פירוש על קהלת 1:18

כי ברוב חכמה. במי שנמצא בו הרבה חכמה בו נמצא הרבה כעס, כי מאוד ישכיל מעשה בני אדם על אמתותם, וכשרואה שאינם טובים יכעס בעצמו, כי הדברים ההם אינם כפי רצונו ובזה יכעס, ומה מאוד מזיק הכעס:

כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, כָּל זְמַן שֶׁאָדָם מַרְבֶּה בְּחָכְמָה מַרְבֶּה בְּכַעַס, וְכָל זְמַן שֶׁהוּא מַרְבֶּה בְּדַעַת מַרְבֶּה בְּיִסּוּרִין. אָמַר שְׁלֹמֹה עַל יְדֵי שֶׁהִרְבֵּיתִי בְּחָכְמָה הִרְבֵּיתִי בְּכַעַס, וְעַל יְדֵי שֶׁהִרְבֵּיתִי בְּדַעַת הִרְבֵּיתִי בְּיִסּוּרִין. רַב אָמַר תַּלְמִיד חָכָם אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן כִּכְלֵי פִּשְׁתָּן הַדַּקִּין הַבָּאִים מִבֵּית שְׁאָן, אִם נִתְפַּחֲמוּ אֶחָד מֵהֶן בְּכַמָּה דָּמִין הוּא עָשׂוּי, כְּלֵי פִּשְׁתָּן הַגַּסִּין הַבָּאִין מֵאַרְבֵּל אִם פִּחֲמוּ אֶחָד מֵהֶן מָה הֵן וּמַה דְּמֵיהֶן, מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לִשְׁנַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ לַחֲנוּת, אֶחָד אָכַל פַּת קִבָּר וְקִטְנִית, וְאֶחָד אָכַל פַּת נְקִיָּה וּבָשָׂר שָׁמֵן וְשָׁתָה יַיִן יָשָׁן וּמִינֵי אַגְרָטוֹן וְיָצָא חוֹלֶה, דֵּין אָכַל מִילִין קַלִּילִין וְאִיתְנְזָק, וְדֵין אָכַל מִילִין בּוּרִין וְלָא אִיתְנְזָק. כָּךְ רָאִיתָ מִיָּמֶיךָ חֲמוֹר עֲוִית עָלָיו, גָּמָל עֲוִית עָלָיו, אֶלָּא אֵיכָן הַיִּסּוּרִין מְצוּיִין בִּבְנֵי הָאָדָם. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל לְפוּם גַּמְלָא שִׁיחֲנָא. תָּנֵי בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר לְפִי שֶׁהָיְתָה חָכְמָתוֹ שֶׁל נָחָשׁ יוֹתֵר, כָּךְ הָיְתָה מַכָּתוֹ לְפִי חָכְמָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ג, א): וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָֹּׂדֶה, לְפִיכָךְ הוּא אָרוּר מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכָּל חַיַּת הַשָֹּׂדֶה. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ חָכְמָה לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ חָכְמָה לְרָעָתָן. שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, משֶׁה וּשְׁלֹמֹה. שֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, דּוֹאֵג וַאֲחִיתֹפֶל. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ גְּבוּרָתָן לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ גְּבוּרָתָן לְרָעָתָן, שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, דָּוִד וִיהוּדָה. שֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, שִׁמְשׁוֹן וְגָלְיָת. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ עשֶׁר לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, דָּוִד וּשְׁלֹמֹה. וְשֶׁהִרְבּוּ לְרָעָתָן, קֹרַח וְהָמָן. יֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ בָּנִים לְטוֹבָתָן, וְיֵשׁ שֶׁהִרְבּוּ בָּנִים לְרָעָתָן, שֶׁהִרְבּוּ לְטוֹבָתָן, בְּנֵי יַעֲקֹב וְדָוִד. לְרָעָתָן, בְּנֵי אַחְאָב וְעֵלִי, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, יב): וּבְנֵי עֵלִי בְּנֵי בְלִיָּעַל וגו', בְּנֵי אַחְאָב שֶׁלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם עֹל שָׁמַיִם (שמואל א ב, יב): לֹא יָדְעוּ אֶת ה', שֶׁאָמְרוּ אֵין מַלְכוּת בַּשָּׁמָיִם.

כי ברב חכמה וגו'. אמר רב אדא בר חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד שערכה של ארץ ישראל הוא, מאי טעמא כי ברוב חכמה רב כעס וגו' ^פיען כי כל ספרי הנביאים הם דברי מוסר, ואלמלא חטאו ממילא לא היו כל אלה הדברים, ורק ס' יהושע שבו הוגבלו חלק כל שבט בא"י דמוכרח לדעת, [ונראה דזה מכוון למ"ש בירושלמי מגילה פ"א ה"ה, הנביאים והכתובים עתידים להבעל לעתיד לבא, ופירשו שם, דכיון שאינן אלא לתוכחות ולעתיד כולם ידעו את ה' ולא יהיו צריכים לזה, והמפרשים לא העירו להתאים אלו שני המאמרים] וגם נ"מ לענין הגבלת ערי מקלט דכתיב ושלשת את גבול ארצך וא"כ צריך לדעת מדתה. והנה אע"פ שכל ספרי הנביאים הראשונים הם רק קורות דברי הימים, ולמה היו נמנעים גם הם, צ"ל דבעקרם גם הם לא נכתבו אלא בשביל הוראת המוסר לעוזבי דרך ה', ואם לא היו חוטאים לא היו צריכים גם לזה, וקיצור השתלשלות הדורות היה נספח לס' יהושע. .
(נדרים כ"ב ב')

ברוב חכמה. היינו שאם ירצה לברר טעותן מכח רב חכמה ע"י הכללים האמתיים שקיבל מרבו עד משה רע"ה מסיני:

כי. כאשר ביקש לדעת השכלות ראה כי המשכיל המכיר דברי העולם ברוב חכמתו תמיד יהיה לו כעס ומכאוב ולא ישמח בבנים בעבור דעתו שאחרית׳ למות בחייו או אחריו ולא בעושר כעוף יעופף וגם לא יועיל ויושיע ביום האיד ויום המות נתון בין שתי עיניו:

רב כעס. במקף ישוב החולם לקמץ חטוף:

ויוסיף דעת. מי שמוסיף דעת להבין דבר מתוך דבר הנה בזה יוסיף מכאוב לעצמו כי בעבור הבנת דבר מתוך דבר ישכיל אף את הנולדות מן המעשים המקולקלים ומביא מכאוב אל לבו:

כי ברב חכמה וגו'. כל זמן שאדם מרבה בחכמה מרבה בכעס ^פאצ"ע הא כתיב כעס בחיק כסילים ינוח, וצ"ל דהחכם אע"פ שהוא ערבה בכעס אבל הוא שולט בו מבלי להוציא רוחו בבהלת הכעס, כמש"כ אל תבהל ברוחך לכעוס, משא"כ הכסיל. וכל זמן שהוא מרבה בדעת מרבה ביסורין ^פבכי בשוטה אמרו אין שוטה מרגיש, אין שוטה נפגע, משא"כ מי שהוא בר דעת, וכל שדעתו מרובה הרגשתו מרובה ודקה, וממילא רבה דאגתו ומוסריו. הוא שאמר שלמה כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב.
(מ"ר)

רב כעס. מרבה כעס לעצמו הואיל שאינו סותר הוכחות הנראות עצומות בתחלת השכל ואינו מביא סתירה לדעתם מכח השכל רק מכח הקבלה ואולי לא ירצה העולם לסמוך על קבלתו וישארו בנטיית שכלם על דעתם המשובשת:

ויוסיף דעת וגו׳. תניא, קטן היודע לאכול כזית דגן בכדי אכילת פרס ^פגבכדי שיעור אכילת ג' ביצים. מרחיקין לק"ש ולתפלה ארבע אמות מצואתו וממימי רגליו, ובגדול אפילו שלא בכדי אכילת פרס, מאי טעמא, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב ^פדולכן הבלו מרובה וחזקה. .
(סוכה מ"ב ב׳)

ויוסיף דעת יוסיף מכאוב. ואם ארצה לסתור דעתם מחמת רוב דעת לברר טעותם מכח השכל יוסיף מכאוב כי העיון והגיון מכלים ומכאיבים הגוף כשהוא ללא צורך רק לברר שטות וטעות. וגם אין כאב גדול מזה כשירצה להסביר טעמים עמוקים לחסירי שכל ויותר טוב שלא יודיע אותן כלל מהקושיות והתירוצים ויניחם על הקבלה כענין שכתוב (דברים א) שמע ישראל כו' ושמע לשון קבלה הוא: