פירוש על ירמיהו 15:36

משה ושמואל. שניהם נזקקו לבקש רחמים על ישראל ומתחלה החזירום למוטב ואח"כ התפללו עליהם ולא עלה בלבם להשיב אפי עד שהחזירום למוטב, משה שימו איש חרבו וגו' (שמות ל״ב:ל׳) ויזר על פני המים וגו' (שם) ואח"כ אעלה אל ה' אולי אכפרה, שמואל במצפה ויסירו בני ישראל את הבעלים (שמואל א ז׳:ה׳) ואח"כ קבצו את כל ישראל המצפתה ואתפלל עליכם (שם) אתה אינך יכול להשיבם אלי לכך אל תתפלל עליהם:

אם יעמוד. ר״ל בתפלה ובקשה:

נפשי. ענין רצון כמו אם יש את נפשכם (בראשית כג):

ויאמר ה' אלי. למה תרבה בתפלה לפני כי אם יעמוד משה ושמואל לפני בתפלה שהיו גדולים ממך אם יעמדו הם לפני אין נפשי אל העם הזה, נפשי ר"ל רצוני כמו אל תתנני בנפש צרי וזכר משה ושמואל שהיו לוים ונביאים והגדול שבנביאים אחר משה רבינו היה שמואל וכן אמר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ונאמר כי נאמן שמואל לנביא לה' ונאמר ולא הפיל מכל דבריו ארצה:

ויאמר ה', ה' השיב לו, שכבר נתחתם גזר דינם ולא יועיל עוד שום תפלה, אף שיעמד משה ושמואל לפני, שהם היו קוראים תמיד בעד ישראל והשיבו את הגזרה, זה היה בעוד שהיה נפשי ורצוני אליהם, שהגם שפני היו פנים של זעם נפשי היה לרצון, אבל עתה נקעה נפשי מהם, לכן שלח מעל פני ויצאו לגולה, כבן סורר שאביו דחפו מביתו:

אם יעמוד משה ושמואל לפני. כלומר למה תרבה בתפלה אפי' יעמדו אלו שהם גדולי הנביאים והם גם כן לויים משבטך אין נפשי אל העם הזה:

והתבונן בתשוב' השם יתברך שלא קרא את דברי ירמיהו תפלה ולא הוכיחו על שהתפלל כנגד מה שצוה אבל א"ל בתשובתו אם יעמוד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה והנה זכר משה ושמואל לפי שהיו שניהם לוים ונביאים כירמיהו, וגם לפי מעלתם וקרבתם אל האלקים כמו שאמ' משה ואהרן בכהניו ושמוא' בקוראי שמו (תהלים צט, ו) כלומר אע"פ שמשה ושמואל שהיו כל אחד בדורו גדולי הנביאים יעמדו לפני על זה לא ישיבו את חמתי מעל בני ישראל ולא ישנו את רצוני במה שחשבתי לעשות וזהו אין נפשי אל העם הזה כי כבר נגזרה עליהם גזרה והגזרה היא מ"ש מיד שלח מעל פני ויצאו רוצה לומר לשלחם מעל פניו ושיצאו מהארץ הקדושה, (ב) והיה כי יאמרו אליך אנה נצא רצה לומר לתכלית מה תהיה יציאתנו אמור אליהם בביאור כה אמר ה' אשר למות למות רוצה לומר שקצתם ידונו למות בדבר ומקצתם ימותו בחרב האויבים ומקצתם ימותו ברעב והנשארים בהם ילכו בשבי, וכבר אמרו חז"ל והוא האמת שכל המאוחר בכתוב הזה קשה מחבירו כי הרעה היותר קלה מאלה היא מיתת הדבר וכמו שכתוב יקר בעיני ה' המותה לחסידיו (שם קטז, טו), קשה ממנו מכת החרב שהיא בידי אדם, וקשה ממנה הרעב שנאמר טובים היו חללי חרב מחללי רעב (איכה ד, ט), וקשה שבכולם היא השביה לפי שכולהו אית ביה מות וחרב ורעב, גם יראה מענין העונשים האלה שזכר המות ראשונה כנגד הבנים הקטנים, וכנגד האנשים הלוחמים עם האויבי' אמר חרב, וכנגד האנשים הבאים במצור שלא ילחמו עם האויב זכר הרעב, ועל הנשארים והנמלטים מהם הבאים לידי האויבים אמר לשבי, וזכר עוד שמלבד המות והחרב והרעב והשבי הנה עוד יענשו בד' מיני פורעניות לפי שהמתים מהם לא יהיו ניתנים לקבורה וכמו שאמר למעלה ואין מקבר להמה, וזהו (ג) ופקדתי עליהם ארבעה משפחות שהם ד' מיני עונשים שקיבלו במיתתם האחד הוא החרב להרוג, והב' הכלבים לסחוב כי דרך הכלבים לגרר הנבילה באוכלם אותה, והג' את עוף השמים לאכול כי ירדו העופות לאכול מגופם ונבלתם, והד' היא שתבוא בהמת הארץ להשחית כי הבהמה שור או כשב או עז לא יאכלו נבלת האדם אבל ירמסוה וישחיתוה, (ד) ובזה האופן אתן אותם לזעוה וגומר, ואומרו בגלל מנשה בן חזקיהו יראה קשה כי הם בעונותם נמקו לא בחטאת מנשה בלבד כי איך יהיה מהמשפט האלהי שכל בני יהודה יענשו בעבור מנשה שהיה רשע והיה ראוי שהנפש החוטאת היא תמות, והנה יאשיהו שבא אחריו שב אל ה' בכל לבבו ובכל נפשו, אבל אמתת הענין הזה הוא שהיה כל הרעה הזאת ביהוד' מפני מה שלמדו ממנשה מלכם לעבוד ע"ז בירושלם כי הוא לימד בפרסום הפשע ההוא אל כל עם יהודה ויושבי ירושלם והוא היה מלמד אותה עבירה לבני יהודה והם נאחזו בה ונענשו, אם כן על עונותם ומעשיהם שלמדם מנשה לא על העון אשר עשה מנשה בעצמו כי אין ראוי שיפורש בגלל מנשה בגלל מה שהוא חטא בעצמו אלא בגלל מה שהוא למד בירושלם, ולכן צדק המאמר הזה עם היות שעשה מנשה תשובה יען קודם לכן הסית והדיח את כל בני יהודה וירושלם בתועבותיו והם לא עשו תשובה עמו, (ה) ועל זה אמר מי יחמול על ירושלם מי ינוד וינחם אותך בעת צרתך ומי יתקרב לך לשאול לשלום, (ו) כי הנה את סבבת כל חרבונך ורעתך לפי שנטשת אותי ועזבת עבוד' מקדשי, ומפני זה בהכרח תלכי לאחור ולא לפנים כי כאשר נטשת אותי נטיתי אני ידי עליך להשחיתך וכמה פעמים חזרתי מגזרתי ונחמתי מהרעה ועתה נלאתי הנחם כלומר נלאתי מלגזור גזרות כנגדם ולהנחם מהם, (ז) ובעבור זה אזרם רוצה לומר אפזר אותם בשערי הארץ שאפיצם בכל קצוות הארץ באופן שאשכל מהם ואאבד את עמי, ואומרו עוד מדרכיהם לא שבו רוצה לומר אם שכלתי ואבדתי את עמי לא היה זה להם בעבור חטאת מנשה שעשה בעצמו כ"א מפני שאחזו הם בדרכיו ולא שבו מהם והותרה בזה השאלה השלישית.

נפשי. רצוני:

משה ושמואל. משה או שמואל ר״ל אף שהיה תפלתם מקובלת לפני מ״מ אם מי מהם יתפלל בעד העם הזה אין רצוני עליהם להיות מרוצה להם:

שלח. ענין טירוד וגרושין כמו הן ישלח (לעיל ג):

שלח מעל פני ויצאו. שלחם מעל פני ויצאו ואמר הצווי כנגד ירמיהו כאילו אמר אם בידך לשלחם טוב שתשלחם משתתפלל עליהם:

שלח. אמור להם בנבואה שאמרתי לגרשם מארצי ויצאו ממנה:

אשר למות וגו'. כל המאוחר בפ' קשה מחבירו חרב קשה ממות מיתת חרב מנוולת ומיתה על מטתו אינה מנוולת וכן הוא אומר (תהילים קט״ז:ט״ו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב שזה מצטער וזה אינו מצטער וכן הוא אומר טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי כולהו איתנהו בגוה:

אנה נצא. להיכן נלך ולתכלית מה:

אנה. להיכן וכן אנה אעלה (ש״ב ב):

והיה כי יאמרו, אשר למות. אמרו רז"ל כל המאוחר בפסוק זה קשה מחברו חרב קשה ממות איבעית אימא סברא האי קא מנוול והאי לא מנוול ואיבעית אימא קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו רעב קשה מחרב סברא האי קא מצטער והאי לא מצטער קרא טובים היו חללי חרב מחללי רעב שבי קשה מכולם כלהו איתנהו ביה:

והיה וכו' אנה נצא, תשיב להם שיצאו אל המון העונשים המעותדים עליהם, וחושב רעות טבעיות מות ורעב, רעות בחירייות הבאים ע"י בעלי בחירה חרב ושבי, רעות רצוניות הבאים ע"י בעלי רצון כלבים וחיות, כמ"ש חצי אכלה בם, מזי רעב, רשף, זוחלי עפר ובהמות, חרב, כמש"ש ומצייר כאילו בצאתם מאת פני ה' נכונו ללצים שפטים ארבעה, והיותר אחרון גרוע מן הראשון, כמ"ש והיה הנס מקול הפחד וכו' כאשר ינוס איש מפני הארי וכו':

