פירוש על במדבר 22:8

וטעם לינו פה הלילה כי לא נדבר עמו ביום כמשה רבינו ע"ה על כן תמצא כתוב בענייניו שם אלהים ויבא אלהים אל בלעם רק בעת ברכת ישראל שהזכיר השם המיוחד ואיספקלריאה המאירה כי משם יבורכו ישראל כאשר רמזתי:

לינו פה הלילה. אֵין רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה, וְכֵן לְכָל נְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְכֵן לָבָן בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ל"א) "וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל לָבָן הָאֲרַמִּי בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה" כְּאָדָם הַהוֹלֵךְ אֵצֶל פִּילַגְשׁוֹ בְּהֵחָבֵא (תנחומא; ויקרא רבה א'):

כאשר ידבר ה' אלי. כי אכין עצמי לנבואה:

לינו פה. דקדק לומר תיבת פה, אולי שנתכוון לומר להם שילינו אתו במלונו, וגמר אומר הטעם והשיבותי וגו' כאשר ידבר וגו', דקדק לומר כאשר ולא אמר אשר ידבר וגו' נתכוון לומר טעם שאומר להם לינו פה עמו כדי שתכף ומיד כאשר ידבר ה' אליו ישיבם דבר מה שלא יהיה כן כשיהיו חוץ למלונו, ואמר הלילה אולי שאמר כן לצד צרות עינו שלא נתן להם אכסניא אלא ללילה אחת:

כאשר ידבר ה' אלי: לא שהיה בלעם עובד את ה', אבל יודע היה כי אלהי ישראל כך היה שמו, וכשהיה רוצה לקלל שום אומה היה עובד את אלהיה ומתפלל אליו שיסור מעליה, וקרוב לזה מצאנו שהיה מנהג הרומיים כשהיו צרים על עיר היו משביעים את אלהיה שיסורו משם, וכשהיו לוכדים העיר היו מביאים אליליה אל רומי והיו מקימים להם היכלות; עיין Macrobius בספרו Saturnaliorum ספר ג' פרק ט'. ועכשו שהיו מבקשים ממנו שיקלל את ישראל היה מבקש רשות מה' אלהי ישראל, ואח"כ (פסוק י"ח) אמר לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי, עשה עצמו כאילו ה' הוא אלהיו, והיה מקוה שעל ידי כן יתפייס לו אלהי ישראל ויתן לו רשות לקללם - ואולי אין צורך לכל זה, אלא התורה הכניסה שם ה' בדברי בלעם, על דרך שהכניסתו בדברי לבן (בא ברוך ה').

לינו פה הלילה. ברוב גאותו וגאונו נראו לו שרי מואב פחותים, ועל כן אמר להם לינו פה הלילה, לינה בעלמא, אבל כששלח שלוחים אחרים רבים ונכבדים מאלה אמר להם שבו נא בזה, שהוא לשון עכוב, כמו (דברים א) ותשבו בקדש ימים רבים, ועוד שחלה פניהם שהוסיף לשון נא.

וישבו שרי מואב. ושרי מדין להיכן אזלי, כיון דאמר להו לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר, אמרו, כלום יש אב ששונא את בנו [והלכו להם] ^ונראה דסמיך אסיפא דקרא כאשר ידבר ה' אלי, ור"ל מתחלה סברו שיעשה מעשיו ע"י כשפים מבלי שישאל רשות הקב"ה, אבל מכיון ששמעו מפיו כי מחכה הוא למוצא דבר ה' נואשו מתקותם באמרם כלום יש אב ששונא את בנו וישראל הם בערך בנים להקב"ה וא"כ בודאי לא ירשה לו לקללם, ולכן הניחו אותו והלכו להם. .
(שם שם)

שמא אין כבודו לתתי להלוך וכו'. וא"ת דלמא כפשוטו שלא רצה הקב"ה שילך עמהם, וכן בסמוך כתיב להלוך עמכם ופרש"י אלא עם שרים גדולים, קשה ג"כ מנלי'. וי"ל מדכתיב ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה, משמע שהוא אמר שהראשונים אינן ראוין שילך עמהם, דאם כאשר ידבר ה' אלי פי' אם יצוה לילך ולקלל אם לא א"כ למה הלכו להם זקני מדין מאחר שהוא אומר שהוא עושה ברצון ה', אלא פירושו אם יתן לו רשות לילך עם בני אדם שפלים כמותם, א"כ ראו בני מדין שודאי אין בו תקנה מאחר שהוא רוח גבוה ולכך הלכו להם: וקשה היל"ל שם ולא כאן ונראה דרש"י דייק מלשון כאשר, דהיל"ל אשר ידבר, ר"ל אשיב אתכם מה שידבר, אבל מדאמר כאשר ידבר משמע כמו שיש לו ויכוח עם אחד ואמר יוכיח זה כמו שהוא יאמר על דבר זה אם לילך אם לאו. וקשה מהיכא תיתי לא ילך הלא שונא ישראל הי', אלא פי' אם ילך עם אנשים כמותכם. נלי"ט:

והשבותי אתכם דבר. אחר שתלינו:

וישבו שרי מואב עם בלעם. וזקני מדין להיכן הלכו כיון דאמר להו לינו פה הלילה וגו' הלכו להם אמרו כלום יש אב ששונא בנו:

כאשר ידבר ה׳ אלי. בכל הפרשה בלעם אומר ידבר ה׳ ובמעשה כתיב שם אלהים. דנבואה בשם ה׳ גבוה במעלה מנבואה בשם אלהים כמש״כ בס׳ בראשית י״ז א׳ ולעיל י״ב ו׳. ובלעם בגסות רוחו אמר שידבר עמו ה׳ ולא כן היה רק במחזה שניה עלה ודבר בו ה׳ כמו שיבואר להלן כ״ג ט״ז:

וישבו שרי מואב עד בלעם לפי שלא היו שם מכירים במדין נתאכסנו עם בלעם אבל זקני מדין שהיו ממדין נתאכסנו בעיר עם חבריהם.

כאשר ידבר יי' אלי אם ימליכנו ללכת עם בני אדם כמותכם אלך שמא אין כבודי לתתי להלוך אלא עם שרים גדולי'. לאו מהאי קרא קא דייק לה אלא מדכתיב בתרי' מאן יי' לתתי להלוך עמכם שפירושו אלא עם שרים גדולי' מכם ולפיכך ויוסף עוד בלק וגו' כדלקמן:

לינו פה וגו' והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר וגו'. תיבת דבר לכאורה מיותר והיה די לומר והשיבותי אתכם כאשר ידבר ה' וגו' ויבואר על דרך מאמר חז"ל (מגילה י"ד:) ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי ר' שילא מפני שהנשים רחמניות הן. והענין הוא כי באמת ודאי אשר אין נביא רשאי לחדש דבר מעצמו בנביאות הקב"ה להוסיף או לגרוע. רק הוא כדרך המשל המשקה אשר תסנן ועוברת דרך הכלי. אז אם הכלי יש לה מתיקות בעצם. גם המשקה העוברת בתוכה מקבל מעט מתיקות אף אם המשקה אינו מתוק כל כך. וכן להיפוך אם הכלי מר הוא או עפוץ יקבל המשקה מעט מרירות לתוכה אף אם המשקה הוא מתוק בעצם. וכן בנבואת ה' יתברך כיון שהיא עוברת בפה הנביא אז אם הנביא הוא רך לבב ורחמן בעצם גם הנבואה מקבלת רחמנות ויורדת בחסד ואהבה ורחמים. וח"ו אם הנביא אינו רך לבב כל כך בטבעו ונמצא בו אכזריות, גם הנבואה מקבלת מדת אכזריות ויורדת בגבורה ודין. ועל כן קדוש ה' ירמיה הנביא שמצינו בו אכזריות לעוברי רצונו יתברך עבור קנאתו הגדולה בה' לאמור ח"ו ימחו על קדושת שמך כמו שמצינו לו בקללתו לאנשי ענתות (ירמיה י"א, כ"א-כ"ג), לא חפץ הקב"ה להעביר הנבואה דרך פיהו כי אם על ידי חולדה הרחמנית בעצם, שבמתק לשונה יומתק הנבואה קצת שתרד בחסד וברחמים. וכן כאן אצל בלעם הרשע עין רעה ואכזרי לאוהבי ה' זרע אברהם עבדו. סבר בדעתו כי אף שלא יוכל לשנות את דבר ה' קטן או גדול. רק כיון שיעבור הנבואה דרך פיהו, יתאכזר על ישראל בלשונו שתרד הנבואה בדין להרע להם. ועל כן כשבאו אליו שרי מואב וידברו אליו דברי בלק והוא ודאי כי הוא היה חפץ להרע לישראל יותר מבלק לגודל רשעו וגם היה בן ללבן הארמי אובד אבי כמאמר חז"ל (עיין ילקוט פרשה זו ובסנהדרין ק"ה.). ואמנם הנה ידע כי עם ה' אלה והוציאם ממצרים כתועפות ראם לו ולא הועילו חכמי מצרים בחכמתם והחרטומים והמכשפים בכשפיהם וגם הוא בעצמו היה באותו עצה עם פרעה כמאמר חז"ל (סוטה י"א.) ולא היה יכול להם. כי הקב"ה כביכול שיבר והכניע כל בחינת הכשפים ומערכת המזלות וכוכביהם שהם קשורים בהם. רק בחינה זו יכול לעשות כשיתנבא עליהם מה', להתאכזר קצת בלשונו הרע שתרד באכזריות ובדין. ולזה אמר להם כי לא אוכל לעשות בכוחי בכישוף ובקללה. רק לינו פה וגו' והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה'. פירוש שאני אשיב דבר הגם שיהיה כאשר ידבר ה' שאיני רשאי לחדש, רק כשאני אשיבו יהיה קצת כדבר היוצא מפי עצמי, שבידי להמירו במרירות בעין רעה ואכזריות.

לינו פה הלילה אין רוח הקדש שורה עליו אלא בלילה וכו' אין להקשות שהרי שרתה עליו שכינה ביום כדכתיב ויקר ה' וכו' ר"ל שלכבוד ישראל נגלה עליו ביום אבל רגילותו מקודם לכן היה להיות נגלה עליו בלילה. וגם י"ל שביום היה נגלה עליו בלשון קרי וטומאה כדילפינן מלשון ויקר והיא היה חפץ שתשרה עליו שכינה בלא דרך עראי וטומאה לכך אמ' להם שימתינו עד הלילה:

לינו פה הלילה. הענין הוא כי כל הענינים הם בג' דברים. הענין בעצמו. והמקום אשר יעשה בו הענין ההוא והזמן לענין ההוא. והם עש״ן. ולמעלה מג' ענינים אלו הוא רצון השם ולכך אמר כאן ג' אלו לינו פה. הוא המקום. הלילה. הוא זמן. כי הזמן ההוא ראוי היה לזה. והשבתי אתכם דבר. הוא הענין בעצמו ואח״כ אמר הרביעית שהיא למעלה מכל ג' האלו והוא שאשר ידבר ה' אלי.

ויאמר אליהם והוא הודיע להם שהוא עתה נביא וכל מה שיעשה עתה תלוי ברצון ה' וצריך שתלינו פה הלילה שישמע מה שידבר ה' אליו בחלום הלילה, וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין הלכו לדרכם באשר לא החזיקו אותו רק לקוסם חשבו שמדחה אותם בקש כי לא האמינו שה' ידבר אליו, וגם י"ל כי שרי מדין לא היו צריכים רק ללכת אל בלעם לכבודו שבאו אליו שרים משתי אומות, אבל לא היו צריכים להביא תשובה בחזרה אל בלק כי הם חזרו למדין תכף אחר שעשו שליחותם לדבר אליו דברי בלק, רק שרי מואב שהם היו צריכים להביא תשובה אל שולחם הוצרכו להשאר עד שישיב להם תשובה:

"ויֵּשבו שרי מואב". וזקני מדין להיכן הלכו? על כך משיב רש"י (בפסוק הקודם) שכיון שאמר להם "לינו פה הלילה", הלכו להם. ו"דעת זקנים בעלי התוספות" מוסיפים: אמרו (זקני מדין) - כלום יש אב ששונא את בנו? ע"כ. לאמור, גם בני מדין ידעו שאין ה' משנה את אהבתו לישראל. (פ' בלק תשס"ה)

שמא אינו רוצה וכו'. דאין לפרש שמא אין הקדוש ברוך הוא מניח אותו ללכת כלל, אם כן היה מגלה להם שהוא ברשות הקדוש ברוך הוא, וזה אינו, שבלעם לא היה רוצה לגלות שהוא ברשות הקדוש ברוך הוא, שהרי כשאמר לו הקדוש ברוך הוא בפעם ראשונה "לא תאור וגו'" (פסוק יב), אמר בלעם אל שרי מואב "מאין ה' לתתי להלוך עמכם" (פסוק יג), כלומר עם אנשים שפלים כמותכם, עד שהוצרך לגלות באחרונה, שאמר (פסוק יח) "לא אוכל לעבור את פי ה'" (רש"י שם). אם כן ממילא מה שאמר להם עתה "כאשר ידבר ה' אלי", לא אמר אלא על כבודו, שמא אינו רוצה שאלך עם אנשים כמותכם:

פס'. ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר. מלמד שאין הקב״ה נגלה על אומות העולם אלא בלילה וכן הוא אומר (בראשית כ׳:ג׳) ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה. וישבו שרי מואב עם בלעם. ושרי מדין להיכן הלכו. אמרו רבותינו ז״ל כיון שאמר להם בלעם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר אמרו שרי מדין כלום יש שום אב שמקלל את בנו אם חפץ לקללם לא היה מוציאם ממצרים ולא היה מעבירם את נחל ארנון מיד חזרו להם אבל שרי מואב בלבד נשארו:

כאשר ידבר וכו׳ אם ימליכני וכו׳ אפשר שדיוקו מדלא כתיב כאשר יצוה ה׳ אלי א״ו שאינו אלא על צד ההמלכה:

וישבו שרי מואב עם בלעם. לא נזכרו זקני מדין, והטעם אצלי כי שליחותו של בלק הם עושים, ועל כן נכללו בשם שרי מואב — ונתחברו זקני מדין עם זקני מואב, כי אולי בקיאים היו בקסמים יותר מהם, וראה שעד כאן לא קראם רק זקני מואב וזקני מדין ופה קראם שרי מואב כי באמת זקני מדין שרי מואב היו להיותם עושים שליחותו עם היותם זקני מדין.

כאשר ידבר ה' אלי. אִם יַמְלִיכֵנִי לָלֶכֶת עִם בְּנֵי אָדָם כְּמוֹתְכֶם, אֵלֵךְ עִמָּכֶם, שֶׁמָּא אֵין כְּבוֹדוֹ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ אֶלָּא עִם שָׂרִים גְּדוֹלִים מִכֶּם:

או יאמר והשיבותי וגו'. שאני אשיבו מכאשר ידבר ה' שבידי להשיבו קצת לרעה על ידי העברת פי. וה' היודע מחשבות לבבו הרע אמר לו לא תאר את העם כי ברוך הוא ואמרו חז"ל (במדבר רבה כ', י') שאמר בלעם כששמע אומרו לא תאור. אם כן אברכם אמר לו אינם צריכים לברכתך כי ברוך הוא משל אומרים לצרעה לא מדובשך וכו'. ולכאורה מאין יבוא בלעם לומר אם כן אברכם הלא חלק הרע ישנא חלק הטוב והוא לא חפץ בברכה ותרחק ממנו. ואמנם כי חפץ להוריד הברכה דרך פיו להכניס בה אף וצרה בלשונו ועינו הרעה. ועל כן אמר לו הקב"ה אינם צריכים וכו' לא מדובשך וכו' כיון שכוונתך לעקוץ אותם עקיצת נחש בברכתך לא מעוקצך וכו'. ולזה כשבאו שנית השלוחים מבלק אמר להם לא אוכל לעבור את פי ה' וגו' לעשות קטנה או גדולה כלומר כי אפילו קטנה על כל פנים להמיר ברכתו במקצת לא אוכל ומכל שכן גדולה כי חתם פי שלא לדבר כלל לא בקללה ולא בברכה. ולא אוכל לעבור אפילו בקטנה כי אפילו קטנה אם ארצה לעשות אצטרך לעבור על דבריו שהזהיר שלא לדבר כלל. וזה אין בכוחי. ואמנם הנה בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ועל כן אמר לו הקב"ה אחר כך קום לך אתם כמאמר חז"ל (שם שם, י"ב). ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. כלומר שלא תוכל להוסיף או לגרוע כלל עבור מהותך ורעתך בעצם, כי רק אותו תעשה ולא דבר אחר כלל כי לא היה כלל בחינת הדין באותן הימים ומה יועיל הרשע ברשעו אם אין דין למעלה. ואך אף על פי כן נתהפכו כל ברכותיו לקללות חוץ מאחד כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ה: הובא בילקוט פרשה זו) שלא חפץ הקב"ה בברכת אותו רשע שלא יאמרו ברכותיו עשתה פירות כמאמר חז"ל (בראשית רבה ס', י"ג) גבי רבקה.

מהדורא תליתאה
כאשר ידבר ה' אלי. התפאר בעצמו בנבואה שהיא ממקום שנקרא שבת וזה נרמז במלת והשבתי. כאשר ידבר. אמר שיגיד להם מה שיבוא לו בנביאות מהש״י אבל לא קיים דברו כי כחש להם דבר ה'. וישבו שרי מואב. אמרו במדרש ע״י שישבו שרי מואב עם בלעם והמתינו לדבר ה' ולא כמו שעשו זקני מדין שהלכו תיכף ולא רצו להמתין לכך זכו שרי מואב שנתעכב הפורענות מלבוא עליהם עד ימי דוד אבל מדין בא עליהם הפורענות מיד בימי משה:

וישבו. לְשׁוֹן עַכָּבָה:

מהדורא רביעאה
והשבתי. כאשר. הוא בינה וחכמה שהם דבור ותשובה. ראשית ואחרית. ישר וחוזר. וז״ס תשובה תשוב ה״א ובשנייה אמר ואדעה מה יסף כו' והוא הדעת שהוא בישר בסוד שם ע״ב וניבא ולא ידע מה ניבא שבראשון לא אמר להם אלא הדיבור שנאמר והשבתי אתכם דבר. ובשניה אמר ואדעה מה יסף שהוא המעשה כי דעת הוא במעשה:

וישבו שרי מואב. הם שרים אחרים ששלח אחריו להוליך אותו כמ״ש ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו (ישעיה ג' י״ד) ולכן לא נאמר כאן מדין רק שרי מואב ובמדרש ובזוהר אמרו שזקני מדין לא רצו להתעכב שם רק זקני מואב כו' והא והא איתא: