פירוש על במדבר 22:28

זה שלש רגלים. רָמַז לוֹ: אַתָּה מְבַקֵּשׁ לַעֲקֹר אֻמָּה הַחוֹגֶגֶת שָׁלֹשׁ רְגָלִים בַּשָּׁנָה? (תנחומא):

ויפתח ה' את פי האתון. נתן בה כח לדבר כענין ה' שפתי תפתח. וכל זה היה כדי שיתעורר בלעם לשוב בתשובה בזכרו כי מה' מענה לשון גם לבלתי מוכן כל שכן שיוכל להסירו מן המוכן כרצונו וכל זה כדי שלא יאבד איש כמוהו:

החוגגת שלש רגלים בשנה. והא דרמז לו מצוה זו ולא אחת משאר מצות, י"ל דגבי רגלים כתיב שלש פעמים יראה כל זכורך, ודרשו רז"ל יראה יראה, כשם שבא לראות וכו' וא"ל המלאך אתה בא לעקור האומה מן העולם שהקב"ה רוצה לראות אותה ג"פ, ודבר זה היאך יקום אם אתה מאבדם מן העולם. וק"ל:

ויפתח ה'. אחז"ל שי' דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ולפי דעתי שהטעם שגזר השם לחדש באותות האלה שהם חוץ לתולדות ויאמר הגאון כי לא דברה האתון ורב שמואל בן חפני תפסו ורב שמואל הספרדי בעל השירים חשב להציל הנתפס ודע כי אנשי שקול הדעת הוצרכו להוציא הדברים ממשמעם כי אמדו שהשם לא יחדש אות בעולם לשנות המנהג שברא רק להצדיק נביאו ולא אמרו אמת כי הנה חנניה מישאל ועזריה נעשה להם אות ולא היו נביאים ויש מהם אומרים כי בלעם נביא היה והאמת כי נבואתו היתה בעבור כבוד ישראל כי קוסם היה וכן קראו הכתוב ויש אומרים כי היה יודע דעת עליונים לקבל כחם למטה בצורות וזה טעם ואשר תאור יואר והנכון בעיני כי היה יודע מזלות ובעת ראותו במזל של שום אדם שהגיע עת רעתו היה מקלל אותו ובבא הרעה אל המקולל יחשבו הרואים והשומעים הנמצאים כי בעבור קללתו באה הרעה והעד שדבר במרמה עם שרי בלק וזה טעם לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי כי אין יכולת בנוצר לשנות מעשה היוצד או גזרתו והסוד כי החלק לא ישנה החלק רק גזירות הכל תשנה גזירת החלק ולא אוכל לגלות זה הסוד כי עמוק הוא והישר כי האתון דברה ואם תבין סוד מלאכי אברהם גם יעקב אז תבין האמת:

ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב.

מה עשיתי לך הלמ״‎ד בשו״‎א.

הכיתני. בס"ס התי"ו בקמץ:

והסוד כי החלק לא ישנה את החלק וכו'. כבר ראית מה שכתב הרב בפרשת חוקת במי מריבה כאשר ידע החלק את הכל ידבק בכל ויחדש בכל אותות ומופתים ועתה עשה אזנך כאפרכסת להבין ההפרש איזה חלק אשר נדבק בכל איזה חלק אשר נדבק בחלק לכן היו יכולים אבותינו ונביאים הקדושים לחדש אותות ומופתים והדברים רחבים קצהו הראיתיך: שם

ותאמר לבלעם מה עשיתי לך אמרה וכי עשיתי לך דבר כזה מעודך עד שהיית חושב שאני חמור שעסקיו רעים והכיתני, וזה עצמו מה שאמרה ההסכן הסכנתי לעשות לך כה, רק שבלעם לא הבין את דברי האתון וחשב שמ"ש מה עשיתי לך ר"ל מה עשיתי לך עתה וע"ז השיב כי התעללת בי, ופרשה לו שכונתה מה עשיתי לך מעודך עד היום הזה, ור"ל הלא כשראית שנוי כזה שלא קרה לך מימיך היה לך לשום על לב שאינו מקרה רק שיש לו סבה, ולדרוש על הסבה, בפרט שדרך הקוסמים לשום לב על כל עכוב שיקרה להם בדרך, כמ"ש ולא נפתח אזור חלציו, ואמרו פתי נפלה מפי מקלי נפל מידי וכדומה:

רש"י ד"ה זה שלש רגלים, רמז לו (ה' לבלעם), אתה מבקש וכו'. כלומר הקב"ה שם בפי האתון לשון "רגלים" ולא 'פעמים' לרמז וכו'. וכבר התלבטתי בעבר (ראה שמות יב, כה; ויקרא כג, לז-לח) אם חגגו ישראל ג' רגלים בתקופת היותם במדבר. (פ' בלק תש"ן, בתורכיה)

