח, יט). בפסוק זה בולטת עד מאוד הכפילות המחומשת, וכך כותב רש"י (על פי בראשית רבה ג, ה) על כפילות זו: "חמש פעמים נאמר 'בני ישראל' במקרא זה, להודיע חיבתן, שנכפלו אזכרותיהן במקרא אחד כמניין חמישה חומשי תורה". משראיתי רש"י זה, חשבתי שגם את החזרה על "הלוים" אפשר ליישב בדרך זו - להראות חיבתם. מעין זה מוצאים אנו כבר בפרשת העקידה, שם אומר רש"י על המילים: "אברהם אברהם" - "לשון חיבה הוא שכופל את שמו". בדומה משיב גם רמב"ן על השאלה, מדוע זה חוזר הכתוב בפרשת נשא על מתנת הנשיאים אצל כל אחד בפרוטרוט.

שם.
הנה מבואר בירוש׳ ספ״א דחגיגה ובדברי רבנו בהל׳ סנהדרין פ״ד דאין ממנים לדברים יחידים אא״כ הם ראויים לכל, וקמ״ל דזה רק מתחילה, היה ראוי לכל ואח״כ נפסל מאחד, אין מעבירין אותו. וזהו כוונת הספרי פ׳ בהעלותך פסקא ס״ג ע״ש, וטעות סופר שם, וצ״ל כך: דאף דפסול שנים דאוהל מועד שבמדבר המבואר בחולין דף כ״ד, זה רק לעבודה בכתף, עי׳ בדברי רבנו בספר המצות, מצות עשה ל״ו וברמב״ן שם, אך זה רק בהני שכבר היו כשרים בתחילה, עי׳ מש״כ הרמב״ן בשרש שלישי, אבל הפחותים מבן ל׳ אינם כשרים לכל דבר. דבתחילה צריך שיהיו ראויים לכל. ועי׳ ירוש׳ יומא פ״ב גבי כהן שאין ידו מחזקת כו׳. ואף דמשה רבנו היה בן שמונים, ומ״מ היה משורר כמ״ש רש״י ערכין דף י״א ע״ב, וגם היה שומר כמבואר ריש תמיד, ומשום דס״ל דשמירה אינו בזמן שירה, דזה רק בלילה וזה רק ביום, וכ״כ בזה במקום אחר, צ״ל דזה ע״פ הדיבור.

החיבה היתירה שרוחש ה' ללויים מצויינת בדברי חז"ל (במדבר רבה טו, ג) כבר בראש הפרשה: "בהעלתך את הנרות" - את מוצא שנים עשר שבטים שהקריבו קרבנות לחנוכת המזבח. שבט לוי לא הקריב כלום, והיו מצרין ואומרים, למה רחקנו מהקריב לחנוכת המזבח? משל למלך שעשה סעודה, והיה קורא אומנויות (אומנים או חבורות־חבורות). היה אוהב אחד, שאוהבו יותר מדאי, לא קרא אותו עמהן. היה מיצר לומר, שמא יש בלבו של מלך עלי כלום, שלא זמנני בכל סעודות האלו? כיוון שעברו אותן ימי סעודה, קרא אותו אוהב, אמר לו - לכל בני המדינה עשיתי סעודה, ולך לעצמך אעשה סעודה. למה? שאת אוהבי. כך מלך מלכי המלכים הקב"ה, את מוצא שנים עשר שבטים הקריבו לחנוכת המזבח וקבלן הקב"ה, שנאמר "קח מאתם", ושבטו של לוי לא הקריבו. כיוון שעבר חנוכת המזבח, אמר הקב"ה לאהרן ולבניו, כל השבטים עשו חנוכה, ושבטך לא עשה. לכך, "דבר אל אהרן ואמרת אליו, בהעלתך", ואחר כך - "קח את הלוים". ע"כ.

כך גם בעצם הכפל הזה שלפנינו - אתי ועדו. אכן, חיבה יתירה לי אליכם ולא רק בגלל היותכם לויים.

בדרשת בר־המצוה שלכם עמדתם על כך שהנכם לויים, ושכחתם לציין שהוריכם היו קרובי משפחה עוד לפני שהתחתנו - אבא בן לוי ואמא בת לויה. ואף על פי שבתור לויים אין לכם נחלה בארץ ישראל, ד' אמות יש גם לכם בה וצריך לחבבן, וכדברי בעל אור החיים הק' (ויקרא כה, ב): "אין ביטול למתנת הארץ עד עולם".

ועוד כתב בעל אור החיים הק' על הצורך לחבב את הארץ הזאת בפירושו לפרשת שלח, כשהוא מנסה לענות על השאלה, מדוע המית ה' את עשרת המרגלים מיד ולא האריך להם אף, והוא כותב שם (יד, לו) לא פחות מחמש סיבות, והאחרונה ואולי החשובה שבהן: "מי זה אמר ותהי שיאמר על הארץ כלילת יופי כי רעה היא? אין לך רשע רחוק מעשות כזה, כי איך מין האנושי יעיז פניו כל כך לדבר דברים הפכיים בתכלית ההפכיות, לומר דיבה רעה על השלימות הטוב? אשר על כן חרה אף ה' והרגם מיד ולא האריך אפו להם".

דיברנו וחזרנו ודיברנו על חיבה, ונחתום בחיבה - תחבבו את התורה, את העם ואת הארץ ותמשיכו לשמח את הוריכם היקרים, את כל בני המשפחה, וכולנו נחזיר לכם חיבה.

והרי החידה שהבטחתי לכם: מהי המצוה הראשונה שמקיים בר־מצוה?

על שאלה זו משיב "חתם סופר" על התורה (פרשת ויחי עמ' רמו): השמחה בעבודת ה' היא המצוה הראשונה שמקיים הנער מיד בכניסת שנת הי"ד בצאת הכוכבים - הוא שש ושמח שזוכה לקבל עול מצוות ה' אלקיו. והשמחה היא מצוות עשה דאורייתא - לעבדו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל (דברים כח, מז - "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך" וגו'). (פ' בהעלתך תשנ"ה)

לשמר משמרת. לַחֲנוֹת סָבִיב לָאֹהֶל וּלְהָקִים וּלְהוֹרִיד בִּשְׁעַת הַמַּסָּעוֹת:

ושרת - זה וזה את - אחיו לשמור משמרת ועבודת משא לא יעבוד.

ושרת את אחיו. תניא, יכול הואיל דכתיב ישוב מצבא העבודה – כל עבודה במשמע, ת"ל ושרת את אחיו באהל מועד, מלמד שחוזר הוא לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון ^יחעבודת בני גרשון הוא טעינת עגלות, ומדייק זה משינוי הלשון ושרת כלפי הלשון הקודם צבא העבודה, ומשמע ליה דלשון שירות היא עבודה שאינה חשובה לעצמה, אלא רק שירות וסיוע לעבודות גמורות של אחיו הכהנים. [ספרי].

ועבודה לא יעבוד. ר"ל עבודת המשא ומזה המקום נתבאר ששנים פוסלים בלויים ולא מומין ואמנם בכהנים נזכר שהמומין פוסלים בהם ולא השנים:

במשמרותם. על הזקנים ונדבקה פרשת הפסח כי החנוכה היתה בחדש הראשון ואז נבדלו הלוים ובאה זאת הפרשה בעבור שהוא כתוב בפסח והיה כי תבאו אל הארץ והיה כי יביאך ה' צוה שהם חייבים גם במדבר:

לשמור משמרת. תיקון כלי המשכן נקרא משמרת לעיל ג׳ ח׳. גם להיות אמרכלים וגזברים נקרא משמרת שם ז׳. גם לעסק תורה שהיה אז מוטל על הלוים ונקרא משמרת משכן העדות כמש״כ לעיל א׳ נ״ג:

ושרת את אחיו וכשיהיה בן חמשים ישרת עם אחיו הזקנים באהל מועד לשורר ולשמור משמרת שלא יכנס בו זר כדכתיב מסביב למשכן יחנו.

פס'. ושרת את אחיו. מלמד שחוזר לנעילת שערים תניא עד שלא נכנסו לארץ היו הלוים כשרים מבן שלשים ועד בן חמשים. והכהנים משיביא שתי שערות ועד עולם אבל משנכנסו לארץ אין פוסל בלוים אלא קלקול מפני השירה. לצאתם מארץ מצרים מלמד שהיו מונים ישראל ליציאת מצרים. משבאו לארץ התחילו מונין לביאתן לארץ. ובנו הבית. התחילו מונין לבנין הבית. שנאמר (מלכים א ט׳:י׳) ויהי מקצה עשרים שנה אשר בנה שלמה את שני הבתים את בית ה' ואת בית המלך. חרב הבית. היו מונין לחרבנו. עד שהתחילו מונין למלכי האומות. ובשנת את״ח למלכות יונים אנחנו בזמן הזה ובתחלת זמן את״ח שנפסקה הנבואה. יהי רצון לחדש ימינו כקדם:

ככה תעשה ללוים במשמרותם - ה' שנים לפני ה-ל' ומן חמשים ומעלה יהיו מצווים במשמרת המשכן.

ועבודה לא יעבוד. דהעומד במשמרת עליו להזהר ביותר שלא יהי׳ בעזר המשא ג״כ מש״ה חזר המקרא והזהיר על אלו:

ועבדה לא יעבד. עוד שום עבודה רק ישורר וישמור שלא יכנס זר במשכן.

פרשת בהעלותך
ברש"י ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה וגו'. פירש רש"י להגיד שבחו שלא שינה עד כאן. וצריך ביאור וכי סלקא דעתך שלא יעשה אהרן מה שצוה לו הקב"ה על ידי משה. ויש לפרש על פי מה דאיתא במסכת מגילה דף כ"א דהקורא בתורה לא יפחות מעשרה פסוקים ואמרינן שם דכשקורין שלשה גברי אם הראשון קרא ד' פסוקים הרי זה משובח וכן שני שקרא ד' הרי זה משובח וכו' ואמצעי שקרא ד' משובח דתניא אל מול פני המנורה יאירו מלמד שמצדד כלפי נר האמצעי ומכאן שהאמצעי משובח וכו' עיין שם. והנה אהרן היה כהן וגבי כהן אמרינן דהוא ראשון לכל דבר אם כן סוברים דהראשון הוא משובח. וזה כוונת רש"י ז"ל להגיד שבחו של אהרן שלא שינה דסלקא דעתך דהוא ימנע את עצמו מלעשות שיאירו כל הנרות כלפי נר האמצעי דהא הוי תרתי דסתרי. ואף על פי כן לא מנע את עצמו והוא בעצמו עשה זאת: