פירוש על שמות 16:28

עד אנה מאנתם. מְשַׁל הֶדְיוֹט הוּא "בַּהֲדֵי הוּצָא לָקֵי כְרַבָּא" – עַל יְדֵי הָרְשָׁעִים מִתְגַּנִּין הַכְּשֵׁרִין:

ויאמר ה'. משה כנגד כל ישראל. והטעם שיאמר לישראל ככה:

עד אנה מאנתם לשמור. הנה החטא בשמירה נעשה בין כלכם, כי אתה אף על פי שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא למדת אותם הלכות שבת וענינן, רק אמרת ששת ימים תלקטוהו ולא שבעת ימים, ובזה מרו את פיך, ואמרת וביום השביעי שבת לא יהיה בו והם לא האמינו לדברך. אבל לא למדתם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן שחייב בה הלוקט משום תולש והבאתו מרשות לרשות, שהיא מכלל המלאכות גם כן:

עד אנה מאנתם. לפי מה שהעליתי בפסוק ויגידו למשה כי משה לא פעל און במה שלא אמר להם קודם ענין זה אם כן מה מקום לכוללו עם הממאנים לשמור מצות ה' ורבותינו ז''ל (בבא קמא צ''ב.) אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא, ודבריהם ז''ל יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה. והצצתי במאמר משה בסמוך לפסוק זה שאמר לישראל ראו וגו' וצריך לדעת נבואה זו אימתי נאמרה למשה, אם נאמרה אחר שאמר לו עד אנה מאנתם קושיא לאלהינו למה לא צוה לו קודם לצוות ישראל אל יצא איש וגו', ואם נאמרה לו קודם איך לא אמרה משה לישראל:

עד אנה מאנתם וגו׳. כבר נתבאר דעת חז״ל בפ׳ החובל וברבה. ולפי הפשט היה התרעומת על משה שאמר כי זה הענין מורה על שהוא שבת לה׳. והוא ית׳ קדשו במן. אבל לבד ענין המן עדיין לא נזהרו ישראל על השבת עד שיבואו להר סיני ע״ז התרעם הקב״ה שמזה מוכיח כמה קשה עליכם לקבל מצותי ותורתי. היינו מה שכבר למדו במרה דיני שבת בתורה שבע״פ כדאיתא בסנהדרין דף נ״ו ובס״ע. דאלו היה נוח עליכם היה לכם להבין שלא כן הוא:

ויאמר ה' אל משה: שיאמר אל העם עד אנה מאנתם (ראב"ע).

עד אנה מאנתם. פירש"י בהדי הוציא לקיא כרבא שכלל משה עמהם על שלא הגיד להם מצות שבת. ור' אברהם כתב שאמר למשה כנגד כל ישראל והטעם שאמר למשה שיאמר לישראל שבו איש תחתיו ופי' זה אל יצא איש ממקומו ללקוט המן כאשר עשו אנשים שיצאו:

על ידי הרשעים מתגנים הכשרים. בפר' החובל ומשמע שלא נכלל משה במאמר עד אנה מאנת' רק מפני חבורו עם הרשעים ואלו למעלה כתב שמפני שלא הגיד משה לישראל פרשת השבת שנצטוה לומר עד ששאלוהו על דבר לחם משנה ענשו הכתוב ואמר עד אנה מאנתם ולא הוציאו מן הכלל:

עד אנה מאנתם. אמר ליה רבא לרבה בר מרי, מנא הא מילתא דאמרי אינשי בהדי הוצא לקי כרבא, דכתיב עד אנה מאנתם לשמור מצותי ^מאקוץ הגדל אצל כרוב כשבאין לעקרו ולפעמים נעקר הכרוב עמו ונמצא לוקה בשבילו, ומשל הוא ששכני הרשע לוקין בשביל הרשע. ומה שפירש"י ומשה ואהרן בכלל עיין מש"כ בדרשה הבאה. .
(ב"ק צ"ב א׳)

משל הדיוט הוא כו'. פי' דכך משל הדיוט כשצומחין בשדה קוצים ומיני עשבים וירק טוב, ובאו לתלוש אותן קוצים, פעמים בא בתלושין מן הכרוב הטוב, ונמצא בהדי הוצא לקיא כרבא. כך זה, בהדי ישראל שחטאו לקו אף מי שלא חטא. וא"ת דלעיל (פסוק כב) פירש"י בעצמו משום זה תלוי הסרחון במשה, מפני שלא הגיד לישראל פרשת המן עד ששאלו. ויש לומר, דהא והא גרמא, דאי משום טעם שלא הגיד להם מצות שבת לחוד, למה לא הוכיח הקב"ה את משה מיד שלא הגיד להם, ולמה המתין עד כאן, אלא ודאי משום משל הדיוט. ואי טעם משום משל הדיוט לחוד, למה כלל אותו כאן יותר מבשאר מקומות שחטאו ישראל, אלא משום טעם השני גם כן:

לשמור מצותי ותורותי. רוצה לומר במצותי מה שעברו על דבר השם להותיר מהמן עד הבקר ולצאת ביום השבת ללקוט ואלו המצות הם בעינם התורות שזכר כי צוה הש יתע' אלו הנימוסים בעניין המן והשבת ובזה האופן קרא התורה נימוס אשר צוה השם יתעלה שיעשו בו דבר אחד מהדברי אמר זאת תורת החטאת זאת תורת האשם ואפשר עוד שקרא אלו המצות תורות לפי שאין הכונה בהם עניין אלו המצוות בעצמותו אבל הם מכונות להורות על דברים אחרים כאלו תאמר שמצות השבת היא להורות על חדוש הועלם או על יציאת מצרים גם כן כמו שזכרה התורה זה בפרשת וישמע יתרו ובפרשת ואתחנן ומה שצוה השם יתעלה שלא להותיר מהמן עד הבקר היה להורות כי ראוי לאדם יסתפק בלחם חקו ולא יפנה לרבוי אסיפת הקנינים שימנעוהו במה השתדלות בשלמות הנפש עם שכבר היה זה להרגילם שיאמינו בשם יתעלה שכבר ירד המן להם בבקר בבקר:

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם לשמור מצותי. אתה והם. אתה שכחת ענין השבת שאמרתי לך והיה ביום הששי והכינו. והם שיצאו ללקוט. ואולי אם אתה הזהרת להם. מן היום הראשון היו מותרים ועומדים. ראו כי ה' נתן לכם את השבת. לא אמר כי ה' נותן. אלא נתן לכם ממרה. או מהיום שדברתי והיה משנה. וזהו על כן הוא נותן לכם לחם יומים. או ראו כי ה' נותן לכם השבת. ותשמרוהו מכאן והלאה. אחר שאתם רואים בעיניכם ברכת ה' ביום הששי לכבוד השבת. וזהו וישבתו העם ביום השביעי לעד לעולם:

ויאמר וגו' עד אנה מאנתם. יש הבדל בין מאן ובין לא אבה, שהבלתי אובה הוא בלב והממאן הוא בפתי אף שיאבה בלבו, וכל אדם יאבה בלבו לקיים מצות ה' רק שימאן בפה כי יהיה עליו לטורח, וא"ל הלא גם לפי מחשבותיכם שתפסידו בשביתת היום היה לכם לשמור מצד שהם מצותי ותורותי. שהוא מצוה מאתי, ויש בו תורות ולמודים ששבת מעיד על חדוש העולם, ועל ההשגחה ועל ההנהגה הנסיית וכדומה:

ויאמר ה׳ אל משה עד אנה מאנתם. ר׳ יהושע אומר אמר הקב״ה למשה אמר להם לישראל הוצאתי אתכם ממצרים, קרעתי לכם את הים, הורדתי לכם את המן, העליתי אתכם את הבאר, הגזתי לכם את השלו, ועשיתי לכם כמה נסים וגבורות, עד מתי ממאנים לשמור מצותי ותורותי, שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם, מצוה אחת הטלתי לכם, ממרה לשמרה ולא שמרתם אותה.

ויאמר ה' אל משה עד אנה מאנתם, ר' יהושע אומר אמר לו הקב"ה למשה משה אמור להם לישראל הוצאתי אתכם ממצרים וקרעתי לכם את הים והורדתי לכם המן והעליתי לכם הבאר והגזתי לכם השליו ונלחמתי לכם מלחמת עמלק ועשיתי לכם נסים וגבורות עד מתי מאנתם לשמור מצותי ותורותי שמא תאמרו מצות הרבה הטלתי לכם שבת זו הטלתי לכם ממרה לשמרה ולא שמרתם אותה שמא תאמרו כל מי שמשמר השבת מה שכר נוטל עליו ת"ל אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע (ישעיה נו ב) הא למדנו שכל מי שמשמר את השבת מרוחק מן העבירה.

עד אנה וכו׳ בהדי הוצא וכו׳ אף על גב דלעיל אמר רבינו שהיה זה ענשו לפי שלא א״ל מצות השבת מיהו הן אמת שהיה ראוי לתוכחה מ״מ אלמלא לא חטאו ישראל בחלול השבת עד שהוצרך הקדוש ברוך הוא להוכיחם עד אנה מאנתם וכו׳ לא הוה שייכא חלילה תוכחה זו למשה רבינו עליו השלום שהרי הוא שמר השבת שפיר ככל חקותיו וככל משפטיו אלא היה מוכיחו בדרך אחר והיה א״ל מפני מה כבשת נבואתך ולא צוית מיד מה שהפקדתיך על ישראל אבל הואיל והוצרך להוכיח את ישראל על ענין שמירת השבת כייליה בהדייהו בתוכחה א׳ וא״ל עד אנה מאנתם וכו׳ דבהדי הוצא לקי כרבא:

עד אנה מאנתם. לפי שלא הזהירם משה שלא לצאת אלא אמר לא יהיה בו כללו עמהם:

מצותי על שהותירו ממנו עד בוקר. ותורתי שהורה להם טעם שבת דוגמא והודעתי את חוקי האלוקים ואת תורותיו.

ויאמר ה' ...עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי. והוא על שום המסופר בפסוק הקודם "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט". ומאוד קשה לי: (א) "מן העם" יצאו, כלומר מעטים, ואולי אפילו "מן העם" - מן הערב־רב, ועל כך באה התלונה הקשה על אי־שמירת "מצותי ותורתי"? (ב) למה "מצותי ותורתי" בלשון רבים, והרי מדובר על אי־שמירת שבת במצוה מאוד ספציפית - לא ללקוט בה. (ג) מכיון ששני הפסוקים שייכים יחד כסיבה ומסובב, כיצד זה הפרידה התורה ביניהם על ידי פרשה סתומה? (פ' בשלח תש"ס) על שאלה (א) השיב הרב זלמן סורוצקין בפירושו "אזניים לתורה", וכך כתב: עד אנה מאנתם - כלל את כל ישראל ואפילו את משה בחטא זה; מכאן שחובה על כל ישראל להזהיר על השבת, כדי שיקיימו כל ישראל את השבת, כי בכל המצוות חייב כל אחד לקיימן בעצמו ולהוכיח אחרים, ואם לא שמעו לתוכחתו - יצא ידי חובתו, אבל השבת נתנה לכלל ישראל ולא ל"ר' ישראל"... כלל ישראל הוא גוף אחד לעניין שמירת השבת, ואם ח"ו חלק מהגוף הזה (אפילו הפחות שבו) בועט ב"בת־הזוג" שלנו, בשבת קודש - לא יועיל מה ששאר הגוף (אפילו הראש והידיים) יחבק ויכבד את המטרוניתא "עטרת בעלה". מלבד זה, השומר שבת מעיד על חידוש העולם על־ידי הקב"ה, ואם נמצאו בינינו מחללי שבת, הלא הם מעידים ח"ו את ההיפך, וממילא נפגמת ח"ו העדות של שומרי השבת. לפיכך עלינו להשתדל בכל עז, שישמרו כל בית ישראל את השבת, ותהי עדותנו שלמה. ע"כ. לשאלה (ב) נדרש רש"ר הירש על אתר וכותב: מי שעוסק בענייני פרנסתו בשבת בניגוד לרצון ה', כופר בכך, שה' הוא הזן ומפרנס אותו. הרי הוא כמתיימר, שיש בידו להתפרנס בלא רצון ה', כביכול לא ברצון ה' ובחסדו תלוי מזונו וקיומו, אלא בהשתדלות עצמו בלבד ובאמצעים הנתונים לו על־פי חוקי הטבע. כסבור הוא, שאם רק ישתדל - ימצא, ואם רק ימצא - ייהנה, ואם רק ייהנה - מאושר יהיה, וכל זאת אינו תלוי בה'. יהודי העוסק בענייני פרנסתו בשבת פונה עורף לה' ולקיום רצונו - לחלוטין; אין לו אדון בעולם מלבד עצמו, והריהו ככופר בכל התורה כולה. מכאן דבר ה' אל משה: "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי"; כי כל המחלל את השבת מכריז ואומר, כי הוא ממאן לשמור את מצוות ה' ותורותיו. ע"כ. וראה דברי ראב"ע ו"אור החיים" הק' על אתר. וביחס לשאלה (ג) ראה מש"כ למעלה ו, כח).

וטעם מצותי. על האנשים שהותירו ממנו עד בקר:

ותורותי. ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו, אשר כל יודעיהם יזהרו לשבות בשבת בלי ספק:

עד אנה מאנתם. רבי היה יושב ודורש, והריח ריח שום, אמר מי שאכל שום יצא, עמד ר' חייא ויצא, עמדו כולם ויצאו, ומהיכי גמר ליה ר' חייא, ממשה, דכתיב ביה עד אנה מאנתם ^מבר"ל מהיכא יליף ר' חייא לעשות כן כדי למנוע אחרים מהלבנת פנים, יליף ממשה, ופירש"י דכולם בכלל אף דלא יצאו ללקוט אלא מקצת מן העם כדכתיב יצאו מן העם ללקוט, עכ"ל. ובדרשה הקודמת פירש"י דגם משה ואהרן בכלל, ומכאן משמע דהנכון כפירושו הקודם מדאמר יליף ממשה, דאל"ה הול"ל דכתיב עד אנה מאנתם. .
(סנהדרין י"א א׳)

אכן זו היא שגיונו של איש האלהים כי ההתחכמות שנתחכם בהשכלתו בדברי ה' בטעם שלא אמר לו דבר וגו' או לאמר היה צריך לאומרה לישראל, והוא לא אמר להם אלא הוא אשר דבר ה' וגו' ולא אמר להם היוצא ממעשה זה אשר עשה ה' לחם משנה שהוא לתת להם השבת בדרך זה ממנו להם על דרך שפירשנו בפסוק (כ''ב) ויבואו כל נשיאי העדה וגו', והנה מזה יצא להם שיצאו ביום שבת קודש מן העם ללקוט כי חשבו כיון שלא אמר להם אזהרה בפירוש אלא דמפרש להם הענין הוא אשר דבר וגו' לא עשו הרגשה ויצאו ללקוט ולא חששו לזה עד אחר כך כשאמר להם אל יצא וגו' אז אמר הכתוב וישבתו העם וגו' הא למדת כי לא כן מקודם, אשר על כן כללו ה' ואמר עד אנה מאנתם. ולזה כשראה משה שהקפיד ה' עליו הבין הדברים ותכף אמר ראו כי ה' וגו', והם הדברים שנאמרו לו בתחילת דבר ה' בענין זה (פסוק ה') והכינו את אשר יביאו וכמו שפירשתי שם. והנה מכאן אתה למד שעל עיכוב מאמר זה לישראל כללו ה' עם הממאנים שהיה לו לומר לישראל כונת ה' כמו שהשיג לדעת הוא וכמו שפירשנו בפסוק ויגידו למשה. וסובר אני כי אין בדבר זה כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו ליאמר לו עד אנה מאנתם כי הוא לא נצטווה וכחד ולא עבר אפילו על חוט השערה אלא שהיה לו להודיע לישראל מה שהשיג בדעת עליון כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו ואין בזה עונש, לזה אמרו ז''ל בהדי הוצא לקי כרבא ליקוי שאינו ראוי לו:

ארבעה פעמים צעקה שכינה עד אנה, עד אנה מאנתם, עד אנה ינאצוני (במדבר יד יא), ועד אנה לא יאמינו בי (שם), עד מתי לעדה הרעה הזאת (שם שם כז), וכנגדן אמר דוד מלך ישראל, עד אנה ה׳ תשכחני נצח, עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי, עד אנה ירום אויבי עלי (תהלים יג ב ג). עד אנה מאנתם, שלא לבייש האנשים אשר יצאו ללקוט ולא מצאו, וכן ביהושע כתיב חטא ישראל (יהושע ז יא).

ראו כי ה' נתן לכם השבת. יכולין אתם לראות כי מה' השבת שנתן לכם בששי לחם משנה ובשבת אינו יוד וזה אינו אלא בידי שמים לכן אל יצא איש ממקומו וכבדו את השבת :

ומה שאומר רש"י "בהדי הוצא לקי כרבא" לא נראה לי מספיק, כי הנה אברהם אבינו ע"ה ביקש רחמים על ערים שלימות בזכות צדיקים מעטים, וכאן היחס הפוך, ללא ספק. (פ' בשלח תש"ס) הערת הרב איתן שנדורפי שי': להציל ממוות מספיקים צדיקים מעטים, אבל לקבל ביקורת - מקבל צדיק בגלל הרבים. וכבר אמרו חז"ל (סוכה נו ע"ב): אוי לרשע אוי לשכינו, טוב לצדיק טוב לשכינו. וראה דברי רש"י לספר במדבר (ג, כט ו-לח).

וטעם ותורתי. שהשם הורה להם טעם השבת על כן לקטו לחם משנה. וטעם לשון רבים מצותי ותורותי. כי כל המצות והתורות הם אמת בלי ספק כמשמעם ויש להם סודות בדברי הנשמ'. ולא יבינום רק המשכילים. ועל כן כל מצוה היא שתים:

לשמור מצותי ותורתי. וכתיב בתריה ראו כי ה׳ נתן לכם השבת, מלמד ששקולה מצות שבת כנגד כל המצות שבתורה ^מגר"ל דכל עיקר הקפידא כאן היה שחללו את השבת וכמ"ש משה ראו כי ה' נתן לכם השבת, והקב"ה קראו מצותי ותורותי, ונראה דמה שאמרו בכ"מ בש"ס דמומר לחלל שבת בפרהסיא הוי ככופר בכל התורה ילפינן מכאן, דכיון ששקולה היא כנגד כל התורה א"כ הבוזה אותה הוי כבוזה כל התורה, ורש"י בחולין ה' א' הסביר שווי דבר זה משום דמחלל שבת כופר במעשיו של הקב"ה ומעיד שקר שלא שבת הקב"ה במעשה בראשית, עכ"ל, ולפירושו עדיין מחוסר באור מאי שייכות היא לכל התורה, אבל לפי מש"כ הענין מבואר היטב. .
(ירושלמי נדרים פ"ג ה"ט)

מצותי ותורתי. כי מצינו להם שעברו על ב' מצות, א' שאמר להם אל יותר ממנו והותירו, וב' שאמר להם תלקטוהו וביום השביעי לא יהיה בו הלקיטה ועברו ויצאו ללקוט לזה אמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי, ואומרו ותורותי גם כן הם ב' תורות, א' כי ה' אמר להם שילקטו עומר לגלגולת והם לקטו יותר, וכמו שדרשו ז''ל (מכילתא) באומרו ולא העדיף המרבה, ובמעשה שבת גם כן לא הספיק להם מה שנתן להם משנה יום ששי ויצאו ללקוט יותר מעומר לגלגולת, וב' שלא האמינו במאמר ה' כי ביום שבת לא יהיה בו ויצאו וגו' ואין לך עובר על תורה כזה שאינו מאמין בתורת משה עבדו:

וישבתו העם. משם ואילך:

רש"י ד"ה עד אנה מאנתם, משל הדיוט הוא, בהדי הוצא לקי כרבא וכו' (בבא קמא צב ע"א). בגמרא שם אין לשון "משל הדיוט הוא". ומכל מקום, איך ביטוי שכזה יכול לשמש תירוץ לקושיה על הצדק האלהי, והרי לא יתכן לדמות את הצדק האלהי לפועל חקלאי בלתי־מאומן שעוקר כרוב אגב עקירת קוצים, כי הרי ה' יודע מי חטא ולמי מגיע עונש. (פ' בשלח תשנ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': איני רוצה לומר גנותו של משה רבנו, אך מדברי ר"ע ספורנו על אתר רואים כי ישנה כאן ביקורת כלפי משה רבנו על שלא לימד את העם הלכות שבת וענינן. ואמנם נתכוון משה לטובה, שיהיו מלאי התפעלות כשימצאו לפתע מנה כפולה של מן ביום ששי, ומתוך כך יכירו יותר בכבודה של השבת (כמבואר ברשב"ם לפסוק כג), אך לא כך היה רצון ה'. נמצא שעקירת הכרוב שכאן (הכללת משה רבנו עם הממאנים לשמוע מצוות ה') אינה נובעת מתוך חוסר מיומנות של הצדק האלהי חלילה. מכל מקום בקשו חז"ל במשל זה להמעיט מהביקורת המופנית כלפי משה רבנו. ומעין זה ביאר "אור החיים" הק' על אתר: ורבותינו ז"ל אמרו דבהדי הוצא לקי כרבא. ודבריהם ז"ל יצדיקו כי לא פעל מכשול. ולי נראה כי על כל פנים לא יכללנו הכתוב עם השאר, אם לא היה לה' עליו חוט השערה מההקפדה... וסובר אני כי אין בדבר זה (דחיית משה את לימוד העם הלכות שבת וענינן) כדי להתיסר בשבט מוסר גדול עליו, ליאמר לו "עד אנה מאנתם", כי הוא לא נצטווה וכִּחֵד ולא עבר אפילו על חוט השערה. אלא שהיה לו להודיע לישראל, מה שהשיג בדעת עליון, כדי שלא ישגו לצאת כמו ששגגו. ואין בזה עונש, לזה אמרו רבותינו ז"ל "בהדי הוצא לקי כרבא", ליקוי שאינו ראוי לו.