פירוש על שמות 32:20

ויקח את העגל אשר עשו וגו'. לפי הפשט עשה זה לבזות מעשיהם כי טחן האלוה שלהן והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה שנאמר תזרם כמו דוה צא תאמר לו (ישעיה ל כב) ולפי דעת רז"ל שאמרו נתכוין לבודקם כסוטות והיה זה בסוד אפר הפרה האדומה הנתונה במים חיים וזה הסוד יתבאר במקומו:

ויזר. לְשׁוֹן נִפּוּץ, וְכֵן יְזֹרֶה עַל נָוֵהוּ גָפְרִית (איוב י"ח), וְכֵן כִּי חִנָּם מְזֹרָה הָרָשֶׁת (משלי א'), שֶׁזּוֹרִין בָּהּ דָּגָן וְקִטְנִיּוֹת:

ויזר על פני המים וישק את בני ישראל אחרי שהיה דק לעפר זרקו על פני מי הנחל היורד מן ההר והשקה אותן מאותן המים. ואפשר כי הזהב השרוף שאיננו נתך, אבל הוא שרוף, ונטחן עד אשר דק, כאשר הזכיר ר''א, קל הוא על פני המים, על כן היה צף והשקהו להם. או היה זורה אותו על הנחל מעט מעט, ושואב ומשקה להם טרם ישקע. או שהיה ממעשה הנסים. והנה רצה לבזות מעשיהם, טחן האלוה שלהם והכניסו בבטנם שיוציאוהו ברעי ובצואה, כמו שנאמר (ישעיה ל כב) תזרם כמו דוה צא תאמר לו. ועל דעת רבותינו (ע''ז מד.) עוד נתכוון לבדקם כסוטות וצבתה בטנם ונפלה ירכם, והוא האמת:

ויקח את העגל. י"א כי וישרוף כמו ויתך באש. ואין צורך כי יש דבר שיושם באש עם הזהב ומיד ישרף ויהי' שחור. ולעולם לא ישוב זהב וזה דבר מנוסה ואמת הוא:

ויקח את העגל אשר עשו. לא היה צריך לומר אשר עשו, ואולי כי לצד שהעגל היו בו ב' בחינות לצד ראשו היה דומה לעגל ולצד זנבו היה דומה לחמור כאמור בדבריהם ז''ל (זוהר ח''ב קצ''ב), לזה לא יספיק לומר ויקח העגל לבד שאז יטעה הטועה כי לא שרף אלא צד העגל שבו ולא צד החמור, לזה אמר אשר עשו לרבות כל המעשה אפילו חלק החמור:

ויזר - ויפזר. ויקן מן קנה. ויזר מן זרה. הנה הוא זורה. ואת האש זרה הלאה.

ויקח את העגל. כבר נתבאר כי בזה ששבר את הלוחות לעיני כל ישראל היה מקום למשה לעשות כל מה שלבו חפץ עם העגל:

וישרוף באש: עירב בו נתר או דבר אחר המביא את הזהב לידי קלצינאציון, ואז הוא מתפרד לעפר, עיין ראב"ע ורמבמ"ן וראז'.

וישרוף באש. דרך הזהב להיות ניתך. ור' אברהם אמר שיש דבר שיתנו אותו בזהב ולא יהא ניתך אלא ישרף ולא יהי' זהב לעולם:

כמשפט עיר הנדח' שהן מרובין שמיתתן בסייף. כדכתיב הכה תכה את יושבי העיר ההוא לפי חרב לא כמשפט היתי' שמיתתו בסקילה כדכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה אל שעריך את האיש או את האשה וסקלתם באבנים ומתו:

וישק את בנ"י. עדים בלא התראה במגפה (רש"י מגמ' דיומא) הרא"ם תמה דבמיתה בידי שמים א"צ לעדים דהכל גלוי לפניו ית'. ושפיר אמר בצד"ל שט"ס הוא בגמ' וצ"ל איפכא עדים בלא התראה בהדרוקן לא עדים ולא התראה במגפה, וכ"ה במכילתא:

וישם את בני ישראל. [ולמה כן, תני] נתכוין היה לבודקן כסוטות ^לזעל אלה שלא היו עדים והתראה על עבודתם את העגל שתו מן המים וצבו בטניהם ומתו. .
(ע"ז מ"ד א׳)

נתכוון לבדקן כסוטות כו'. והטעם שבדק אותם כסוטה הוא כי הזונה אחר הע"א הוא כאשה המזנה תחת בעלה כמו שאמרו במדרש והביאו רש"י בשיר השירים בפסוק שני שדיך מ"ה בדק אותם כסוטות וק"ל:

ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש. כדי לבער הרע מקרבם. וישרוף באש. לפי שהעגל הוא דוגמת יצר הרע והוא מעול וחומץ. כחומץ לשינים וכשאור שמעפש העיסה. ודין חמץ בפסח לדעת רבי יהודה הוא בשריפה. ולכן אמר בכאן וישרוף באש. ולפי שלדעת רבנן מפרר וזורה לרוח או מטיל לים. אמר בכאן ויטחון עד אשר דק ויזר על פני המים. כי זהו מפרר וזורה לרוח או מטיל על פני המים. ואמר וישק את בני ישראל. להודיעם איך האלהים אשר בחרו הבל הוא מעשה תעתועים. והוא דבר ניגר ונפסד כמו מאכל ומשתה שנעשה ממנו מי רגלים. והוא כעין צא תאמר לו. וכן נתכוון לבודקן כסוטות. ולכן וישק את בני ישראל. בענין שרבים מתו בהדרוקן:

ויקח, העסק הראשון שעסק היה לבטל הע"ז, שבזה שלא עמדו נגדו נגלה שרוב ישראל לא היה דעתם נוחה מזה, ולבל יאמרו שיש בו אלהות החזירו לארבעה יסודותיו הפשוטים, אז שרף אותו באש, וכבר בארו חכמי לב שנמצאה בכמיאה אופן להפך הזהב שיהיה דק כעפר ע"י מלח טרטר"י עם גפרות, א' נייטר"ו. ויטחן עד אשר דק, להשיבו ליסוד העפר, כי מכסין בעפרות זהב שדינו כעפר, ויזר על ידי הרוח על פני המים, הרי אש עפר רוח מים, וישק את בני ישראל לבדקן כסוטות כי ע"ז נמשלה לזנות, שישראל דומים כאשת איש, שהם מאורשים לה' והעבודה לאל אחר דומה כאשה מזנה תחת בעלה, ולכן אלה שלא היו בם עדים והתראה נבדקו בעפר העגל, ואלה שהיה עליהם עדים לא נבדקו כפי הדין שאם יש עד אחד שזנתה אינה שותה:

ויקח את העגל אשר עשו וישרוף כאש ויטחן עד אשר דק. לא נתכוין משה רבינו אלא לבודקן כסוטות.

וישק וכו׳ עיר הנדחת וכו׳ קשיא לי דבפ״ה דיומא דף ע״ו פיר״שי שנדונו בסייף לפי שעדיין לא נתפרשו להן ארבע מיתות בית דין ונדונו במיתת בני נח שכל מיתתן בסייף ע״כ ואמאי לא פי׳ כדפי׳ הכא שנדונו כדין עיר הנדחת ותו קשיא לי דאם איתא דאכתי הוה להו דין בני נח היכי קאמר הכא רש״י עדים בלא התראה במגפה והלא כיון שדינם כב״נ הרי ב״נ א״צ התראה והיו יכולים לדונם בסייף ונ״ל דחדא מתרצה בחברתה דהתם פליגי רב ולוי באלו הג׳ מיתות חד אמר כדפי״רשי הכא ואידך אמר זובח וקיטר בסייף גפף ונשק במגפה שמח בלבו בהדרוקן ולאידך מ״ד הוא דפיר״שי שנדונו בדין ב״נ משום דלדידיה צ״ל שכל מי שזיבה וקיטר נהרג בסייף אפי׳ בלא התראה דאל״כ להך סברא נמצא שלא פורש מה נעשה בדינו של מי שזובח וקיטר בלא התראה. נמצא דצ״ל להך סברא שנדונו כדין בני נח. ורש״י הכא פי׳ כאידך מ״ד. ונר׳ דקמיפלגי להיות דאף על גב שכבר ניתנו להם העשרת הדברות מ״מ עדיין לא ניתנה להם כל התורה ולכך איכא מ״ד דאכתי לא יצאו מכלל ב״נ ואיכא מ״ד יצאו. ומ״מ לפיר״שי דהכא צריך לומר דלא נמצאו שם בין החוטאים בעדים והתראה רובו של שום שבט דא״כ לא היה דינם בסייף אלא בסקילה כדאיתא בפ״ק דסנהדרין וכ״פ הרמ״בם בה׳ ע״א שדין עיר הנדחת אינו אלא ממאה עד רובו של שבט אבל הודח רובו של שבט נדונים כיחידים כסקילה וע״מש בס״ד בפר׳ בלק גבי והוקע אותם:

וישק את בני ישראל. בג' מיתות נדונו עדים והתראה וסייף כמשפט עיר הנדחת. שהם מרבים. ולא נראה כי מה שייך כאן משפט עיר הנדחת. ועוד אם באת לומר כן אם כן יהיה ממונם אבד. לכך נראה לפרש שנדונו בסייף כדין בני נח שדינם בסייף כדאמר בסנהדרין:

וישק. פירש"י בשלשה מיתות נידונו עדים והתראה בסייף כדין עיר הנדחת שהן מרובין. וקשה א"כ יהא ממונם אבד וי"ל שנדונו בסייף כדין בני נח דאמרינן בסנהדרין שדינן בסייף:

וישק את בני ישראל. לפי הפשט שלא נתכוון משה להשקותם אלא לפזרו ולאבדו אלא משנתנו במים על כרחך שותין אותו שאי אפשר להם שלא ישתו מן המים ומתו כך על כרחם נראין כשותין אותו לכך הוא אומר וישק את בני ישראל אבל רבות' אמרו שנתכוון לבודקן כסוטות לתשובת מינין שמלעיגין על אותה שתייה אמר להם בכאן רמז אלהים שאוכלין ושותין אותו אין בו ממש והם אוכלים בשר תרפותם והם שותים דמו בכל שנה:

וישרף באש יש דבר שיותן באש עם הזהב ומיד שישרף הזהב יהיה שחור לעולם ולא ישוב להיות עוד זהב.

ויקח את העגל כו'. והנה ראוי לתת טעם אל השרפה הזאת כי הלא יותר בקלות יטחן הזהב טרם ישרף במו אש. אך רצה להורות להם בל יעלה על רוחם כי כח שר האש מלמעלה בו שעל כן בהשליך הזהב באש יצא העגל ההוא ע"כ שרפו באש ודכאו ואחרי כן ויטחן כו' ואפי' כזהב הניתך באש בלתי נוח ליטחן לא היה כי אף עזר טבעי לא עזרתו האש כי אם שנטחן עוד כיון להורות להם כי תחת אשר חשבו כי זה יועילם אדרבה עון אשר חטאו בעשותם אותו הוא ישבר כל הד' יסודתם אשר נבנו מהם ועל כן עשה בו ענין ד' יסודות כנגד יסוד האש וישרוף באש וכנגד יסוד העפר ויטחן עד אשר דק כעפר ומה גם במה שידענו (חולין דף פ"ח) כי טחינת זהב כשר לכסוי הדם שנקרא עפר שנאמר ועפרות זהב לו וכנגד יסוד הרוח ויזר לרוח ולעומת יסוד המים היה על פני המים ואז וישק מהם כו' ויטול מארה בכל ד' יסודותיה ויבקעו ומתו:

וישרוף באש. פירש הרב״ע ז״ל דיש דבר שמשימים עם הזהב ונעשה פחם ולא יחזור זהב עוד וכן כתב הרב חזקוני וגם הרמב״ן ז״ל הסכים בפירושו לזה. ואפשר דמרע״ה לא הוצרך להניח אותו דבר. דכיון דכבר יש מציאות זה בעולם נעשה ע״י משה רע״ה על דרך מה שפירשו המפרשים בההיא דתעניות דאמר רחב״ד מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק דאינו נחשב נס כיון שהדבר יש בעולם:

"...וישרף באש" (את העגל). רק עתה תמהתי על זה, שהרי זהב לא נשרף כי אם נתך, ואחר כך ראיתי שכבר ראב"ע שואל כך, אך תשובתו קצת קשה, וזו לשונו: ויקח את העגל, יש אומרים כי "וישרוף", כמו ויתך באש (שהרי זהב באש הופך לגוש של מתכת ואינו נשרף). ואין צורך, כי יש דבר (חומר כימי) שיושם באש עם הזהב, ומיד ישרף ויהיה שחור, ולעולם לא ישוב זהב. וזה דבר מנוסה ואמת הוא. ע"כ. וראה "דעת מקרא" שמלת "וישרף" באה גם במשמעות של השחתת צורה. והרב עמנואל זרביב שי' (אותו שאלתי בקידוש בבר־המצוה של ישי שפרן שי') ביקש לומר שרצה הכתוב להראות כי משה רבנו ע"ה עשה מעשה המביע את היחס המבטל כלפי צורת העגל, וכששאלתיו שתכלית זו מושגת על ידי הטחינה, השיב שתהליך השריפה מהיר יותר, והטחינה באה רק כדי שיוכל להשקות את ישראל באבקתו של העגל. (פ' כי תשא תשס"ה)

וישק את בני ישראל. נִתְכַּוֵּן לְבָדְקָן כְּסוֹטוֹת; שָׁלֹשׁ מִיתוֹת נִדּוֹנוּ שָׁם, אִם יֵשׁ עֵדִים וְהַתְרָאָה בְּסַיִף – כְּמִשְׁפַּט אַנְשֵׁי עִיר הַנִּדַּחַת שֶׁהֵן מְרֻבִּין – עֵדִים בְּלֹא הַתְרָאָה בְּמַגֵּפָה, שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם, לֹא עֵדִים וְלֹא הַתְרָאָה בְּהִדְרוֹקָן, שֶׁבְּדָקוּם הַמַּיִם וְצָבוּ בִטְנֵיהֶם (יומא ס"ו):

ויזר על פני המים. הם מי נחל יורד מן ההר וצוה שישתו כל ישראל מאלה המים. וזה הי' כמו ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים. והנה המים חדשו אות בעובדי העגל בפניהם או שצבתה בטנם. כי לולי זה איך הבינו בני לוי עובדי העגל מי היו. וכבר אמרנו כי היו מעטים שהיתה מחשבתם רעים ומחשבת הכל לטובה היתה כפי סברתם:

וישק את בני ישראל - בדקן כסוטות.

וישק את בני ישראל. לא שהשקה כמשמעו את כל ישראל אלא במה שפזרם על פני הנחל היורד מן ההר ומשם היו שותים כל ישראל שאע״ג שהיה הבאר אצלם כבר נתבאר בפ׳ חקת כ״א י״ט שהבאר עצמו ירד לנחליאל כדרך המים להיות נמשך למים אחרים וממילא השקה את ב״י. ולפי דעת חז״ל נבדקו בזה מי שהיה ראוי לזה העונש:

ע"פ המים. עיין מכדרשב"י (משפטים קי"ג ב') מאין היה לו מים, דהא בההיא מדבר לא הוו מיא דכתיב לא מקום זרע וגו' ומים אין לשתות. ואי תימא לבירא דמרים ארמי לי'. ח"ו דתמן שדי משה דוכרנא בישא דא למשתי לבתר, ותו דעד כען לא הוו להו בירא עד דאתו למדבר מתנה, דכתיב באר חפרוה שרים וגו' וממדבר מתנה, מתמן ירתו בירא, וע"ש רעיון נשגב בזה:

כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין כו'. כלומר שמיתתן בסייף ולא בסקילה כיחיד העובד שמיתתו בסקילה:

עוד ירצה על דרך אומרו (ירמי' כ') תיסרך רעתך, ותמוגנו וגו', (ישעי' ס''ד) כי החטא בעצמו הוא יפרע מעושהו, כי אחיזת הרע היא עצמו תאבד אוהביה ושונאי הקדושה, והוא אומרו אשר עשו וגו' וישק את בני ישראל, ודבר זה יהיה לבן דעת לפקוח עינים עורות לשנוא בחינת הרע ולאהוב מדרגת הקדושה אהבת הטוב במה שהוא טוב.

ויזר על פני המים. פיזר את אפרו על פני המים, כענין שנאמר ואזרם במזרה לכל רוח (ירמיה טו ז), כי היו״ד אינו עיקר מן המלה.

וישק את בני ישראל לפי הפשט לא נתכון להשקותן אלא לפזר זהב העגל ולבטלו מן העולם אבל כששתו מן המים שנפזר בו נראה כאילו שתוהו וראיה לדבר שהרי כתיב בפרשת עקב ואכות אותו טחון ולא כתיב ואשק את בנ״‎י.

רש"י ד"ה וישק את בני ישראל, ...אם יש עדים והתראה - בסייף, כמשפט אנשי עיר הנדחת שהן מרובין וכו'. ולא ידעתי, מה בא לשון "שהן מרובין" להוסיף כאן. כלום היות החוטאים מרובים משנה את דרך הענשתם. וראה "שפתי חכמים" (אות מ) שסקילה שייכת ביחיד העובד עבודה־זרה שמיתתו בסקילה, שנאמר: "וסקלתם באבנים ומתו" (דברים יז, ה), אבל אנשי עיר הנדחת, מיתתן בסייף, שנאמר: "הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב" (שם יג, טז). (פ' כי תשא תשנ"ד)

עוד אולי שיכוין לרמוז אל בחינת הרע שעשו ב' המכשפים שבאמצעותו יצא העגל והיה מדבר ואמר אלה אלהיך, שגם אותה לקח, כי לצד בחינת שליטת הקדושה בקליפה יוצדק לומר לשון לקיחה שישלוט עליו לבל יפנה מלפניו עד עשות בו כטוב בעיניו, והנה לפניך מעשה אנשי כנסת הגדולה (יומא ס''ט:) אשר לקחו יצרא דעבודה זרה וגם דעבירה ורצו לאבדו, ומזה תשכיל כי כמו כן ישלוט משה בכיוצא בזה ללקחו ולבערו באש אוכלתו, והוא אומרו וישרוף באש שיותר יוצדק לומר לשון שריפה בבחינת רוח רעה שבתוך העגל מלומר כפשט הכתוב שהוא על גוף העגל שהוא הזהב כי לא ישרף הזהב באש אם לא שתאמר מעשה נסים או על ידי אמצעי אבל בחינת רוח הרעה שבו יותר יוצדק שריפה, והוא סוד (ישעי' י''א) וברוח שפתיו ימית רשע:

שם. ...לא עדים ולא התראה - בהדרוקן שבדקום המים וצבו בטניהם. ע"כ. והוא לשון הגמרא (יומא פו ע"ב). מסתבר שהדרוקן זה הוא יוונית (Hidor ביוונית פירושו מים), ואכן מתרגם־מבאר ר' עדין שטיינזלץ שי' - מחלה שבה מתנפח הגוף בשל הצטברות מים בו. (פ' כי תשא תשנ"ה)