ויפתח ה' את פי האתון. גדולי המפרשים נבוכו בזה כי למה עשה ה' ככה ומה תועלת בזה ואני ראיתי תועליות רבות מכל ענין זה. אחד שראו שרי בלק המחלוקת שבינו ובין אתונו כמו שביארו רז"ל ומה שלא תמהו על זה השרים ולא שאלוהו אולי בהיות זה חסרון לבלעם שתקו. או חשבו השרים שכל זה עשה בלעם בתחבולותיו על צד הכשוף ואחיזת עינים או באיזה חכמה ליראם ולבהלם כי חשבו עשה זה להתנצלות אם לא יקלל העם בפני בלק. ובלעם שלא נבהל נראה כי לא היה נמנע בעיניו דבור בעלי חיים בענינים הבלתי מושכלים כמו שלא נמנע דבור אל קצת עופות. שנית. כי חשב בלעם בלכתו כי היה ראוי לנבואה בטוב הכנתו ובהגלות רושם מה מהמלאך לאתון ולא לו הכיר חסרונו. שלישי. כי בדבור האתון היה יכול להבין כי כמו שמניעת האתון להלוך ברצונו היה בסבת השגחתו על ישראל ולגלות לו על ידה שאין בידו טובו רק לתועלת ישראל כאומרם סימני האבות הראהו לו כי נבואתו לא היתה רק לתועלתם. רביעי. כי לא יהיה לבלעם מחשבות רעות להרע כי השם יהיה בכסלם וידע מחשבותיו בלכתו. חמישי. הוצרך בזה תועלת לישראל שידעו כל זה על ידי נבואת משה רבינו ע"ה וידעו שהשגחתו עליהם. הששי. כי עדות בעל ריבנו הודה בגמול הנצחי לישראל. רבינו שלמה אסתרוק ז"ל וזה קיצור דבריו והוא ז"ל האריך:

החוגגת שלש רגלים. דאם לא כן, 'פעמים' מבעי ליה. ואם תאמר, מאי שנא מצוה זאת (שמות כג, יד) – שרמז לו – משאר מצות. ויש לומר, כי הזמן יש לו ראשית אמצעי וסוף, ובא לומר לך כי ישראל הם בתחילה ובאמצעי ויהיו לבסוף. וכנגד זה נתן להם הקדוש ברוך הוא שלש רגלים; בתחלת הקיץ, הוא פסח (שם שם טו), ושבועות הוא התחלת אמצע הקיץ, רצה לומר תוקפו מתחיל מן עצרת ואילך, וקודם לכך אין כאן תוקפו של קיץ. וידוע זה על פי הטבעים. וזהו שאמרו רז"ל (שבת קמז ע"ב) כל משקה רפואות הם טובים עד עצרת, לפי שהמשקה אינו טוב רק בתחלת הקיץ, ובעצרת כבר עבר התחלת הקיץ, ומתחיל מעצרת ואילך תוקפו של קיץ, ותוקפו של קיץ הוא עיקר ואמצע הקיץ. וחג הסכות הוא תקופת השנה (שמות לד, כב), והוא סוף השנה. והחורף אינו בכלל הזמן, כי הוא העדר והפסד הצמחים. ולפיכך אמר (רש"י כאן) 'וכי אתה רוצה לאבד אומה שלימה החוגגת ג' פעמים בשנה', המורה על נצחיות האומה, שיש להם זמני שמחה; בראשית הזמן, ואמצעו, וסופו. כי הרגלים הם זמן שמחה (דברים טז, יד), והשמחה מורה על שלימות ועל המציאות, והאבל הוא על היפך, דהוא הפסד דבר, ולכך מתאבלין על מיתת המת. וישראל מציאותם בכל הזמנים; בראשיתו ובאמצעיתו וסופו, לכך יש להם לשמוח בשלש רגלים שהם בקיץ, שהוא המשך זמן המציאות. ולא נתן אותם בחורף, שהוא הפסד, ואינו מציאות. והדבר שיש לו דבר נצחי – איך באת לאבד. אמנם בענין אלו שלש רגלים שהם מורים על נצחיות ישראל, הם דברים גדולים, ואין כאן מקומו, והתבאר בספר גבורות ה' (פמ"ו) :

פס'. ויפתח ה' את פי האתון. והוא שאמרו רבותינו ז״ל מששת ימי בראשית נברא פי האתון וכל הדבור שהיתה עתידה לדבר עם בלעם שאין כל חדש תחת השמש. ולפי שעה דברה ושוב לא דברה. ובלשון שהיה בלעם מדבר בו דברה:

זה שלש רגלים רמז לו וכו׳ טעם לזה דנקט הך דג׳ רגלים טפי משאר מצות של תורה אפ׳ לומר דהואיל וכל כחו לא היה אלא שידע לכוין הרגע שהקב״ה כועס בו וזה לא יועיל בו דישראל גדול כתם כמ״ש ז״ל על פ׳ כי מי גוי גדול וכו׳ שהמועדות ביש׳ תלויים ואפילו אמר הקב״ה היום ר״ה ושוב נמלכו ב״ד לעבר אלול אומר השי״ת העבירו בימה וכו׳ וכן אמרו אשר תקראו אתם אם אתם קוראים מועדי ואם לאו אינם מועדי וא״כ ה״נ יוכלו לעשות שלא יכעיס הקב״ה ובזה אזלת יד האויב:

וטעם במקל. כי בתחלה ובשנית הכה אותה בעץ או בעור:

והישר כי האתון דברה ואם תבין סוד מלאכי אברהם וכו'. הן אמת אנחנו המדברים ממוצעים בין הרוחני ובין החי בלתי מדברת ואם שמענו בתורתנו שהמלאכים דברו עם יעקב ועם אברהם וכדומה בהתלבשות חומר גשמי לנפש ממללא אל תתמה אל החפץ בראותך החי מדבר:

אך גם אם נניח שלא חגגו, אין כאן קושי, שכן מדובר כאן על האומה החוגגת כביטוי כללי. (פ' בלק תשס"ו)

כי הכיתני זה שלש רגלים. פירש"י רמזה לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה ויש לדקדק מאי רבותייהו כל אומה מהאומות יש להם חגאות. ואפשר במה שכתבו המפרשים בטעם אומרם ז"ל גוי ששבת חייב מיתה כי השבת כביכול הכתיב בו יתברך וינח ביום השביעי וכמה כתובים כמוהו שכביכול שובת בשבת ואם בא גוי לשבות הוא משתמש בשרביטו של מלך וחייב מיתה. אך ישראל עם קרובו נתנו מתנה לישראל והיה לאות כי הם בנים ויכולים לשבות כביכול ביום השבת עכ"ד וממנו נקח לשלש רגלים הרמים והנשאים בשמים ממעל בפסח גדולי גדולין בשבועות בכל מקום מוכתר ובסוכות מכל החסידים. ולא עוד אלא מאהבתו ותוקף רחמיו כתיב אשר תקראו אתם. והגוים אינם יכולים לחוג בהם כי אין להשתמש בשרביטו של מלך כי ג' רגלים מועדי ה' וריבוי האורות בשמים ודוקא ישראל הם בנים ורשאין לחוג בהם. וז"ש זה שלש רגלים זה אלי ואנוהו קבע בשמי מרומו שלש רגלים וישראל שהורשו לחוג בהם כי הם בנים אתה מבקש לעקור אומתן ואין עוד מי שיקיימם:

רגלים. פירשתיו:

זה שלש רגלים פירש"י רוצה אתה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה יראה כי בלעם רצה לקלל בשעה שהקב"ה בזעם והיינו כי אז מיענשי אעשה ואין אדם אשר יעשה טוב ולא יחטא יעשה טוב דייקא א"א להשמר מלהתעצל קצת במצות עשה לכן רצה לקללם בעת הכעס אמנם עולה מכפר אעשה ואלו היו מקריבים אז עולת תמיד במדבר היו מכופרין ולא יועיל קללתו אך איתא במס' חגיגה עולת תמיד העשוי' בהר סיני מעשי' נאמרה בסיני והיא עצמה לא קרבה נמצא שלא הי' להם מה לכפר אך משמע שם עולת ראיי' קריבה ולכן אמרה שלש רגלים דנהי שלא הקריבו עולת תמיד המכפר אעשה מ"מ עולת ראי' קריבה וזהו פי' מה הלאיתיך ענה בי פי' וכי הטרחתיך בקרבנותי יותר מדאי כי מה שציויתי להקריב תמידין בדרך לטובתך הוא כי עמי זכר נא מה יעץ עליך בלק וכו' הירצה ה' בעגלים בני שנה פי' וכי יתרצה בעגלים שאתה מקריב עולת ראיי' הם בני שנה שבאים מזמן לזמן הלא ראוי' שתקריב בכל יום שלא לעורר עליך ח"ו קללת אדם בשעת כעס חלילה: