פירוש על שמות 15:1

אז ישיר משה. אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י'), וְכֵן "וּבַיִת יַעֲשֶׂה לְבַת פַּרְעֹה" (מלכים א ז') – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ, אַף כָּאן יָשִׁיר אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר וְכֵן עָשָׂה – וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר אָשִׁירָה לַה', וְכֵן בִּיהוֹשֻׁעַ כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס אָמַר לוֹ לִבּוֹ שֶׁיְּדַבֵּר וְכֵן עָשָׂה – "וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל" (יהושע י'), וְכֵן שִׁירַת הַבְּאֵר, שֶׁפָּתַח בָּהּ אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל, פֵּרֵשׁ אַחֲרָיו "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר י"א), "אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה" (מלכים א י"א), פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁבִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה, לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ. אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ "מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה" וְכֵן בְּכֻלָּן, חוּץ מִשֶּׁל שְׁלֹמֹה, שֶׁפֵּרְשׁוּהוּ בִּקֵּשׁ לִבְנוֹת וְלֹא בָנָה. וְאֵין לוֹמַר וּלְיַשֵּׁב לָשׁוֹן הַזֶּה כִּשְׁאָר דְּבָרִים הַנִּכְתָּבִים בִּלְשׁוֹן עָתִיד וְהֵן מִיָּד, כְּגוֹן "כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב" (איוב א'), "עַ"פִּ ה' יַחֲנוּ" (במדבר ט'), "וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן" (שם), לְפִי שֶׁהֵן דָּבָר הַהוֹוֶה תָמִיד וְנוֹפֵל בּוֹ בֵּין לְשׁוֹן עָתִיד וּבֵין לְשׁוֹן עָבָר, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא הָיָה אֶלָּא לְשָׁעָה, אֵינִי יָכוֹל לְיַשְּׁבוֹ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה:

אז ישיר משה לשון רבינו שלמה, כשראה הנס עלה בלבו שישיר שירה וכן עשה ויאמרו לאמר וגו'. וכן אז ידבר יהושע (יהושע י יב), כשראה הנס אמר לו לבו לדבר וכן עשה ויאמר לעיני ישראל, וכן שירת הבאר שפתח בה אז ישיר ישראל (במדבר כא יז) פירש אחריו עלי באר ענו לה, וכן ובית יעשה לבת פרעה (מלכים א ז׳:ח׳), חשב בלבו לעשות לה הבית. אז יבנה שלמה (שם יא ז), פירשוהו חכמי ישראל (סנהדרין צא:) שבקש לבנות ולא בנה. זהו לישב פשוטו. ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב (תהלים קו יט), כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון (שם עח מ), וכל המזמור כן, יהרג בברד גפנם (שם מז), ישלח בהם ערוב (שם מה), וכן ומאין יבאו אליך (מלכים ב כ׳:י״ד), מן המכים אשר יכוהו ארמים (שם ח כט, ט טו), וכן ומשה יקח את האהל (שמות ל״ג:ז׳), כי איננו לשון הוה, שלא לקחו אלא פעם אחת.
אבל דרך הלשון הוא לומר עתיד במקום עבר, וכן יאמרו במקומות רבים ההפך והטעם, כי מנהג הלשון שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ, וירמוז למעשה ממנו. פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה, ועומד עליו בתחלתו, ויאמר ''ישיר ישראל'' כאלו משוררים לפניו, וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר, והכל לאמת ענין, ולכן רוב שיבא זה יהיה בענין הנבואות:

אז ישיר משה. משפט לשון הקדש לו' לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז אז יבנה שלמה אז ידבר יהושע. אז יבדיל משה. וככה בלשון ישמעאל. משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ"א ואומר אשירה לה'. וכמוהו ויצו משה וזקני ישראל כי המצוה משה לבדו אמרה וזקני ישראל אמרוה לכל:

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. מה שלא שר תיכף בצאתם ממצרים, לפי שידע משה שעדיין בני ישראל מפקפקין באמונה עד שראה על הים שהאמינו בה' ובמשה עבדו אז ישיר, והתחיל באז דהיינו א' רוכב על ז' רמז להמליכו ית' על שבעה כוכבי לכת כמ"ש כי גאה גאה שמתגאה על כל גאים, ומה שנאמר השירה הזאת בלשון נקיבה ארז"ל (שמו"ר כג יא) שכל שירות העה"ז נאמרו בלשון נקיבה לפי שיש אחריהן צער כנקיבות שיש להם צער לידה, ועוד שהנקיבות אינן נוטלות בעה"ז כי אם עישור נכסים כך הנחיל ה' לישראל שבעה אומות מן שבעים, אבל על העתיד נאמר שירו לה' שיר חדש כי אז יהיו כזכרים לא יולדים ואז ינחלו כל שבעים אומות כזכר שיורש הכל, ואולי מטעם זה התחיל באז א' רוכב על ז' לרמוז כי בעולם הזה ישראל גוי אחד בארץ ירכיבהו ה' על במתי ארץ של ז' אומות לבד כנקיבות.

אז ישיר. הסכים שישיר:

אז ישיר ב' הכא ואידך אז ישיר ישראל. לומר אע''פ שלא הזכיר שם משה מ''מ גם הוא אמר שירה כמו בכאן אלא שלא הזכירו שלקה ע''י המים:

אז ישיר. לא היה צריך לומר אז אלא וישר משה וגו' והדבר מובן כי אז שוררו. אכן יכוין הכתוב להודיענו הכנת המושג. כי כשנכנסה בלבם יראת הרוממות והאמונה השלימה אז זכו לומר שירה ברוח הקודש.

גאה גאה - נצחון מלחמה קורין גאות בכמה מקומות: השב גמול על גאים.בית גאים יסח ה' הגוזלים והחומסים בגאות רשע ידלק עני.

אז. כאשר הגיעו לגמר הצלה אז הודו לה׳. ולא בתחלת בואם אל הים. כמש״כ לעיל ב׳ כ״ג ובכ״מ שאין מברכין על הצלה עד סוף. וכ״ה בירו׳ פסחים פ״י ה״ו בפרוע פרעות וכו׳ כשהקב״ה עושה לכם נסים תהו אומרים שירה. התיבון הרי גאולת מצרים [פי׳ ולא אמרו שירה עד קריעת י״ס] שניא היא שהיא תחלת גאולה. [פי׳ ואין אומרים שירה עד גמר] והיינו דכתיב אז:

אז ישיר משה: קצת מן החוקרים בדורנו (De Wette, Nachtigall ואחרים) עשו השירה הזאת מאוחרת בזמן הרבה למשה, ותחלה אמרו כי לא יתכן שיחברֶהָ פתאום באותו שעה, וזה (גם אם נאמר כי משה מלבו אמרה להודות לה' על התשועה הגדולה שעשה לעמו) לא יקשה עלינו כלל, אחרי שאין השירה הזאת (וכן כל שירי המקרא) אסורה בכבלי המשקל והחרוז, אלא כולה דבור חפשי, אשר לכל אשר יהיה שמה רוח המשורר והֶמית נפשו ללכך ילך, וכאשר מצאנו יעקב ומשה בעת מותם אמרו ברכותם, וכן דוד אמר כמה מזמורים בהיות רוחו מטורפת בברחו מפני שאול ואבשלום. ועוד הקשו ממה שנזכר בשירה בית המקדש (תביאמו ותטעמו וגו'), והם לא ראו כי מחשבת משה בהוציאו את העם ממצרים היה בלא ספק שייראו את ה' ויעשו לו מקדש; גם הקשו איך יתכן כי בשעה קלה ילמדו כל ישראל את השירה הזאת עד שיוכלו לשורר אותה, וזה אמת; אמנם כבר נחלקו רז"ל (סוטה ט' ב') כיצד שרו על הים, ולבי אומר כי משה אמר אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורוכבו רמה בים, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, משה אמר עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה, וישראל ענו סוס ורוכבו רמה בים, וכן אחר כל פסוק ופסוק (ולפעמים אחר חצי פסוק) לא ענו ישראל אלא המלות האלה סוס ורוכבו רמה בים; ונקל היה לעם ללמוד ארבע תיבות הללו על פה; ודוגמא לזה מצאנו מזמור הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו (תהלים קל"ו) מלות כי לעולם חסדו כפולות בכל פסוק ופסוק, וכן בשירת דבורה נ"ל כי העם היו עונים אחר כל פסוק ופסוק ברכו ה', וכן שירת דוד לפי מהדורא תנינא שהוא הנסח אשר בס' תהלים שנראה שנתקן לשורר בו בבהמ"ק אומר אני שהיו עונים אחר כל פסוק ופסוק: ארחמך ה' חזקי, ומזה נמשך לשלשת השירות האלה מה שהן כתובות בצורה מיוחדת אריח ע"ג לבנה ולבנה ע"ג אריח, לזכר כי מתחלה נכתבו תחת כל פסוק ופסוק המלות שהיו עונים כגון

אז ישיר. בב"ר להכי פתח באז אמר דור אנוש מרדו באז דכתיב אז הוחל לקרוא והפך עליהם יבשה לים ואנחנו שהפך לנו ים ליבשה נשבח באז ובשביל שחטא באז ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה לכן פתח לשבח באז:

ישיר. במקף:

אז ישיר משה אז כשראה הנס עלה על לבו שישיר כו'. ואין לומר וליישבו לשון הוה כו' שהן דבר ההוה תמיד ונופל בו בין לשון עבר בין לשון עתיד אבל זה שלא היה אלא לשעה אינו יכול לישבו בלשון הוה: הרמב"ן ז"ל טען ואמר ומה יאמר הרב בפסוק יעשו עגל בחורב כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון וכל המזמור כן יהרוג בברד גפנם ישלח בהם ערוב כו': ונראה שהוא חושב שהרב ז"ל סובר שלא יבא עתיד במקום עבר בשום מקום אבל כל העתידים שבמקרא הם עתידים כמשמע' או הווים ולכן במלת אז ישור שלא היה אלא לשעה ולא יתכן לפרש' לשון הווה פירש אותה לשון עתיד שעלה בלבו שישיר ומפני זה טען עליו מהמקראות שבאו עתיד במקום עבר שאינם לא עתידים ולא הווים ואין הדבר כן שאיך יתכן שיכחיש הרב בדבר שכל המקרא מלא ממנו אבל כונת הרב בזה אינו רק לישב המקרא לפי פשוטו כמו שכתב זהו ליישב פשוטו ויישוב פשוטו אינו אלא בשיפורש כפי משמעו אם עתיד ממש אז עלה על לבו שיעשה אותו ואם הוה שגם זה יש לו הוראה מה בלשו' מפני שההווה הוא כמרכז לעבר ולעתיד והם לו כמקיף להיות סביבו ולכן יבא פעם בלשון עבר כמו כי אמר איוב שפירושו היה אומ' ופעם בלשון עתיד כמו ככה יעשה איוב שפירושו היה עושה ורבים כמוהו ובהיות שלא היה יכול לפרש אותו פה לשון הווה פירשו עלה על לבו שישיר אבל כאשר יהיה העתיד ההוא כמו תפתח ארץ ותבלע דתן שהוא בלתי סובל פירוש לפי משמעו לא בלשון עלה על לבו לעשות ולא בלשון הוה בהכרח שיפר' אותו שלא כמשמעו בשיאמר שבא עתיד במקום עבר שאז אין ישובו לפי פשוטו מאחר שאין לעתיד משמעות על העבר כלל:

אז ישיר. א"ר מאיר, אז ישיר משה. שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה ^אדכל מקום שנאמר לשון עתיד אף דיש לפרשו גם על לשון עבר, כמו אז יבדיל משה שלש ערים (פ' ואתחנן), אז יבנה יהושע (יהושע ח׳:ל׳) זה הוא רק בדבר ההוה תמיד ונופל בו לשון עבר ועתיד, משא"כ בדבר שלא היה אלא לשעה הול"ל אז שר, ולכן דריש מדכתיב ישיר שרמז הוא שישיר לעתיד לבא, וכעין הלשון בתהלים אז ימלא שחוק פינו שדרשוהו על לע"ל. .
(סנהדרין צ"א ב׳)

אז כשראה כו'. דקשה לרש"י, דהוה ליה למימר אז שר, דישיר משמע לעתיד, ואז לשון הוה הוא, דאז שר. ומתרץ אז כשראה הנס, כלומר דישיר קאי אמחשבה:

אשירה ליי'. ר"ל אדבר בתאריו דרך שיר והמשל כי לא אוכל לדבר בעצמותו:

אשירה לה' כי גאה גאה. כלומר אצל ענותנותו מעלתו. כי אע"פ שגאה גאה והוא עליון נורא משגיח בשפלים. וזהו סוס ורוכבו רמה בים. לרמוז שלא הציל אחד לחבירו. ובזה נראה גבורתו ועוזו שעושה דברים הפכיים במצב אחד. סוס ורוכבו רמה בים ולי היה לישועה:

אז ישיר. מודיע מעלת השירה הזאת: א] מצד המשורר שהיה משה ובני ישראל, ב] מצד השירה עצמה אמר את השירה הזאת, ג] מצד מי שאליו נתקנה השירה אמר לה':

אז ישיר משה ובני ישראל וגו' אשירה וגו'. אפשר שבכל הדברים רמזו לבטל הג' אמונות רעות שהיה לפרעה ומצרים א' שהעולם קדמון ב' שאפי' אם יש אלוה פועל הטוב אינו פועל הרע ח"ו ג' שאינו משגיח בתחתונים וכתבו המפרשים שמתוך המכות נתבטלו אלו הסברות הרעות של מינות כמש"ל פ' וארא. וכתבנו בעניותנו שזה טעם למשז"ל דיום יציאת מצרים היה ל"ו שעות כג' ימים וזרחה השמש לבטל הני תלתא דפורענותא כי מכח השמש יבוטלו. וכמש"ל פ' בא על פ' זכור את היום אשר יצאתם ממצרים ע"ש והשתא עם כי ודאי הני קראי דחנ"ה מלאים זיו פרד"ס ברבבות אלפי ויתנבאו כפי כל עילוי נשמתם. אפשר דבכלל יש במשמע ביטול הסברות האמורות וז"ש אשירה לה' כי גאה גאה הוא הבורא הוא היוצר סוס ורכבו רמה בים ויש השגחה בפרטות. עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה כמו שפירש רבינו שלמה אסתרוק ז"ל מי שהוא עזי וכריתה חזקה להם אותה בעצמה היה לי לישועה ר"ל כי הרע ההוא היה טוב בעצמותו שכבר היה לי לישועה מיד שונא והטוב מכוון בו עכ"ד וא"כ מינה דפועל הטוב הוא פועל הרע אלא שמשתנה כפי המקבלים. ורבינו האר"י זצ"ל פירש עזי וזמרת יה כמ"ש רז"ל דכשירדו לים פרחה נשמתם והקב"ה השמיעם זמירות ותשבחות המלאכים המזמרים להשי"ת הנקרא י"ה ועי"כ חזרה נשמתם וז"ש עזי כחי נמשך ע"י זמרת יה שמזמרים המלאכים לפניו ועי"ז ויהי לי לישועה:

ישיר אז"ל שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה. ויש להקשות למה כל מי שמדבר בעיקרי הדת מונה סוף העיקרים תחיית המתים ובתחלת השירה דבר בתחייה. התשובה לפי שראה משה הגליות והשמדות וראה שהרבה מישראל נטבעים בים לזה אמר וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים ואלו מצריים הנטבעים בים לא יזכו לתחיה אבל ישראל הנטבעים יחיו אז ישיר כלומר אז בזמן הגאולה ישיר משה ובני ישראל ויחיו:

אז כשראה הנס וכו'. רצה לתקן היו"ד של "ישיר" שהוא לשון עתיד, ותירץ דפירושו כשראה הנס – עלה בלבו שישיר, והוי שפיר לשון עתיד. וקשיא אם כן למה כתב זה שעלה בלבו שישיר, והרי מבואר בכתוב שהיה שר, והוי למכתב 'אז שר משה', ולמה לי להאריך ולומר 'עלה בלבו שישיר – וכן עשה', ויש לומר מפני שהפעל של השירה היא בלב, כי כאשר יגיע השמחה בלב הצדיקים עולה בלבם השירה, ואין לך ספק כי בכל לב היו משוררין ושמחים. ולכך כתיב "אז ישיר" שהיה עולה בלבם לומר שירה, כלומר שהגיע בלבם השמחה מן הנס, ולא שהיו מכריחים עצמם אל השירה על ידי שכלם כאדם שהוא מכריח עצמו לדבר, שאם כן לא היה שירה בשמחה, אבל השירה שהיא בשמחה – מתחלה מתחדש לו שמחה גדולה בלב, ומזה עלה בלבו שישיר, ולפיכך דרך לדבר בענין השירה בלשון עתיד:

אז ישיר משה ובני ישראל. יש אז לשעבר, ויש אז לעתיד, אז הוחל (בראשית ד כו), אז אמרה (שמות ד כו), אז ישיר משה, אז ישיר ישראל (במדבר כא כא), אז יבנה יהושע (יהושע ח ל), אז ידבר יהושע (שם י יב), אז אמר שלמה (מ״א ח יב) הרי אלו לשעבר, אז תראי ונהרת (ישעיה ס ה), אז יבקע (שם נח ח), אז תפקחנה, אז ידלג (שם לה ה ו), אז תשמח בתולה במחול (ירמיה לא יב), אז ימלא שחוק פינו אז יאמרו בגוים (תהלים קכו ב), הרי אלו לעתיד. אז שר משה לא נאמר, אלא ישיר, למדנו לתחיית המתים.

אז ישיר וכו׳ אמר לו לבו וכו׳ ורבותינו דרשו וכו׳ אע״ג דכמה זימני מצינו במקרא דכתיב עבר במקום עתיד ועתיד במקום עבר וכמו שטען ע״ז הרמ״בן ז״ל וז״ל ומה יאמר הרב בפ׳ יעשו עגל בחורב כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון וכל המזמור כן עכ״ד ואני תמה על הרב למה הוצרך להרחיק את עדיו עד אותו המזמור שכל המקרא מלא מזה וגם בכאן בשורה עצמה איכא כמה קראי דכתיבי הכי תהומות יכסיומו ביו״ד האי״תן ימינך ה׳ תרעץ אויב יאכלמו כקש תבלעמו ארץ אע״ג דרש״י פירשם כלם למה באו בל׳ עתיד כדלקמן מ״מ מלבד אלה הרי מצינו רבים במקרא. ותו דהכא חזי׳ דרז״ל הרגישו בל׳ ישיר ודרשו מכאן לתחיית המתים ובכלהו אידך לא דרשו מידי אלא נר׳ דהן אמת דאיכא טובא הכי מ״מ לכי תידוק בכל מקום שנמצא כן אינו אלא אחר שכבר קדם בתחלה ל׳ דמשמע בפירוש שאותו הענין מיירי על העבר אז לא קפיד קרא בתר הכי לכתוב לשונות דעתיד ויהיה עניינם עבר כמו הקודם וכן הענין בהפכו. אבל שבתחלת ענין יבא לשון עתיד בענין שמדבר על מה שעבר זה לא מצינו וכשנכתב כן צריך לבאר טעם למה בא כן ולכך הוצרך רבינו לבקש הכא טעמא ולו׳ דקאי על המחשבה. וליכא למימר דהכא נמי מאחר שכבר קדם תיבת אז שפיר מצי למכתב בתר הכי ישיר שכבר קדם המלה המורה על העבר דהא ליתא שהרי מלת אז שייכא נמי על העתיד כמו אז ידלג כאיל פסח אז ימלא שחוק פינו. והטעם דאיכפל קרא להודיע מחשבתו שלא היה מן הצורך דהו״לל אז שר ולישמועי׳ מאי דעביד דממילא מחשבתו היתה נכרת מתוך מעשיו אלא נר׳ דק״מל שלא הוצרך לעיין כדי לחבר השירה אלא תכף סמוך לנס חשב בדעתו מה שיאמר וכן עשה מיד:

אז ישיר. שר לא נאמר. רמז לתחיית המתים מן התורה שעתיד לשיר שיר לעולם הבא. וא"ר מאיר א"ר אלעזר כל האומר שירה בעולם הזה. מובטח הוא שיאמר שירה לעולם הבא. וא"ר אני ערב בדבר:

אז ישיר משה. אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע באז קראתי תגר לפניך כדכתיב מאז באתי אל פרעה וגו' ובאז אני מקלס לפניך. ד"א אז בגימ' שמונה לומר בזכות המילה שניתנה לשמונה קרע לנו הים דכתיב לגוזר ים סוף לגזרים וימל מתרגמינן וגזר:

ישיר. לשון יפעל ששר משה וגרם לאחרים ששרו:

ויאמרו לאמר אמרו לאמר לדורות להנהיג שיאמרו שירה זו תמיד בכל יום.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה'. כלומר שעלה בלבם לשיר השירה הזאת לשם הוי"ה הרחמים מה שלכאורה היה צריך לשיר לאלהים כי הוא העושה הדין והוא המנער מצרים בתוך הים, ואך משונה הדין והגבורה הזה כי נעשה בכח ה' יד הגדולה, ועבור כן ויאמרו לאמר, שאמרו שכך צריך לאמר בנוסח שירה זאת, אשירה לה' פירוש לשם הוי"ה ולא לאלהים, והטעם כי גאה גאה ותרגומו ארי אתגאי על גותניא וכאמור שעל אלו המתגאים נגד שמו יתברך ואומרים מי ה' אשר אשמע בקולו, בא הנקמה והדין מבחינת הוי"ה יד הגדולה שיתגדל שמו בעולם, ועל כן אנכי לה' אשירה שהוא הוא עושה עתה נקמה בגוים תוכחות בלאומים, ואמרו עוד סוס ורכבו רמה בים, כלומר כי לא זה לבד שגדול אדונינו ורב כח בעולם הזה לעשות במלכי אדמה באדמה מה שירצה כי אף על צבא המרום במרום לו הגדולה והגבורה ומושל בעליונים ותחתונים לעשות בהם כרצונו, והנה הם והשר שלהם השליך במצולה, כמאמר חז"ל (שמות רבה כ"ג, ט"ו) סוסיהם ורוכביהם לא נאמר אלא סוס ורוכבו מלמד שנטל הקב"ה שר שלהם תחילה והשליכו לתוך הים, ואמר רמה ולא ירה ואמרו חז"ל (תנחומא בפרשה זו י"ג) שהיו עולין למרום ויורדין לתהום ואין נפרדין וכו', וגם זה הוא להגיד כי נעשה דבר הזה בגדולה וגבורה כאחד, ועל כן נעשה הדין בכל השלימות להעלותן ולהורידן מאיגרא רמא לבירא עמיקתא מה שאין כן בחינת הדין לא יגביה רק ישפיל לארץ, כי זה מדתו בדין והבן.

אז ישיר משה. כתב רש״י ז״ל חשב שישיר המחשבה מצוה והפועל מצוה אחרת. ויאמרו לאמר אף על פי שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד כאן הושוו. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל בפירושו כ״י:

כי גאה גאה שנתגאה על כל גאה. ד"א ליל כל השירות. עוד ישבו נוספות וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי הפי' הראשון היה לו לינקד גאה גאה בצרי אם פירושו שנתגאה על כל גאה לכך פי' ד"א:

"...ויאמרו לאמר, אשירה לה'" וגו'. המעבר ללשון יחיד בא ללמדנו שמשה ובני ישראל - כל אחד מהם אומר: "אשירה לה'" וגו'. אך לא כן אונקלוס המתרגם לפי הענין - "ואמרו למימר, נשבח ונודה קדם ה'", לשון רבים. (פ' בשלח תשס"ה)

כי גאה גאה. כְּתַרְגּוּמוֹ. (דָּ"אַ – בָּא הַכֵּפֶל לוֹמַר שֶׁעָשָׂה דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְבָשָׂר וָדָם לַעֲשׂוֹת; כְּשֶׁהוּא נִלְחָם בַּחֲבֵרוֹ וּמִתְגַּבֵּר עָלָיו, מַפִּילוֹ מִן הַסּוּס, וְכָאן הַסוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם, וְכָל שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל יְדֵי זוּלָתוֹ נוֹפֵל בּוֹ לְשׁוֹן גֵּאוּת, כְּמוֹ "כִּי גֵאוּת עָשָׂה" (ישעיהו י"ב), וְכֵן כָּל הַשִּׁירָה תִּמְצָא כְפוּלָה, עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה, ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמוֹ, וְכֵן כֻּלָּם). דָּבָר אַחֵר – כי גאה גאה, עַל כָּל הַשִּׁירוֹת וְכָל מַה שֶּׁאֲקַלֵּס בּוֹ, עוֹד יֵשׁ בּוֹ תּוֹסֶפֶת, וְלֹא כְמִדַּת מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ וְאֵין בּוֹ:

כי גאה גאה על השירות, ועל כל מה שאקלס בו עוד יש בו נוספות. לשון רש''י. (רש"י על שמות ט״ו:א׳) עשאו לשון רוממות וגודל. ואולי כן הוא, וכמוהו ופה ישית בגאון גליך (איוב לח יא), כי גאו המים (יחזקאל מז ה), ויגאה כשחל תצודני (איוב י טז), לשון גדל ורבוי. והנכון דעת אונקלוס (תרגום אונקלוס על שמות ט״ו:א׳), לשון גאות ממש, כי נתגאה על הסוס שמתגאה במלחמה ועל הגבור הרוכב בו, כי את שניהם רמה בים, וכן וברוב גאונך (שמות ט״ו:ז׳), וכן כלם לשון גאות, כי המתגאה ירומם עצמו במעלה:

ויאמרו לאמר. כל א' וא' ככה. או בכל דור ודור:

וכדי ליישב יתור השירה הזאת, כי היה לו לומר אז ישיר משה ובני ישראל לה', אומר אני שיש בו רמז למה שארז"ל (מכילתא בשלח ג) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת ר"ל השירה של זאת הנקיבה, כי גם הנקיבות אמרו זה אלי ואנוהו ודבר זה היה פליאה בעיניהם שנקיבה תסובב גבר מעין דוגמא שלעתיד, ואולי שעל זה ארז"ל (סנהדרין צא:) שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה, ומה ענין שירה זו לתחיית המתים אלא לפי שכשם שלעה"ב יהיו כולם מופשטים מן החומר ואז זכרים ונקבות שוין, כך גם על הים ראתה גם השפחה זיו כבודו ית' מעין דוגמא שלעתיד שנאמר (ירמיה לא כב) נקבה תסובב גבר. לכך נאמר בשירה זו ישיר להבא משמע כי כשם שאמרו כולם זה אלי ואנוהו כך כולם יאמרו לעתיד הנה אלהינו זה כארז"ל (שמו"ר כג טו) שהצדיקים יהיו מראים עליו באצבע כו', ועל פלא זה נאמר את השירה הזאת, ולכך נאמר ותען להם מרים וגו' כמדברת לזכרים כמו שיתבאר בסמוך.

כי גאה גאה. לו לבדו הגאות ליחס אליו על הטוב הנמצא, ולא לפרעה התנין הגדול אשר אמר לי יאורי ואני עשיתני:

אז ישיר אמר בלשון שנתרעמתי ומאז באתי אל פרעה באותו לשון אתחיל לשבח ולקלס:

רמה בים - תרגום של השליך, וכן: רומי קשת.

סוס ורכבו רמה בים. זהו תמצית השירה כמובן משירת הנשים. והענין דבמשמעות סוס ורוכבו נכלל הכל. דכמו הסוס המוכן למלחמה נשמע לרוכבו כך האיש חיל הוא כסוס לאדוניו להתהלך באש ובמים. והגדול ממנו הוא כסוס לשר האלף. ושר האלף לראש שרי צבאות עד פרעה עצמו. וגם נכלל בזה השר העליון הרוכב על המערכה העליונה של פרעה. ולאותו השר העליון הרי כל המערכה נחשבת כסוס. וכל אלה רמה בים. וזהו כי גאה גאה. גאה על כל הגאים. ובזה יבואר מקרא בשה״ש לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי. כמו הסוס ברכבי פרעה נכלל בזה הנהגת המלוכה בכלל. כך ישראל המה סוס של הקב״ה כ״י שע״פ מעשיהם והשגחה שעליהם מנהיג העולם. וכדכתיב רוכב שמים בעזרך. וכאשר יבואר ברצות האל הגומר עלי:

בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'

כי גאה גאה. נתגאה על הסוס שהוא מתגאה במלחמה ועל הגבור הרוכב עליו כי את שניהם רמה בים:

גאה גאה. חד מן דגשים בתר יהו"א בלא מבטל ע"פ המסורת ונסדר הסימן במ"ג דניאל ה' וכן גאה גאה דותען להם מרים. ובמסורת אילין זוגין חד דגש וחד רפי וסימן או דדו או בן דדו כי גאה גּאה מי כמכה באלים ה' מי כּמכה לקחת לו גוי מקרב גּוי שחת לו לּא:

סוס ורכבו שניהם קשורים זה בזה. במכילתא דאל"כ ורכבו למה לי וכי אפשר שיפול הסוס ולא יפול רוכבו:

משה ובני ישראל. אמר ר' יהודה בן פזי בשם רבי, הן נקרא ולא נבעת ^במלשון בעתה ופחד, ור"ל האיך נקרא ולא תאחזנו פחד, כדמפרש, ויש גורסין ילא נבהת והוא מלשון בזיון כתרגום והחזיקה במבושיו – בבית בהתתי', ור"ל האיך נקרא ולא נבוש וכדמפרש. , לרעה כתיב (פ' שלח) ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו, ולטובה כתיב אז ישיר משה ובני ישראל ^גר"ל לרעה במעשה מרגלים נתעוררו מעצמם לבכות, וכאן בקריעת ים סוף שרו ישראל אחר שעוררם משה בשירתו ומעצמם לא נתעוררו. .
(ירושלמי שקלים פ"א ה"א)

וכן עשה ויאמרו לאמר כו'. רוצה לומר, דהא מיד כתיב אחריו אשירה:

כי גאה גאה. מאד:

ואומרו ישיר לשון עתיד לצד שאמר אז חש הכתוב שיטעה אדם ויאמר כי אז מיעט שאין שירה זו יכולה ליאמר זולת אז תלמוד לומר ישיר שישנה לשירה זו גם לעתיד וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' יש לאל ידו. או ירמוז למצוה שמצוה לאומרה תמיד וקבעוה בתפלת שחרית בכל יום:

חלק א: אשירה לה'. תחלה ספר עקר הפלא, איך בתחבולות עשה לו מלחמה, ושם דרך אויביו חשך וחלקלקות עד שהיה פרעה כיונה פותה לכנוס תוך הים, שכבר בארנו שזה היה ע"י התחבולות מה שעמקי מצולה והתהום התנשא והיה כמסלה כבושה רמה ונשאה באמצע הים עד שחשב פרעה שהוא ארץ מישור ויבשה, ויש גבור ויש איש מלחמה, הגבור מנצח ע"י גבורתו, והאיש מלחמה הוא היודע תכסיסי מלחמה, שמעקרי תכסיסי מלחמה הוא לרמאות את האויב בתחבולות עד שילכד בפח יקוש, [וכמ"ש ה' כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה (ישעיהו מ״ב:י״ג) כמ"ש בפי' שמה], ופה במה שהונה את המצריים לכנוס אל הים הראה שהוא איש מלחמה, וז"ש אשירה לה', כי גאה גאה, ר"ל במה שעשה תחבולה עד שנתגאה פרעה לרדוף בים סוף, וזה היה ע"י התחבולה שסוס ורוכבו של פרעה רמה בים שהלכו בדרך רם ונשא מן המים וחשבו שהוא יבשה, [ויל"פ ג"כ כפי' הת"א אתגאי על גיותניא, שה' גאה על פרעה שגאה ע"י שסוס ורוכבו רמה בים, מלשון רם ונשא]:

את השירה הזאת אמר שירה לשון נקבה ולא שיר בלשון זכר לפי שאחר זאת הגאולה באו עליהם צרות וגאלם הש"י מהם וזה כנקבה שיולדת וכן השירה הזאת ילדה שירות אחרות. וכן אז ישיר ישראל את השירה הזאת אבל לעתיד לשון זכר שלא יבואו עלינו עוד צרות לשנצטרך לומר עוד שירה שנאמר שירו לה' שיר חדש וזהו שאמר ישעיה כי ברא ה' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר. פירוש אחר לפי שארז"ל שלנקבה בנכסי אביו עישור נכסים ולשי"ת ע' אומות והעשירית הם ז' והקב"ה נתנם לישראל שנתן להם שבעה עממין אבל בזמן הגאולה יתן לנו כל שבעים אומות ונירש כבן זכר לכן קודם הגאולה העתידה שירה ולעתיד שנירש כבן זכר שיר:

אבל מדרשו אמרו רז"ל וכו'. נראה לי כי חכמי האמת מפרשים שכל מקום נאמר לשון עתיד – אף על העבר – כאשר יש במעשה התחלה לעשות המעשה ויש בו עתיד לעשות גם כן, כמו "ככה יעשה איוב" (איוב א, ה), שהיה בעבר עושה כך וכך יעשה בעתיד. וכן "יעשו עגל בחורב" (תהלים קו, יט) שיש במעשה ההוא התחלה לעשות ויהיה המעשה נמשך, ויש בו עתיד, שהרי כל מעשה נמשך מן התחלה עד הסוף, ועל זה יאמר לשון עתיד, ואף כי אין המעשה רגיל להיות, לא כמו שרצה רש"י. ובשביל זה יאמר לשון עתיד, לפי שבמעשה עצמו כאשר התחיל לעשות יש בו עתיד לעשות, ושייך בזה לשון עתיד. ואין קשיא כולם, חוץ כאשר כתיב אצלו לשון "אז" זה הלשון משמש על עת בלי משך זמן כלל, ולפיכך אי אפשר לפרש מלת "אז" רק על עתיד לגמרי, ואז פירושו שתהיה לעתיד, או לעבר לגמרי, ואז פירושו בעת שעבר. אבל אי אפשר לומר מלת "אז" על דבר כזה שיש לו המשך זמן, אלא אם היה פרושו כמו שפרשו רז"ל (שבת נו ע"ב) "אז יבנה שלמה" (מ"א יא, ז) שבקש לבנות ולא בנה, כי זה נאמר גם כן על ההתחלה שבקש לבנות ולא בנה, כי הבקשה לבנות הוא התחלת הדבר, וכאשר נאמר אצל זה מלת "אז" צריך לפרש אותו על התחלה בלבד מבלי גמר מעשה. ולפיכך כאן אצל "אז ישיר" שהיה התחלה עם גמר מעשה, אי אפשר לפרש רק "אז ישיר" לעתיד לבא לעולם הבא. ואם נאמר כמו שפירש רש"י כי היו"ד מורה על המחשבה – הוא גם כן נכון, אכן לא בא על המחשבה בלבד רק על המחשבה עם גמר מעשה, ומפני שהעתיד הוא גמר המעשה יבא בלשון עתיד, אבל אצל מלת "אז" לא יתכן, מפני שמלת "אז" מורה עת בלתי המשך זמן, ולפיכך צריך לפרש אותו לשון עתיד לגמרי. ו"אז יבנה שלמה" (מ"א יא, ז) בא על המחשבה בלבד, ואין כאן גמר מעשה, ופירוש זה נכון מאד:

ד״א ישיר משה יו״ד במקום עבר, כמו אז ידבר יהושע (יהושע י יב), אז יבנה שלמה (מ״א יא ז).

כי גאה וכו׳ ד״א וכו׳ דאילו לפי׳ קמא לחוד ק׳ דא״כ אין זה דבר המכריח לשורר טפי משאר שבחים הנזכרים בשירה ולא הול״ל כי גאה וכו׳ דמשמע שזה נתינת טעם ולתרגום אונקלוס לא כי אלא היינו תחלת השבח דלר״א ניחא לישנא דכי שהוא נתינת טעם אבל לההוא פירושא לא ניחא הכפל דגאה גאה:

אז ישיר משה. אמר משה להקב"ה קראתי תגר לפניך שאמרתי ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וכו' וכאן אמרתי שירה לפניך. ד"א א"ז עולה שמונה כלומר בזכות המילה שנוהגת בשמונה קרע לנו הים:

ב או יאמר הכתוב אז ישיר וגו' עד כי גאה גאה. כי הנה נודע דברי רבותינו ז"ל (גיטין נ"ו:) כל המיצר לישראל נעשה ראש וכו', ולהבין זאת מאין זכו מצֵירי ישראל להעשות ראשים. נראה, כי ידוע אשר לא תדמה מפלת והשפלת איש נבזה וחדל אישים מנוגע ומעונה למפלת שר הגדול שבגדולים אשר כבר היה בגדולה למעלה למעלה, ולכן אומר הכתוב (איכה א', ט') ותרד פלאים כי הפלא ופלא היה בירידתן שהיה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והוא מובן לכל. אשר על כן המיצר לישראל והקב"ה רוצה להפילו ואם יפילנו בקטנותו לא יכאב לבבו כל כך, ועל כן הקב"ה מגביהו ומנשאהו לכל לראש ואחר כך משפילו ומורידו לארץ, וזאת חרוץ משפטו בעד אשר הֵיצר לישראל. ועוד אפשר לומר, כי הקב"ה נקרא מתגאה על גאים, כי אין כבוד לגדולת אלהינו ברוך הוא וברוך שמו שיעמוד עצמו עם כל איש נבזה ושפל להשפילו, כי (תהלים צ"ג, א') ה' מלך גאות לבש לבש ה' עוז וגו', כלומר בזה ניכר המלוכה כשהוא לובש גאות והתאזר עוז להשפיל גאים עדי ארץ באלו המנושאים הגבוהים והמתגאים בעולם, ולא באיש הקטן השפל, וכמאמר חז"ל (מנחות נ"ג.) יבוא אדיר ויפרע לאדירים מאדירים באדירים, יבוא אדיר זה הקב"ה ויפרע לאדירים אלו ישראל מאדירים אלו המצרים, באדירים אלו המים, כי זה נאה לאדיר שיפרע מאדירים ולא מאיש השפל הנבזה ועל כן המיצר לישראל נעשה ראש ומגביהו הקב"ה, שיהיה כבודו של הקב"ה בזה כביכול ברוך הוא וברוך שמו להשפילו. אף שכל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו, מכל מקום מתנהג בעצמו בדרך אשר יובן לבני העולם השפל גם כן, ולזה אומר הכתוב (תהלים צ"ב, ח') בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, כלומר כי זה אשר פורחין הרשעים כמו עשב ומתגדלין ומתנשאין למעלה, זה הכל בשביל להשמדם עדי עד עבור שני הטעמים האמורים. או למען השפלתו מאיגרא רמא, או שאין הקב"ה מתגאה כי אם על הגאים. גם לזה אמר (שם ל"ז, ל"ה) ראיתי רשע עריץ ומתערה כאזרח רענן ויעבור והנה איננו, הכל על דרך זה. ועל כן אדם הרואה הצלחת השר המיצר לישראל ואינו יודע טעמים האמורים שזה הוא מפלתו, הוא תמה בעצמו לאמר מה זאת עשה אלהים להגביה לזה.

אשירה לה׳ כי גאה גאה. גאה ר״ת ג׳ אבות העולם שבאו על הים כמשז״ל על פסוק ויוציאך בפניו בכחו הגדול בפניו זה יעקב בכחו זה יצחק הגדול זה אברהם. ספר קדמון כ״י. והרב הגדול מהר״ם בן חביב ז״ל בדרשותיו כ״י כתב דיש לחקור דכשיצאו ממצרים ביום ראשון של פסח וניצולו משעבוד הגדול אמאי לא אמרו שירה והמתינו שבעת ימים עד קריעת ים סוף. אמנם כשיצאו ממצרים אמרו הגוים דכל המכות אשר הוכו והוצאת ישראל ממצרים לא הרעיש הקב״ה את עולמו בעבור ישראל אך הכל היה לפי שפרעה הטיח דברים ואמר מי ה׳ וכיוצא. והכל השי״ת עשה לכבודו ולא בשביל ישראל אבל בקי״ס שנדונו ע״פ מדתם כל הבן הילוד וכו׳ נודע ה׳ משפט עשה שהכל הוא בשביל ישראל ולא לכבודו יתברך. ולכן אז אמרו שירה כי עתה נודע שהוא בשביל ישראל וז״ש אז ישיר משה ולא קודם לכן כי עד עתה אוה״ע אמרו שאינו לאהבת ישראל רק בעבור כבודו אבל עתה אז ישיר ואמרו אשירה לה׳ בכפל כי גאה גאה עתה דסוס ורוכבו רמה בים. ומזה נודע כי גאה גאה ומפרש עזי תוקפי דניכר תוקפי דהכל עשה בשבילי וזהו גאה. גאה שניכר שבחו שלא עשה לכבודו וז״ש זמרת יה שבחו יתברך שלא עשה לכבודו עכ״ד הרב ז״ל.

אז ישיר משה וגו'. כששאלתי את ילדי קדומים שי', למה לא שרו בני ישראל מיד עם צאתם מארץ מצרים, ענו תיכף, שעדיין לא היו בטוחים, אם המצרים ירדפו אחריהם או לאו. (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: ביציאת מצרים אמרו את הפרק הראשון של ההלל).

סוס ורכבו. שְׁנֵיהֶם קְשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְהַמַּיִם מַעֲלִין אוֹתָן וְיוֹרְדִין לָעֹמֶק וְאֵינָן נִפְרָדִין (מכילתא):

ובמדרש (תנחומא בשלח יב) שנקרע הים בזכות המילה יכול להיות שעל זה נאמר את השירה הזאת רמז למילה שנאמר (בראשית יז י) זאת בריתי וגו', ולפי שגם לעולם הבא המילה מצלת מן הגיהנם לכך נאמר ישיר בלשון עתיד, ומכאן רמז לתחיית המתים.

סוס ורוכבו רמה בים. סוס פרעה ורוכבו, כאמרו ונער פרעה וחילו בים סוף:

ישיר יו''ד שיר שיו''ד שירות הם. ים. באר. האזינו. יהושע. דבורה. חנה. דוד. שלמה. חזקיה. ושירה לעתיד:

כי גאה גאה. הראה גאותו. כי הסום שיש לו גאוה וגבורה. והרוכב שהוא גבור. שניהם השליכם בים כמשליך חץ. כי רמה בים כמו נושקי רומי קשת:

ברכו ה'

לאמר. דרש ר' עקיבא, מה ת"ל לאמר, מלמד שהיו ישראל עונין אחר משה על נל דבר ודבר, כקורין את ההלל ^דשאין דומה לשאר לאמר שבתורה שענינו שהקב"ה מדבר למשה שיאמר לישראל אבל כאן אין לומר כן, ולכן דריש שהכונה שמשה אמר אשירה לה' והם עונים אחריו כדבריו, משה אמר עזי וזמרת יה והם אומרים אשירה לה', וכן כל פסוק ופסוק, ועיין בתוי"ט פ"ה מ"ד דסוטה. .
(סוטה ל׳ ב׳)

מכאן רמז לתחית המתים כו'. פירוש ישיר משמע לעתיד:

רמה בים. השליך וירה. והנה אמר זה על צד ההפלגה להורות על מהירות הכנסם בים וטבעם בו כי השם יתע' סבב להביאם אל שירדפו אחרי בני ישראל תוך הים והנה רדפו שם אחריה' במהירו' נפלא לפי מה שהיה אפשר להם וזה היה סבה שטבע כלם בים ולזה אמר רמה בים כי השם יתע' הניעם במהירות ללכת בים כמו שיתנועע החץ במהירות כשיורו אותו:

ויאמרו לאמר אשירה. פירוש אמרו זה לזה לאמר פירוש שיאמרו שירה יחד בלא בחינת השתנות והפרדה עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים, ונתכוונו יחד ועשו כן ואמרו אשירה לשון יחיד כאילו הם איש אחד שזולת זה היו אומרים נשירה:

נופל בו בין לשון עתיד וכו'. מפני שכל דבר ההוה תמיד בכל עת – הוא בהוה ויהיה בעתיד עוד, לכך הוא בא לשון עתיד, כמו "ככה יעשה איוב" (איוב א, ה), אף על גב שהיה כן בהוה כתב לשון עתיד, שהרי בעתיד יהיה גם כן כך. והקשה הרמב"ן דהרי תמצא גם כן לשון עתיד על שאינו הוה תמיד, כמו "יעשו עגל בחורב" (תהלים קו, יט), וכל המזמור ההוא הוא לשון עתיד, ויראה לומר דגם שם כל המזמור נאמר על המחשבה, כלומר שהיו במזיד מחשבים לעשות העגל ובדעת, כי כאשר אמר לשון עבר 'עשו את העגל' הרי הוא במעשה בין שוגגין בין מזידין, וכאשר יאמר לשון עתיד הוא נאמר על המחשבה, כי המעשה היה מסודר על המחשבה שלהם מתחלה, לא היו שוגגין בזה. וכן יש לפרש כל לשון עתיד – שהוא במקום עבר – כאשר יאמר כי בדעת ובכוונה עשה זה, ומתחלה קודם המעשה היה מכוין, לכך יאמר לשון כזה:

משה ובני ישראל. משה שקול כנגד כל ישראל. ד״א אז ישיר משה ובני ישראל, מגיד הכתוב שאמר משה שירה כנגד כל ישראל.

סוס וכו׳ קשורים וכו׳ דאל״כ למאי נ״מ הזכיר בשירה הסוסים ועוד דבכל המכות וגם במיתת הבכורות חזי׳ לעיל שמזכיר האדם ברישא ואחר כך הבהמות ומ״ש הכא דכתיב סוס ברישא ולכך משני דשפיר אצטריך למכתב הכי לאשמועינן הא דקשורים וכו׳ וטעם היות כן דהא אין הק״בה עושה נס על מגן אפ׳ לומר שרצה לרמוז בזה דטעם השחתת הסוסים היה לפי שבא תקלה לאדם ע״י וכדרך שאמרו גבי ואת הבהמה תהרוגו דא״לה תיקשי אם אדם חטא בהמה מה חטאה. ועוד אפ׳ לרמוז מ״ש במכילתא הקב״ה מביא סוס ורכבו ומעמידן בדין ואו׳ לסוס למה רצת אחר בני והוא או׳ מצרי הריצני בעל כרחי או׳ למצרי למה רצת וכו׳ והוא או׳ הסוס הריצני בע״כ מה עשה הקב״ה מרכיב וכו׳ ע״ש:

סוס ורכבו רמה. והסוס קשור עם רוכבו לפי שאמר הקב"ה אל המצרי למה רדפת אחרי בני ישראל. א"ל הסוס נהגני בעל כרחי. אמר לסוס למה רדפת אחרי בני ואמר הסוס המצרי נהגני ברגליו במגיפים בעל כרחי. בא הקב"ה ודנם יחד:

והנה נודע מדברי מרן האר"י ז"ל (בפרי עץ חיים שער הזמירות) אשר תיבת אז רומז על שלושה יחודים נוראים הכוללים כל העולמות עיין שם, ועל כן אמר משה לפני הקב"ה (שמות ה', כ"ג) ומאז באתי לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו'. כי הפליא פלאות להבין את אשר נעשה. כי היות שהוא הכין דיבורו ומחשבתו לדבר אל פרעה ביחודי שמותיו ברוך הוא וברוך שמו הכלולים באז בכדי להכניע את פרעה ולנצח כל המקטריגים, ועתה לא די שלא הועיל אלא אף שנתגדל פרעה ביותר ויותר לעשות דוקא עשיות להראות שאין שליט ומושל עליו והרע עוד לישראל מאשר לפנים, ותמה על זה ושאל לו באלהים על זה הדבר, והוא לא ידע שזה הוא סיבת הכנעתו ומפלתו כי לפני שבר גאון כנ"ל. ולזה השיבו אל עליון עתה תראה אשר אעשה וגו', כלומר כי עתה בודאי תראה אחר שנתגאה לבו כל כך כי בעבור זה היה כל זאת, והנה אמרו חז"ל (שמות רבה כ"ג, ג') דבר אחר אז ישיר משה וכו', אמר משה רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז שנאמר ומאז באתי אל פרעה וגו', הרי אני משבחך באז וכו' עד כאן, כי משה חטא במה ששאל בה' למה הרע לעם הזה אחר שדיבר אל פרעה ביחודי שמותיו יתברך הנרמזים באז, כי היה לו לידע ולהאמין אשר ודאי יעשה הקב"ה את אשר אמר, ועל כן עתה כשנתוודע לו אשר זה ודאי אמת גדול כי ביחודי השמות של אז ודאי הכניעו ושברו לגמרי וזה הוא האות אשר נתגדל והתנשא תיכף אחריו, כי זה הוא מפלתו, וגאונו זה לפני שבר הוא לו. ועל כן פתח פיו בחכמה ושיבח לבחינת אז הלז ואמר אז ישיר משה כלומר ששר על הבחינה הנפלאה הזו בחינת אז אשר תיכף בדברו אליו שיבר והכניע כל אלילי מצרים בזה. ונעשה תיכף בפרוח רשעים כמו עשב וגו' להשמדם עדי עד. וגמר אומר והטעם כי לא נעשה תיכף מפלתו והכנעתו, כי הנה גאה גאה כלומר שדרך הקב"ה להיות מתגאה על הגאים דוקא, וזה כבודו יתברך להיות רם על רמים, או בכדי להורידו מאיגרא רמא וכו', ועל כן אני משבח ומפאר לשלושה יחודים הנפלאים אשר באז, כי נפלאים המה להשפיל את אויבי ה', ומה שנתגאה פרעה אחרי שמעו אותם, הכל הוא לכבוד הבורא יתברך להיות יציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד, ועל זה אמר הכתוב, (שם צ"ג, ב') נכון כסאך מאז וגו' נשאו נהרות וגו', פירוש כי הן נכון כסאך מאז הראשון שאמר משה אל ה' ומאז באתי וגו', כי הן גם אז כבר נעשה מפלת פרעה וחילו, ואך מה שנשאו נהרות ה' כי אין נהרות אלא המלכויות שנושאים את עצמם ושופטים את ישראל כמאמר חז"ל (ילקוט תהלים רמז תתמ"ח), נשאו נהרות קולם שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו, הכל בשביל שישאו נהרות דָכְיָם, פירוש שישאו הנהרות הללו הגדולים את דכים מה שאני מדכאן ביסורים קשים ובמה מקולות מים רבים אדירים משברי ים כי אדיר במרום ה', ועל כן יבוא אדיר ויפרע מאדירים באדירים כאמור, ועל כן במה שקלקל משה וגרע ח"ו בבחינת אז יחודים הנוראים הללו תיקן עתה ונתן דעתו לתת שיר ושבח לאלו היחודים מה שלא הבין תחילה ועתה בא וחקרה וספר שבחה מאז.

ולי הדל יראה בהקדמת הרב עיר וקדיש מהר״ר יוסף קוב״ו ז״ל בדרשותיו מיסוד רז״ל והמפרשים כי יוסף כיפר ועבדום ולזה נענשו המצריים והביא עליהם עשר מכות. וכשבאו על הים המרו ישראל על הים והיה ראוי להטביעם ומשום חילול ה׳ שיאמרו דכיון דהם רשעים לא הי״ל להביא מכות לזה ניצולו זהת״ד וכמ״ש במ״א באורך וז״ש אשירה לה׳ כי גאה במצרים והכה אותם מכות גדולות. גאה בים שניצולו ישראל דאם היו נטבעים על שהמרו ישראל היה חילול ה׳ ועל כן סוס ורוכבו רמה בים. וזה היה עזי תוקפי שהביא המכות בעבור ישראל וזמרת יה שלא יהיה חילול ה׳ כאמור וז״ש ויהי לי לישועה:

גם דיברנו על ההבדל בין שירה זו שלכאורה נתקבלה ברצון ובין שירתם של מלאכי השרת שנדחתה מלפניו ית'. והבחינו בין ישראל שנעשה להם נס וניצלו וחייבים אפוא להודות, לעומת מלאכי השרת שאינם נוגעים בדבר, הם עומדים מן הצד.

רמה. הִשְׁלִיךְ, וְכֵן "וּרְמִיו לְגוֹא אַתּוּן נוּרָא" (דניאל ג'). וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר רָמָה, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יָרָה, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ עוֹלִין לָרוּם וְיוֹרְדִין לַתְּהוֹם, כְּמוֹ "מִי יָרָה אֶבֶן פִּנָּתָהּ" (איוב ל"ח), מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:

אשירה לה' כי גאה גאה. שמתגאה על כל גאים אבל לא על ענוים כי ה' שוכן את דכא ומראה ענותנותו אצלם, וסמך מיד סוס ורוכבו רמה בים כי הרוכב מתגאה על הסוס ע"כ ירה שניהם בים וכדי ליישב על פי הדקדוק לשון גאה גאה אומר אני שיש בו רמז למה שנתבאר (איוב יב כג) משגיא לגוים ויאבדם. וכמ"ש (תהלים צב ח) בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי און להשמדם עדי עד. כי מי שהוא גאה כבר, אז הקב"ה מוסיף לו גאוה על גאותו ונותן לו עוד מעלה כדי להגדיל נפילתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא כמו שיתבאר בסמוך בפסוק אמר אויב ארדוף ע"ש, ז"ש אשירה לה' כי גאה גאה, ר"ל אותו בן אדם אשר גאה אז הקב"ה ג"כ גאה מוסיף לו גאוה וירכיבהו על במתי ארץ, ולסוף סוס ורוכבו רמה בים רוצה לומר להגדיל נפילת הרוכב, כי ממקום גבוה הוא נופל ונפילתו גדולה מן נפילת הנרכב.

אשירה ג' הכא ואידך אנכי לה' אנכי אשירה כמו בכאן טבעו בים סוף גם שם נחל קישון גרפם ואידך אשירה נא לידידי שירת דודי לכרמו על שם גפן ממצרים תסיע:

שמעו מלכים האזינו רוזנים

כי גאה גאה. אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אשירה לה' כי גאה גאה, שירו למי שמתגאה על הגאים, דאמר מר, מלך שבחיות ארי, מלך שבבהמות שור, מלך שבעופות נשר, ואדם מתגאה עליהם והקב"ה מתגאה על כולם ועל העולם כולו ^הדריש כפל הלשון כי גאה גאה, כמו כי גאה על גאה, וכדמפרש. .
(חגיגה י"ג ב׳)

כי גאה גאה וגו'. אין לשבח תחלה אלא על מפלתן של רשעים על דרך אומרו (משלי יא) ובאבוד רשעים רנה, ופירוש אומרו גאה גאה יכוין על פרעה שנתגאה גאות ששמה גאות כי דרך הגאים יתגאו על כיוצא בהם אדם על אדם כיוצא בו וגאותו של זה אינה חשובה גאות כי הוא מתגאה על השפל אבל פרעה גאה גאה פירוש גאות שנקדאת כפי האמת גאות גאה כי לא החשיב מאמר עליון ואמר מי ה'. או ירצה גאה גאה שהיתה גאותו כפולה, סוס ורוכבו של הגאה רמה וגו':

שניהם קשורים זה בזה. דאם לא כן הוי למכתב 'ורכב רמה בים', מאי "סוס ורכבו" דקאמר, אלא כאשר היה רוכבו עליו, ולא היה נפרד מאתו:

את השירה הזאת. עשר שירות הן, ראשונה שנאמרה במצרים, שנאמר השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעיה ל כט), שניה אז ישיר משה, שלישית על הבאר אז ישיר ישראל (במדבר כא כא), רביעית שירת האזינו (דברים לב א), חמישית אז ידבר יהושע (יהושע י יב), ששית ותשר דבורה (שופטים ה א), שביעית וידבר דוד (ש״ב כב א), שמינית מזמור שיר חנוכת הבית (תהלים ל א), תשיעית ביהושפט, דכתיב ויעמד משוררים בבית ה׳ בצאתו לפני החלוץ אמר הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו (דה״ב כ כא), עשירית לעתיד לבא, שנאמר שירו לה׳ שיר חדש (ישעיה מב י), משונה שיר זה להקרות לשון זכר, וכן השירות כולן קרואים בלשון נקבה כשם שהנקבה יולדת, לפי שכל התשועות היה אחריהן שעבוד, אבל לעתיד לבא תשועה שאין אחריה שעבוד, שנאמר ישראל נושע בה׳ תשועת עולמים (ישעיה מה יז), לכך נכתב שיר חדש, כשם שאין הזכר יוליד, וכה״א שאלו נא וראו אם יולד זכר (ירמיה ל ו).

רמה בים ממטה למעלה. אבל ירה בים ר"ל מלמעלה למטה:

ג עוד יתבאר אומרו אשירה וגו' כי גאה גאה וגו'. כי נודע מה שכתב מרן האר"י ז"ל (בכוונת חנוכה ופורים) במה שאנו אומרים שעשה נסים לאבותינו וגו', כי שעשה, הוא סוד מיתוק הדינים של אלהים על ידי שם אל שהוא בחסד בסוד הכתוב (תהלים נ"ב, ג') חסד אל כל היום, כי ש"ע מן שעשה הוא מספר שני פעמים אל במלואן והם הש"ע נהורין הנמשכין מאריך ששם רחמים פשוטים חסדי אל, וש"ה רומז אל שם אלהים שבמילוי יודין הוא גימטריא שי"ן ועם ה' אותיות של אלהים הוא ש"ה, וש"ע נהורין הללו הם הממתיקין לדיני אלהים, ואז נתהפך הדין על ראש שונאי ישראל, כי אויבי ישראל ושונאיהם אין להם יניקה כי אם מבחינת הגבורה דאלהים דקדושה אשר משם מתפשט ומשתלשל עד בחינת אלהים אחרים ח"ו, כמו שאיתא בזוה"ק כמה פעמים (ועיין בליקוטי תורה בראשית בסוד חטא אדם) ועל כן כאשר אלהים דקדושה נמתק ונתבסם ונכלל ברחמים, אז ממילא אין שום יניקה לבחינת אלהים אחרים, וכל בחינת החיצונים והקליפות נופלין לעומקא דתהום רבה ונתהפך עליהם כל בחינת הדינים והיסורים והפורענות לאבדם לעד ולעולמי עולמים, ועל כן אנו אומרין שעשה נסים לאבותינו, כי על ידי בחינה שעשה המתקת אלהים דקדושה בזה נעשה נסים לאבותינו שגאלם ממות לחיים ונהפך כל הדינים על ראש שונאי ישראל.

במה שכתבנו בסמוך דבכל המכות שלקו במצרים היה שר של מצרים קיים כי עיקר הנקמה על הים שהוא מדה כנגד מדה וכל הקודם היה הכנה ופירות וניכר גדולתו יתברך דבעוד השר קיים הפליא להכותם והשר נחשב כאין ומשום הכי לא אמרו שירה עד קי״ס דאז מת השר. וז״ש ויושע ה׳ את ישראל מיד מצרים הוא השר כמ״ש והנה מצרים נוסע אחריהם שהוא השר והיה מקטרג שיאבדו ויושע ה׳ את ישראל מיד מצרים השר. וירא ישראל את מצרים האומה מת על שפת הים מדה כנגד מדה אז שהיה הנקמה עיקרית ונאבדו השר והאומה ישיר ישראל ולא קודם שהיה הכל הכנה לזה. אשירה לה כי גאה גאה להביא המכות בעוד השר קיים גאה לאבדו כי הגמר היה סוס ורוכבו ירה בים מדה כנגד מדה:

ושמא אכן ישנן שתי שיטות בכגון דא, וזה שהיום מדגישים כל כך את "בנפל אויבך אל תשמח" ו"מעשי ידי טובעין בים...", אינו אלא ביטוי לצביעות של ימינו המבקשת כביכול לעדן את ה"פרימיטיביות" של אבות האומה. (פ' בשלח תשנ"ג, תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (יד, כ).

ברכו ה'

עוד ירצה גאה גאה על ה' מלך גאות לבש ונתכוונו לומר כי קודם שעשה משפט זה היתה לו בחינת גאוה אחת ובאמצעות יד הגדולה גאה גאה. גם לרמוז בין בעליונים בין בתחתונים באמצעות דבר זה. ולדרך זה חסר הנסמך לרוכבו. ואולי שיעור הכתוב הוא על זה הדרך אשירה לה' כי גאה גאה פירוש ה' ונמשכת עוד תיבת כי גאה גאה למטה על זה הדרך ולאותו שגאה גאה סוס וגו' רמה בים:

לה׳. לה׳ אמרוה ולא לבשר ודם, כענין שנאמר ותצאן כל הנשים מכל ערי ישראל ותענינה הנשים המשחקות וגו׳ (ש״א יח ו ז), אבל כאן לה׳ אמרוה.

ואפשר זה פירוש הכתוב (ישעיה כ"ד, כ"א) יפקוד ה' על צבא המרום במרום וגו', כי פקידה הוא לטוב כמו וה' פקד את שרה וגו', ונודע מדברי האר"י ז"ל (בליקוטי תורה על פרשה זו) שהוא על ידי רבוע שם ע"ב העולה פק"ד, וכמאמר הכתוב (רות א', ו') כי פקד ה' את עמו לתת להם לחם, כי גם פרנסה באה על ידי הפקידה שבשם ע"ב. ועל כן אמר יפקוד ה' על צבא המרום במרום הוא צבאות אלהים להיות נמתק ונתבסם, וממילא נתבטל ונכשל כח אלהים אחרים ונפל עזור כל מלכי האדמה באדמה. ואפשר לזה אמר הכתוב ויוש"ע ה' ביום ההוא, כי בחינת הנוקבא מכוּנה על שם אלהים שהיא בחינת הדינים והיא נקראת חוה ועם ג' אותיותיה הוא כ"ב, והוא מנין וי"ו שבויוש"ע (או אפשר שה' אותיות שבויוש"ע רומז אל ה' אותיות אלהים) והש"ע הנותרין הם הש"ע נהורין הממתיק לשם אלהים, ועל ידי זה נעשה הישועה והנסים לישראל ונהפך הדין על פרעה וחילו. והנה התרגום אונקלוס פירש כאן כי גאה גאה, ארי אתגאה על גותניא וגאותא דיליה הוא וכו' ולכאורה דבריו צריכין פירוש, ואכן כוונתו על האמור, כי מה שאמר הכתוב כי גאה גאה סוס ורכבו רמה וגו', לכאורה אין זה כבוד הבורא להתגאות על סוס פרעה, ואכן עיקר הגאות הוא מה שנתגאה למעלה למעלה ופקד על צבא המרום במרום להמתיק דיני אלהים לכללן ברחמים, להיות האלילים כליל יחלוף ונעו כל אלילי מצרים מפניו מפני פחד ה' והדר גאונו וזאת נעשה ממילא כאשר נמתק אלהים דקדושה, אז חללים יפלו כל מלכי האדמה. והנה תיבת גאה מורה על שם אלהים, כי הג' מורה על שם הג' מילואין אשר בשם אלהים ביודין בההין באלפין כנודע, וא' רומז על אלהים פשוט כמו שמובא בכוונת האר"י ז"ל (בכוונת הא' של ראש חודש עיין שם) ובכוונת נצר חסד לאלפים שהוא לשמות המתחילין באלפין, והה' מורה על ה' אותיותיו.

א״נ עזי וזמרת יה כמש״ל מרז״ל דיצ״מ היה בשביל שלא היה זנות בישראל והוא פלא דבחמשה פעמים ששים רבוא לא נמצא איש או אשה שיעשו עבירה. אחת היתה ופרסמה הכתוב שלומית ואף גם זאת היתה בשוגג ואונס ועדיין לא קבלו התורה ובודאי הוא מילתא דתמיהא וזכות גדול ועצום לישראל וז״ש מוציא אסירים בכשרות. ומה גם דישראל בהיות נשמתו קדושה וגדולה היצה״ר מסיתו הרבה שאם יחטא מרויח הרבה וכמשז״ל שהיצה״ר מתגרה ביותר בת״ח. וכן הוא להמון ישראל נגד האומות. ואפשר שזה טעם משז״ל דישראל הם עזים באומות דלפי גדולת נשמתם יצה״ר מתגרה בהם יותר מא״ה. ועם כל זה לא נמצא מי שפגם בברית במצרים. ולזה זכו לקבל התורה שהיא תרי״ג מצות ותקנו ד׳ יודין דשם ע״ב שפוגם בהם החוטא בברית כמ״ש רבינו האר״י זצ״ל ומרובה מדה טובה מי ששומר אות ברית ודאי מאיר והשפיע בצחצחות בהם. ולכן כתיב החנוכי הפלואי שם י״ה מעיד עליהם. ובכח שמירת ברית גימטריא תרי״ג עם הכולל זכו לתרי״ג מצות. וזה רמז עזי שאני עז באומות לפי שהיצה״ר מתגרה בנו ועכ״ז לא חטאנו בזנות וזכינו לתרי״ג מצות בכח ד׳ יודין דע״ב שתקננו וזהו וזמרת גימטריא תרי״ג ועוד מ׳ כנגד ד׳ יודין דע״ב. ואפשר שזה טעם מרע״ה שעמד ארבעים יום בשמים כנגד מספר ד׳ יודין דע״ב. וזה טעם מ״ש בגמרא תנא מיניה מ׳ זמנין. וזהו וזמר״ת כאמור י״ה שהעיד עלינו החנוכי הפלואי ויהי לי לישועה:

רש"י ד"ה כי גאה גאה, כתרגומו. דבר אחר, בא הכפל לומר שעשה דבר שאי־אפשר לבשר ודם לעשות כשהוא נלחם בחבירו ומתגבר עליו ...דבר אחר, כי גאה גאה על כל השירות וכו'. למילים "גאה גאה" מביא רש"י שלושה פירושים: (א) לפי אונקלוס המתרגם "אתגאי על גותניא" הפירוש הוא שהקב"ה הראה גאותו ורוממותו על גאים (פרעה). (ב) "גאה" - לשון גבורה - שעשה דבר שאי־אפשר לבשר ודם לעשות (פירוש זה אינו בדפו"ר). (ג) "גאה גאה" מוסב על "אשירה", לאמור: הקב"ה יותר מרומם מכל השירות וכל מה שנקלס בו - עוד יש בו תוספת. ושעור הכתוב: "אשירה לה'" - יכול אני לומר כל השירות לה', ואין חשש שאומר דבר שאין בו. וטעם הדבר "כי גאה גאה" - עולה הוא על כל השירות. ולא כמדת מלך בשר ודם שמקלסים אותו ואין בו. וב"לפשוטו של רש"י" העיר ר' שמואל פ. גלברד: הפירוש הראשון מסביר את כפל הלשון, השני מבאר את הקשר שבין "גאה גאה" ל"סוס ורכבו רמה בים", והשלישי עומד על הרישא של הפסוק. (פ' בשלח תשנ"ח)

ואם תאמר: א"כ למה לא נכתב מזמור קל"ו אריח ע"ג לבנה כשלשת השירות האלה? תשובתך בצדך: כי שם לא היה אפשר לעשות כך, כי המענה הוא אחר כל טור וטור. ואמנם לענין שאמרתי כי שירי המקרא אינם אסורים בכבלי המשקל והחרוז, אלא כלם דבור חפשי, אין זה המקום להוכיח אמתת הדבר הזה, ויתבאר אם ירצה ה' במקום אחר, וכבר נדפסו קצת מדברי באריענט 1840 ליטעראטור בלאטט עמוד ו' ז' כ' כ"א מ"ב מ"ג מ"ד; ודברי ר' עזריה (בספרו מאור עינים) ורמב"ן בפירוש הפסוק הזה, בטלים ומבוטלים.

ויאמרו לאמר. ר׳ נחמיה אומר רוח הקודש שרת על ישראל והיו אומרים שירה, כבני אדם שהן קורין את שמע, ר׳ אלעזר בן תרדיון אומר משה היה פותח בדברים בתחלה, וישראל עונין אחריו לאמר עמו, לכך נאמר לאמר.

וזה אמר הכתוב אשירה לה' כי גאה גאה. פירוש שהוא נתגאה על מי שנאה לו לקרותו גאה והוא אלהים דקדושה שכללו ברחמים להמתיק את הדין לגמרי, ועל כן מסיים וגאותא דיליה הוא, כלומר שלא נתגאה על סוס פרעה ופרשיו רק גאותא דיליה הוא שהמתיק הדין דקדושה והכרית כל אלהים אחרים בזה וממילא סוס ורוכבו רמה בים, כי רק מלך אלהים על גוים שגוים שואבים חיותם והשפעתם מגבורת אלהים אשר מתפשט עד אלהים אחרים ח"ו, אבל כשנמתק אלהים דקדושה ברחמים ממילא סוס ורכבו רמה בים, הן ס"מ ונוקבא דקליפה הרמוז בהם כרשום בכוונות, והן חיל הגשמיים כולם נבהלו נחפזו צללו כעופרת במים אדירים.

א״נ עזי תורתי כמ״ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית וזמרת יה שהתורה נקראת שירה ויהי לי לישועה דבזכות התורה ניצולו כמ״ש רז״ל על פסוק והמים להם חומה וכי תימא אעיקרא דדינא פירכא שהתורה מלאכי השרת זוכים בה דאית להו דינא דבר מצרא דתורה מן השמים והם צבא השמים. לז״א זה אלי מורה באצבע דאור מחצב הנשמות כ״י אצל האורות ואחר מחצב הנשמות הוא אור מחצב המלאכים בסוד הן אראלם צעקו חוצה כמ״ש רבינו מהרח״ו ז״ל ונמצא שאנחנו קודמים למלאכים וזה רמז זה אלי כי אין דבר חוצץ בינינו לבין האורות כ״י ועוד ואנוהו שאהיה לו כאשה כ״י ומי שרוצה ליקח אשה אין כאן דינא דבר מצרא:

כי גאה גאה: גאה ל' גובה ורוממות; ולשונות גובה ומעלה מושאלים הרבה על ההתגברות על הזולת, וכן גָבַר נגזר מן גָבַהּ, וכן בלעז superare והתאר superior, והנה גאה גאה ענינו שהוא עליון וגובר על אחרים, כלו' על המתקוממים נגדו. והנה הפעל בלה"ק פעמים הוראתו על התאר והתכונה בלי שום פעולה כמו מה יפית ומה נעמת (ש"ה ז' ז'), חָכְמוּ צָדְקוּ ודומיהם רבים, וכן כאן היה אפשר לפרש כי גאה גאה שהוא גבוה ועליון; אמנם פעל גאה בשאר מקומות לא מצאנוהו מורה על תכונת הגובה, אלא על פעולת ההתנשאות כמו היגאה גמא (איוב ח' י"א), כי גאו המים (יחזקאל מ"ז ח'); גם נראה כי הפעל המורה רק תכונה ותאר לא יִכָפֵל עם המקור, ולא יֵאמֵר יָפֹה יָפִית, חכֹם חָכְמוּ, צדֹק צָדְקוּ, לכך אף כאן גאה גאה צריך שיורה פעולה לא תאר ותכונה. אמנם אחר שלא יתכן לפרש כי גאה גאה שנעשה גבוה ועליון אחרי שלא היה כך, לא נשאר אלא לפרש שהראה עצמו גבוה ועליון, שעשה פעולה אשר ממנה תתגלה רוממותו וגאותו, וע' למטה פסוק ז'.

אשירה לה׳ כי גאה גאה. נאה לה׳ גדולה, נאה לה׳ גבורה.

ד גם יאמר הכתוב אז ישיר משה וגו'. כי הנה חז"ל (רבה ותנחומא בפרשה זו) הקשו ולמה באז, ואמנם לפי מה שאמרנו למעלה, אשר בקריעת ים סוף היה נס בתוך נס שני הפכים בנושא אחד, כי בעת שעברו בני ישראל את הים ביבשה, ותיכף הלכו המצרים אחריהם ועמדו שניהם בחרבה בים אז נקרע הים לחצאין וישובו המים בחציו בחלק אשר היו המצרים עומדים בתוכו וצללם כעופרת, וחציו השני היה חריבה ויבשה להעביר לבני ישראל ועיין בדברינו למעלה (בפסוק (י"ד, כ"ז) ויט משה וגו'), וכל זה היה כי עשה הקב"ה באותו הלילה בכחו דין ורחמים ברגע אחד דין למצרים ורחמים לישראל וזה היה עיקר הפלאת נס הזה כמו שאיתא בזוה"ק (וירא קי"ג:), מה שאין האדם יוכל לעשות כן, כי האדם אם מלא שמחה ונחת לא יעשה ברגע ההוא שום דבר רוגז וכעס, ויניח דבר הרוגזה על עת אחר לעשותו וכן להיפך כשהוא מלא רוגז וכעס לא יעשה בעת ההוא חסד ורחמים כי הוא מוגבל ולא יעשה שני הפכים בעת אחד, מה שאין כן אלהינו ברוך הוא וברוך שמו הכל יכול ועושה דין ורחמים ברגע אחד. והנה נודע מכוונות אשר תיבת אז רומז למספר שמנה אותיות של הוי"ה אדנ"י עיין שם, והוא בחינת דין ורחמים, ולזה אמר הכתוב אז ישיר משה, שזה היה עיקר שיר ושבחה של משה להללו באז, אשר אין כמהו שעשה דין ורחמים ברגע אחד, בשני שמותיו הקדושים הוי"ה ואדנ"י הנרמזים באז. ואמרו עוד בשבחן,

א״נ כמ״ש הרב ש״כ ז״ל דבשם אלהים שהוא דין הוסיף א׳ והוא פ״ז גימטריא אני ה׳ ובזה יצאנו ממצרים וז״ש וזה לך האות שאני מוסיף א׳ ונעשה אני ה׳ עכ״ד ולמדנו מהכתוב שהיה זה בזכות התורה דכתיב בהוציאך וכו׳. ולפי מ״ש רבינו הרמ״ק ז״ל דיצ״מ היתה מצד השכינה לכן לא היתה גאולה שלימה שלא נשבתה הקליפה לכן קדמה גאולה לתורה ע״ש בספר גרושין אפשר לצרף שתי ההקדמות כי השכינה היא לבנה גימטריא פ״ז כגימטריא אני ה׳ והיה קודם התורה ובזכות שעתידין לקבל התורה וזה רמז ר״ת עזי וזמרת יה גימטריא אלהים. אבל בזכות התורה שנקראת עז ועשה עז״י שהוא גימטריא פ״ז גימטריא אני ה׳ ויהי לי לישועה. והרב המגן ז״ל רמז כי תיבות עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארממנהו בגימטריא ראתה שפחה על הים מה שלא ראה אדם בדקדוק:

סוס ורוכבו רמה בים: הוא פירוש כי גאה גאה.

סוס ורוכבו: במליצת השיר ל"י נבחר מל"ר, כי ההרגשה חזקה הרבה יותר כשהתבוננות השומע מתכוונת לנושא אחד, ממה שהיא בהיות רוח השומע משוטטת בין נושאים רבים, כגון שפטו יתום ריבו אלמנה (ישעיה אחר י"ז), אם היה אומר שפטו יתומים ריבו אלמנות, היתה המליצה מפסדת מכוחה הרבה, כי היתה המחשבה משוטטת בין כמה יתומים ואלמנות, ועכשו כלה מקבצת ביתום א' ואלמנה אחת, וכן למטה אלהי אבי במקום אלהי אבותי.

סוס ורוכבו רמה בים. שהיו כלם לפניו כסוס אחד ורכב אחד וכה"א (דברים כ׳:א׳) כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב, כלן לפניו כסוס אחד ורכב אחד.

סוס ורוכבו. הסוס קשור ברוכב והרוכב קשור בסוס ועולים למרום ויורדים לתהום ואין נפרדים זה מזה, לכך נאמר רמה בים כנגד מה שעולים למרום ולכך נאמר ירה בים כנגד מה שיורדים לתהום. ודרשו רז"ל סוס ורוכבו רמה בים היה הרוכב אומר לסוס אתמול הייתי מושכך לנילוס ולא היית בא אחרי ועכשו אתה מושכני לים, והיה הסוס משיבו רמה בים ראה מה בים רומו של עולם אני רואה בים.

ד״א אשירה לה׳, כל שאדם יכול לשבח ולהלל אינן מספיקין די הילולו של הקב״ה, משל לשר שנכנס למדינה והן מקלסין אותו שהוא גבור ואינו אלא חלש, חכם ואינו אלא טפש, שהוא נאה ואינו אלא מכוער, שהוא טוב ואינו אלא רע, שהוא רחמן ואינו אלא אכזרי, אבל הקב״ה יתעלה זכרו לנצח נצחים אינו כן, אלא אשירה לה׳, שהוא גבור, וגדול, ונורא, שנאמר האל הגדול הגבור והנורא (דברים י יז), שהכל שלו, שנאמר לה׳ הארץ ומלואה (תהלים כד א), שהוא חכם לבב ואמיץ כח, שהוא אל רחום וחנון, שהוא נאמן אל אמונה ואין עול.

אשירה לה׳. כי אין כמוהו, ואין כערכו, שנאמר כי מי בשחק יערוך לה׳ (שם פט ז); ה׳ אלהי צבאות מי כמוך חסין יה (שם שם ט), מי ימלל גבורות ה׳ ישמיע כל תהלתו (שם קו ב).

רמה בים: רמה לשון ארמית, תרגום מלת השליך, ואין לה מקום אלא במליצת השיר, נושקי רומי קשת (תהלים ק"ד כ"ט), וכן הרבה מלות ארמיות מיוחדות למליצת השיר, כגון אנוש במקום אדם, אָתָה במקום בוא, מלה במקום דבר, קדם במקום עולם, וזה מפני שמליצת השיר אוהבת להשתמש במלות בלתי מורגלות בפי ההמון, ובמלות עתיקות וזרות (כדרך שבל' איטלקי המשוררים בוחרים להם מלות רומיות או איטלקיות נושנות) כי מיעוט ההרגל בהן יוסי להן נעימות וחן (כאשר כבר העיר על זה בעל מליצת ישרון בדף אחרון מספרו). והנה לה"ק ולשון ארמית לשון אחת היו מתחלה ומעט מעט נבדלו ונתרחקו זו מזו, והמלות אשר עתה ארמיות הן היו לפנים עבריות וארמיות יחדו, אלא שעזבה אותן לה"ק והניחתן ללשון ארמית, ולהיותן בלה"ק נושנות ובלתי מורגלות, בחרו בהן המשוררים להוסיף חן למליצותן, וקצת מן החוקרים האחרונים לא הבינו הדבר הזה, ובכל מקום מספרי הקדש אשר מצאו שם מלות ארמיות או מליצה על דרך לשון ארמית מהרו לשפוט כי הס' ההוא או הפרשה ההיא נכתבה בימי גלות בבל "בעת אשר לשון עברית ירדה מכבודה ואפסה משפת דובריה כי נבלה שפתם בארץ בבל אשר שם היו מדברים ל' ארמית;" ולא הבינו כי המליצות הארמיות ראיה על איחור זמן כתיבתן בשהן במליצה פשוטה ובזולת נבואה ושיר, כמו בספרי דניאל עזרא נחמיה ד"ה ואסתר, כי שם ידים מוכיחות כי הכותב לא בחר במלות ובמליצות הארמיות להנעים מליצתו, אלא אחר הרגל לשונו היה הולך, ולשון ארמית היתה שגורה בפיו יותר מלה"ק; אמנם בספרי הנבואה והשיר שלשונם מתוקן בתכלית הצחות ובחכמה נפלאה, מי יאמר ומי יאמין שבבלי דעת יצאו הדברים מתחת יד המליצים והמשוררים הנשגבים, כאילו לא היו בקיאים בלשונם אשר דברו בה מליצותם הנשגבות ושיריהם הנחמדים? ומי יאמר ומי יאמין כי מי שכתב ההלל אמר בשגגה ובאשגרות לישן כל תגמולוהי ע"ד ל' ארמית, במקום תגמוליו; ומי שכתב שיר השירים אמר שלא בכוונה מטתו שלשלמה ע"ד ל' ארמית, וכן שלמה אהיה כעוטיה שהוא מהארמי דילמא או די-למה (עזרא ז' כ"ג), או כי בעל מזמור קל"ט לא ידע לה"ק מפני שאמר כי אין מלה בלשוני, ולא אמר כי אין דבר בלשוני, או כי בעל ספר איוב היה חצי מדבר אשדודית מפני שאמר כתר לי זער ואחוך שהוא מאמר כלו ארמי, או כי בעל שירת הים היה עומד בארץ בבל מפני שאמר רמה בים, וללא אמר השליך? ועיין למטה (י"ז) על תביאמו ותטעמו.

כי גאה גאה. הראשון רפה והשני דגש, כלומר גאה רם ונשא, ומתגאה על כל גאה ורם, ועל כל נשא, ומשפיל רמים ומשפיל גאים.

ד״א כי גאה גאה. גאני וגאתיו, גאני על הים, שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל (שמות יד יט), וגאתיו בשירה.

ד״א כי גאה גאה. במה שאומות העולם מתגאים, בו בדבר מתגאה עליהם, דור הפלגה אמרו פן נפוץ (בראשית יא ד), וכתיב ויפץ ה׳ אותם (שם שם ח), אנשי סדום אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו (איוב כא יד), רצו להשכיח תורת רגל מארצם, דכתיב פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל דלו מאנוש נעו (שם כא ד), וכן ביחזקאל אומר הנה זה היה עון סדום אחותך וגו׳ (יחזקאל טז מט), פרעה נתגאה ואמר מי ה׳, לפיכך סוס ורכבו רמה בים, וכי סוס אחד היה לו, אלא בזמן שהן עושין רצון של מקום הגוים לפניהם כאיש אחד, וכל הסוסים כסוס אחד, וכה״א כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב (דברים כ א).

ד״א סוס ורכבו. מלמד שהסוס קשור ברכבו ורוכבו בסוס.

רמה בים. וכתיב ירה בים (פסוק ד), מלמד שהיו עולין עד למרום, ומורידין לתהום ואינן נפרדין זה מזה.

אז ישיר כו' ברש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה כו'. כי איך בשכל אנושי שכל ישראל יאמרו מלה במלה בלי שינוי וגם איך לומר דברים הכתובים בתורה. וגם אותן שאמרו מקודם המבלי אין קברים כו'. ורק בא הכתוב להגיד כי ע"י שעלה בלבם לומר השירה ורצו באמת בכל לב ונפש לתת להקב"ה שבח ושירה הראויה עלתה להם. וזה עצמו האמונה להאמין כי השי"ת כל יכול ויכול אדם לבוא עד למדריגה עליונה אם רוצה בלב שלם. וזה הרצון נחשב להקב"ה יותר מגוף השירה שהרי עי"ז זכו לומר השירה. וז"ש ישיר אשירה. שהכל על הרצון בלב שלם כנ"ל:

גאה גאה. פי' שכל הגיאות שיש בעולם הכל גאותו ית'. רק שבצדיק ניכר שהוא מהשי"ת. וכל גאות וגדלות שיש לו נותנו להשי"ת. וברשע הגיאות כדי שיפול ויהי' שבח יותר אח"כ להשי"ת. וזה שהבינו בנ"י אחר הישועה איך שנתרבה כבוד ה' ע"י גיאות פרעה שמקודם. וז"ש אמר אויב ארדוף כו'. ומגיאות זה נעשה גיאות השי"ת. וכ"כ בתרגום אתגאי על גותניא וגיאותי' דילי' הוא. פי' כל הגיאותים לבסוף מבררין גיאות השי"ת. וזה גאה גאה שכל הגיאות שבעולם הוא גיאותו ית' בלבד:

(כז ע״ב) משנה. בו ביום דרש ר״ע (שמות טו א) אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ ויאמרו לאמר שאין ת״ל לאמר מה תלמוד לומר לאמר מלמד שהיו בני ישראל עונין שירה אחריו של משה וכו׳:

בּוֹ בַיּוֹם דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא (שמות טו), אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַה' וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר לֵאמֹר, מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל עוֹנִין אַחֲרָיו שֶׁל משֶׁה עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, כְּקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל, לְכָךְ נֶאֱמַר לֵאמֹר. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר, כְּקוֹרִין אֶת שְׁמַע וְלֹא כְקוֹרִין אֶת הַהַלֵּל:

סוס ורכבו רמה בים. סוס מורה על מהירת והתפשטות, ורוכבו מורה על ישוב הדעת שמצמצם את הסוס שלא ירוץ. והנה אומות העולם בעת שרואים חמדת עוה"ז, אין להם כח לצמצם את עצמם רק מתפשטים בכל תאות לבם, ע"כ נאמר קודם סוס ואח"כ רוכבו, שאחר שממלאים כל תאותם ואין להם כח ליותר, אז יחדלו עשות. אבל בהש"י נאמר (חבקוק ג',ח') כי תרכב על סוסך וכו'. ונאמר תחילה תרכב היינו כשהש"י יתן טובה לישראל, קודם שיבא ליד האדם, יצמצם אותה, שלא יקח עד שיראה את הנותן, ואח"כ יתן אותה בכדי שאח"כ יוכל לקחתה בכל רצון לבו. ע"כ נאמר קודם כי תרכב המורה על חשבון וישוב הדעת, ואח"כ סוסך לשון השפעת טובה במהירות.

אז ישיר משה ובני ישראל וכו': נשאלתי בזה למה בשירת הבאר בפרשה חוקת כתיב אז ישיר ישראל ולא כתיב ובני ישראל וכאן שנה הכתוב ובני ישראל וי"ל בזה ע"פ הנ"ל דאיתא בזוה"ק וירא ישראל ישראל סבא שיעקב היה שם ולכך מכנה אותם בשם בני ישראל כי האב היה שם ונגד האב שייך לומר לקרוא להם בנים וק"ל:

אז ישיר משה. איתא במדרש אמר משה באז חטאתי שאמרתי ומאז באתי לדבר אל פרעה הרע לעם הזה באז אני אומר שירה. ולהסביר קצת הכוונה בזה המאמר דמה תיקון הוא זה דהשירה נאמרה באותו תיבה ולשון שאמר מקודם. רק הענין דהנה מי שהוא בצער חלילה והקב"ה עוזרו ומצילו ונותן להקב"ה שבח והודיה על הטובה שעשה לו, יש בזה שני אופנים וחלוקים הם הרבה. אם עיקר שמחתו של האדם ומה שמשבח לשמו יתברך הוא רק עבור טובתו שקיבל והצלתו מהצער הרי לא יוגדל שמחתו יותר מאלו לא היה לו צער מקודם ועיקר שמחתו הוא רק על ההצלה ולא על הצער שמקודם דבו לא ישמח כלל. אבל השירה שאמרו משה וישראל אז לא היה עיקר שמחתם על זה שניצולו מיד המצריים רק עיקר שמחתם היה ע"ז שזכו להיותם הכלי חפץ אשר על ידם נתגדל כבודו יתברך ועל ידי הצלתם ממצריים נתפרסם שמו וכמו שאמרו בהתחלת השירה אשירה לה' כי גאה גאה. וא"כ הרי השירה נאמרה גם על השיעבוד הקדום כמו על הגאולה דאלמלא השיעבוד לא היה מקום להגאולה ושמחו בהשיעבוד הקדום כמו בהגאולה של עתה. וזהו שאמר באז חטאתי דמקודם התרעם על כובד השיעבוד ועכשיו אני אומר שירה באז פירושו דאני אומר השירה גם על אז דהיינו על השיעבוד הקדום כמו על הגאולה של עכשיו, וזהו שאה"כ בתהלים אודך כי עניתני ותהי לי לישועה כי אני נותן לך הודיה על העינוי הקודם דעי"ז באה לי הישועה ונתקדש שמך ברבים על ידי ועל שניהם כאחד אני מודה לך ושניהם כאחד טובים:

אז ישיר משה ובני ישראל וכו' ויאמרו לאמר. יל"ד מלת לאמר מיותר אל מי יאמרו. אכן כבר נתבאר בפנים מעלת הלומד תורה לשמה או מתפלל בכוונה אז כל מצוה שעושה בכוונה הנה הש"י ב"ה כביכול עושה דוגמתו וכמבואר בגמרא אליעזר בני אומר. והנה זהו שאמרו ז"ל מנין שהקב"ה מניח תפלין כי כשאדם מניח תפלין כביכול הש"י עושה דוגמתו. וזה שאמרו בגמ' ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל ומשני אין דכתיב את ה' האמרת וה' האמירך וכו' ע"ש והקשה בספ' פני יהושע מאי פריך וכי קמשתבח קב"ה בשבחייהו דישראל הלא מצינו כמה מקראות מפורשים בתנ"ך שהוא משבח בישראל ולמה לא מביא הפ' ישראל אשר בך אתפאר. אך כוונת הגמ' כמו שבארנו כי שאל ומי קמשתבח קב"ה כו' כוונתו ומי משתבח ע"י שבח ישראל לעשות דוגמתם להניח תפלין דוגמתם ולהשתבח כמו שהם משבחים. וע"ז משני אין דכתיב את ה' האמרת. פי' האמרת לשון אמירה כמו שפי' הרשב"ם ור"ל האמרת פי' כביכול הש"י היה אומר כמו שאתה אומר כנ"ל. וזש"א ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ. ואולם חי אני כביכול החיות שלי ונ"ר הוא ע"י הצדיקים המבקשים שימלא כבוד ה' את כל הארץ וזהו הש"י שונה הדבור מפי האומרו ולכך נאמר כבוד ה' ולא כבודי. וזה ג"כ הרמז במ"ת שנאמר וירד משה אל העם ויאמר אליהם ונאמר מיד וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר למה לא כתיב עליית משה אל ההר קודם לזה כי בלי ספק עלה אל ההר קודם התחלת עשרת הדברות. אך בזה ניחא כי כשירד משה אל העם ולימד אותם מצות הגבלה ומצות פרישה אותם הדברים עצמם שנה הש"י מפיו וזהו וירד משה ויאמר אליהם. וידבר אלהים את כל הדברים האלה שאמר משה לישראל לאמר. לכן הכריחו הש"י ב"ה דוקא לירד שנית אל העם כי זהו ענין ההקדמה ההכרחית למ"ת שהקב"ה שונה ההלכות מפי החכמים וכן כאן בענין השירה כביכול שנה מפיו וזהו לה' לאמר שיאמר כמוהם כנ"ל:

וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה. זהו שאמר הכתוב שירו לה' כי גאה גאה (שמות טו א). למתגאה על גאים. מלך שבחיות ארי. מלך שבבהמות שור. מלך שבעופות נשר. ואדם מתגאה עליהם. ומלך מלכי המלכים מתגאה ומתנשא על כולם. ברוך הוא וברוך שמו. לפיכך היכון כסא כבודו על ארבעה דמיות הללו.

רמה בים רמא בימא (מא"ד בומבירג יוני קוסטנטינא וסביוניטה) ובקצת ספרים שַׁדִּי ולא אדע למה ברחו מלשון העברי אשר הוא לקוח מלשון ארמית; ולמטה במרים גם בדפוס לסבונא רמא בימא.