והיה כי יאמרו אליך אנא נצא וכו'. אפשר לומר במ"ש הרשב"א ז"ל עמ"ש מכאן מודעא רבא לאורייתא והדור קבלוה בימי אחשורוש דכשנתן הארץ לישראל בטלה מודעא כמש"ה ויתן להם ארצות גוים בעבור ישמרו חקיו וכשגלו חזרה המודעא והדור קבלוה בימי אחשורוש והקשה הרב מקראי קדש ז"ל דא"כ אמאי נענשו בעונשים קשים תסגי במה שיצאו מא"י ואני בעניי אמרתי דנתחייבו על שעברו התורה בזמן שהיו בארץ זה תורף הדברים בקצור נמרץ גם מקשים דארץ ישראל מוחזקת מאבותנו ולא שייך לומר שנתן להם הארץ בעבור ישמרו חקיו מאחר שהארץ אינה מתנה כי מתחלה נתנה לאבות והיא ירושה. והשתא כשאמר שלח מעל פני ויצאו יש לטעון דא"י אינה מתנה והמודעא בתוקפה ואפילו אם תמצא לומר שהארץ מתנה ובעוד שהם בארץ ליכא מודעא מ"מ עדיין יש לומר שאין חייבים שום עונש אלא לצאת מהארץ לבד כמו שהקשה הרב מהרח"א ז"ל לז"א והיה כי יאמרו אליך אנה נצא כלומר דא"י מוחזקת ואפילו אם צריכים אנו לצאת ליכא אלא יציאה לבד ולא שום עונש. לז"א כה אמר ה' אשר למות וכו' דהארץ מתנה ע"מ שהם ישמרו התורה וכשעברו נתחייבו על אותו זמן בעונשים קשים:

אשר למות. מי שראוי למות בעוונו במיתת דבר יותן למיתה ואשר לחרב וכו׳ כל אחד יעונש בדבר הראוי לו:

ופקדתי. לשון מינוי ופקידות:

ופקדתי. אמנה עליהם ארבעה משפחות ר״ל ארבעה מיני עונשין:

ופקדתי. ענין מנוי וגזברות:

ופקדתי, משפחות. על דרך השאלה כלומר ארבע מיני פורעניות:

ופקדתי וכו' הכלבים גוררים הנבלה לחוץ, ועוף השמים אוכלים בשר הנבלה, ובהמה הבייתית לא תאכל בשר רק רומסת ומשחתת, וכאמרו עוף לאכול, ובהמה להשחית:

לסחוב. לגרר וכן אם לא יסחבום (לקמן מט):

לסחוב. דרך הכלבים לגרר הנבלות ממקום למקום:

משפחות. אמר כן בדרך שאלה:

לסחוב. כי דרך הכלבים לגרר הנבלה באכלם אותה:

לאכול ולהשחית. העוף לאכול הנבלות והבהמות להשחית ברמיסת הרגל:

לסחוב. ענין גרירה ומשיכה כמו סחוב והשלך (לקמן כב):

לזעוה. מגזרת לא קם ולא זע (אסתר ה׳:ט׳) וכמוהו גאוה מגזרת גא מאד (ישעיה טו):

לזעוה לכל ממלכות. כולם יחרדו וירעדו שלא יקרה להם כמקרה:

לזעוה. ענין רתת וחרדה כמו והיה רק זועה (ישעיה כח):

לזועה. לזעוה קרי:

ונתתים לזועה. כתיב וקרי לזעוה והענין אחד אלא שהם שני שרשים והם ענין התנועה:

ונתתים לזעוה בגלל מנשה, מאז התחילה הגזירה, ועמ"ש במלכים בזה:

בגלל מנשה. תרגם יונתן על דלא תבו כמנשה בר חזקיהו:

לכל ממלכות הארץ. כל השומע רעה שבאה עליהם יזוע:

בגלל מנשה. ר״ל בעבור שאחזו במעשה מנשה וכו׳:

בגלל. בעבור כמו בגלל הדבר הזה (דברים ט״ו:י׳):

בגלל מנשה. כי הוא הנהיג את יהודה במעשים רעים ודם נקי שפך עד שמלא ירושלם חללים כמו שכתוב וי"ת על דלא תבו כמנשה בר חזקיהו:

על אשר וכו׳. בעבור אשר עשה מעשיו בירושלים בפרסום לכך למדו ממנו ואחזו בהם:

ינוד. יקונן:

כי מי יחמול. ר״ל אין מי יחמול עליך ואין מי ינודד בראש עליך כדרך המנחמים לנחמך בבוא הצרה עליך ואין מי יסיר לנטות מדרכו לבוא אליך לשאול בשלומך:

יחמול. מלשון חמלה ורחמים:

כי מי, ינוד לך. כמו לנוד לו ולנחמו ענין נחמת האבל וספור הצרות עמו ובא בזה הלשון לפי שהמנחמים נדין ממקומן זה מפה וזה מפה לנחם האבל אמר מי יחמול ומי ינוד לך ומי יסור לשאול לשלום לך כי את גרמת חרבנך שנטשת אותי לפיכך תלכי אחור ולא לפנים:

כי מי יחמול שלא יניח להשחית אותך, ומי ינוד לך לנחמך קרובים הבאים לנחם האבל, וגם אח"כ מי יסור עכ"פ לשאול לשלום לך, שזה יעשו גם הרחוקים וגם אחרי עבור ימי האבל:

ומי יסור. אליך לנטות מדרכו אליך לשאול לך לשלום:

ינוד. מלשון נדידה:

נלאתי הנחם. כמה פעמים חשבתי להשחית ונחמתי על הרעה עתה נלאיתי הנחם, הנחם דפורפנשי"ר בלעז:

את נטשת אותי. על כי עזבת אותי ותלכי לאחור לפרוש ממני לכן אטה את ידי עליך להכות בך ואשחיתך:

נטשת. עזבת:

נלאיתי. י"ס נלאתי חסר יו"ד:

את, נלאתי הנחם. כמה פעמים נחמתי על הרעה אשר דברתי לעשות להם ולא עשיתי נלאתי על זה לא אוכל עוד להנחם אלא אפרע מהם:

את, באשר אתה בעצמך הסבות עליך את הרעה במה שנטשת אותי, ואחר כך הוספת תמיד להתרחק ממני כי אחור תלכי תמיד, ולכן ואט ידי ואשחיתך פעם אחר פעם והגם שנחמתי תמיד על הרעה לבסוף נלאיתי הנחם, עד כי ואזרם במזרה שיצאו לגולה, וגם שכלתי את בניהם הקטנים, ואח"כ אבדתי גם את הגדולים, ובכ"ז מדרכיהם לא שבו:

נלאתי הנחם. הנה רבות פעמים גזרתי עליך השחתה ואח״ז נחמתי ועתה נלאיתי להנחם על הרעה:

ואט. מלשון נטיה:

נלאתי. ענין עייפות ויגיעה כמו ונלאו מצרים (שמות ז):

הנחם. ענין הפוך מחשבה כמו פן ינחם העם (שם יג):

במזרה. נפה שקורין וו"ן בלעז כזה שהוא זורה שעורין שלא יהו כולן גולין למקום אחד:

ואזרם. אפזרם בכל ערי הארץ כהמפזר תבואה במזרה שאין כולם נופלים במקום אחד:

ואזרם. ענין פזור כמו ואתכם אזרה בגוים (ויקרא כ״ו:ל״ג):

ואזרם במזרה, פיזור מוץ ע''י כלי הזורה, כמו אשר זורה ברחת ובמזרה (ישעיהו ל׳:כ״ד), כן הלכו הפסולת לגולה והשכול הוא בבנים הקטנים והאבוד בגדולים :

ואזרם. כמו שזורים התבואה במזרה כן אזרם בשערי הארץ כלומר בגלותם אפיצם בכל ערי הארץ ואמר בשערי במקום בערי כי דרך השער נכנסין ויוצאין בעיר וכן אמר לכל באי שער עירו וכתרגם יונתן בקרוי ארעא וכן תרגם במקומות רבים בשעריה בקרוהא ואמר ואזרם על עשרת השבטים שגלו וכן שכלתי אבדתי אומר עליהם ואף על פי כן שבט יהודה שראו כל זה מדרכיהם הרעים לא שבו ואמר שכלתי כי בניו היו:

שכלתי. אף כי שכלתי אותם והאבדתים עכ״ז לא שבו מדרכיהם ולא לקחו מוסר:

במזרה. הוא הכלי שזורין בו התבואה וכן ברחת ובמזרה (ישעיה ל):

בשערי. בערי וכן באחד שעריך (דברים יז):

שכלתי. ענין מיתה כמו מחוץ תשכל חרב (שם לב):

עצמו לי. רבו לפני אלמנותיו:

עצמו לי. האלמנות שבהם המה מרובות בעיני יותר מחול ימים ר״ל אין אני עושה בהם כמתנקם להיות הכל נחשב לפני למעט כי אדרבה נחשב לפני להרבה ואין בזה שמחה לפני:

עצמו. ענין רבוי כמו בעם עצום (תהילים ל״ח:כ׳):

על אם. האלמנה שנשכלו בניה ונאבד בעלה :

אלמנותו. אלמנותיו קרי:

עצמו לי. יבא זה הלשון בענין הכמות והאיכות ואמר לי ר"ל כי אני מצר עליהם ורבו אלמנותיו בעיני:

עצמו לי, מצייר במליצתו שהאלמנות שנשארו היו עצומים ורבים מחול ימים, לכן הביא להם על כל אם האלמנה הביא בחור שישכב עמה, והבחור הזה היה ג"כ שודד, שזנה עמה ושדד אותה, וזה היה בצהרים לעיני כל, הפלתי עליה על האלמנה, הפלתי פתאום עיר מענין גילוי ערוה, ובהלות, שבא עליה בהלות השודד וגלה גם ערותה, וע"י הבחור השודד הזה אומללה ילדת השבעה האלמנה שילדה שבעה בנים, נפחה נפשה הפיחה את נפשה ומתה, עד שבאה שמשה בעוד יומם, ר"ל ביום ההוא קודם הערב, כי הבחור בא עליה בצהרים ובאותו היום מתה, וגם בושה וחרפה על ידי שגלה ערותה, ושאריתם שהם היתומים בני האלמנה ימית האויב בחרב, והנמשל שירושלים היתה כאלמנה, אחרי שרוב בני יהודה נהרגו בחרב אויב, ובא עליה בחור שודד שהוא נבוכדנצר וחילותיו, וגלה ערותה ושדד אותה, שהחריב בהמ"ק ויגל את מסך יהודה והחריב העיר, ועי"ז אומללה יולדת השבעה שהיא ירושלים שהעמידה ז' מלכים מן גלות מלך אשור עד גלות נ"נ, והנשארים נתנו לחרב בארצות שוביהם:

עצמו לי אלמנותיו. כי בימי אחז שהרג פקח בן רמליהו ביהודה ק"ך אלף ביום אחד ונשארו נשיהם אלמנות ואני מצר עליהם:

ואומרו עצמו לי אלמנותיו מחול ימים הוא להגיד שלא היה הקב"ה חפץ ברעתם אף על פי שהיו חטאים כי הנה עצמו לו וכבד עליו אלמנותיו רוצה לומר הנשים שנעשו אלמנות בהריגת בעליהן ממה שיכבד אצל בני אדם חול הימים, וכן פירש המפרש עצמו מלשון עוצם וחוזק ושעוצם יאמר על הכמות כמו על האיכות, ולפי דעתי שעצמו הוא מלשון רבוי כמו וירבו ויעצמו במאד מאד (שמות א, ז) יאמר שרבו אלמנות בני יהודה בעיניו כחול הים שהוא הרבה מאד כי כן נראו לפני ה' אלמנות ההרוגים רבות מאד בעבור שלא היה חפץ בהריגתם, ואמרו הבאתי להם על אם בחור שודד בצהרים פירשו המפרש אם בחור קהלת הבחורים כי מלת אם היא כמו אומה ובחור הוא שם לקבוץ הבחורים ע"ד שש מאות רכב בחור (שמות יד, ז) וכן ת"י, ויותר נכון אצלי לפרשו כפשוטו שאחרי שזכר שתרבינה האלמנות ביניהם זכר מה יהיה על אותם האלמנות ואמר הבאתי עליהם בחור והיא אלמנה שנהרג בעלה ונשאר לה בן אחד בחור לכלכל את שיבתה הבאתי עליה שודד בצהרים, וכן הפלתי עליה פתאום עיר שהוא אויב מלשון ויהי עריך וזאת תהיה רעה גדולה שימות האיש ותשאר אשתו אלמנה ובהיותה נשענת על בן בחור שנשאר לה במקום בעל יעלה ויבא עליה שודד באמצע היום בצהרים שימית את בנה פתאום ואם האלמנה ההיא יהיו לה בנים רבים גם היא נאנחה שימותו כולם, (ט) והוא אומרו אומללה יולדת השבעה רוצה לומר אע"פ שיהיו לה בנים רבים תהיה אומללה ונכרתת מהם כולם וכ"כ תהיה צרתה עד שנפחה נפשה והוא מלשון מפח נפש וזה לפי שבא שמשה בעוד יומם רוצה לומר שתחשך עליה היום והוא משל לרוב הצרות וגדלם כי אז תבוש ותחפר, ואומרו יולדת הז' אינו דוקא מספר שבעה בנים אבל הוא מענין רבוי ולפי שאמר שימותו בני האלמנות אם מעט ואם הרבה הוצרך לומר ושאריתם לחרב אתן לפני אויביהם כלומר אותם הבנים שלא ימותו להן ברעב ובדבר יהרגו אותם האויבים ואינו רחוק שנבא בזה הנביא על חנה וז' בניה שהיתה אומללה מהם ונהרגו לעיניה בית שני, וחז"ל במסכת גיטין (ירמיה פח, א) דרשו אומללה יולדת הז' על כנסת ישראל מלכות י' השבטים שעמדו מהם משפחות מלכים רשעים והם ירבעם וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח והושע הרי ז' ושאריתם אלה בני יהודה ובנימין שנשתיירו, ובמדרש תנחומא דרשו הפסוק הזה על ירושלם ומונה ז' מלכים הרשעים יהורם יהואש אחז מנשה אמון יהויכין צדקיהו:

על אם. על ירושלים שהיתה עיר ואם בישראל:

הבאתי להם. הבאתי עליהם וחוזר ומפרש על אם רצה לומר על ירושלים הבאתי קבוצת בחורים להיות שודד אותם בעת צהרים למען יראה למצוא כל גנזי המטמוניות:

אם. כן יקרא עיר גדולה אשר הקטנות סביב לה וכן עיר ואם בישראל (ש״ב כ):

בחור. בא לרוב על מי שלא נשא אשה, בחורים ובתולות :

אלמנותו. כתוב בלא יו"ד וקרי ביו"ד וימצאו רבים כמוהו וזה היה בימי אחז שהרג פקח בן רמליהו ביהודה מאה ועשרים אלף ביום אחד ונשארו הנשים אלמנות:

ובצהרים. הכל יהא גלוי לפניו כל גנזי מטמונם:

הפלתי. השכנתי עליה פתאום קבוצת שונאים ועדת עם המבהילות:

בחור. נבחר וגבור:

עיר. י''מ מענין שונא כמו ויהי ערך, ולדעתי מענין גילוי ערוה, שנחי עי''ן ונחי למ''ד משתתפים, כמו הים הָמָה, מִיץ מָצָה :

הבאתי להם על אם בחור שודד בצהרים. על קהלת בחורים הבאתי שודד בצהרים כלומר כי לא באו בלילה כגנבים אלא בצהרים ולא הועילה לבחורים גבורתם, אם ר"ל קהלה או משפחה כמו שנקראת אום ואומה, בחור על דרך כלל כמו בחורים וכן שש מאות רכב בחור וכן תרגם יונתן איתיתי עליהון וגומר כבעמוד:

הפלתי עליה פתאום עיר. השכנתי עליהם פתאום גייסות של עיר ובהלות רבות, ויש פותרים עיר ל' שונא כמו ויהי עריך (שמואל א כ״ח:ט״ז) ופשרי' לערך (דניאל ג):

שודד. עושק:

הפלתי עליה פתאום עיר ובהלות. עליה על האם שזכר הפלתי עיר ר"ל חרבן הערים ובהלות כמו פתאום כמו ויבהילו את המן מהרוהו ללכת פתאום וכאילו אמר הפלתי עליה פתאום ובהלות עיר והכפל לחזק הענין כמו פתע פתאום ואדוני אבי ז"ל פירש עיר שונא מן ויהי עריך וי"ת איתיתי עליהון משירין וגומר כבעמוד:

הפלתי. ענין השכנה וחניה כמו נופלים בעמק (שופטים ז):

עיר. ענין שונא כמו ויהי ערך (ש״א כח):

ובהלות. מלשון בהלה ופחד:

אמללה יולדת השבעה. שומרון וכנסייה של עשרת שבטים שעמדו מהם ז' משפחות כבר אומללה וגלתה:

אמללה. כבר גלתה שומרון ועשרת השבטים שגדלה ז׳ משפחות מלכים רשעים והם ירבעם בן נבט וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח וביתו הושע בן אלה וביתו:

אמללה. ענין כריתה כמו אומלל אני (תהלים ו):

נפחה נפשה. יציאת הנפש, וכן ותקותם מפח נפש :

באה שמשה. בא קרי:

אמללה יולדת השבעה. יולדת בנים רבים והיא כנסת ישראל ושבעה ענין רבוי במקומות לא חשבון מכוון וכן עד עקרה ילדה שבעה, שבע יפול צדיק וקם שבע כחטאתיכם:

ושאריתם. אלו יהודה וקצת בנימן שנשתיירו בישראל לחרב אתן אלו הן שבע משפחות ירבעם בן נבט וביתו בעשא וביתו עמרי וביתו יהוא וביתו מנחם וביתו פקח וביתו הושע וביתו:

נפחה נפשה. היה לה דאבון נפש:

נפחה נפשה. ענין דאבון נפש וכן ותקותם מפח נפש (איוב י״א:כ׳):

בושה וחפרה. חפר גדול מן בושה שחופר פנים בטמון (ישעיה א' כ''ט) :

נפחה נפשה. ענין דאבון כמו מפח נפש:

נפחה נפשה. ל' דאבה נפשה מתרגמינן ודאבון נפש (דברים כ״ח:ס״ה) ומפחן נפש:

בא שמשה. שקעה שמשה כשהיה עוד היום גדול ר״ל הושפל גדולתה במהירות בלא זמנה:

בא. ענין שקיעה כמו כי בא השמש (בראשית כ״ח:י״א):

באה שמשה בעוד יומם. על דרך משל מרוב הצרות כמו שאמר גם כן על הצרות חשך השמש בצאתו, באה כתוב בא קרי והשמש ימצא לשון זכר ולשון נקבה:

בעוד יומם. בלא זמנם מהרו ליפול כך נדרש במס' גיטין, ובמדרש רבי תנחומא דרשו כלפי ירושלים ומונה שבעה רשעים יהורם יהואש אחז מנשה אמון יהויקים צדקיהו אך יש למנות עוד רחבעם אביה אמציה אחזיה:

בושה וחפרה. והיא יושבת בגולה בבושה וכלימה:

וחפרה. ענין כלימה וכן וחפרה הלבנה (ישעיה כד):

בושה וחפרה. כפל ענין במלות שונות:

וחפרה. ל' בושת:

ושאריתם. השארית הנשארה מעדת ישראל הם יהודה ובנימין אתן גם אותם לחרב לפני אויביהם:

ושאריתם. השארית שלא ילכו בגלות אתן לחרב ויש לפרש ושאריתם בניהם כמו שם ושאר:

ושאריתם. מלשון שארית ושיור:

אוי לי אמי. ירמיה היה מתאונן על עצמו שהיו שונאין אותו בני עירו על דברי תוכחותיו:

אוי לי אמי. ירמיה היה מתאונן והיסב הדבור מול אמו ואמר אוי לי אמי אשר ילדתני להיות איש ריב ומדון לכולם כי יריבו עמדי על שאני מוכיחם:

מדון. ענין מריבה כמו ישתוק מדון (משלי כו):

איש ריב ואיש מדון. הריב הוא בלא סבה, והמדון הוא דין ודברים מענין דין ומשפט, ונגד ריב לא נשיתי (בם), ונגד מדון לא נשו בי :

מקללוני. במקצת ספרים הלמ"ד בקמץ ועיין דקדוקו במכלול דף ע"ט ובעל רב פעלים בחלק הזרים כתב שהמסורת עליו לית ופתח בס"ף:

אוי לי אמי, איש ריב ואיש מדון. כי כלם מריבים עמי ומדון כמו ריב:

אוי לי אמי לפי המליצה שאמר הבאתי על אם בחור שודד, שכולל לפי המשל כל אם ואם, ולפי הנמשל עיר ואם בישראל, נזכר כי מנבא זאת על אמו היולדת אותו, ועל העיר שהיא אמו המליצית ומקונן על שילדה אותו להיות המנבא ע"ז, וכן אמר במדרש משל לכהן שהשקה את האשה מים המאררים והביט בה וראה שהיא אמו, ובאשר א"ל ה' ששאריתם לחרב יתן והוא בכללם עם אמו, יקונן על שנולד לראות עמל ויגון, איש ריב וכו', כי עד עתה היה לו תקוה שישיבם בתשובה ושישיב חמה, אבל עתה שלא קבל תפלתו, ושנחתם גזר דין ענינו עם העם רק לריב עמהם ולא להועיל להם, איש ריב ואיש מדון הריב הוא בלא ענין, והמדון הוא כשיש לו דין ודברים וטענות, ונגד איש ריב אמר לא נשיתי מעות לאחרים שאז הלוה יש לו ריב עם המלוה על שתובע אותו את ממונו, ונגד איש מדון אמר ולא נשו בי שאז היה להם מדון עמי ר"ל דין ודברים שאשלם להם את מעותם וזה מדון ודין ומשפט, ובכ"ז כלה מקללוני:

אוי לי אמי כי ילדתני וגומר עד ויהי דבר ה' אלי לאמר לא תקח אשה. בעבור שזכר הנביא הייעודים שיעדו יתברך לרעה על בני יהודה וירושלם התחיל לקלל עצמו על היותו שלוח בייעודים הרעים ההם יען בעבורם היו שונאים אותו כל בני עמו ועל זה אמר אוי לי אמי כי ילדתני יען הייתי איש ריב ואיש מדון לכל הארץ רוצה לומר שכל אנשי הארץ ישנאוני ויריבו עמדי, והנה האדם פעמים יהיה שנוא מבני אדם לפי שאינו פורע מה שהלוו לו ופעמים ישנאוהו לפי שהוא נוגש ודוחק את החייב לתת לו אבל אני לא נשיתי ולא נשו בי ואין לי עם אדם עסקי ממון ואע"פ כן כלו מקללני, (יא) וה' אמר לו בתשובת זה אם לא שריתיך לטוב רוצה לומר התחשוב שבעבור קללותיהם תבא עליך רעה בדרך שבועה אני אומר אם לא שריתיך לטוב רוצה לומר שאתה תשאר ביניהם לטוב והצלה לך האם תחשוב שלא אפגיע לך בעת רעה ובעת צרה את האויב כלומר התחשוב שלא תשאר לטוב והם ילכו בגלות לרעה וגם האויב שהוא נבוזר אדן אעשה שיפגיע בך בעת רעה שהוא עת החרבן ויפגע בך ללכת לבבל ויתן לך ארוחת תמיד שכל זה ממני יהיה. ורש"י פירש אם לא הפגעתי בך כשתבוא על ישראל עת רעה יפגעו בך שתבקש עליהם רחמים כגון צדקיהו שאמר לירמיהו דרש נא בעדנו את ה' (לקמן כא, ב), ויהיה הפגעתי מלשון תפלה ותחנונים כמו ופגעו לי בעפרון בן צוחר (בראשית כג, ח) אבל ישראל לא יהיה כן הירוע ברזל וגומר וכמו שיתבאר. אמנם יונתן פירש אם לא שריתיך לטוב על ירמיה ופירש הפגעתי מלשון לך ופגע בו.

ואיש מדון. איש מריבה כמו לא ידון רוחי (בראשית ו׳:ג׳):

לא נשיתי. לפעמים מריבים עם המלוה על שהוא נוגש כסף ההלואה ולפעמים מריבים עם הלוה על שאינו משלם ההלואה אבל אני לא הלויתי להם ולא הם לוו לי ועכ״ז כולם מקללים ומבזים אותי:

נשיתי. ענין הלואה כמו לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד):

ומקללוני. מורכב מן קללה ומן קלון כמ''ש במכלול הריב מקושר בקללה, ומדון מקושר בקלון :

לא נשיתי ולא נשו בי. לא נשיתי בהם שאהיה תובע הלואתי מהם ויקללוני בעבור זה וגם הם לא נשו בי שיהיו תובעים הלואתם ממני ולא ארצה לתת להם ובעבור זה יקללוני אין שום דבר מכל זה רק ששונאים אותי מפני שאני מוכיח אותם לטובתם:

לא נשיתי. כמו לא תהיה לו כנושה (שמות כ״ב:כ״ד):

מקללוני. הוא מלשון קללה ומלשון קלון ובזיון:

כלה מקללוני. הורכבה המלה משני שרשים מן קלל ומן קלה כי הם שני ענינים הקללה היא הפך הברכה והקלון הוא הפך הכבוד וכן אמר הנביא כלה מקללני ומקלני והורכבו שניהם כאחד ואמר במלה אחת שני ענינים לקצר הלשון ולצחותו והומרה ה"א קלה בוי"ו כמנהג ההחלפה במקומו ולולי שהחליפוה וקראו למ"ד הפעל בקריאה לא היה נכר במלה ענין קלה:

כלה מקללוני. איני רב עמהם על עסקי ממון שיש לי עליהם ולא להם עלי והרי כל העם מקללני:

שריתיך. השארתיך ל' שארית וכן פתרו מנחם אבל דונש פתר אותו ל' התרה ושריתיך כמו (דניאל ה׳:י״ב) משרי קטרין ופתרון שריתיך כן הוא שנאמר הנה פתחתיך היום מן האזיקים (לקמן מ) כלומר ביום אשר הקים ה' את דברו נאמר לו ועתה הנה פתחתיך היום מן האזיקים אשר על ידיך אם טוב בעיניך לבוא אתי בבלה, וגם ישראל בקשו ממנו שיתפלל בשבילם כאשר נאמר לו התפלל בעדינו אל ה' אלהינו כי נשארנו מעט מהרבה (לקמן מב):

אמר ה׳. אמר הנביא ה׳ אמר לי מה אתה חושש על קללתם הריני נשבע אם לא אשאיר אותך לטוב, כל המקללים אותך ימותו וילכו שבי ואתה תשאר לטובה:

אם לא. הוא ענין לשון שבועה וגזם ולא אמר והרי הוא כאדם האומר אם לא כן הוא יהיה כזאת וכזאת וכן אם לא בתים רבים (ישעיהו ה׳:ט׳) ורבים כמוהו:

שריתך. כמו שאריתך כמו שרית ישראל (דה''א י''ב ל''ח) :

שרותך. שריתיך קרי:

אמר ה'. אמר לי האל כשהייתי מתרעם עליהם שסופי יהיה לטוב:

אמר ה', השיב לו ה', אם לא שריתך לטוב, הגם שאמרתי ושאריתם לחרב אתן, אינו כולל אותך בגזרה זו, כי שאריתך יהיה לטוב, שאתה תנצל, והגם שעתה מקללים אותך בעת רעה ובעת צרה אפגיע בך את האויב שכולל מה שבעת החורבן הפגיע בו נבוזראדן שילך לשלום, שהוא האויב הכללי, ואחר כך אחרי הריגת גדליהו הפגיעו בו אויביו מישראל שיתפלל בעדם ושייעצם מה יעשו, וע"ז כפל בעת רעה שהוא עת החורבן ובעת צרה שהוא עת היה צר להם כשנהרג גדליה:

אם לא. ל' שבוע':

אם לא. הריני נשבע אם לא בעת בוא הרעה והצרה אעיר אז את לב האויב הוא נבוזראדן להפגיע בך ולחלות פניך לבוא עמו לבבל ולא יקחך בשבי ביד חזקה כמ״ש אם טוב בעיניך לבוא אתי בוא ואשים את עיני עליך (לקמן מ):

שריתיך. מלשון שארית ובא בחסרון אל״ף וכן וגם כל שרית ישראל (דה״א יב):

הפגעתי. פעל יוצא לשלישי, וגדרו הבקשה היתירה :

אם לא. כעין שבועה כמו אם לא שויתי ודוממתי אם לא כאשר דמיתי כן היתה:

הפגעתי בך בעת רעה. את האויב כשתבא עליהם הרעה יפגעו בך שתבקש רחמים עליהם כגון צדקיה אמר לו דרש נא בעדנו את ה' וגו' ד"א נבוזראדן יבקש מאתך אם טוב בעיניך לבא אתי בבלה (לקמן מ):

הפגעתי. ענין בקשה כמו ופגעו לי (בראשית כג):

שרותיך. כמו שריתך וחירק התי"ו במקום סגול וכן תי"ו ותפוצותיכם חירק התי"ו במקום סגול ואל"ף שאר נעלם מהמכתב וכן וגם כל שרית ישראל כמו שארית ושאריתך ענינו אחריתך כלומר מה שישאר לך מהזמן בבא רעתם וכן תרגם יונתן אם לא סופך יהא לטב:

וילן שם כי בא השמש. מה ת"ל כי בא השמש. אלא מלמד כשהגיע באותו המקום עדיין היה שעות ביום. ורצה הקב"ה להלינו שם. והשקיע השמש בעבורו. לכך נאמר כי בא השמש. ואותו השמש ששקע בעבורו זרח בגללו. דכתיב ויזרח לו השמש (בראשית לב לב). לו ולא לשאר העולם. סימן לבניו ששקעה להם השמש וזרחה להם. שקעה להם. דכתיב אומללה יולדת השבעה וגו' באה שמשה (ירמיה טו ט). ולעתיד יזרח. דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה (מלאכי ג כ). שמש לשון זכר ולשון נקבה. כמו שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ולפי שצדקה לשון נקבה קרא לשמש לשון נקבה. דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה (שם שם).

אם לא הפגעתי בך בעת רעה ובעת צרה את האויב. בעת רעת ישראל וצרתם אפגיע בך את האויב והוא נבוזראדן יפגע בך שתעשה הטוב והישר בעיניך אם לשבת אם ללכת כמו שכתוב, הפגעתי בפעל יוצא כלומר אשימנו שיפגע בך ויבקש ממך שתעשה איזה דבר שתרצה ויש לפרש הפגעתי ענין פגיעת החרב ויהיה הפסוק חלוק אם לא שריתיך יאמר כנגד הנביא אם לא הפגעתי בך יאמר כנגד ישראל כי גם לפירוש הראשון יאמר חילך ואוצרותיך כנגד ישראל, ויש מפרשים שאריתך התרתיך מן משרה קטרין כמו שאמר לו נבוזראדן הנה פתחתיך היום מן הזיקים אשר על ידיך, שרותך כתוב בוי"ו וקרי ביו"ד והענין אחד ואותיות אהו"י מתחלפות:

הירוע ברזל ברזל מצפון. אומר אני ברזל הבא מצפון קשה משאר ברזל וכן פתרונו הם נמשלו לברזל הולכי רכיל נחשת וברזל (לעיל ו) ובירמיה נאמר נתתיך לעמוד ברזל ולחומת נחשת (לעיל א) ושלו חזק משלהם כי נבוכדנצר מצפון יבא כדבריו עליהם:

הירוע. וכי אפשר שהברזל מהחרבות שלך ישבר ברזל החרבות שבא מצפון שהברזל חזק מאוד ונחשת מעורב בו המחזיק עוד יותר וכן נאמר הולכי רכיל נחושת וברזל (לעיל ו) ור״ל וכי תחשוב שאתה תתגבר במלחמה מול נבוכדנצר הלא מאד יחזק ממך:

הירוע. ענין שבירה כמו ורעו דליותיו (לעיל יא):

הירוע. רוצץ כמו ירוע כבירים (איוב ל''ד) :

הירוע. מן תרועם בשבט ברזל ענין שבר אמר הישבר ברזל ברזל אם ברזל אחד יחתוך ברזל אחר אם הברזל ההוא מעורב עם הנחשת והוא הברזל החזק שקורין בלע"ז אציי"ר ר"ל יחשבו שהם יוכלו לעמוד בפני נבוכדנצר כי אם הם ברזל נבוכדנצר הוא ברזל ונחשת:

הירוע ברזל, שני פסוקים הקודמים הם כמאמר מוסגר, לספר מה שאמר ירמיה באמצע נבואה זאת ומה שהשיב לו ה', ועתה שב אל הענין, מ"ש ושאריתם לחרב אתן, כי הם היו בוטחים על מצרים, בין קודם החורבן שחשבו שפרעה יעזור אותם ולא עזרם, ובין אחר החורבן שהלכו למצרים ושם השיגם חרב נ"נ, עז"א וכי ברזל פשוט שהוא פרעה ירוצץ את נ"נ שהוא ברזל הבא מצפון (הוא המאגנעט שהוא נקרא ברזל מצפון, כי נוטה תמיד נגד ציר הצפוני והוא יש לו כח וממשלה על הברזל ומושך אותו בכחו), ועם הברזל הזה יש נחשת, שהוא העזר מהעמים העצומים ממשלת ידו שהיו תקיפים כנחשת:

ולכן אמר אחריו הירוע ברזל כלומר אתה בית יהודה תחשוב שתהיה ברזל בכח וחוזק האם אפשר שירוע וישבר הברזל כמוך או ברזל מלך מצרים אשר אתה בוטח בו את הברזל הבא מצפון שהוא מעורב עם נחשת שהוא משל לנבוכדנצר, אין ספק שהנחשת שבברזל ההוא מצפון ישבר וירוע לברזל ההוא שאין עמו נחשת, (יג) ויצא לך מזה שחילך ואוצרותיך שלך בית יהודה לבז אתן ביד האויבים, ואמרו לא במחיר ענינו שלא יחשבו לתת שוחד למלך בבל לשיעלה מעליהם כי הוא לא יקח כספם וזהבם במחיר ושוחד אלא בדרך שלל, ובזה שישללו אותם ויהיה זה בכל חטאתיך שחטאת, ואומרו ובכל גבולך פירשו מפרשים בכל חטאתיך שחטאת בכל גבולך, ויותר נכון לפרש בכל גבולך שחוזר לחילך וכל אוצרותיך לבז אתן שיתן רכושם לשלל בכל גבולך.

הירוע. הירוצץ ברזל שלהם את שלך, ד"א הירוצץ פרעה הבא בעזרתכם שהוא קשה כברזל את נבוכדנצר שהוא ברזל הבא מצפון ונחשת ותרגום יונתן נוטה לצד זה:

ברזל מצפון. הוא המאגנעט, ולא תפלא אם בעלי הרוח ידעו מסגולתו שנוטה לצפון אשר נעלם אז מעין כל :

מצפון. כי בבל צפונית לארץ ישראל כמו שנאמר מצפון תפתח הרעה:

חילך. ל' ממון:

לבז אתן. לו אתן לשללו ולא תקח בעדם מחיר ר״ל לא ישאיר אותך בארצך במחיר האוצרות שיקח כי יקחם דרך שלל:

חילך. מלשון חיל ועושר כמו וישראל עושה חיל (במדבר כ״ד:י״ח):

חילך ואוצרותיך עי' הבדלם (ישעיה ל' ו') :

ואוצרתיך. י"ס ואוצרתיך מלא וא"ו גם אחר רי"ש וי"ס חסר דחסר:

חילך, לא במחיר. כל כך יהיו בוזזים רבים כי לא ימכר ולא יותן במחיר השלל אלא כל אחד ואחד יבוז לעצמו:

חילך, ונבוכדנצר יגרר עליך ויבוז חילך ואוצרותיך, לא במחיר לא לקחת מחיר בעבור שמסרתי בידו חילך, רק עשיתי זה בעבור כל חטאתך שהם בכל גבולי ארצך:

ואוצרותיך לישראל הוא אומר:

ובכל חטאתיך. כ״ז יהיה בכל חטאותיך שחטאת לה׳ ובכל גבוליך חטאת מבלי מקום נעדר:

לבז. מלשון בזה ושלל:

לא במחיר. כמ''ש ולא רבית במחיריהם, ווא''ו ובכל יתירה :

ובכל חטאתיך. ובעבור מה יהיה זה בעבור כל חטאתיך:

ובכל חטאתיך. ולמען כל חטאתיך תהי זאת לך:

במחיר. ענין דמי הדבר וערכו כמו אקנה מאותך במחיר (ש״ב כד):

ובכל גבולך. הם חטאתיך כי לא במקום אחד לבד אלא בכל גבוליך הם במותיך שהם חטאתיך וזה ענין עליכם תוקד ונאמר אחר זה בפרשת חטאת יהודה במלות שונות במקצת:

ובכל גבוליך. אשר העמדת אלילים בכולן:

והעברתי. אעבור אותך מארצך ללכת עם אויביך בארץ אשר לא ידעת מאז:

קדחה. ענין הבערה כמו הן כלכם קודחי אש (ישעיהו נ׳:י״א):

והעברתי. ברי"ש וכן נמצא במדוייקים הראויים לסמוך עליהם ובפרשה חטאת יהודה שבסמוך והעבדתיך ונראה כי יונתן היה קורא גם זה בדל"ת שתרגם שניהם ותשתעבדון כ"כ רד"ק וגם אני מצאתי ס"א שזה כתוב בדל"ת וקרי ברי"ש:

והעברתי. ברי"ש פירוש אעביר אותך אל אויביך בארץ אשר לא ידעת:

והעברתי, וגם אח"כ שתלכו למצרים גם שם לא תנצלו, כי העברתי את אויביך שהם הכשדים הם יעברו למצרים ושם תשיגכם חרב נ"נ שנית, כי אש האף והחמה לעולם תוקד גם אחר החורבן:

ואומרו והעברתי את אויבך ת"י כמו והעבדתי בדל"ת אמר וישתעבדון. והרד"ק פירשו ברי"ש אעביר אותך אל ארץ אויביך, ואינו נכון בפשט הכתוב ויותר נכון לפרש והעברתי את אויביך שהשם יביא את האויבים ויעבירם בארץ ישראל במקומו' שאנשי הארץ עצמה לא ידעו אותם ואמר זה כמפליג שלא לבד יבאו האויבים בקצוות הארץ אבל במצפוניה יעברו ויכנסו בה עם היותם מקומות שגם אנשי הארץ לא ידעום וכל זה למה לפי שאש קדחה באפי ולכן עליכם תוקד, ואחרי שזכר הנביא תשובת השם אליו (טו) התפלל עליו אתה ידעת ה' זכרני ופקדני רוצה לומר אתה ידעת זכרת בני עמי זכרני בעת הצרה והגלות כמו שאמרת ופקדני והנקם לי מרודפי שהם אנשי ענתות, אל לארך אפך תקחני כלומר אל תניחני לאריכות אפך בנקמתי אבל מהרה חושה תנקום נקמתי מהם דע שאתי עליך חרפה רבה רוצה לומר על דבר כבוד שמך נשאתי מהם חרפה רבה, (טז) והנה כשרות נבואתך עלי נמצאו דבריך אצלי שהייתי מקבל ושומע אותם ברצון ואכלם כלומר וקבלתי הנאה בהם כאלו הייתי אוכל כל מעדני עולם וזהו ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי יען נקרא שמך עלי ה' צבאות כלומר שחל עלי השפע האלקי ובזה היתה שמחתי, (יז) לא ישבתי בסוד משחקים ואמר זה על נביאי השקר שהיו מעדנים עצמם בשמחה ושחוק והוא לא היה כן כי מימיו לא נכנס למקום שחוק כדי לעלוז שמה, אבל להפך שמפני ידך הנבואיית בדד ישבתי כי זעם מלאתני, והם הייעודים הרעים שהודעתני מחרבן עירך וביתך במראה הנבואה, (יח) ואמר למה היה כאבי נצח מכתי אנושה שבעבור שהש"י אמר לו ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומות נחשת לכל הארץ ואמר ונלחמו אליך ולא יוכלו לך, ולפי שראה הנביא שאנשי דורו היו מחרפים ומגדפים אותו, לכן התרעם מזה ואמר למה היה כאבי נצח כלומר הנה החלאים יש מהם חלאים נושנים כקדחת רביעית והנקרס וזולתם, ואלה אין בהם כאבים ולא סכנה, ויש מהם חלאים בעלי כאבים אבל אין בהם סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחלאי השינים והאזנים וזולתם שיש בהם כאבים אבל אינם נושנים ולא מסוכנים, ויש מחלאים שהם חדים קרובי הגבול לא נושנים ואין בהם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת תמידית והקבשון, ואמר הנביא שהחולי שהוא היה סובל יתחברו בה הרעות כולם כי הוא חולי נושן ועליו אמר למה היה כאבי נצח והיה בעל כאבים וצער וזהו מכתי אנושה והוא חולי מסוכן המביא על המות, ולא יקבל רפואה ועליו אמר מאנה הרפא, וביאר שסבת כל זה הוא שהקב"ה היה לו כמו אכזב רוצה לומר כמו מקור המים שהוא אכזב ומימיו לא נאמנו שיבטח האדם שימצא בו מים ויכזב כי ימצא יבש מבלי מים. ורש"י פירש כמו אכזב כמו האיש הכוזב שלא יהיה דברו קיים, (יט) ולכן בעבור זה השיבהו השם אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד רוצה לומר אתה ירמיהו דברת נגדי שלא כהוגן באומרך שאני כמו אכזב ולכן אם תשוב בתשובה לפני תעמוד כלומר תהיה איש עצתי ולא תפרד ממך הנבואה, ואם מלבד זה תוציא יקר מזולל והוא בית יהודה שהם זוללים במעשיהם המגונים אם תוציא אותו העם מזולל להיות יקר וטהור לא לבד תעמוד לפני כנביא הדבק באלקיו שנאמר בו לשון עמידה כמו שאמר במשה ואתה פה עמוד עמדי (דברים ה, לא) ואמר אם יעמוד משה ושמואל לפני (לעיל בפסוק א) כי תמיד יאמר לשון עמידה עם השם על הנביא השלם, אבל גם כפי תהיה רוצה לומר שתעשה נסים ונפלאות כמוני וכמו שאני אגזור על הדברים הטבעיים ויהיו כרצוני כן אתה תגזר אומר ויקם לך, אבל ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם רוצה לומר יותר אפשר קרוב שהמה ישיבו אליך להיות זולל כמותם ממה שאתה תשיב אליהם להיותם יקר כמוך, ויהיה ישובו ותשוב כמו ישיבו ותשיב ורבים כן בכתוב שהם בלשון עומד וישמשו ביוצא כמו כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה (בראשית כב, יב) שפירושו הודעתי כמו שכתב הרב המורה, ואמר לו אין ספק שבויכוח הזה אשר תהיה לך עמהם תהיה הרבה מהסכנה כפי רוע טבעם, (כ) אבל אני אתנך להם לחומת נחשת בצורה שהיא חזקה מאד בענין שאף על פי שילחמו אליך לא יוכלו לך לפי שאתך אני להושיעך, (כא) ולהצילך מיד הרעים והעריצים ההם, ואולי אמר ונתתיך לעם הזה וגומר להבטיחו שהוא לא ישוב אליהם כי יצילהו השם מפתוים והסתתם:

כי אש. אש החרון תבער באפי ועליכם תשרוף ר״ל עליכם אשפוך את החרון:

תוקד. ענין שריפה כמו ותוקד עד שאול (דברים ל״ב:כ״ב):

בארץ לא ידעת. בנביאים עם פירוש הרי"א כתוב אשר לא ידעת וטעה המדפיס בין זה ובין מה שבסמוך בפ' חטאת יהודה:

את אויביך. כמו אל אויביך וכן והראה את הכהן כמו אל הכהן ונראה כי יונתן היה קורא והעבדתי בדל"ת כי כן תרגם ותשתעבדון לבעלי דבביכון אבל אנחנו קראנו והעברתי ברי"ש וכן נמצא בספרים המדויקים הראוין לסמוך עליהם ובפרשת חטאת יהודה והעבדתיך בדל"ת:

קדמה. הקו"ף במאריך:

קדחה. פעל עומד פירוש בערה:

אל לארך אפך תקחני. תרגום יונתן לא תתן ארכא לעולבני אל תקח את ריבי להניחו לארך אפך אלא מהר והנקם לי:

אתה ידעת ה׳. את הרעה שעושים לי אנשי ענתות:

ופקדני. ענין השגחה:

זכרני ופקדני. הפקידה מוסיף על הזכירה לעשות מעשה :

אתה ידעת. כלומר ידעת מה שעושים לי מה שאומרים על המוכיחם אותם:

אתה ידעת ה', אחר ששמע מאת ה' ששאריתו יהיה לטוב בעת החורבן, בקש שיקדים ה' להעניש את הקמים עליו להרגו קודם זמן החורבן, כמו שכן התפלל (למעלה סי' י"ב) מטעם שבארתי שם, ובקש זכרני והנקם לי תיכף ואל תקחני לארך אפך הגם שאתה מאריך אף על מה שחטאו נגדך, לא תאריך אף על מה שעושים נגדי (וגם ר"ל שלא תקח היסורים שאני סובל שיהיה לכפר על עון הדור שעי"כ תאריך אפך), כי דע שאתי עליך חרפה, באופן שבזה הם מחרפים אותך במה שמכחישים נבואתך, ועי"כ חטאם מתרבה בכל עת, וגם שעי"כ אתה צריך להראות להם את ידך בל יחולל שמך:

שאתי. כמו סבלתי:

זכרני ופקדני. זכור בי והשגיח עלי ועשה לי נקמה מרודפי:

שאתי. מלשון משא וסבל:

אל לארך אפך תקחני. אם תאריך אפך עליהם אל תקחני כלומר אל תמיתני כדי שאראה נקמתך מהם וי"ת לא תתן ארכא לעולבני:

עליך. בשבילך:

אל לארך אפך תקחני. ר״ל אל תניחני לאריכות אפך בנקמתי אבל מהרה חושה תנקום נקמתי מהם:

דע שאתי עליך חרפה. כלומר הראה להם שידעת ולא נעלם ממך:

דע. תן לב לדעת מה שאני נושא וסובל חרפה בעבורך במה שאני מתנבא בשמך:

והנראה שחז״ל אמרו (תענית יא:) שת״ח אסור להם להתענות תענית שאינם מחוייבים בו שמא יתבטלו מתורתן אם כן התענית שאין בה מפושעי ישראל אינו תענית כמ״ש כי הצדיקים התורה שלומדים מכפרת על עונותיהם וכמ״ש חז״ל ת״ח אין אור של גהינם שולטת בהם ק״ו מסלמנדרא שהסך מדמה וכו׳ ובעסקותם בתורה מקיימים העולם כמש״ה (ירמיהו לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה וכו׳ וכשהם מתענין יבטלו מתורתם ובכן התענית ההוא לא לרצון יהיה כי מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה ואסור להם וחייבים עונש על אשר חטא על הנפש שציער עצמו ללא דבר אבל כשיהיו באותו התענית מפושעי ישראל אז מותר להם להתענות כדי שישובו בתשובה הרשעי׳ כמש״ה (ירמיהו טו יט) אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה וז״ש ישעיה הנביא (ישעיהו נח ו) הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וכו׳ יר׳ הצום שאבחר אני בו הוא אשר יפתח חרצובות רשע ושיתירו אגודות מוטה בו ואז אבחר אותו ואם באותו הצום לא נפתח חרצובות רשע שלא היו רשעים בתוכו מכלל הין אתה שומע לאו שלא יבחר בו והביא ראיה לדבריו איך חייבים עונש כשיתענו הצדיקים לבדם על אשר חטאו בביטול תורה באומרו אינו תענית מענין החלבנה כי ידוע הוא שאם חסר אחת מכל סמניה שחייב מיתה ואם כן אם לא יהיה בתוך סמני הקטרת החלבנה שריחה רע חייב מיתה שהרי הוא מחוסר סמן וח״ו יראה שאין השי״ת חפץ ברעים כשיחזרו בתשובה ולא כן כי ידו פתוחה לקבל שבים אם כן בנדון דידן גם כן כך הוא שאם לא יהיו פושעי ישראל באותו הצום אין ראוי לצדיקי׳ להתענות ולזה אסתר צותה לכנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן ובודאי שרובם היו מפושעי ישראל:

נמצאו דבריך ואוכלם. לתאוה מתחלה והיו לששון כי דמיתי שישמעו אלי עתה:

נמצאו דבריך. כששרתה עלי רוח הנבואה ונמצאו לי דבריך קבלתים בשמחה כאוכל דבר מה לתאוה וחזר ופירש ויהי דברך לי לששון וכו׳ על כי נקרא שמך עלי אתה ה׳ וכו׳ ר״ל שמחתי היה על כי באה עלי שפע הנבואה להיות נקרא נביא ה׳:

לששון ולשמחה. ע''ל (ט''ז ט') :

ויהי דבריך. דברך קרי והוא חד מן ח' כתובים דבריך וקריין דברך וסימנהון בע"ג אות דל"ת ומ"ש שם נמצאו דבריך ואכלם ב' בפסוק ר"ל תניין דפסוק:

נמצאו. כשנמצאו לי דבריך בנבואה קבלתים ברצון כמו שאוכל אדם הדבר הערב לו לפיכך אמר ואכלם:

נמצאו דבריך, הנבואה היתה שורה על הנביא ע"י הכנתו, ובעת רצה להכין א"ע אל הנבואה היה לוקח לו מנגן לשמוח בשמחה ועי"כ נחה עליו הרוח, כמ"ש ולפניהם תוף וחליל, ועתה קחו לי מנגן, אבל ירמיה שהתנבא פורענות היה תמיד מלא עוצב ויגון, ולא היה יכול להכין א"ע אל הנבואה מעצמו, ולא באה אליו הנבואה רק בעת שהוצרך ה' לשלחו אז בא אליו דבר ה' אשר עז וחדוה במקומו ועל ידי הדבור חל עליו ששון ושמחה כשותה יין ישן המשמח, והוכן לקבל דבר ה', אבל אחר הדבור חזר להיות משתומם ונעצב על הדבור בעצמו שהיה מלא מחזות של חורבן ופורעניות, וז"ש נמצאו דבריך הדבור בא אלי כמוצא מציאה בהסח הדעת לא ע"י הכנתי ואוכלם, שאז הייתי דומה כרעב ללחם המוצא לחם ואוכלו באות נפשו, ויהי דברך לי לששון ולשמחת לבבי הדבור העיר אצלי שמחה וששון שהוא תנאי אל הנבואה, כי נקרא שמך עלי ע"י אתערותא דלעילא, ולא קדם לי הששון קודם הנבואה, כי בהפך לא ישבתי בסוד וחברת משחקים שאעלז ואשמח למען תחול עלי הנבואה על ידי השמחה, כי מפני ידך ונבואתך בדד ישבתי תמיד, כי מלאת אותי בנבואה של זעם ופורעניות, וע"ז מבקש למה היה כאבי נצח, מצייר את הזעם שמלא את נפשו כמכה וכאב פנימי בנפשו, כי מרגיש ומתחלחל תמיד בצרת עמו, וכבר באר הרי"א שהחלאים יש מהם חולאים נושנים כקדחת הרביעית ואלה אין בם כאבים ולא סכנה, ויש חולאים בעלי כאבים בלא סכנה ואינם נושנים ולא מתמידים כחולי השנים והאזנים, ויש חולאים שהם חדשים לא נושנים ואין בם כאבים אבל סכנתם רבה כמו הקדחת התמידית, ואומר שהחולי שהוא סובל יש בו כל הרעות, א. שהוא מכאיב, עז"א כאבי, ב. שהוא מתמיד, עז"א נצח, ג. שהוא מסוכן עז"א מכתי אנושה, ד. שאין לה רפואה עז"א מאנה הרפא, וחוץ מזה איני כשאר נביאים שנבואתם מתמדת בכל עת שמכינים א"ע, שאני איני מתנבא רק לפרקים, ואחר החורבן נפסקה נבואתו לגמרי, וז"ש שתדמה לפעמים כמו אכזב, כמעין הנפסק לגמרי, ולפעמים תדמה כמים לא נאמנו שאינם נמצאים בכל עת:

נמצאו דבריך ואוכלם. י"מ נמצאו דבריך אשר נתת למשה רבינו ע"ה ולשאר נביאים ואוכלם. וביותר אני שמח מאד על נבואה שאני מתנבא. ואפשר שאמר נמצאו כמש"ה שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. ואומרו ויהי דבריך לי לששון ולשמחת לבבי אפשר דכיוין ליחוד ששון יסוד ושמחה מ':

כי נקרא שמך עלי. בזה אני שמח מאד שיאמרו עלי נביא השם ושאר הנביאים יקראו נביאי הבעל:

ויהי דבריך. כתוב ביו"ד וקרי דברך בלא יו"ד לשון יחיד כמו שאמר ויהי והכתוב דרך פרט והקרי דרך כלל:

מפני ידך. מפני נבואה הבאה לי מאתך:

לא ישבתי. אחר שקבלתי הנבואה לא ישבתי בקבוצת משחקים לשמוח עמהם:

בסוד. ענין קבוץ כי להמתיק סוד מתקבצין הראויים לו וכן על סוד בחורים (לעיל ו):

ואעלז. במקצת ספרים העי"ן בחטף סגול ובמדוייקים בשוא לבדו וחסר וא"ו אחר למ"ד:

לא ישבתי בסוד משחקים. כי דברך הוא שמחת לבבי ובאמרו לבבי ר"ל שמחת השכל אבל שמחה אחרת לא היתה שמחה שהיא שמחת הגוף שאשב בסודם ובקהלם כשהם משחקים ואשמח עמהם זה לא היה לי אפילו לחברה לא היה לי עמהם אלא בדד ישבתי כי אני מתבודד בביתי:

ישבתי. יחידי ומשתומם באבילות כי נבואת זעם מלאתני בחורבן ביתך:

מפני ידך. מפני הנבואה הבאה לי מידך ישבתי בדד ויחידי כדרך המצטער כי מלאת אותי נבואות זעם הם הייעודים הרעים מחורבן הבית והגלות העם:

ומשחקים. מלשון שחוק ושמחה:

מפני ידך. רוצה לומר מפני יד הנבואה כמו היתה עלי יד ה' וכן תרגם יונתן מן קדם מימרך פריש יתיבית וכן תרגם כי זעם מלאתני ארי נבואה דלוט מליתני ויש לפרש מפני ידך מכתך כמו הנה יד ה' הויה והמכה והזעם והכאב הוא בזותם אותו וקללם אותו עד שהיו מכים אותו כמו שכתוב:

ואעלוז. ענין שמחה:

בדד. יחידי כמו איכה ישבה בדד (איכה א׳:א׳):

זעם. כעס וחרון:

נצח. לעולם ר״ל זמן רב:

אנושה. כאובה ביותר כמו אנוש חציו (איוב לד):

אנושה. חולה כמו ויאנש ויחלה בבנה של בת שבע:

כאבי נצח. ר״ל זה זמן רב אורבים עלי אנשי ענתות:

מאנה. מלשון מיאון:

למה היה. כתב רד"ק למה בדגש ומלעיל על הה"א והוא חד מן הה' עכ"ל. ובמסרה ה' דגש לא"ה וסימנהון בתהלים מ"ג במ"ג ומ"ש שם שהם סמוכים לאח"ע צריך להגיה לא"ה. וכן צ"ל בלוית חן פ"ו מהשער התשיעי עיין בסוף ספר מכלול על מנת מה וקל להבין:

למה היה. למה בדגש ומלעיל על הה"א והוא אחד מן החמשה:

היו תהיה לי. אתה הווה לי כמו אכזב. כאדם שמבטחו נפסק ממנו שאתה מניחני להצטער בידם, אכזב מקור פוסק פייליינ"ץ בלעז:

ומכתי אנושה. המכה שעלי היא כאובה מאד ר״ל הם מכאיבים אותי ביותר:

אכזב. ענין הפסק ועזיבה כמו אשר לא יכזבו מימיו (ישעיהו נ״ח:י״א):

לא נאמנו. האל"ף בחטף סגול ברוב הספרים:

נצח. עולמי ותמידי שלא יפסק לי בכל יום ויום אני במריבה וכאילו מכתי מאנה הרפא ולשון מאנה נאמר על דרך מליצת השיר כי אין למכה רצון למה היה זה מה עון יש בי:

מים לא נאמנו. לסמוך עליהם:

מאנה הרפא. ממאנת לקבל רפואה ר״ל אינם חוזרים מרעתם:

נאמנו. ענין דבר המתקיים כמו יתד במקום נאמן (שם כב):

היו תהיה לי כמו אכזב. והנה אתה תהיה לי כמו אכזב רוצה לומר כמו מקור אכזב וכמו מים לא נאמנו שיבטח אדם שימצא מים ויכזבו כלומר יפסקו והנה לא נאמנו והענין אחד כפול במלות שונות ובאמרו אכזב וזכר התאר ולא זכר המתאר כן דרך הכתוב במקומות כמו כעדר הקצובות ומאכלו בריאה ואמר המשל כנגד האל בעבור שאמר לו בתחילת נבואתו ואני הנה נתתיך היום לעיר מבצר ולעמוד ברזל ולחומת נחשת וגומר והנה הם מחרפים ומכים אותי ואף על פי שאמר לו ונלחמו אליך היה דעתו שהמלחמה ההיא לא תהיה תמידית אלא שיהיה לה הפסק ובראותו כי לא היה לה הפסק נתרעם על האל ואמר למה היה כאבי נצח היו תהיה לי כמו אכזב:

היו תהיה לי. אתה תהיה למולי כמו מקור מים הנפסק ועוזב הנבואה ולתוספת ביאור אמר מים לא נאמנו שאין מתקיים ומתמיד כי כמו כן חדלת ממני העזרה וההצלה מן הקמים עלי:

אנושה. כמו אנושה מכותיה, וכאב אנוש רוצה לומר חזקה וכבדה, ואכזב האל"ף נוספת והוא תאר כמו כזב והוא בשקל ארבע, ויונתן הוסיף לא יהי מימרך לי כדבין כמבוע דמיין דפסקין מוהי:

לכן. בעבור שאני סובל הצרות האלה:

לכן כה אמר ה׳. שלא יקופח שכרי וכן אמר אם אתה ישראל תשוב לה׳ ואני אשיבך ר״ל תשובתך תהיה ע״י בגמול זה הבטיחני לומר לפני תעמוד עד עולם ולא תפסוק הנבואה ממך ואם תוציא את מי מן הזוללות להיות אדם יקר אז תהיה כפי כי תתקיים גזרתך כמו גזרתי:

יקר. מכובד וחשוב:

מזולל. משתתף עם כל מכבדיה הזילוה, שזה הפך יקר, ועם זולל וסובא :

לכן כה אמר ה' אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד. אמר לו האל דברת כנגדי דברים אשר לא כן באמרך היו תהיה לי כמו אכזב והנה חטאת לי ועתה אם תשוב בתשובה לפני ותתחרט על מה שאמרת אני אשיבך בתשובה ואסלח לך ותעמוד לפני כבתחילה והעמידה לפני ה' היא התפלה וההודאה לפניו וקבול הנבואה כמו שאמר אם יעמוד משה ושמואל לפני ואברהם עודנו עומד לפני ה' ולא יאמר זה הלשון אלא בנביא:

לכן, השיב לו ה' אם תשוב את העם בתשובה ואשיבך אל הנבואה המתמדת ותעמוד לפני תמיד, ואם עכ"פ תוציא יקר מזולל, שישובו עכ"פ הנפשות היקרות ויבדלו מן הרשעים תהיה כפי, שכל מה שתגזר אומר יקם לך, וזה תשובה ע"מ שבקש על הנבואה ועל מה שאין תפלתו נשמעת על עצירת גשמים ונגד מה שהתרעם על הרשעים הרודפים אותו, אמר שאין לך להתירא מהם, לא שתדאג פן יכריחו אותך להסכים על מעשיהם ושלא תנבא להם, כי הם ישובו אליך ואתה לא תשוב אליהם, ולא שתירא פן יהרגוך, כי ונתתיך וכו' ולא יוכלו לך, כי אתך אני להושיעך ע"י השגחתי, וגם כשיתאספו עליך לעשות לך רעה, אז והצלתיך מידם, וגם אם כבר תהיה בידם ויתנוך לבית המהפכת להרגך, ופדיתיך, כמו שניצול ע"י עבד מלך הכושי:

כה אמר ה'. לי:

ישובו המה אליך. זהו דבר אפשרות שהמה ישובו אליך להיות כשרים כמותך ואל תדאג לילך אליהם בשליחות כי פן תלמוד ממעשיהם להיות כמוהם כי תהיה בטוח בזה:

מזולל. ענין הרבות האכילה ורדיפת התאוות וכן זולל וסובא (דברים כא):

ואם תוציא יקר מזולל כפי תהיה. ואם תטריח עצמך עליהם להחזירם למוטב ותוציא יקר מזולל שתוכל להשיב הרשעים שהם זוללים להשיבם טובים ויקרים כפי תהיה מה שתגזר ותאמר יתקיים כאילו אני אומר אותו כמו שאמר בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה וי"ת רעות מימרי תקיים ויש מפרשים כפי תהיה כמאמרי תהיה כמו שאמרתי לך לעיר מבצר ולחומת נחשת:

אם תשוב. אתה ישראל ע"י ואשיבך אני אליו אמר לי לפני תעמוד:

ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם. אבל זה השמר לך שלא תשוב לרעתם בהשתדלותך עמהם שמא יטעוך ברוב טענותם זה השמר לך השתדל עמהם שישובו המה אליך והשמר שלא תשוב אתה אליהם:

ואם תוציא יקר מזולל. אם תוציא אדם הגון מאדם רשע שתחזירנו למוטב:

כפי תהיה. שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה:

ישובו המה אליך ואתה לא תשוב אליהם. יתובון אינון לפתגמך ואת לא תתוב למטעי בתריהון:

ושלחתי את ידי. זו מכה, שהיד מתפרש לכמה ענינים, יד מקום, יד נבואה, יד מכה, יד חזון, יד ממש, יד שפת הים, יד כח, גדול העצה ורב העלילה, אמנם לא נבראו אבותינו ולא אנחנו עד היום הזה אלא להראות הקב״ה נסיו ואותיותיו בקרב הארץ, כענין שנא׳ נתתה ליראיך נס להתנוסס (תהליס ס ו). ובשנת ארבעת אלפים ושמנה מאות וחמשים ושבע לבריאות עולם, שהוא שנת אלף ועשרים ותשע לחרבן בית שני, שהוא שנת שנים עשר למחזור רנ״ו, מרנא ורבנא טוביהו, בנו של רבינו הגדול אליעזר זצ״ל, הבין בספרי אלהינו, ונתן את לבו על אורך גלותינו, כי אזלת יד, ואפס עצור ועזוב, והנה כלו כל הקיצים, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כענין שנאמר אם תשוב ישראל נאום ה׳ אלי תשוב (ירמיה ד א), ואומר אם תשיב ואשיבך לפני תעמוד (ירמיה טו יט), ואנו מביטים לצור ישענו, כי כימי מצרים יראנו נפלאות, ותחת הנחשת יביאו זהב, כמו שעשה במצרים, שנאמר ונתתי את חן העם [הזה] בעיני מצרים והיה כי תלכון לא תלכו ריקם, לקיים ברית הצדיק של אברהם אבינו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד), ולנו הבטיח שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה (ישעיה ס ו), ואומר והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך (שם מט כג), ואומר אז תשמח בתולה במחול ובחורים וזקנים יחדו והפכתי אבלם לששון (ירמיה לא יג).

ונתתיך. אתן אותך מול העם הזה להיות חזק כחומת נחושת בצורה ועם כי ילחמו עליך לא יוכלו לך כי אני אושיעך:

בצורה. חזקה:

להושיעך ולהצילך. ההצלה מוסיף על הישועה, שגם כשהוא בסכנה יציל מן הסכנה הושיעני והצילני (תהלות ז' ב') :

ונתתיך. אמר לא אהיה לא כמו אדם אכזב אלא כמו שאמרתי לך בתחילה כן אעשה שאתנך לעם הזה לחומת נחשת בצורה:

יוכלו. מל׳ יכולת:

ונלחמו אליך ולא יוכלו לך. כי אני לא אמרתי שמלחמתם אליך תהיה לזמן ואתה לא הבינות היטב דברי אלא כמו שהבטחתיך כן אקיים כי לא יוכלו לך להמיתך אבל הם ילחמו אליך בין בדברים בין במכות ובין בבזיון כל זמן שתוכיחם וכל זה הטורח תסבול להשיבם אלי כי אם לא תשיב כלם אי אפשר שלא תשיב מקצתם כמו שראינו שאמרו מקצתם כשרצו להמיתו אמרו השרים אין לאיש הזה משפט מות כי בשם ה' אלהינו דבר אלינו ואם תטרח בזה ולא תחוש לחרפתם וגדופם תקבל שכר מאתי:

ויזר על פני המים. פיזר את אפרו על פני המים, כענין שנאמר ואזרם במזרה לכל רוח (ירמיה טו ז), כי היו״ד אינו עיקר מן המלה.

מיד רעים. הם אנשי ענתות:

ופדיתיך. מלשון פדיון:

והצלתיך מיד רעים ופדיתיך מכף עריצים. כף מוסיף על יד שמורה שכבר אוחז בכפו ומזה אי אפשר בהצלה, כי בא בכף רעהו וצריך פדיון וע''כ הוסיף עריצים שהם הגבורים החזקים שא''א להציל מידם, יפדה אותו בממון ר''ל שגם בעת יהיה ביד אויב החזק יפדהו לחפשי :

והצלתיך מיד רעים, מכף עריצים. שרוצים להמיתך:

מכף עריצים. החזקים ממך בכח הזרוע וכפל הדבר במ״ש:

מכף. מיד:

עריצים. חזקים כמו כגבור עריץ (לקמן כ):

3671 / (ירמיה טו,ו) / הנחם
ד"י פורפנשי"ר / de porpanser / להרהר
בכמה כתבי-יד הגרסה נוטה לקריאה ריפינטי"ר repentir ("להתחרט").

3672 / (ירמיה טו,ז) / מזרה
ו"ן / wan / רחת
ר' אה"ל מס' 448.

3673 / (ירמיה טו,יח) / אכזב
פיילנ"ץ / feilanz / חסר, לקוי