פירוש על ירמיהו 17:31

בעט ברזל. משל הוא כלומר חקוקה בשיקוע ואין נוחה למחוק, ומדרש אגדה בעט ברזל בצפורן שמיר על ידי ירמיה שנקרא עמוד ברזל ועל ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך:

חטאת יהודה. מוסב למעלה לומר הנה בסוף גם העכו״ם יעזבו הפסילים ויאמינו בה׳ והנה יהודה עדיין עתה חטאתם שמורה בלבם כאלו כתובה שמה בקולמוס מברזל ובצפורן משמיר החוקק בחזקה ובעומק רב:

בעט. בקולמוס כמו לשקר עשה עט (לעיל ח):

חטאת יהודה. ידמה כי חטאתם היא כתובה וחרושה על לוח לבם שלא תוכל להמחק מלבם כאילו היא כתובה וחרושה בעט ברזל כי הדבר שיכתוב האדם בו וחוקק באבן הוא דבר קיים לעולם כמו שאמר בעט ברזל ועופרת לעד בצור יחצבון ומה שזכר עופרת כי ימלא אדם חקוק הכתיבה בעופרת כדי שלא ישברו צדי החקוק ותפסד צורת הכתיבה ופירוש בצפורן כמו בעט כי לפי שהאדם חוקק בצפרניו דמה עט ברזל שאדם חוקק בו לצפורן או נקרא צפורן וכן הוא אומר במדרש נטל צפורן של ברזל וחקק בו:

חטאת יהודה כתובה בעט ברזל שכותבת על הגליון למעלה, וגם בצפורן שמיר שהוא מעמיק לחרות בפנים, רצה לומר שחטאו בין במעשה הנגלה בין במצפון הלב והנפש, ומפרש נגד צפורן שמיר חרותה על לוח לבם בעומק, ונגד בעט ברזל לקרנות מזבחותיכם שהוא הפועל הנגלה, ומבאר כזכר בניהם כמו שיזכרו את בניהם בכל לב, כן יזכרו מזבחותם ואשריהם, ומפרש מזבחותם על עץ רענן, ואשריהם על גבעות הגבוהות, כי היה דרך ע"א לבנות המזבחות אצל עצים שתולים סביב, כמ"ש לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה', והאשרות היו נוטעים על גבעה גבוהה:

חטאת יהודה. אפשר במ"ש בספרי כי עון צבור חטא קרי ליה אמנם כתב מז"ה חסד לאברהם ז"ל שחטא ישראל ח"ו פוגם כלפי המדות אך חטא הגוים אינו פוגם אלא בש"ר להם וז"ש חטאת יהודה להיותם צבור אני אומר חטאת. אמנם הוא בלשון נקיבה שפרה ורבה וגם החטא שלהם היה מרבה חטאות אחרים ולכך נקראת חטאת בלשון נקבה ולא חטא ודא עקא שאינו כחטא א"ה אלא כתובה בעט וכו' שפוגמים למעלה ח"ו:

ואמנם אומרו אח"ז (א) חטאת יהודה כתובה וגומר ענינו אצלי לספר גלות בני יהודה שהגוים אשר לא מבני ישראל המה יכירו וידעו יד ה' וגבורתו ויאמרו שאלהיהם הבל ואין בם מועיל, אמנם בני יהודה עם מרעיתו וצאן ידו של הקב"ה אינם עושים כן כי הם עובדים האלילים ומאמינים בהם וזהו סמיכות חטאת יהודה כתובה רוצה לומר כתובה היא בלבם בעט ברזל שהוא חזק מאד ובצפורן שמיר שמחוקק בחזקה רבה ואותה חטאת היא חקוקה על לוח לבם כי יאמינו בה' בכל לבבם ובכל נפשם, וגם במעשיהם שהיו עושים בפועל היתה חקוקה וזהו ולקרנות מזבחותיכם, ולמ"ד ולקרנות תשמש במקום בי"ת, ואמר לבם בלשון נסתר ומזבחותיכם בלשון נוכח כי כן דרך המקרא אף כי לנביאים שלא נשלתמו בלשונם וכתבם כמו שהיה ירמיהו, וכפי מה שבארתי בהקדמת זה הפירוש, ומדרש אגדה בעט ברזל על ידי ירמיהו שנקרא עמוד ברזל ובצפורן שמיר על ידי יחזקאל שנאמר לו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך (יחזקאל ג, ט), ואמר שהיו כל כך העבודות ההם אשר על מזבחותיהם אהובות אצלם כי היו זוכרים אותם כמו שיזכרו בניהם האהובים מאד וזהו שאמר (ב) כזכור בניהם מזבחותם רוצה לומר כמו שהיו זוכרים את בניהם כן היו זוכרים מזבחותם, ועוד הודיע מתועבותיהם שהיו אשריהם על עץ רענן ועל הגבעות הגבוהות ששם היו עובדים אותם. והדחיק ה"ר דוד קמחי שיחזור על עץ רענן לאשרות באומרו שהעץ עצמו היתה האשרה, ואין הענין כן אלא שהיו שמים על העץ צורת הירח שהיא היתה האשרה, וי"ת על עץ רענן תחת כל עץ רענן. ובעבור שהיו ישראל עובדים פסיליהם על ההרים לכן קראו (ג) הררי בשדה כלומר אתה העובד בהרים תדע לך שחילך ואוצרותיך לבז אתן בידי האויבים שישללו אותם. ורש"י פירש הררי על ירושלם היושבת בהר וכל סביבותיה מישור, ואומרו במותיך בחטאת בכל גבוליך פירש ה"ר דוד קמחי שהוא הפוך כאילו אמר בחטאת במותיך שהם בכל גבולך, ויותר נכון לפרש כפשוטו במותיך בחטאת רוצה לומר הבמות שלך אינם לגבוה אבל הם כולם כחטאת ופשע בכל גבולך כי היו מקריבים עליהם לע"ז ולא לאלוה וכו', (ד) ולכן ושמטתה ובך וכו' רוצה לומר אם אתה לא שמרת מצות השמיטה בארץ אשר נתתי לך הנה אז כשתלך בגלות תשמוט כל הארץ וגם אתה תשמוט ממנה, וזהו ושמטתה ובך מנחלתך רוצה לומר ושמטת מנחלתך אשר נתתי לך ובך גם כן תהיה השמיטה מהש"י ומעבודתו כי לא תעבוד אליו. ורש"י פירש ובך אנקם מנחלתך אשר נתתי לך שלא תשב עוד עליה. אבל בהפך שתעבוד את אויבך בארץ אשר לא ידעת וזה כולו לפי שאש קדחתם ובערתם באפי עד עולם תוקד, ואם תאמרו שיעזור אתכם מצרים ולא תעבדו את אויביכם (ה) ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו רוצה לומר כל כחו ותקותו ישים בבשר ודם ומה' יסור לבו כי אם לא יסור לבו מה' לא יהיה ארור בבטחו באדם אבל כאשר מה' יסור לבו ארור יהיה. ואפשר לפרש ומן ה' יסור לבו שהוא ייעוד רוצה לומר כי אם יבטח באדם בהכרח אותו בטחון יביאהו לסור לבו מה'.

חרושה. חקוקה כזה שהוא חורש בעומק:

חרושה. חרותה בעומק כמו המחרישה:

בצפורן. זהו שעל האצבעות ממעל וכן ועשתה צפרניה (דברים כא) ולפי שדרך האדם לחתוך בצפרניו קרא לעט בלשון צפורן בדרך שאלה:

שמיר. פירושו הברזל החזק כמו שקרא האבן החזק שמיר באמרו כשמיר חזק מצור נתתי מצחך ותרגם ירושלמי מצור החלמיש שמיר טינרא ויש לפרש כי שמיר אמר על האבן החזק ובי"ת בצפורן במקום שנים כאילו אמר בשמיר כלומר כתובה בעט ברזל ובצפורן שמיר כי אחר שאמר הכלי שיכתוב בו צריך שיאמר הדבר שיכתוב עליו ואף על פי שאמר על לוח לבם לבם הוא שמיר וחזק שהמשילו במקום אחר לאבן שנאמר והסירותי את לב האבן ותכונת הפסוק כן הוא כתובה בעט ברזל בצפורן ברזל והיא כתובה בשמיר ובאבן חזק כי היא חרושה על לוח לבם ולוח לבם הוא השמיר ובי"ת בעט בצפורן תהיה הבי"ת שקוראים בי"ת העזר ובי"ת בשמיר תהיה בי"ת כלי ופירש חרושה כמו חרותה מן חרות על הלוחות:

בעט ברזל בצפורן שמיר. בית בצפורן עומד במקום שנים כאלו אמר בצפורן ובשמיר פי' שהיא כתובה בעט ברזל ובצפורן ברזל ע"ג אבן חזק כשמיר ובית בעט כצפורן תהיה הבית שקורין בית העזר ובית בשמיר תהיה בית הכלי ועיין ברד"ק באורך:

על לוח לבם. שאינם שוכחין עכו"ם שלהם:

על לוח לבם. הם דפנות הלב כי הוא עשוי כעין דפנות וחללים ואמר בדרך שאלה:

שמיר. כן נקרא ברזל החזק וכן כשמיר חזק מצור (יחזקאל ג׳:ט׳):

ולקרנות מזבחותיכם. בכ"ף אף על פי שאמר לבם לשון נסתר ואחר כך אמר מזבחותיכם לשון נמצא כן הוא דרך המקרא במקומות רבים אמר וכן חטאתיכם חרושה בקרנות מזבחותיכם כי הם החטאת ולמ"ד ולקרנות במקום בי"ת כלמ"ד לפניכם לחרב הרגתי לפצעי ישבת לכסא והדומים להם:

ולקרנות. גם בקרנות מזבחותיכם חקוק וחרות חטאתם כי על הקרנות ההם יתמידו לזרוק דם לעכו״ם וכאומר בין במחשבת הלב בין במעשה שמור הדבר אצלכם:

חרושה. חרושה בעומק כחרישה:

לוח. נסר ודף כמו ואת לחותיה (שם כז):

ולקרנות. הם הבליטות שבארבע זויות המזבח וכן ועשית קרנותיו (שמות כ״ז:ב׳) והלמ״ד הוא במקום בי״ת וכן ישבת לכסא (תהלים ט):

כזכור בניהם מזבחותם. כזכירת בניהם כן היתה להם זכירת מזבחותם כאדם שיש לו געגועין על בנו:

קורא דגר ולא ילד וכו' שמעתי בשם הרב מהר"ש יצחק הרב המחבר נאמן שמואל זלה"ה שהוא רמז על מי ששומע חידושי חכמים ואומר אותם כאלו הוא חידשם וזה שאמר קורא דגר שהוא מאסף ולא ילד והוא מתעטף בטלית שאינה שלו. עושה עושר תורת אחרים וכו' ואחריתו יהיה נבל דכשאומר החידוש משמו אין שפתותיו דובבות עכ"ד ולפ"ד הרב ז"ל הנה נכון אומרו בחצי ימיו יעזבנו כמ"ש בירושלמי פ"ב דשקלים ע"פ יצבור ולא ידע מי אוספם משתכח תלמודיה ופירש הרב מהר"ש סירילייו ז"ל בפירושו כ"י צובר שמועות ולא ידע השומע מי אמרם הקב"ה אוספן כורתן ומסלקן ממנו עכ"ד וז"ש קורא דגר וכו' כמו שפי' הרב בחצי ימיו יעזבנו דמשתכח תלמודיה:

כזכור. כמו שיתמידו לזכור בניהם כן זוכרים מזבחותם ואשריהם:

ואשריהם. הוא אילן הנעבד:

על גבעות. מה שכתוב במ"ג כן בס' מוגה ר"ל שכתוב על בלא וא"ו אע"פ שאין נראה כן מהתרגום וכן מצאתי בס"א כ"י ועל:

כזכור. אמר זכירת מזבחותם ואשריהם והספור עליהם הוא ערב עליהם כזכר בניהם שהם חביבים עליהם וזוכרים אותם תמיד לאהבתם אותם ויש מפרשים כזכר ענין הקטרה כמו אזכרתה לה' כלומר שהיו מעבירים בניהם באש והראשון נכון ויונתן תירגם כאדכרא בניהון אגוריהון:

ואשריהם. אשר על עץ רענן על עץ כמו אצל וכת"י תחות כל אילן עבוף:

לא ידעתי יום מותי. שבעה דברים נעלמים מן האדם. המיתה. שנאמר כי לא ידע האדם את עתו (קהלת ט יב). ומה בלב חברו. שנא' אני ה' חוקר לב (ירמיה יז י). ועומק הדין. שנא' כי המשפט לאלהים הוא (דברים א יז). וולד שבמעי אשה. דכתיב כאשר אינך יודע מה דרך הרוח כעצמים בבטן המלאה (קהלת יא ה). עצמים. כמו ועוצם עיניו (ישעיה לג טו). זה הילד שבבטן ובמה הוא משתכר. שנא' מתת אלהים הוא (שם ג יג). ואימתי מלכות אדום נופלת שנאמר כי יום נקם בלבי (ישעיה סג ד). ואימתי גאולה באה. שנא' אני ה' בעתה אחישנה (שם ס כב). א"ר יהושע בן קרחה כיון שהגיע אדם בפרק אבותיו ידאג כן המיתה.

על עץ רענן. סמוך לעץ רענן ומוסב על המזבחות שהעמידום סמוך לעץ רענן ועל הגבעות הגבוהות:

רענן. ענין לחות ורטיבות כמו בשמן רענן (שם צב):

על עץ רענן. טעמו דבק עם מזבחותם לא עם אשריהם כי עץ רענן היא האשרה ופי' על סמוך כמו ועליו מטה מנשה וזבחת עליו את עולותיך והדומים להם כי האשרה היא העץ שהיו נוטעים לעבדו או שהיו מניחים הצורה שהיו עובדים תחת האילן ועליו נאמר בכל מקומות תחת כל עץ רענן והיו בונין מזבחותם סמוך לאותו אילן שהיו מקריבין עליו קרבנות לעכו"ם הנעבדה תחת האילן או לאילן עצמו וכן היו בונין מזבחות על ההרים הרמים ועל הגבעות הגבוהות שהיו עובדים שם אלהיהם כמו שכתוב:

על גבעות. חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם ואני תמה מהמתרגם שתרגם על עץ רענן תחות כל אילן עבוף איך תרגם מלה בהפכה כי על ותחת שני הפכים:

הררי בשדה. ירושלים היושבת בהר המישור כל סביב העיר מישור שדה ול' הררי כמו ערבי (ישעיה יג) על שם שיושב בערבה מונטיינד"ש בלעז יושבי ההר (ס"א יושבת ההר):

הררי. ר״ל אתם יהודה העובדים לעכו״ם העומדים על ההרים הנה חילך יוציאו השוללים ויחלקו ביניהם בשדה במקום אשר יחנו עליך בכל האוצרות הטמונות אתן להם לבזה:

הררי. מלשון הר:

חילך כל אוצרותיך. במקצת ספרים כ"י כתוב וכל בוא"ו ובספרים אחרים בלא וא"ו וזהו מה שנכתב על זה במקרא גדולה יפה ר"ל שנכון לעשות כן בלא וא"ו וכ"כ רד"ק חסר וא"ו השמוש כמו שמש ירח:

הררי בשדה. לפי שהיו עובדים על ההרים קרא ישראל הררי אמר דרך קריאה אתם הררי ומלת בשדה אף על פי שהטעם עמד בה פירושה שהיא דבוקה עם חילך אמר אתם הררי בשדה חילך וכל אוצרותיך לבז אתן כלומר שיוציאו השוללים הבזה בשדה לחלוק שם השלל:

הררי, ולכן את הר שלי העומד בשדה, הוא הר ציון שסביב לו נעשה כשדה שנחרבו הערים סביבו, חילך וכו' לבז אתן, וכן במותיך אתן לבז, ע"י החטאת אשר בכל גבולך:

חילך. כמו ממונך:

במותיך. ר״ל בעבור במותיך העשויות בחטאת לעכו״ם העומדים בכל גבוליך מקום אחד לא נעדר:

חילך. עושרך:

אוצרותיך. חלוקים הספרים זה מזה אם חסר וא"ו קדמאה או בתראה או אם הוא מלא דמלא או חסר דחסר:

חילך. ממונך:

במותיך בחטאת. במותך עשויות בחטא לשם עכו"ם בכל גבוליך:

לבז. לבזה ושלל:

כל אוצרותיך. חסר וי"ו השמוש כמו שמש ירח ראובן שמעון והדומים להם:

במותיך. מלשון במה:

במותיך בחטאת. כמו הפוך כאילו אמר בחטאת במותיך שהם בכל גבולך כלומר למה יהיה כל חילך וכל אוצרותיך לבז בעבור חטאת במותיך וכמוהו רבים תיבות שהן הפוכות בטעמם כמו מקום שם קבר שטעמו מקום קבר שם ומספד אל יודעי נהי כמו ויודעי נהי אל מספד והדומים להם רבים וכן תירגם יונתן הפוך בחובין דהויתון פלחין לטעותא בכל תחומיכון:

ושמטתה. על כרחך תשמט ארצך את אשר לא שבתה בשבתותיכם שאמרתי לכם ושבתה הארץ (ויקרא כ״ה:ב׳):

ושמטתה. תעזוב את האדמה מלעבדה בחרישה וזריעה:

ושמטתה. מלשון השמטה ועזיבה כמו שמוט כל בעל משה ידו (דברים טו):

ושמטתה ובך. השמטה הוא מה שמסלק את הדבר מרשותו, כמו תשמט ידך, מן החוב, ויאמר שמטוה (מ''ב ט' ל''ג), ובא על השמטת הקרקע, ועז''א מנחלתך, ועל השמטת עצמו שאינו ברשותו רק ברשות אדוניו, ועז''א ובך, ומפרש ועבדת וכו' :

והעבדתיך. בדל"ת ולמעלה בפסוק אוי לי אמי ברי"ש ע"ש:

ושמטתה ובך. פירוש ושמטתה והשמטה תהיה בך שתשמט מנחלתך לפי שלא שמטת אותה בהיותך בה ויונתן תירגם ואייתי סנאה על ארעכון ותהא צדיא משמטתא בכון אעביד פורענות דינין:

ושמטתה, שעורו ושמטת וישמט בך, ומפרש ושמטת מנחלתך, וישמט בך והעבדתיך את אויביך שע"י שהלכו למצרים אחרי מות גדליה בן אחיקם שמטו את הארץ ועזבו את נחלתם (שאם היו נשארים אז בא"י לא היתה חרבה כי השאיר מהם לכורמים וליוגבים) ועי"כ נהיה השמטה גם בם בעצמם כי יצאו מחירות לעבדות שעבדו את אויביהם בארץ מצרים, שנבוכדנצר כבש אח"כ את ארץ מצרים, כי האש לעולם תוקד וכדברים האלה אמר למעלה ט"ז י"ד:

כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו וכו' ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו וכו'. הדקדוקים רבו כפל הדברים והשינויים. ויראה דיש ג' סוגים יש בוטח באדם ושם בו כל מעייניו ואינו חושב בה' כלל ועיקר רק בראותו כי זה עשיר או שליט שם בטחונו בו שהוא יכול ויעשה כל צרכו. ויש סוג שני שבוטח באדם אבל קדמה לו ידיעה כי האלהים בשמים והוא הכל אמנם דרך טבע הלך אחר הנמצא כי האדם הזה ירחם עליו והכל מאתו יתברך רק שאומר באמצעות האדם הזה עשרתי מצאתי און לי ואמונת ה' כי הכל ממנו ברצוא ושוב. ויש סוג שלישי כי יש לו בטחון חזק בה' ויודע כי הוא המשגיח בכל בפרטי פרטות ואין מבלעדיו שום דבר ולכן ה' סלעו ומצודתו הוא לבדו בלי שום אמצעי כלל ועיקר ואדרבא גדלה שמחתו שזכה לזה. גם נקדים מ"ש בספרי פ' ראה וסרתם מן הדרך וכו' מכאן אמרו כל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה כלה והקשו המפרשים היאך פירשו וסרתם מן הדרך סר מכל הדרך דהא משמעות מן בכל מקום מקצתו ולא כלו ותירצו דלשון הסרה בכל מקום אינו נופל רק על הסרת דבר מכל הדבר מעתה נבא אל הביאור. כה אמר ה' וידוע דאמירה לשון רכה ולהכי נקט לשון אמירה להורות דמשפט זה אינו מצד מדת הדין הקשה רק אפי' שלא בעת התגברות הדין זה עונשו להיותו עון חמור מאד. וכה אמר ארור הגבר ארור מפי הגבורה לגבר שהיה יכול להתגבר על יצרו ועכ"ז אשר יבטח באדם דכל בטחונו כלו כמות שהוא באדם ושם בשר זרועו דעשה לבשר ודם עזרו ומגינו וזרוע תפארתו. ומן ה' יסור לבו הסרת הדבר מכל הדבר כמו שלמדו בספרי לשון הסרה ונקט לבו דהשתדל להסיר גם היצר הטוב מן ה' ועשה היצ"ט רע שאינו חושב בה' כלל ועיקר ח"ו ואמר יסור שהוא לשון הוה לומר שהשתדל והלך חשכים שתמיד זה דרכו כסל לו. והיה כערער בערבה וכו' וארז"ל והיה לשון שמחה דיש לשמוח במפלתו וזה הסוג הרע והמקולקל מהכל. כל קבל דנא אמר סוג המעולה מהכל ברוך הגבר אשר יבטח בה' שאין לו שום בטחון כלל ועיקר כי אם בו יתברך וז"ש והיה ה' מבטחו כלומר שה' לבדו דוקא מבטחו בלי פנות ונטות אל שום אמצעי כלל ויש לו שמחה בזה וזהו והיה ה' מבטחו והיה לשון שמחה שמח וטוב לב ושוקט כי ה' מבטחו ודאי הרי זה ברוך בכלל וברוך בפרט והיה כעץ וכו':

ובך. אנקם מחמת נחלתך אשר נתתי לך שלא עשית רצוני להשמיטה, ד"א ובך מנחלתך ובך אנקם מנחלתך שאגלה אותך ממנה:

ובך. ר״ל לא מרצונך תעזוב עבודתה אלא בך תהיה העזיבה כי תהיה נעזב מנחלתך וכו׳ ולא תהיה שמה לעבדה וזה בגמול שלא שמטו בשביעית:

קדחתם. תוקד ענין הבערה ושריפה כמו אש קדחה באפי עליכם תוקד (לעיל טו):

והעבדתיך. בדל"ת ולמעלה בפרשת אוי לי עמי והעברתי ברי"ש:

כי אש קדחתם באפי. יקדתם בנחירי:

והעבדתיך. ר״ל אבל אתה תעבוד אדמת האויב בארץ אשר לא ידעת מאז:

קדחתם. הבערתם למעלה קדחם בכאן קדחתם, למעלה עליכם בכאן עד עולם:

כי אש. הבערתם חמתי ותשרוף עד עולם ר״ל אכעס עליכם זמן מרובה:

ד. חטאת יהודה וגו'. אפשר במ"ש בספרי כי עון צבור חטא קרי ליה אמנם כתב מז"ה ז"ל בחס"ל שחטא ישראל ח"ו פוגם במדות אך חטא הגוים אינו פוגם אלא בש"ר להם וז"ש חטאת יהודה להיותם צבור אני אומר חטאת. אך הוא בלשון נקבה שהוא פרה ורבה וגם החטא שלהם היה מרבה חטאות אחרים ולכך נקראת חטאת ולא חטא בלשון נקבה שפרה ורבה. ודא עקא שאינו דומה לחטא א"ה אלא כתובה בעט וכו' שהם כ"י פוגמים במדות ח"ו.

אשר יבטח באדם. בחרישו וקצירו לומר אזרע בשביעית ואוכל:

אשר יבטח באדם. ר״ל ולא ימצאו עזר מבשר ודם כי ארור הגבר וכו׳:

ארור. ענין קללה:

זרועו. הוא הפרק העליון המניע את היד, שהיד תתנענע לא ע''י כח בשר רק ע''י כח ה' וה' הוא הזרוע, והוא חושב שהבשר הוא זרועו, ר''ל כח טבעי, וכן עמו זרוע בשר, וכלל בידי שכ''מ שנזכר שם זרוע מציין הכח הראשון המניע את האמצעיים לאיזה פעולה :

כה אמר ה'. לפי שהיו ישראל בוטחים במצרים ובאשור אמר זה:

כה אמר ה', נגד מה שלא בטחו על ה' ובטחו על מצרים, כמ"ש הוי היורדים מצרים לעזרה ויבטחו על רכב וכו' ולא שעו אל ה' וכו' ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, כי יש הבוטח באדם ובכ"ז בוטח בה', והוא אם יבטח שה' יושיעהו ע"י שר פלוני, שהגם שבוטח באדם, עיקר הזרוע והכח של הבטחון הוא בה', אבל מי שכל הבטחון שלו הוא באדם עד שגם הזרוע (שהוא הכח המניע את היד הפועלת) ישים בשר, שבוטח רק בכח בשר, ומן ה' יסור לבו לגמרי זה הוא ארור:

זרועו. כמו עזרו וכן תרגם יונתן רוחצניה:

ושם. ומשים חזקו ובטחונו בבשר ודם ומסיר לבו מלבטוח בה׳:

הגבר. האיש:

ומן ה' יסור לבו. כי אם לא יסור לבו מה' אינו רע אם יבטח באדם שיעזרהו ותהיה כונתו כי בעזרת האל יוכל האדם לעזור לא זולתו:

ומן ה' יסור לבו. שהבטיחו וצויתי את ברכתי לכם (שם) כך שמעתי:

בשר. ר״ל אדם שהוא בשר:

זרועו. חזקו:

ה. קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט וגו'. פירש הרב צמח דוד ז"ל שזה הוא משתדל להעתיד כדי לזכות לחיים שאומר בדעתו כד יהיב רחמנא שבעא לחיי הוא דיהיב ולא ידע שזה כשעושה עושר במשפ' אבל בלא משפט בחצי ימיו יעזבנו ולכן באחריתו יהיה נבל ולא חכם שהוא חשב להתחכם והוא טפשות עכ"ד ואפשר להסמיך כאן מוסר לעשירי אם שעושי' צדקות ומרבים לתת לת"ח ופתאום יבוא אידם ואבד העושר ההוא בענין רע וישתומם האדם איה אפה כמה הבטחות לעושי צדקה וגומלי חסדים מתנ"ך ומרז"ל והתשובה כי זה הנותן גונב וגוזל ומזה עושה צדקות הרבה ולא בחר ה' בזה ואדרבא הוא לרעתו. וז"ש קורא דגר וכו' כמו הקורא זה מאסף עניים ות"ח ונותן בעין יפה מאד אך עושה עושר ולא במשפט. לא יועיל הון שנתן לצדקה בחצי ימיו יעזבנו בעה"ז ואחריתו יהיה נבל לעה"ב כי נבל הוא כילי הפך נדיב. וזה שהיה נראה נדיב כיון שהיה ממון גזל לעה"ב יהיה נבל כמו הכילי שלא עשה צדקה כי כל צדקותיו לשיכים בצידו וכבר אני עני בצוארי שלל הבאתי משם הרב נאמן שמואל ז"ל שפירש ב' זה בגונב חידושים מאחרים ע"ש. ולי הדל אפשר לומר בסגנון אחר והוא דשמעתי שאמרו הטבעיים דיש שלשה מיני חכמים אחד דומה לעכביש דהכל משלו אך הוא רעוע והוא קל להשבר וכן יש חכם שמחדש מדעתו אך אין החידושים מיוסדים ואמיתיים ובקל יהרס הבנין כי אין לו ע"מ לסמוך והשני דומה לדרוד שגונב מאחרים וזה יותר רע. והשלישי דומה לדבורה שמלקטת עשבים טובים וקולטת הסלת ומהפכ' לדבש וזהו הטוב עכ"ד וזה רמז קורא דגר ולא ילד שהוא גונב מאחרים והשני עושה עושר ולא במשפט כלומר שהוא עושה העושר ויצא מדעתו החידוש. אך לא במשפט שלא העמיק ליסד החידוש ההוא כראי מוצק ודומה לעכביש שהוא משלו אך נח להשתבר וכן חידושיו בנקל החידוש פורח באויר. ועל כת ראשון אמר בחצי ימיו יעזבנו שנאבד ממנו כמ"ש בירושלמי. ועל השני שהוא כעכביש אמר ואחריתו יהיה נבל שחידושיו בשב"ר אשר שוברי"ם יתפרסם כי אין בו חכמה ויהיה שמו נבל ודוק.

כערער. כעץ יחידי ל' ערירי (בראשית טו) ויש אומר דגאשטי"ה בלעז ומנחם פי' שם עץ מעצי היער וערער שמו וכן פי' כערער במדבר עץ אחד מעצי היער:

והיה. הבוטח באדם יהיה כערער הגדל בערבה:

כערער. שם עץ מדברי וכן כערער במדבר (לקמן מח):

ערער. מענין ערירי, אילן העומד ערירי ובלתי מוליד בדומה :

והיה כערער בערבה. תרגם יונתן כעכוביתא במישרא ופירש רב האי ז"ל עכבית הוא קוץ מבחוץ ומבפנים פרי נאכל ונקרא ערער:

והיה ידמה כעץ העומד ערירי בערבה שלא ישיג שפע ממגד שמים ממעל כי לא יראה כי יבא טוב, ולא מסביבו ומשכניו כי שכן אצל קוצים חררים ויבשים במדבר, ולא משרשיו מתחת כי היא ארץ מלחה ולא תשב:

והיה האיש ההוא כערער בערבה והערער הוא הקוץ הנולד יחידי בארץ יבשה והוא מלשון ערירים ימותו (ויקרא כ, כ) וזהו כערער בערבה שהוא במקום היבש מבלי מים, ולא יראה כי יבא טוב שהוא המטר ושכן חררים במדבר וחררים הוא מלשון שריפה ודליקה מרוב החמימות מגזרת ועצמי חרה מני חורב (איוב ל, ל) והוא אומרו עוד במלות שונות ארץ מלחה ולא תשב, (ז) אבל הבוטח בהשם אף על פי שיהיה גבר גבור וחזק ישים באלקיו כל בטחונו יהיה ברוך ומבורך, ואפשר לפרש והיה ה' מבטחו שהוא ייעוד יאמר ברוך הגבר אשר יבטח בהשם ואם כה יעשה יהיה ה' מבטחו ר"ל שהוא יבטיחיהו ויוציאהו מכל צרה.

בערבה. לשון מישור:

ולא יראה. אינו רואה כשבא טובה בעולם והם הגשמים ור״ל לא עליו יהיו הגשמים:

בערבה. ענינו כמו במדבר:

חררים. שם התואר, עצים או קוצים חררים ויבשים, מענין ותוכו נחר (יחזקאל ט״ו:ד׳), ופעל שכן בא על שכונת השכנים, כמו שכנתי עם אהלי קדר, ולקח הוא ושכנו :

ולא יראה. על דרך השאלה:

חררים. יובש כמו חרה מני חורב (איוב ל׳:ל׳):

ושכן חררים. שוכן שם ביבשות מרוב החמימות שבמדבר:

חררים. ענינו יובש כמו נחר מפוח (לעיל ו):

כי יבא טוב. הוא המטר:

ארץ מליחה. ארץ שהיא מליחה ולא תהא מיושבת:

ארץ מלחה. והיא ארץ שעפרה מלוח ואינה מיושבת והוא כפל ענין במ״ש:

מלחה. מלשון מלח:

ושכן חררים במדבר. שהעץ הוא ישכון במקום שהוא חררים וזהו במדבר במקום שלא יפול שם מטר מרוב החום וחררים ענין שרפה ודלקה מרוב חמימות מן ועצמי חרה מני חרב וחרה נחשתה נחר מפוח. חררים שם בשקל חצרים וכפל ענין במלות שונות ואמר ארץ מלחה ולא תשב ומלחה תואר לארץ שלא תצמיח ונגזרה מן הישוב וכן ברית מלח ברית נגזרה וכן ארץ פרי למלחה ותרגם יונתן כארע סדום דלא אתיתבת והמשיל האדם שיסיר בטחונו מהאל כזה העץ שאינו מתלחלח אלא עמד ביובש כל זמן ואף על פי שאין מת כן האדם הרע יהיה ברע כל ימיו ויבחר מותו מחייו:

חטאת יהודה כתובה בעט ברזל. קאי אשלמעלה שאמר אך שקר נחלו אבותינו והוא התנצלות של אומות לעתיד לפי שמנהג אבותיהם בידיהם אבל חטאת יהודה דאין להם שום פ"פ והתנצלות על רוע מעשיהם כתובה בעט ברזל. לפי שקולמוס מנוצות של עופות אם ירבו לכתוב בה אין לה כח ושיור. אבל חטאת יהודה צריכה עט ברזל שיוכל להספיק לכתוב כל חטאם לפי שאין קצבה לעונותיהם. ומה שדייק חטאת יהודה ולא קאמר חטא יהודה הוא עפ"י מ"ד בגמ' דשבת ר' ישמעאל קרא והטה בשבת וכתב על פנקסו לכשיבנה בהמ"ק ב"ב אביא חטאת שמינה ופירש"י שהיא מפורסמת יותר ע"כ וזהו אינו מובן אך יש לומר דהנה יש תמיהא גדולה על ר"י הלא ידוע כל העוסק בפ' קרבנו' כאלו הקריב כדאי' במד' ובגמ' שאמר הקב"ה לאברה' כשאמר תינח בזמן שבהמ"ק קיים וכו' וא"כ למה כתב על פנקסו שלא ישכח מאי כולי האי בוודאי עסק בפ' הקרבנו'. אך יש שני טעמים על הבאת הקרבן על החטא. א' כי ידוע דכישחטא האדם חוטא בגוף ובנשמה ולכך מביא קרבן בהמה שיש בה גוף ונשמה לכפר עליו. והב' הוא שע"י ביאתו לפתח אוהל מועד וקרבנו בידו נראה לעין כל שחטא ומתבייש וכל המתבייש מוחלין לו על כל עונותיו. וזהו הנפקותא בין ב' טעמים הללו אם סגי בעוסק בפ' הקרבנות או לא דלטעם זה שיתבייש צריך דוקא להביא קרבן. והנה הצדיק הזה רצה לצאת ידי שמים אפילו לטעם שני ולכך כתב על פנקסו להביא חטאת שמינה ובזה יתבייש בעיני הבריות כי שגגת תלמוד עולה זדון וצריך ביוש יותר וז"ש כאן חטאת יהודה כתובה בעט ברזל למען יעמוד ימים רבים ולקרנות מזבחותה פי' שצריכין ביוש יותר וא"ש. ועוד נר' טעם אחר על כתיבת החטא כי המשורר אמר וחטאתי נגדי תמיד וכ' הרמב"ם האדם יתאונן ויקונן תמיד על חטאו ויקונן על פשעיו וחטאיו ויהיו לנגד עיניו באם שיבא עוד פעם שני לידו שלא יהיה לו כהיתר ולא יכשל בחטא אחר וז"ש חרושה על לוח לבם כענין שאמר כתבם על לוח לבך לזכרון. וידוע דכל חטאי בני אדם הם מחמת הגאוה כי רום הלבב גורם לחטוא כדכתיב ורם לבבך ושכחת ולכך הזהירו חז"ל מאוד מאוד הוי שפל רוח ולזה רמזה לנו התורה לזרוק הדם על קרנו' המזבח כדי שיתפרסם חטאו ויתבייש. וידוע שעיקר התשובה היא בלב ועל כן צריך להתודות בלב נשבר. אבל יהודה חרושה חטאם על לבם כצפורן שמיר פי' כמו דבר שנבקע ע"י שמיר שבוודאי א"א למחקו כי דבר חזק הוא ובוקע אבנים. ולקרנות מזבחותם פי' דאעפ"י שמביאים קרבן על חטאם אינם מודים ועוזבים וק"ל:

והיה ה׳ מבטחו. ר״ל כמו שיבטח בו כן יהיה למבטח ולעזרה:

מבטחו. המ''ם הנוסף על השם מציין הדבר והמקום שבו סבת הבטחון, כמו מעון, מקדש, משכן, וכדומה :

ברוך הגבר, והיה ה' מבטחו. אם יבטח בו הוא יהיה מבטחו ולא יירא מכל רע:

ברוך הגבר אשר לא לבד שיבטח בה', כי גם והיה ה' מבטחו, כי הבוטח בה' שיושיעהו ע"י אמצעיים טבעיים הגם שיבטח בה' בכ"ז המבטח שלו היינו הדבר שע"י יושג בטחונו אינו ה' רק האמצעיים הטבעיים שמקוה שעל ידם יושיעהו ה', והגם שאינו ארור אחר שבוטח בה' אינו ברוך ג"כ, רק אם יבטח בה' שיושיעהו בלא שום אמצעי כלל, עד שה' הוא גם המבטח שלו, היינו הדבר שבו יושג בטחונו:

ברוך הגבר אשר יבטח בה'. הדקדוקים רבו בכפל הדברים ובשינויים. ואפשר דיש ג' סוגים יש מי שבוטח באדם ושם בו כל מעייניו ואינו חושב בה' כלל. ויש סוג שני שבוטח באדם אבל הוא היודע כי הכל מאתו יתברך אך דרך טבע בוטח באדם זה כי יהיה כמו אמצעי ואמונת ה' ברצוא ושוב. ויש סוג ג' כי בטחונו חזק בה' והוא הכל ובוטח בו בלי שום אמצעי. ואמרו בספרי פ' ראה וסרתם מן הדרך כל המודה בע"ז כאלו כופר בכל התורה והקשו דמן הוא מקצת ותירצו דלשון הסרה אינו כי אם על הסרת הדבר מכל הדבר. וז"ש ארור הגבר אשר יבטח באדם דכל בטחונו כלו באדם ומן ה' יסור לבו הסרת דבר מכל הדבר וזה הסוג הרע והמקולקל מהכל. כל קבל דנא סוג המעולה ברוך הגבר אשר יבטח בה' שאין לו שום בטחון אחר כלל וז"ש והיה ה' מבטחו דוקא ודאי הנה כי כן יבורך והיה כעץ שתול על פלגי מים וכו' ולא ימיש מעשות פרי:

כזכור בניהם מזבחותם. פי' שקוראין שמות למזבחותם כדי שמתוך זה בניהם הבאים אחריהם יזכרו הע"ז ולא ישכחום. עי"ל דהנה העובדים להרים מעמידן ע"ז שלהם עליהם כדי שיהיה לנגד עיניהם תמיד ועוד כדי שימשיכו השפע מלמעלה וידעו על ידם עתידות בכישופם וז"ש ואשיריהם על עץ רענן דאשיריהם הוא מגזרת אשורנו ולא עחה לשון ראייה והנה רבינו סעדי' גאון פי' על מה דאמרי' בגמ' שיחת דקלים והוא שהיו מחפין הדקלים בסדינים שיתקבצו כל הרוחות ויגידו להם עתידות. אך זה הוא במקום מדבר ששם שולטנות הלבנה לכן עשו אשיריהם על עץ רענן וגבעות הגבוהות כדי לידע עי"ז עתידות. אך החמה משפיעה רוב השפעתה במקום ישוב כמש"ה ומנגד תבואות שמש וידוע דע"י כח החמה צומח הזהב בהרי הזהב ולזה היה כוונתם שהעמידו דמות חמה על ההרים אשר בשדה כדי לקבל זהב ע"י השפעת החמה ולזה קאמר הררי בשדה חילך פי' על שהיה כוונתך עי"ז לקבץ חיים ועושר ולכן תענשו מדה כנד מדה כי כל אוצרותיך לבז אתך וא"ש:

ולא יראה. העץ כי יבא חום:

והיה כעץ שתול. יהיה ממולא בטוב כאילן הנטוע אצל המים ושרשיו מתפשטים אצל פלגי מים:

שתול. נטוע כמו שתולים בבית ה׳ (תהילים צ״ב:י״ד):

יובל. בא על המים, פלגים יבלי מים (ישעיה ל' כ''ה), כערבים על יבלי מים (שם מ''ד ד') וי''ל שפי' מים המוכנים להפריא הצמחים ולתת יבולם, ומשתתף עם יבול שמורה על הפראה :

והיה על מים. שלא יצמא לעולם:

והיה, וזה דומה כעץ השתול על מים ושולח שרשיו על יובל מקום יבול ופרי, שזה לא יירא בין מרעות מתמידות כי יבא חום שיכמוש עלי האילן, ובין מרעות בלתי מתמידות שבשנת בצורת שאין שם גשמים לא ידאג כי גם אז יעשה פרי, ר"ל שלא יחסר לו עשרו וקניניו שהם העלים, ולא חייו ובניו שהם הפרי, (ותפס לשון לא ידאג על צד המליצה, כי האדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון כאילו דואג אז מעשות פרי, אבל הוא לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי גם בשנת בצורת):

והיה עלהו רענן. אפי' שיחתו שמדבר בזה הוא עושה מצוה להגיד גדולתו יתברך והאמונה והבטחון שתים כהלכתן ובא בשכרו ונעשו מעמד שלשתן וקנה שיהיה רענן ובצל שדי יתלונן:

והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו שמפני הלחות ההוא לא יראה כי יבא חום כלומר לא יתפעל מהחום באופן שיהיה עלהו רענן תמיד, ואפילו בשנת בצורת לא ידאג העץ ההוא ולא ימיש מעשות פרי כי תמיד יהיה בלחותו ופריו יתן בעתו, כן הבוטח בה' לא יסור הטוב ממנו לעולם ואף בשעה שיהיו בני אדם בצרה הוא יהיה בשלוה והשקט וכמו שאמר בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע (איוב ה, יט) ועלהו הוא משל לממונו ועשרו וכבודו והפרי הוא משל לבנים, (ט) ואם תאמר ומי יודע מי הוא הבוטח בה' ומי הוא שמהם יסור לבו כי הבטחון הוא דבר שבלב ועקב הלב מכל רוצה לומר הוא בעל מרמה ואנוש הוא בכאב וצער ומי ידע וישיג מה שבלב האדם, (י) על זה השיב אני ה' חוקר לב החושב ובוחן כליות היועצות וכל זה לתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו רוצה לומר לתת לאיש כדרכיו מדה כנגד מדה, ופעמים שלא יעשה אדם רעה אבל יעשה דבר שתמשך ממנו רעה על זה אמר כפרי מעלליו שאינו מעלליו אבל הפרי היוצא מהם, ואף על פי שתראה רשעים מצליחים במעשיהם ותאמר ולמה לא יתן השם להם כדרכיהם, (יא) אשיבך שהצלחתם לא תתמיד כי הם יהיו כמו הקורא והוא העוף שקוראים בלעז פרדי"ץ שהוא רובץ על בצי עוף אחר ומחמם אותם כאשר לא ילד אותם וכשיבקעו הביצים ויצאו האפרוחים לא ילכו אחריו אבל יעזבוהו לפי שעשה עושר אותם הביצים לא במשפט לפי שלא היו שלו ומפני זה בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל, כן יהיה רשע העושה עושר ולא במשפט שיעזבנו ואחריתו יהיה נבל כי ימות קודם זמנו או יאבד ממונו. ורש"י פירש דגר צפצוף העוף בקולו למשוך אחריו אפרוחים אותם שאינם ממינו אף על פי שילכו אחריו בחצי ימיו ודרכו יעזבהו.

בצורת. ל' רעב פאמצ"א בלעז, ל"א בצורת ל' מבצר וכן חברו מנחם:

ולא יראה. ר״ל לא ירגיש כשיבוא חום ושרב הואיל והוא נטוע אצל המים המלחלחים אותו:

יובל. פלגי מים כמו על יבלי מים (ישעיהו מ״ד:ד׳):

ועל יובל. ועל פלגי מים ישלח שרשיו שאפילו שרשיו שיתפשטו במקום רחוק יהיו על פלגי מים:

לא ידאג. לא יפחד:

והיה עלהו רענן. העלים שבו יהיו רטובים:

ישלח. ענין התפשטות וכן תשלח קציריה (תהלים פ):

ולא יראה. על דרך השאלה כלומר אפילו כשיהיה חום בעולם לא יחוש ממנו כי על מים הוא שתול ולא יוכל החום ליבשו ואפילו עלהו יהיה רענן שלא יפול כשאר העצים שנובלין עליהם בימות הגשמים ואפילו יהיה שנת בצורת שימנעו גשמים לא ידאג מפני זה כי הוא על מים ואמר ידאג על דרך השאלה:

ובשנת בצורת. בשנה שיהיה מניעת גשמים לא ידאג הוא רצה לומר לא יזיק לו:

חום. מלשון חמימות:

ולא ימיש מעשות פרי. כי אפילו בשנת בצורת יהיה בלחותו ויתן פריו בעתו כן האדם הטוב אשר יבטח בה' לא יסור טובו לעולם ואפילו בשעה ששאר בני אדם בצרה הוא יהיה בטוב כמו שאמר בשש צרות יצילך ובשבע לא יגע בך רע וכן האדם הטוב שילמדו בני אדם חכמתו ומעשיו הטובים והעלה הוא משל לממונו ועשרו שיהנו בני אדם ממנו:

ולא ימיש. לא יסור מלגדל פירות ור״ל וכן יהיה הבוטח בה׳ שלא יחסר לו שום דבר ולא ידאג מהצרות המתרגשות בעולם:

עלהו. העלין:

רענן. ענין לחות:

בצורת. ענין מניעת הגשמים וכן על דברי הבצרות (לעיל יד):

ידאג. מלשון דאגה:

ימיש. ענין הסרה כמו לא ימיש עמוד הענן (שמות י״ג:כ״ב):

עקוב הלב. מלא תואנה ועקובה מכל רעה:

עקוב הלב. עם כי לב האדם הוא מעוקם ומעוות יותר מכל איבריו ויש לו מכאוב חזק ר״ל דעה נפסדת לחשוב מי הוא היודע תעלומות לבי אם הוא בוטח באמת או לא:

עקוב. ענין עקום ועוות וכן כל אח עקוב יעקוב (לעיל ט):

עקוב. נרדף עם מארב, וגדרו שמסבב את הנארב בתחבולותיו (ישעיה מ' ד') ור''ל הלב מסובב מכל רע, ומלת אנוש מענין איש ואנוש :

עקוב הלב. לפי שדבר על הבטחון שהוא רע כשישים בטחונו באדם וזה תלוי בכונת הלב כמו שאמר ומן ה' יסור לבו כמו שפירש לפיכך דבר בכונת הלב ואמר כי הלב עקוב יותר מכל דבר כלומר מרמה כי יוכל אדם להראות בפיו ובמעשיו טוב ויהיה לבו רע ומי ידע זה בלתי האל לפיכך אמר מי ידענו. ואמר אני ה' חוקר לב והמרמה תלויה בלב לא בפה ובמעשה כי אף על פי שתהיה לפעמים המרמה בפה שיאמר דברים שהכונה בהם על שני פנים או יעשה מרמה בידיו הכל הוא בכונת הלב לפיכך אמר מכל כי אין דבר מרמה כמו הלב:

עקב, ר"ל ואם תשאל הלא ראינו שיש בוטחים בה' ובלתי מצליחים, ע"ז משיב שתי תשובות, א. שיש בוטח בנגלה ולא במצפונו, כי צריך שיהיה הבטחון בלב שלם לא במרמה כי הלב עקב מכל, כל הציורים הרעים והמדות הרעות אורבים על הלב שהוא כח הממשלה אשר בנפש ומעלים אליו ציורים רעים לכל עון ולכל חטאת, ואנוש הוא והלב עצמו לב אנושי המוכן להתהפך בכל רגע ורגע לפי הציורים שימשלו אז בנפש, ומי ידענו, שאם ידמה לך מנגלהו שהוא בוטח בה' אינך יודע מחשבותיו, אבל אני ה' חוקר לב ובוחן כליות היועצות, ולתת לאיש כדרכיו ואני נותן לאיש בין כפי דרכי הנפש הפנימית, ובין כפי פרי המעשים היוצאים לחוץ ע"י תכונות הנפש, והגם שידמה לך למראה עיניך שמעלליו טובים אני שוקל שורש תכונות הנפש ודרכיה אם הבטחון בא מעומק הנפש והלב בלב שלם ונפש חפצה:

ואנוש. לשון חולי וחליו הוא זה:

ואנוש. ענין מכאוב חזק כמו אנוש חצי (איוב לד):

ואנוש הוא. ענין כאב ושבר כמו אנוש כאבי אנושה מכתי ויאמר על דרך השאלה בכאב הלב ביגון או בדאגה או בעסקים רעים או במחשבה לפיכך אמר ואנוש הוא ואמר חרפה שברה לבי ואנושה:

מי ידענו. הוא סבור מי ידענו אני ה' חוקרו:

ושמטתה ובך מנחלתך כו'. דידוע דשני שמיטות הם שמיטת קרקע הנוהגת בארץ ושמיטת כספים דנוהגת אף בח"ל כי היא חובת הגוף. ולפי שהם עברו על שמיטת קרקע וכספים לכך אמר הנביא דיענשו מכ"מ ושמטתה ובך ר"ל נגד שמיטת כספים אשר היא חובת הגוף ומנחלתיך נגד שמיטת קרקע וא"ש. או יאמר דכתיב גבי שמטה בפ' בהר שבת לה' ופירש"י ז"ל לשם ה' כמו שנאמר בשבת בראשית. והכוונה בזה דהיות השמיטה היא טובה לאדם שאין בה חסרון כיס ואינם מפסידים ע"י שמטה ואדרבה טרחא ולכן נקרא שבת לה' לאפוקי לישראל איננה נשבת להם מאומה מאשר להם וכן נמי נאמר בשבת בראשית שבת לה' להורות שלא יפסידו כלום ביום השבת דביום הששי לקטו לחם משנה ולכן נקרא שבת לה'. נמצא לפי דברינו שהשמטה היא טובה לאדם והם עברו על השמטה אף שאין בה הפסד ולכן יענשו מכ"מ ושמטתה ובך ומנחלתיך שתעזוב נחלתיך לנכרים ויהיה השמטה בך שתהיה בה הפסד וא"ש וק"ל:

אני ה׳. ר״ל אולם אני ה׳ חוקר לב האדם ובוחן מחשבת הכליות לדעת מה הוא למען לתת לכל איש כדרכי לבו וכפרי מעלליו הם המחשבות שהם מעשה הלב ודרכיו וכפל הדבר במ״ש:

חוקר. ענין חיפוש ודרישה:

כדרכו. כדרכיו קרי:

אני ה' חוקר לב בוחן כליות. זכר כליות כי הכליות יועצות והלב גומר:

בוחן. מלשון בחינה ונסיון:

ולתת. בפרשה זו ולתת בוי"ו כפרי בלא וי"ו ולמטה בפרשת חנמאל בן שלום בהפך לתת בלא וי"ו וכפרי בוי"ו והסימן וכלו ופי' ולתת. אמר אני ה' חוקר לב וכן בידי גם כן לתת לאיש כדרכיו:

מעלליו. מעשיו:

כדרכו. לשון יחיד כתוב וקרי כדרכיו לשון רבים והענין אחד כי זה דרך כלל וזה דרך פרט או הוא גם כן ככתוב לשון רבים ויו"ד הרבים חסרה מהמכתב:

והעבדתיך את אויביך בארץ אשר לא ידעת. הא דקאמר והעבדתיך שהוא פועל יוצא מבנין הכבד הנוסף המורא על חוזק הפעולה היות דחכמי הפילוסופים בחרו בעבדות באמרם שאין אדם מגיע לעבדות הבורא בתכלית השלימות אם לא בעבדות. ואמנם אם היא ברצון אבל בהכרח אין לך קשה מעבודה זו. לכך כתיב והעבדתיך בהכרח שלא ברצונך וא"ש:

קורא דגר. קוק"ו גלונצנ"ט בלעז:

קורא דגר. כמו עוף הקורא ממשיך אחריו אפרוחים בצפצוף הקול והוא לא ילדם שהוא דבר שאין מתקיים כי כשיגדלו יבינו שהוא לא ילדם ויעזבו אותו כן הוא המקבץ עושר ולא במשפט יושר כ״א בערמת הלב כי העושר הזה לא יתקיים בידו ובחצי ימיו יעזוב העושר ההוא ובסוף יגולה לאנשים ערמת לבו ויהיה מוחזק לנבל:

קורא. שם עוף וכן כאשר ירדוף הקורא בהרים (ש״א כו):

דגר. קיבוץ העוף את אפרוחיה, ודגרה בצלה (ישעיה ל''ד ט''ו) :

ימו. ימיו קרי:

קורא דגר. לפי שאמר לתת לאיש כדרכיו אמר אל תתמה על הרשע שהוא מצליח בנכסים איך לא יתן לו האל כדרכיו כי תדע כי הרשע שאין עשרו במשפט לא יעמוד לו אלא יצא מידו בחצי ימיו והמשילו לקורא והוא עוף שקוראין בלע"ז פרני"ז והוא רובץ על ביצי עוף אחר ומחמם אותם והביצים ההם לכשיבקעו ויצאו האפרוחים לא יהיו כמו בניו שילכו אחריו אלא יעזבוהו ולא יכירוהו אלא אחרי מי שהיא להם אם כן גם הרשע שעשה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו או ימות הוא ויעזוב עשרו לאחרים ולא ישלים ימיו עם העושר שעשה ויהיה נבל באחריתו כלומר נופל מת טרם זמנו או יאבד העושר מידיו בחצי ימיו ויהיה נבל ופחות באחריתו וכן ת"י הפסוק הוא כקוראה די מכנש בעין דלא דיליה וגומר כבעמוד:

קורא, (תנאי שני של הבטחון) שלא יהיו מעשיו סותרים את בטחונו, שמי שיאמר שהוא בוטח בה' והוא משתדל לקבץ עושר בדמים ובעולה מבואר שאינו בוטח בטחון גמור ולכן לא יתקיים עשרו בידו, וכמו שקבע ה' בטבע הבע"ח שעוף הנקרא קורא אשר הוא דגר ולא ילד שדרכו לישב על ביצים ואפרוחים של אחרים אשר לא ילדם, ואח"כ כשיגדלו יכירו שאינם בניו ויעזבוהו, כן מי שעושה ומאסף עושר שלא במשפט, בחצי ימיו יעזבנו העושר ובאחרית ימיו יהיה עוד גרוע ממי שלא היה לו עושר כלל, שהגם שלא היה עשיר מימיו לא היה נבל אבל הוא ישאר נבל, כי ישאר בו הטבע לעשוק ולחמוס ולעשות נבלה:

קורא דגר ולא ילד וכו'. אפשר במה שאמרו חכמי הטבע דיש שלשה מיני חכמים אחד דומה לעכביש דהכל משלו אך הוא רעוע והוא קל להשבר וכן יש חכם שמחדש מדעתו אך אין החידושים ההם מיוסדים ואמיתיים ובקל יהרס הבנין דאין לו על מה לסמוך. והשני דומה לדרור שגונב מאחרים וזה יותר רע. והשלישי דומה לדבורה שמלקטת עשבים טובים וקולטת הסלת ומהפכת לדבש וזהו הטוב עכ"ד. וזה רמז קורא דגר ולא ילד שגונב מאחרים. והשני עושה עושר ולא במשפט כלו' שהוא העושה העושר ויצא מדעתו החידוש אך לא במשפט שאינו מיוסד כראוי ודומה לעכביש. ועל הראשון אמר בחצי ימיו יעזבנו שנאבד ממנו כמ"ש בירושלמי. ועל השני שהוא כעכביש אמר ואחריתו יהיה נבל שחידושיו בשב"ר אשר הם שוברי"ם יתפרסם כי אין בו חכמה ושמו נבל:

ולא ילד. הקורא הזה מושך אחריו אפרוחים שלא ילד דגר. ציפצוף שמצפצף העוף בקולו למשוך אפרוחין אחריו ואלו שהקורא דגר לא ילכו אחריו משיגדלו שאינם מינו כך עושה עושר ולא במשפט:

דגר. ענין צפצוף העוף להמשיך האפרוחים אחריו כמו ודגרה בצלה (ישעיה לד):

ימו. כתוב בלא יו"ד הרבים וקרי ימיו ביו"ד הרבים וכמוהו יחתו מריבו עלו בשמים ירעם:

יהיה נבל. מתקרי רשיעא:

עושה. ענין אסיפה כמו וישראל עושה חיל (במדבר כ״ד:י״ח):

ובאחריתו. בסופו:

נבל. פחות ונבזה:

כסא כבוד וגו'. לפי שבא לומר כל עוזביך יבושו מתחיל בקילוסו של מקום ומדבר לפניו אתה שכסא כבוד ומרום מראשית בריאת עולם ומכוון כנגד מקדשנו:

כסא כבוד. כמו כסא הכבוד והוא שמי מרום כמ״ש השמים כסאי (ישעיה סו):

כסא. כמו ככסא ותחסר כ״ף השמוש וכן ייטיב גאה (משלי יו) ומשפטו כגהה:

מרום מראשון. כן תאר את השם יתברך שהוא רם על רמים כמ''ש ואתה מרום לעולם, וראשון תאר להנאצל הראשון והנבחר, אשר כנוהו האלהיים בשם אדם קדמון או כתר עליון, והמחקרים בשם שכל העליון וכדומה, וכסא כבוד סמוך, כסא כבוד של מרום מראשון, שמקום המקדש היה כסא כבודו, כמ''ש ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה', ומפ' מי הוא המרום מראשון הוא ה' מקוה ישראל ומליצת כי עזבו מקור מים חיים מגביל נגד שתול על מים, שהעוזב אותו יכתב בארץ תלאובות, לא במקור מים חיים, שהארץ תגבל נגד המים :

כסא כבוד. פירש הגאון רב סעדיה דבק עם סוף הפסוק שלמעלה ממנו כאילו אמר יהיה נבל מכסא הכבוד כלומר מושלך וי"ת פורענותא תתעביד מניה וגומר כבעמוד. ורבותינו פירשו על בית המקדש שאמרו שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם מקום בית המקדש שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו מראשון עד שלא נברא העולם ועוד אמרו שבית המקדש מכוון כנגד כסא הכבוד שנאמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו וזה הדרך דרכו המפרשים ואמרו בספר יצירה והיכל קדש מכוון באמצע ואני הארכתי בזה הענין בפירוש תהלים במזמור שיר המעלות זכור ה' לדוד והענין הוא טוב אלא שאין ענינו דבק עם הפסוק שלפניו ושלאחריו והחכם רבי שמואל בן תבון הדביקו לענין הפסוק שאמר אני ה' חוקר לב בוחן כליות וגומר ופירש כסא כבוד בחסרון כ"ף הדמיון כאילו אמר ככסא כבוד וכמוהו רבים ופירש הענין כן בא הנביא להודיע שהשם יתברך שוכן במקדש כמו שיושב בכסא כבוד מרום שהוא השמים העליונים שקראו ישעיהו הנביא גם כן כסא רם ונשא כן קראו ירמיה מרום ואמר שהוא מראשון כלומר מקדם כמו שכתוב נכון כסאך מאז אמר כמו שהשמים שהם כסא ה' והם כסא כבודו מעידים על מציאותו ועל כבודו כן מקום מקדשנו מעיד ומורה על עצם מציאותו שהשכין אורו וכבודו בו ולא יחשוב החושב שהיות הש"י על כסא רם ונשא והוא השמים ימנעהו מלדעת את אשר בארץ ומלהשגיח בשפלים ומענוש הרעים על רשעם כי מקום מקדשנו הוא עדות וראיה שהוא רואה בשפלים וחוקר לבותם וכליותם כי הוא שוכן במקדשנו ושכנו ושבתו בשמים ונראה בו אורו וכבודו ואחר שהוא שוכן בו והוא נמצא בתוכנו מן ההכרח להאמין שהשם רואה אותנו ופוקד את מעשינו ובוחן את לבבינו וכליותינו לטוב ולרע וזה הוא שהוסיף ואמר מקוה ישראל וגומר וענין יסורי בארץ יכתבו כלומר הסורים אשר בעמו שהם סרים מהשם ית' ומעבודתו יכתבו בארץ לשוב לעפר כבהמות לא יהיה בהם חלק נשאר שיכתב בשמים מבני עליה וזה מפני שעזבו מקור מים חיים הוא השם יתברך על כן לא יחיו אך ימותו כבהמות וזה הפירוש הוא נכון לענין הפרשה:

כסא כבוד, אחר שבאר שארור הגבר אשר יסיר בטחונו מה' אומר מקום מקדשנו הוא כסא כבוד של מרום מראשון, הנביא יכנה את ה' בשם מרום מראשון שהוא רם ונשא על העלול הראשון, ר"ל שאין למעלה ממנו, והוא ראשית כל הנאצלים והנבראים, ומפני שלא יצדק עליו גם שם ראשון כי אין לו יחוס עם הנבראים כלל, אומר שהוא מרום מראשון רוממות מעלה וחשיבות, ומקום המקדש הוא כסא כבודו, ששם השכין שכינתו ויושב ומנהיג שם הנהגה השגחיית, ומפרש מי הוא המרום מראשון? הוא מקוה ישראל ה' ה' אשר הוא מקוה ישראל, כסא כבודו שוכן במקדש, וא"כ כל עזביך יבושו אלה שעזבו את ה' השוכן ומשגיח במקדש והלכו לבקש עזרת בשר יבושו מבטחונם וסורי, הסרים מה' בארץ יכתבו כי עזבו מקור מים חיים יתפרסם שמם לקללה כאילו נכתב בספר בכל הארץ להודיע לכל שעזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות בארות נשברים:

ואומרו כסא כבוד מרום מראשון וגומר הוקשה מאד על המפרשים קשורו בענין הפרשה, והגאון רב סעדיה עשאו דבק לפסוק של מעלה וכאילו אמר יהיה נבל מכסא כבוד שהוא מרום מראשון והוא מקום מקדשנו, וזה הפירוש אין לו טעם ולא ריח, והרב רבי שמואל בן תבון פירש בו בכסא כבוד מרום מראשון שהוא הגלגל העליון כן הוא מקום מקדשנו שהוא בית המקדש כי היה שכינת השם בבית המקדש כאשר היה בשמים, והענין ששניהם מורים על מציאותו ועל כבודו, אבל לפי פירושו אין זה מענין הנבואה, ולכן אחשוב אני בפירושו שבעבור שהתעורר לתת הסבה ברשע וטוב לו באומרו שטובת הרשע לא התמיד נתן עוד בדבר תשובה אחרת והיא ששכר מצוות בהאי עלמא ליכא (קידושין לט, ב) ושאין השכר האמתי אלא בעולם העליון לנשמות תחת כסא הכבוד וכמו שאמר המשורר (תהלים עג, יז) על זה עצמו עד אבא אל מקדשי אל וגומר מי לי בשמים וגומר כלה שארי וגומר כי הנה רחקיך יאבדו וגומר ואני קרבת אלקים לי טוב וגומר (שם כה, כח), ועל זה אמר כאן כסא הכבוד שהוא עולם הרוחניים כי הוא מרום מראשון כלומר מרום מהגלגל העליון הראשון הוא מקום מקדשנו כי באותו מקום תהיה קדושתנו ושכר מעשינו לא בארץ, (יג) וזהו גם כן אומרו מקוה ישראל ה' רוצה לומר התקוה לישראל שמקוה בשכרו הוא ה' רוצה לומר לחסות תחת כנפיו ולהנות משכינתו הרוחנית ולכן כל עוזביך יבושו, וסורי רוצה לומר אותם שסרו מדרך ישראל בארץ יכתבו בשכר הארץ וטובה יכתבו לא תחת כסא הכבוד שהוא באמת מקום מקדשנו. והנכון לפרש וסורי מלשון סורי הגפן נכריה (לעיל ב, כא), גולה וסורה (ישעיה מט, כא), וכנוי סורי יחזור לנביא יאמר סורי הסרים ממני ומתרחקים ואינם רוצים לשמוע נבואתי או הרשעים שבדור שהם סורי בארץ יכתבו לקבל כאן שכרם ולכן יהיו להם הצלחות לפי שהקב"ה משלם להם בעולם הזה שכר מעשים טובים שבידיהם כדי שיקבלו ענשם משלם בעולם הנשמות וכמו שקבלו חכמים ז"ל, ואמר כי עזבו מקור מים חיים את ה' להגיד שאלה הם המקוללים שזכר למעלה והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבא טוב לחסרון המים שהוא משל להקב"ה שהוא מקור השפע לעליונים ולשפלים כולם, (יד) ולפי שהנביא אמר למעלה למה היה כאבי נצח מכתי אנושה לכן חתם כאן דבריו באומרו רפאני ה' וארפא מהכאב הזה אשר בלבי, הושיעני ואושעה מהרשעים האלה כי תהלתי אתה ובך בטחתי לא באדם. הנה התבארו הפסוקים האלה והותרה השאלה הששית:

מראשון. ההוכן לך מקדם כמ״ש נכון כסאך מאז (תהילים צ״ג:ב׳):

מרום. השמים הרמים:

מקום מקדשנו. ר״ל כן הוא מקום מקדשנו כי כמו שהשכינה היא בשמים כן היא בבה״מ:

מראשון. מאז מקדם:

מקוה ישראל. ה' יושב עליו לפיכך כל עוזביך יבושו:

מקוה ישראל ה׳. לכן מהראוי שתקוות ישראל יהיה אל ה׳ הואיל ונטעת שכינתך ביניהם:

מקוה. מלשון תקוה:

וסורי. יסורי קרי:

מקוה ישראל. ענינו לשון קריאה אתה שאתה מקוה ישראל ומבטח לכל הבוטחים בך כל עוזביך שאין להם בטחון בך יבשו ממבטחם בבשר ודם כמו שהקדים שהיו בוטחים באדם ואמר עוד וסורי בארץ יכתבו והסורים ממך כמו שאמר ומן ה' יסור לבו בארץ יכתבו לא יהיה להם חלק בך כיון שעזבוך אלא יכתבו בארץ כמו הבהמות שלא ישאר מהם דבר שיהיה להם חלק בך:

מקוה ישראל ה'. אפשר לרמוז כי ברוב חסדיו הגם שהוא אל קנ"א מטהר את ישראל כמשז"ל ובמקום קנא נעשה מקוה וכן קנ"א גימטריא מקו"ה:

וסורי בארץ יכתבו. אותם שסרים מדברי שאינם שומעים שליחותי בקברות תחתיות ארץ יכתבו:

כל עוזביך. כל העוזבים אותך ובוטחים באדם ראוי הוא שיבושו:

וסורי. מלשון הסרה:

כי עזבו מקור מים חיים את ה'. וזה מדה כנגד מדה שהם עזבוך שאתה מקור מים חיים שלא יפסקו כן הדבקים בך לא תפסק טובתם לא בזה ולא בבא והם שעזבוך ושמו בטחונם בבשר ודם שהוא חלק הארץ כן יכתבו הם בארץ ולא בשמים. מקוה ענין תקוה וכן תרגם יונתן סבור ישראל ויש מפרשין כמו מקוה מים כלומר שאתה מקוה טהרה לישראל והראשון נכון:

וסורי. הסרים ממני והוא מאמר הנביא בדבר האל:

מקור. מעין:

וסורי. יסורי כתוב כלומר אותם שיסורו ממך וקרי וסורי והוא תאר מנחי העי"ן בשורק כמו סורי הגפן נכריה גולה וסורה נחלץ חשים והדומים להם והכנוי לנביא כלומר סורי ממני שהם סרים מהשם כי אני דבק בהשם והם סרים ממני ועוזבים את ה' ועל הדרך הזה אמר ככל אשר צוך משה עבדי אל תסור ממנו כי ממנו שב אל משה ור"ל מדרכו הטוב וכן אמר ירמיה וסורי ר"ל הסורים ממני כלומר מדרכי הטובה שאני דבק באל ואפשר שיהיה וסורי כמו סורים ויהיה חסר מ"ם הרבים כמו וקרע לו חלוני שהוא כמו חלונים והדומים להם:

בארץ יכתבו. בספר יכתבו לרדת בתחתיות הארץ בעמקי השאול על כי עזבו מקור הנובע מים חיים וחוזר ומפרש את ה׳ שמשפיע הטובה בכל עת כמקור הנובע:

כי אש קדחתם באפי עד עולם תוקד. נראה לומר דהנה ידוע מ"ד בגמ' מאדם ועד בהמה נדדו הלכו נ"ב שנים לא עבר איש בארץ יהודה והיתה שממה כמנין בהמה. ותי' במדרש דב' שנים אחר הפיכת סדום לא נכבה הגפרית ומלח וי"ל דלזה נתכוון באמרו נ"ב שנים דכתיב עד עולם תוקד ועולם הוא יובל וב' שנים אחר היובל כמהפכ' סדום עול' נ"ב שנים ושפיר מכוון הענין וא"ש:

כי תהלתי אתה. בך אני מתהלל ומתפאר לומר שאתה מושיעי:

רפאני. אמר הנביא כשאתה תרפא אותי אהיה נרפא ולתוספות ביאור אמר הושיעני מן הקמים עלי ואז אהיה נושע ר״ל אין ביד מי להושיע לי זולתך:

רפאני ה'. הוא בקש רפואה מן המכה והכאב כמו שאמר למה היה כאבי נצח ומכתי אנושה והכאב והמכה כמו שפירשנו הוא הבזוי והקללה:

רפאני, שב למ"ש למעלה למה היה כאבי נצח, שקרא נבואת זעם שמלאהו ה' בשם כאב וחולי, בקש שה' ירפאהו ממכתו האנושה ולא ינבא עוד פורעניות:

רפאני ה'. פי' בנפשי וארפא בגופי הושיעני מיד המקטרג ואושעה מהיסורין כי תהלתי אתה ואין גואל מבלעדיך:

תהלתי. וונטנצ"א בלעז:

כי תהלתי אתה. בך אני מתהלל לומר שאתה אלהי ישעי:

כי תהלתי אתה. אני מתהלל בך שתצילני מידם:

איה דבר ה'. הפורעניות שאתה מתנבא:

הנה המה. הקמים עלי אומרים אלי בלעג איה דבר ה׳ יבוא עתה ונראה אם האמת אתך כי יחשבו שמלבי אני בודאם לשנאתי אותם:

נא. עתה:

הנה המה, דבר ה'. שאתה אומר שתחרב הארץ יבא נא כי אין אנחנו מאמינים כי ה' דבר להחריב עירו:

הנה המה אומרים איה דבר ה', ועל ידי זה הם רוצים להחזיק אותי כנביא שקר שחייב מיתה:

הנה המה אומרים אלי איה דבר ה' וגומר עד סוף הנבואה. זכר הנביא מרשעת אנשי דורו שהיו אומרים אליו איה דבר ה' רוצה לומר הדבר אשר דברת מביאת הכשדיים להחריב את ירושלם יבא נא לא שהיו חפצים שיבוא הגלות אלא מפני שלא היו מאמינים בנבואתו היו אומרים לו כמלעיגים יבא נא ע"ד מה שאמר ישעיהו (ישעיה ה, יט) האומרים ימהר יחישה מעשהו למען תצדק ותקרב ותבואה עצת קדוש ישראל ונדעה, (טז) ועל זה אמר ואני לא אצתי מרועה אחריך רוצה לומר לא בקשתי אני במהירות מעלת הנבואה ממך ויום אנוש לא התאויתי רוצה לומר הגלות ההוא אשר עליו אמרו יבואו נא שהוא באמת יום אנוש אני לא התאותי אותו, אבל בהפך שאתה ידעת מוצא שפתי ונכח פניך היה והוא התפילה שהיה מתפלל לפניו לבטל גזרת החרבן והגלות, (יז) וכיון שהם משלמים אותי רעה תחת טובה אל תהיה לי למחתה אבל יהיו הם למחתה ביום רעה, (יח) ויבושו רודפי ואל אבושה אני וזה יהיה כשתביא עליהם יום הרעה שהוא הגלות שהם לועגים ממנו באומרם יבא נא כיון שהם שואלים אותו, ואומרו ומשנה שברון שברם פירו' שבר על שבר יהיה שברם הבא עליהם, (יט) וכדי לפרסם רוע מעשיהם זכר מה שצוהו ה' שיעמוד בשער בני העם והוא שער בית המקדש שבו היו נכנסים מלכי יהודה כי הם הראויים להיות על שמירת השבת. ויש מפרשים זה על שער העיר ששם צוה שלא יוציאו משא ביום השבת לפי שהיו מכניסים ויוצאים בשבת עם משא באותם השערים ולא הזהירם אלא בהכנסה והוצאה דרך השערים חוץ לעיר לפי שבתוך העיר לא היו חייבים בו כי היה ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואין חייבין עליה משום רשות הרבים, (כא) ולכן אמר כנגד ההכנסה אל העיר ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלם כי זה הוא במכניסים משא, (כב) וכנגד ההוצאה אמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת רוצה לומר מחוץ לעיר כמו שאמר, והנה הזהיר ראשונה על ההכנסה וההבאה מחוץ לעיר ועליה שנה ושלש בפרשה ולא בהוצאה לפי שהוא היותר נהוג בכרכים הגדולים שכל בני העיירות באים בכל יום למכור הדברים הצריכים ומעט מזעיר הוא מה שיצא לחוץ מהעיר, וכן בספר עזרא כשהיה מוכיח נחמיה אותם על זה אמר (נחמיה יג, יט) ומנעורי העמדתי על השערים לא יבא משא ביום השבת ולא דבר מההוצאה, וכן הזכירם כאן על המלאכה שלא יעשו בשבת אבל יקדשוהו ואמר שכן צוה את אבותיהם, (כג) אבל הם רוצה לומר אבותיהם לא שמעו ולא לקחו מוסר האלקים, (כד) ולכן עתה היה מתרה בהם על ענין השבת כמו שהתרה על הע"ז לאמר אם שמוע תשמעון לקדש את יום השבת (כה) יהיה שכרכם שתתמיד מלכות בית דוד עליכם וישבה ירושלם בטח, (כז) ואם לא תשמעון יבער אש ה' בשערי ירושלם ואכלה ארמנות ירושלם מאין מכבה, ובזה נעשה להם התראה אחרת על עון אחר ועם היות ביניהם עונות אחרים התרה על השבת ותלה בה חרבן בית המקדש ושריפתו להיותה מצוה תורה על חדוש העולם ויציאת מצרים, ואמרו חכמים ז"ל (שבת קיח, ב) כל המשמר את השבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ומאמרו והצתי אש בשעריה דרשו דאין הדלקה מצויה אלא בבית שימצא בו חלול שבת (שם):

כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם וכו'. אמר אמ"ו זצלה"ה דברים אלו צריכין ביאור מי פתי יסור הנה ויבטח באדם אשר ימיו קלו מני אורג וסופו לילך לאבדון והרג ושמו לא יזכר בין החיים לומר דידוע דהצדיק נקרא אדם מפני שהצדיקים מתדמים לבורא יתב' ואדם הוא במספר מ"ה במספר השם של מ"ה ב"ה וזהו ה' מ"ה אד"ם ותדעהו כידוע לי"ח והצדיק מגין על הדור בעודו בחיים ובמותו מכפר עליהם. וז"ש ארור הגבר אשר יבטח באדם פי' שעשה בטחונו בצדיק שהוא עומד כתריס בפני הפורענות. ובזה ניישב המשך הפסוקים דכתיב והי' כשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וכו' ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה הזה וכו' וצריך להבין למה יתברך בלבבו כשמעו את דברי האלה הלא חיל ורעדה יאחזהו. ועוד יש לדקדק מלת בלבבו וגם מ"ש הכתובה דוקא. וי"ל דהנה כתיב בדברי האלה גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה ואמרי' בגמ' זו מיתת צדיקים דמפני הרעה נאסף הצדיק ונתפס בעון הדור. וידוע דצדיק איקרי לב דכמו שהלב מחזיק כל הגוף כן הצדיק מחזיק הדור ולפ"ז יובנו הדברים על נכון והיה כשמעו את דברי האלה הזאת ר"ל דהיינו מכה אשר לא כתובה וזו היא מיתת צדיקים. ולכך והתברך בלבבו ר"ל בצדיק הנקרא לב בו ישים בטחונו לאמר שלום יהיה לי לפי שמיתתו מכפר לכן אמר מכ"מ כי אז יעשן וכו' ורבצה בו כל האלה הכתובה דייקא וא"ש:

ואני לא אצתי. לא מהרתי לזרזך להביאם מהיות רועה טוב מחזר אחריך לבקש עליהם רחמים:

ואני. אבל אני לא מהרתי מהיות רועה אחריך לרעות צאן עמך ולנבאות להם וכמ״ש בתחלת נבואתו שאמר הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (לעיל א):

אצתי. ענין מהירות כמו ולא אץ לבא (יהושע י׳:י״ג):

לא אצתי מרועה אחריך. אץ, הוא הענין שדוחק וממהר הדבר, ומ''ם מרועה אינו מדוקדק, ויל''פ לא אצתי שיבא דבר ה', מסבה שאני רועה ומתחבר אחריך ודרכי לרחם ולהאריך אף כמוך :

ואני לא אצתי. לא דחקתי עצמי ולא דאגתי מזה הדבר שאהיה רועה אחריך כלומר שאהיה נביא:

ואני, לא לבד שאיני בודה פורעניות מלבי, כי גם כשבחרתני להיות רועה ומנהיג לא אצתי אחריך ולא רציתי להיות נביא כמ"ש הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי, וגם אחר ששלחתני לנבאות פורעניות לא התאויתי שיבא יום אנוש כדי להחזיק דברי נבואתי, וכ"ז אתה ידעת ולא לבד שלא התאויתי בלב כי גם מוצא שפתי היה נכח פניך שהתפללתי עליך להסיר פניך וכעסך, הגם שאתה צוית שלא אתפלל, וא"כ אבקש אל תהיה לי דבר זה שהתפללתי עליהם לעכב את הפורעניות למחתה, שעי"כ יבררו שאני נביא שקר והלא מחסי אתה ביום רעה, וא"כ יבושו רדפי כדי שאל אבושה אני, וכן יחתו המה כדי שתתקיים נבואתי עליהם, ואל אחתה אני שיאמרו שאני נביא שקר, ולכן הביא עליהם יום רעה המעותד עליהם ע"פ נבואתי, ומשנה שברון שברם שישברו בעת רעת הכלל ויוקדם להם שבר ביחוד קודם בוא עת הרעה כמ"ש למעלה התיקם כצאן לטבחה וכו':

ויום אנוש. חולי של פורענות לא התאויתי וי"ת ואנא לא ענבית על מימרך מלהתנבאה עליהון לאתבותהון לדחלתך ולפי התרגום יהיה אצתי ל' עכוב כלומר לא עכבתי מלומר להם שליחותיך ולהשיבם אליך אם היו שומעים אלי:

ויום אנוש לא התאויתי. ואף אחר שהלכתי לנבאות שלא ברצוני לא הייתי מתאוה לנבאות עליהם שיבוא יום אנוש:

אנוש. ענין מכאוב רב:

ויום אנוש לא התאויתי. כי ידעתי כי יום אנוש יהיה לי יום הנבואה אבל אתה הכרחת אותי. יום אנוש יום חזק וכבד:

מוצא שפתי נוכח פניך היה. להשיב את חמתך מהם:

אתה ידעת. כי כן הוא:

התאותי. מל׳ תאוה:

מוצא שפתי. שאמרתי לך הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי ויונתן תרגם ואנא לא עכבית על מימרך מלאתנבאה עליהון וגומר כבעמוד:

מוצא שפתי. מה שהתפללתי עליהם הלא היה מול פניך וכאומר הלא לא רציתי לנבאות להם ובבוא אלי נבואת פורעניות התפללתי עליהם והמה חושבים שמלבי אני בודאם משנאתי בם:

נכח. נגד:

ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו. לכאורה אינו מדוקדק למה בשר זרועו. וי"ל דהנה כתיב ויזכור כי בשר המה היינו שהקב"ה ברחמיו וחסדיו הגדולים מרחם על האדם לפי שהוא בשר ודם ועלול לחטוא מחמת שחלק המרגשת גוברת על חלק השכלי. וז"ש ארור הגבר אשר שם בשר זרועו ר"ל שהוא חוטא ומן ה' יסור לבו ואומר שלום יהיה לי דהלא בשר אני וע"ז סומך לחטוא. ולפי שורת הדין אין לו תירוץ בזה דהנה ב' דרכים לפניו ובחרת בחיים כתיב והבא לטהר מסייעין לו וא"ש וק"ל:

אל תהיה לי למחתה. אל יהי שליחותיך למחתה:

אל תהיה. לכן שאלתי אל תהיה לי הנבואה למכשול ולמחתה הלא מעולם אתה מחסי בעת רעה לזה הושיעני גם עתה:

למחתה. ענין שבר וכן וצדקתי לא תחת (ישעיהו נ״א:ו׳):

אל תהיה לי. היו"ד בצירי ונמסר עליו לית:

אל תהיה לי למחתה. כלומר אל תגרום לי בנבואתי שאהיה מחתה לפניהם:

מחסי אתה. החי"ת בשוא ופתח והוא חד מן ח' רפין בלישנא עיי שרשים שרש חסה:

מחסי אתה ביום רע. ביום שחושבים עלי רעה אתה מחסי וכן תעשה תמיד שלא אחת לפניהם כמו שהבטחתני:

והיה כערער בערבה. פי' ערער לשון ערירי לפי ששם בטחונו בצדיק כנ"ל לכך מכ"מ יהיה כאיש ערירי כאלו הוא לבד בעולם ולא יראה כי יבא טוב היינו שלא ימות הצדיק. ולפי ששם בשר זרועו והיינו שנמשל כבהמות נדמה שאין להם אלא חלק המרגשת ולכן ושכן חררים במדבר ארץ מלחה ולא תשב כתורין יאכל עשבא ומטל שמיא יצטבע במדבר כבהמות וחית יער וק"ל:

יבושו רודפי. אנשי ענתות לבדם:

יבושו רודפי. בעת ילכו גולה:

ומשנה. ענין כפל:

ומשנה. בכמה ספרים הנו"ן בצירי ובמסורת נ וחברו ומשנה כסף וגם רד"ק כתוב כי הוא נקוד בסגול:

יבשו רודפי. הבא עליהם אחר שהם אומרים יבא נא הביא אותו עליהם:

יחתו. הם ישברו ביד האויב:

ומשנה שברון שברם. ומשנה איננו סמוך כי הוא נקוד סגול והוא כמו ושברון שני וכן ומשנה כסף כמו וכסף שני ורוצה לומר בשברון שני שברון אחר שברון ולא רצה לומר שנים לבד באמרו משנה אלא שברון אחר שברון כמה פעמים וכן ושוב מול את בני ישראל שנית כמו שפירשנו:

ומשנה שברון. שבר כפול ר״ל שבר על שבר שברם:

ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. דהנה שיני מיני הבטחות יש. אחד ששם בטחונו בה' שמכל צרותיו יושיעו. והשני שגומר בדעתו בכל עת כאלו כבר נושע בה'. וז"ש שנית והיה ה' מבטחו להורות על הבטחה השנית. אך הא כיצד ואיך אפשר שיצייר האדם זאת בדעתו לזה אמר והיה כעץ שתול על מים זו תורה כמ"ש הוי כל צמא לכו למים דהיינו שיעסוק תמיד בתורה ודדיה ירווך בכל עת ויראה ממנה כי ישראל נושע בה' תשועת עולמים ולא יכלמו לנצח כל החוסים בו ועל יובל ישלח שרשיו הם התלמידים ולא יראה כי יבא חום היינו חום היצה"ר כי מזימה תשמור עליך והיה עליהו רענן הרצון בזה דבאמת צדיקים רע להם כמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. אך הבני הדור ההמוניים הם בשלוה וניזונים בזכות צדיקים והם נקראים עלים כמ"ד אלמלא עליא וכו' וז"ש והיה עליהו רענן היינו ההמון עם והצדיק מובטח להצלחה האמיתית. ובשנת בצורת לא ידאג וכו' דהנה בשני בצורת אסור לשמש מטתו אמנם הצדיק בשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי הם הבנים. ואמר עקוב הלב מכל ואנוש הוא מי יודיענו בא הכתוב כמתרץ על צדיק ורע לו דהנה מצינו לפעמים אדם שעושה דבר שאינו הגון וכוונתו לש"ש והוא בן עה"ב ולפעמים יש אדם שמראה עצמו לצדיק והוא צבוע. וידוע שהצדיק איקרי לב לכך אמר עקב הלב מכל ואנוש הוא מי יודיענו ר"ל דהאדם לא ידע הלב אם צדיק גמור הוא אם לא דאדם יראה לעינים וה' יראה ללבב אמנם אני ה' חוקר לב ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו דהשינוי הוא מפאת המקבל ולכך אין בידינו לא משלות רשעים ואף לא מיסורי צדיקים וא"ש:

בשער בני העם. בשער שמצויים שם בני העם והוא השער אשר מלכי יהודה באים ויוצאים בו:

הלך ועמדת. חסר וא"ו במקצת מדוייקים וכן משפטו ע"פ המסורת דסוף פרשת ויצא:

כה אמר ה', עם. כתוב וקרי העם ואחד הוא אלא שהכתוב חסר ה"א הידיעה:

כה אמר ה' אלי, אחר שהחליט ה' גזרתו חזר מדת הרחמים ונתן להם תרופה קלה שלא תוחרב ירושלים, והוא אם ישמרו את השבת מחללו, וזה כמ"ש חז"ל שכל השומר שבת כהלכתו אפילו עע"א כדור אנוש מוחלין לו, כי שמירת השבת תעיד על אמונת החידוש וההשגחה ומכחיש את עבודת אלילים, וא"כ א"א שחטא ע"א יגרום החורבן אחר שבשמירת השבת מעיד בהפך שה' ברא העולם ומשדד את המערכה, וכבר אמרו שאם שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים (וכ"ש שיועיל זכות השבת שלא תחרב ירושלים) אשר יבואו מלכי יהודה להתרות בגדולים תחלה, ואשר יצאו בו להתרות כמה פעמים בבואם ובצאתם, ובכל שערי ירושלים להתרות בכל העם:

ובכל. וכן תלך ותעמוד בכל שערי ירושלים:

בני עם. העם ק':

אשר יבאו בו. תחלה קרא בשער שנכנסין ויוצאין בו מלכי יהודה כי להם ראוי להוכיח העם ולשמור את יום השבת ומה שאמר בשער בני העם לקרוא באזני העם הנכנסים והיוצאים באותו שער כי לא מלכי יהודה לבד היו נכנסים ויוצאים בו כי גם העם שהיו שוכנים סמוך לאותו שער היו נכנסין ויוצאין בו ואמר לו שיקרא אחר כן בכל שערי ירושלם כדי להזהיר כל העם ומה שאמר לו לקרוא בשערים לפי שהיו מכניסין ומוציאין דרך השערים בשבת ולא הזהירם אלא בהכנסה והוצאה דרך השערים חוץ לעיר כי בעיר לא היו חייבים כי ירושלם דלתותיה נעולות בלילה ואין חייבין עליה משום רשות הרבים לפיכך אמר והבאתם בשערי ירושלם לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ואמר ולבלתי שאת משא ובא בשערי ירושלם ומה שאמר ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת ר"ל חוץ לעיר ומה שזכר ההבאה יותר מן ההוצאה לפי שירושלם היה כרך גדול ובכרך המביאים משא הם יותר מן המוציאים כי מביאים בני הכפרים לעיר תבואה ופירות וכן ממכר וכן כתוב בספר עזרא כשהוכיחם נחמיה על השבת ואמר ומביאים ירושלם ביום השבת ואמר ויסגרו הדלתות ואמר אשר לא יפתחום עד אחר השבת ומנערי העמדתי על השערים לא יבא משא ביום השבת הנה לא הזהירם אלא מחוץ לעיר לא בתוך העיר כי לא היו חייבים בהכנסה והוצאה מבתיהם בתוך העיר לפי שירושלם היו דלתותיה נעולות בלילה ואין חייבין עליה משום רשות הרבים ומה שאמר שמעו דבר ה' מלכי יהודה ולא היה אלא מלך אחד ר"ל המלך ובניו ולפי שהיו עתידים למלוך אחר האב קראם מלכים:

קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט וכו'. יובן במ"ד בגמ' שאל ר"ע את ר' אליעזר בדרך רבי למדני הלכות קישואין אמר דבר אחד ונתקבצו כל השדה קשואין אמר ר' למדתני נטיעתן למדני עקירתן ופי' רש"י לפי שעקירתן קשה מנטיעתן והטעם י"ל במ"ד בגמ' למה נקרא שמם כישופים שמכחישין פמליא של מעלה וענין הכחשה הוא דידוע דהחמה משפיע לכל האקלימים לכל חלק כפי צרכו מקום לזהב ומקום לכסף וכו' והעוסק בכשפים הוא משפיע למקום אחד כל השפע מן החמה בשעה חדא ויעשר מיד והעד נשים שאננות שאמרו ומעת חדלנו לקטר למלאכת השמים חסרנו כל וידוע דשפע של הקישואין הוא מן לבנה. וא"ש הגמ' בתחלה אמר למדנו נטיעתן אמר דבר אחד כנ"ל. אמנם עקירתן הוא יותר קשה שצריך לחזור כמות שהיא ומשם יפרד לעולם וזה גדול מזה כי מיהב יהבי משקל לא שקלי וא"ש. ולכך נקראת כשפים שמכחישין וכו' פי' מל' כחש בשרי שמכחישין המזלות ממקומות אחרים אל מקום א'. וז"ש קורא דגר ולא ילד כי דגר הוא מין עוף שאינו מוליד והוא מקבץ ביצים אחרים וכשיצאו האפרוחים ויגדלו ילכו ממנו ויעזבוהו וז"ש עושה עושר ולא במשפט שעוסק במעשה הכישוף כי אין לו משפט עושר בחצי ימיו יעזבנו כמו שהוא נוטל שפע מן העולם כן יכרות ממנו שניו ויכין רשע וצדיק ילבש ובאחריתו יהיה נבל שיתגלה קלונו לעין כל כי מעשה כישוף המה וא"ש:

ואמרת אליהם. במקצת ספרים מדוייקים מלא יו"ד וכן כתוב במסרה גדולה ודירמיה ודישעיה מלא בספרים מדוייקים:

כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו. הרצון בזה דהנה קשה הא אי' בגמ' דשלמה המלך נטע אילן במקדש והיה מפריח זהב ובו היו מסתפקין ונוטלין ממנה פרחי כהונה. וכן כתיב אין כסף נחשב למאומה בימי שלמה כאבנים והיינו דמציון מכלל יופי ואבן שתים שממנה הושתת העולם ושמה שער השמים ומשם יוצאת השפע לכל העולם דעיני ה' אלהיך דורש אותה ומשם מתחלקות לשאר ארצות וכינס שלמה השפע במקום אחד. וקשה וכי היה שלמה ח"ו דורש למזלות ולחמה. ולזה אמר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו דהמקדש היא למעלה מן המזל ואין כישוף שייך כאן דהוא מרום מראשון דהיינו המזל שנקרא ראשון שהוא ראשון לתולדות והוא למעלה מהמזל ולא עשה זאת ח"ו ע"י מזל כי איננו תחת המזל רק שהוא על דרך כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן וק"ל.

השמרו בנפשותיכם. ר״ל היו נשמרים בדבר שיש בו שמירת נפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת להביא אותה בשערי ירושלים מן החוץ:

השמרו בנפשותיכם כי הוא מחייבי מיתה וכרת, ואל תשאו משא שהיו מביאים מחוץ למכור:

מקוה ישראל ה' כל עוזביך יבושו וסורי בארץ יכתבו. פי' דידוע שהחטאים נרשמים מתחת כסא הכבוד וכמין שתי ידים יש ששם כל החטאים נרשמים וגלויים הם לפני השטן ויוכל לקטרג וזהו וידי אדם מתחת כנפיהם. ואם יעשו ישראל תשובה מגביה הקב"ה אותן הידים למעלה כדי שלא יוכל השטן להביט ולקטרג וזהו וישא אהרן את ידיו וכו' והבן. והקשו המפרשים הלא בקורות ביתו החטאים נרשמים כמש"ה אבן מקיר תזעק וכו'. ותי' שהחטא אשר יעשה האדם במזיד הם נכתבים למטה אבל השגגות הם נכתבים למעלה. וז"ש וסורי ר"ל הסרים מאחרי ה' במזיד בארץ יכתבו היינו למטה כנ"ל וק"ל:

ולא תוציאו וכו׳. אל החוץ:

ולא תוציאו משא מבתיכם, פי' רד"ק חוץ לשערי העיר, ר"ל כי ירושלים דלתותיה נעולות בלילה ואין לה דין רשות הרבים, וי"ל שהזהיר גם על הכרמלית ששלמה גזר עירובין, ועז"א וכל מלאכה לא תעשו אף מלאכה דרבנן, וקדשתם בשביתה ועונג:

וכל מלאכה. ושום מלאכה:

וקדשתם. מבלי לחללו בדבר הנאסר בשבת:

ולא שמעו. אבותיכם למה שצויתים:

ולא שמעו. אבל הם האבות לא שמעו למצותיו:

ויקשו. מלשון קשה:

שומע. שמוע ק':

ולא שמעו אבותיכם לא קבלו דברי, וגם לא הטו אזנם כלל לשמוע ויקשו לבלתי שמוע מצד הערת השכל, ולבלתי קחת מוסר מצד הערת יראת העונש:

ויקשו את ערפם. הוא ענין מליצה כאלו נתקשה ערפם עד שלא יוכלו לחזור פניהם ולשמוע:

ערפם. הוא אחורי הפנים:

ולבלתי קחת מוסר. לא החזירו פניהם למען לא יקבלו מוסר ותוכחה מן הנביאים:

אם שמוע. אם אתם תשמעון אלי לבלי הביא וכו׳ ולקדש השבת לבלי עשות בו שום מלאכה:

בה. בו ק':

עשות בה כל מלאכה. בה כתיב וקרי בו ושניהם נכונים כי ימצא שבת לשון זכר ולשון נקבה לשון נקבה ברוב ולשון זכר כל שומר שבת מחללו ומה שאמר ובאו בשערי העיר הזאת ר"ל ובאו ויצאו כמו שאמר אשר יבאו בו מלכי יהודה ואשר יצאו בו ומה שצוה להזהירם על השבת והיו כמה עברות אחרות בידם ואף ע"ז לפי ששמירת שבת עיקר גדול באמונת האל בחדוש העולם ובאמונה באותות ובמופתים ובקיום כל התורה וכל המשמר השבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצות ואמרו רבותינו ז"ל כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד עכו"ם כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כל שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחל לו והמצוה הראשונה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה היא שבת ואתה רואה כמה גדולה שמירת שבת שהרי תלה חרבן ירושלם בשמירת שבת ומפסוק והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם למדו רז"ל רמז ואמרו אין הדלקה מצויה אלא בבית שיש בו חלול שבת ואמרו מאי לא תכבה בשעה שאין בני אדם מצוים לכבותה והנה הפרשה מבוארת וענין פרשת היוצר גם כן מבוארת וענינה כי ההשגחה בבני אדם והיכולת ביד האל וכל שכן ישראל שהשגחתו תמיד עליהם לפיכך אמר כן אתם בידי בית ישראל:

ששה דברים קדמו לבריאת עולם. יש מהם שנבראו. ויש מהם שעלו במחשבה לבראות. התורה וכסא הכבוד נבראו קודם לעולם. התורה. שנא' ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז (משלי ח כב). כסא הכבוד. דכתיב נכון כסאך מאז (תהלים צג ב). האבות. עלו במחשבה לבראות. שנא' כבכורה בתאינה בראשיתה ראיתי אבותיכם (הושע ט' י). ישראל. עלו במחשבה להבראות. שנא' זכור עדתך קנית קדם (תהלים עד ב). בית המקדש. עלה במחשבה לבראות. שנא' כסא כבוד מרום מראשון וגו' (ירמי' יז יב). שמו של משיח. עלה במחשבה לבראות. שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו (תהלים עב יז). ר' אחא ב"ר זעירא אמר אף התשובה. שנא' בטרם הרים יולדו (שם צ ב). וכתיב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם (שם שם ג).

ובאו. אז יבואו בשערי וכו׳:

ובאו הבטיחם ד' דברים, א. שלא תתבטל מלכות ב"ד, מלכים ושרים ומפרש מלכים יושבים על כסא דוד ושרים רוכבים ברכב ובסוסים, ב. שלא ישלטו שם זרים, ועז"א המה ושריהם איש יהודה, ג. שלא תחרב העיר, עז"א וישבה העיר:

על כסא דוד. ר״ל על כסא המלוכה ומוסב על מלכים:

ברכב. במרכבה העשוי לרכוב בה:

ובסוסים. המושכים המרכבה:

המה. המלכים:

איש יהודה. אנשי יהודה מיתר העם:

וישבה. תהיה מיושבת באנשים:

ובאו. יבואו אנשים מערי יהודה וכו׳:

השפלה. העמק:

מבאים. ברב הספרים חסר יו"ד קדמאה ומלא יו"ד בתראה:

ד. שלא יושבת המקדש ועבודת ה', ועז"א ובאו וכו' מביאים עולה וזבח, ומביאים תודה על הודאת הנסים:

ומן השפלה. מן הערים היושבים בעמק:

ומביאי. ברוב הספרים חסר יו"ד אחר הבי"ת וכן הוא במסורת מן מלין דחסר יו"ד בלישן ביאה וקשה לי למה לא נמנה במסרה זו מלת מבאים שבפסוק:

ומן הנגב. היושבים בפאת הדרום:

מביאים. והמה יהיו מביאים עולה וזבח וכו׳ ומהם יהיו מביאי קרבן תודה אל בית ה׳:

ובא. כמו ולבא:

ואם לא תשמעו אלי. מה שצויתי לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא ולבוא עמה בשערי ירושלים:

והצתי. ענין הבערה:

והצתי. אז אבער אש בשעריה ותשרוף הארמנות ולא תכבה עד תשרוף הכל:

ואכלה. ותשרוף וכן כמאכלת אש (שם ט) ארמנות. היכלות ופלטרין:

תכבה. מלשון כיבוי:

יקרבו ימי אבל אבי. בא לו עשו בהמתנה שלא להעציב את אביו ר' נחמיה אמר אמר עשו הריני הולך להתחתן בישמעאל כדי שיהרוג את יעקב בשביל הבכורה ואני גואל הדם ואהרוג את ישמעאל ואוריש את שניהם. הה"ד יען אמרך על שני גוים ועל שתי המשפחות לי המה וה' שם היה (יחזקאל לה י). אני ה' חוקר לב בוחן כליות (ירמיה יז י).

3676 / (ירמיה יז,ג) / הררי
מונטנייר"ש / montaniers / יושבים בהרים
לא ברור למה כאן צורת הרבים (או אולי יחסת-הנושא).

3677 / (ירמיה יז,ו) / ערער
דיגשטיד"א / dehastede / הרוסה, מושחתת
חסר בכתבי-יד, ואף הגרסה שבדפודסים דאגשטי"ה מוכיחה, שהצורה מאוחרת.

3678 / (ירמיה יז,ח) / בצרת
פמינ"א / famine / רעב

3679 / (ירמיה יז,יא) / דגר
קלוציי"ר / clocier / לקרקר
בדפוסים קוק"ו גלוצנט cucu glocant ("קוקייה מקרקרת").

3680 / (ירמיה יז,יד) / (תהלתי)[תהלה]
וונטנצ"א / wantance / שבח
באחד מכתבי-היד: מונטנצ"א [=מא וונטנצ"א] ma wantance ("שבחי").