פירוש על שמות 34:1

פסל לך. הֶרְאָהוּ מַחְצַב סַנְפִּירִינוֹן מִתּוֹךְ אָהֳלוֹ וְאָמַר לוֹ הַפְּסֹלֶת יִהְיֶה שֶׁלְּךָ; מִשָּׁם נִתְעַשֵּׁר מֹשֶׁה הַרְבֵּה (תנחומא):

ויאמר. פסל לך. כמו לך לך. ואתה קח לך:

ויאמר וגו׳. הגיע׳ השעה לשני דברים אלו גם לכתיבת לוחות שניות. גם להראות ולהודיע למשה עת רצון:

פסל לך. הסמ"ך בקמץ לבד והוא חטוף:

פסל לך. ענין ארבעת פסוקים אלה היה בסוף ארבעים יום האמצעיים, כי אז נצטוה לפסול הלוחות, וכאשר עשה משה מה שנצטוה עלה אל ההר ונשתהה שם ארבעים יום שניים, בם האריך בתפלות ותחנונים, אמר כל מה שנאמר למעלה (ל"ג י"ב) בפרשת ראה אתה אמר אלי וגו' עד גמירא, וביהכ"פ השיג מבוקשו, וע"ז אמר כאן (פ"ה) וירד ה' בענן וגו', ואין מוקדם ומאוחר בתורה, כמ"ש לעיל בשם הגר"א:

פסל לך. א"ר חמא בר חנינא, לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות, שנאמר פסל לך – פסולתן שלך יהא ^אאולי צ"ל מפסילתן ביו"ד, ור"ל ממה שנפסל ונחצב מהחללים של האותיות, והלוחות היו מאבנים טובות. והנה הלשון לא העשיר משה מורה דדבר ידוע שהיה עשיר, ולכאורה אינו מבואר בשום מקום שהיה עשיר, דמ"ש בעלמא אין הנבואה חלה אלא על עשיר כמשה, זה גופא ילפינן מהא דהעשיר מפסילתן של לחות, וצ"ל דסמך על מ"ש במדרשים ובירושלמי בכורים פ"ג ה"ג שהיו פריצי הדור אימרים דהעשיר משה מממונו של ישראל, ודרשו כן על הפסוק והביטו אחרי משה, הרי מבואר שהיה עשיר.
אך צ"ע לפי מ"ד אין הנבואה חלה אלא על עשיר, א"כ הלא גם קודם פסילת הלחות היה עשיר, שהרי כבר היה נביא משכבר הימים, ואפשר לומר דלזה כיון רש"י בפסוק זה שכתב שנתעשר הרבה, ולכאורה המלה הרבה מיותרת היא וגם אינה מוכרחת, אך לפי מה שהערנו דגם קודם לזה היה עשיר א"כ צ"ל דמפסולת הלחות נתעשר הרבה, ודו"ק. .
(נדרים ל"ח א׳)

פסל לך, הלוחות הראשונים היו מעשה ידי יוצר, ואחז"ל שאלמלא נשתברו היו למדין ולא שכחין שהרמז שרמזו הלוחות על מכתב אלהים החרות על לוח לבם ועל כלי המחשבה והעיון היה חרות בענין אלהי כי הם נעשו כמלאכי מרום, והרוחניות גבר על החומריות ולוחות הלב היו לוחות אבן שאין כתבם וכמ"ש לעתיד לבא נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה (ירמיהו ל״א:ל״ג), ע"כ גם האבן שעליו נחרתו הדברות היו מעשה אלהים, אולם אחר חטא העגל שבו לענין החומריי והיו גם הלוחות מעשה ידי בו"ד לבד המכתב היה אלהי, ובכ"ז צוה שמשה יפסלם באשר הוא איש האלהים, וע"כ אמר פסל לך משלך ולא משל צבור כמ"ש ביומא (דף ג) שבזה יזמינם אל הקדושה ובגוף הקדושה לכ"ע הזמנה מלתא היא, ואמר אשר שברת שאחר שאתה שברת אותם אתה מחויב להעמיד אחרים תחתיהם כמ"ש במדרש במשל השושבין שקרע את הכתובה:

ויאמר ה׳ אל משה פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים. כיון שאמר משה רבינו ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי (שמות לג יב), וכבר נשתברו הלוחות הראשונים, לכך היה אומר משה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שהרי בימי יהושע כתיב הנה ארון הברית אדון כל הארץ עובר לפניכם בירדן (יהושע ג יא), לכך נאמר פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים, זה היה מעשה בראש חודש אלול, כי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וארבעים יום התנפל משה רבינו בתפלה על מחילת מעשה העגל, וארבעים יום עשה בקבלת לוחות האחרונות, מצינו שביום הכפורים ניתנו לוחות האחרונות, וקבעו הקדוש ב״ה יום מחילה וסליחה בכל שנה ושנה, לפיכך נהגו לתקוע שופר בר״ח אלול, על שם התחלת לוחות האחרונות, שהכריז משה רבינו, כי הוא עלה על הר סיני שלא יחזרו ישראל לסיאורן כבתחלה.

פסל לך הראהו וכו׳ בירוש׳ פ״ה דשקלים איתמר אר״ח בר חנינא מפסולת לוחות העשיר משה שנאמר פסל לך שיהא הפסולת שלך אמר רבי חנין מחצב אבנים טובות ומרגליות גילה הק״בה למשה בתוך אהלו ומשם העשיר משה שנאמר והביטו וכו׳ עד באו האהלה ע״כ. משמע דהנך תרי אמוראי פליגי דלר׳ חמא לא נתגלה לו שום מחצב כלל באהלו רק הקדוש ברוך הוא נתן לו חתיכת סנפירינון וא״ל פסל והפסולת יהא שלך ומאותו הפסולת לבד העשיר והיינו דדריש מפסל לך שאילו היה שם מחצב אבנים טובות מה צורך לאותו הפסולת הרי במחצב איכא טובא. ולר׳ חנין אה״נ שהיה המחצב ונמצא שלא נתעשר מהפסולת של לוחות כלל אלא מהמחצב של אבנים טובות ומפיק ליה מוהביטו וכו׳ עד באו האהלה וקרא דפסל לך צ״ל דמוקי ליה ר׳ חנין לדרשה אחריתי. ומצי׳ למימר דאיהו דריש ליה לההיא דכתב רש״י לקמן בסמוך אתה שברת הראשונות אתה פסל לך אחרות. ובזה מתיישב דבגמ׳ דידן בנדרים פ׳ אין בין המודר דף ל״ח אי׳ אר״ח ב״ח לא העשיר משה אלא מפסולתן של לחות שנאמר פסל לך ואיכא למידק אמאי מייתי לה בל׳ שלילה לא העשיר אלא וכו׳ לימא מפסולת של לוחות העשיר משה אלא מוכח כדאמרן דאתא לאפוקי המחצב דרבי חנין והיינו דקאמר לא העשיר משה אלא מפסולת וכו׳ כלו׳ ותו לא מידי. ומעתה ק׳ על רבינו תרתי חדא במאי דקאמר הראהו מחצב של סנפרינון מתוך אהלו וא״ל הפסולת וכו׳ הרי כאן דמזכי שטרא לבי תרי דל״רח ב״ח דקאמר שנתעשר מהפסולת לא היה שם מחצב באהלו כלל ולרבי חנין דקאמר מחצב לא נתעשר מהפסולת אלא מהמחצב ותו ק׳ דהואיל ודריש קרא דפסל לך לומר הפסולת שלך היכי מצי למדרש נמי לאידך דלקמן אתה שברת וכו׳ ומסיים בה לכך נאמר פסל לך והא אפיקתיה לכדלעיל והול״ל ד״א. ושמא משמע ליה לרבינו ז״ל דמדלא קאמר בירוש׳ ורבי חנין אומר אלא אמר ר׳ חנין דמוכח דלא פליגי כדלעיל אלא ר׳ חנין לפרושי אתא מהיכן בא לידו של משה הסנפרינון לעשות הלוחות דלא מסתבר לומר שירד לו מן השמים לכך קאמר שגילה לו הקב״ה המחצב בתוך אהלו. ומיהו לאו למימרא דלא פליגי כלל דבהא מיהא פליגי דר״ח ב״ח סבר דאף על גב שנתגלה לו מחצב גדול מ״מ לא לקח לעצמו אלא הפסולת דסבר מדקאמר לו רחמנא הפסולת יהא שלך איכא למשמע למעוטי אידך ורבי חנין סבר לעולם לקח הכל דקא״ל הפסולת שלך לאו למעוטי אידך אתא אלא לשרויי ליה הפסולת גופיה אצטריך דס״דא אית ביה משום מעילה קמ״ל אבל לעולם שנתעשר מכל המחצב. ומ״מ הואיל ולתרווייהו היה שם מחצב באהלו ולתרווייהו נמי דרשי׳ פסל לך לומר הפסולת יהא שלך מש״ה אמרו בירוש׳ אמר רבי חנין ולא רבי חנין אומר. ולפי האמור נמי א״ש מאי דדייקי מש״ס דידן דקאמר לא העשיר אלא מהפסולת למעוטי כל השאר שבמחצב שלא לקח כלום אלא מאי דשרי ליה רחמנא להדיא. והשתא סלקי שפיר דברי רש״י ושפיר מצי׳ למימר דכ״ע נמי דרשי ליה לאידך דלקמן אתה שברת וכו׳ ותרתי שמעינן מינה חדא מפסל וחדא מלך:

ויאמר ה׳‎ אל משה פסל לך בליל כ״‎ט באב נאמר לו.

ויאמר ה' אל משה פסל לך כו'. ההערות וייתורים שבכתובים נכרים למבין כי טרם יודיעו דרכיו אשר שאל שהם י"ג מדותיו צוה לעשות לו הכנה לכך וצוהו לפסול שני לוחות אבנים ויעלם השמים ושם על ידי זה ישמיעהו את דבריו ויתכן שיעור הכתוב לפ"ז הנה אמרתי לך והיה בעבור כבודי שמורה כי אני מעותד לעבור ואז מדי עוברי ע"פ דרכי ושמתיך כו' שאם לא כן מהראוי יאמר הנה יעבור כבודי ושמתיך אך הוא שבעבור כבודי על דבר אחר אעשה זאת שושמתיך כו' ע"כ פירש ואמר פסל לך כו' כי אז תהיה הירידה להר סיני ואז יעבור כבודו כמבואר בכתובים ולהורות לו שלא היה מרחיק הזמן ע"כ אמר למעלה הנה מקום כו' כי אומרו הנה הוא כי הדבר מוכן ומזומן ע"כ פסל לך כו' כלו' עתה בלי איחור וביאור הכתוב שאמר לו הקב"ה פסל לך כלו' להנאתך ולמעלת גדולתך ומה היא ההנאה זו שוכתבתי על הלוחות הנעשות על ידך עם היותך בעל חומר ואין לך שלמות ואושר גדול מזה לייחד הקב"ה פעולה נעשי' על ידו ממש כביכו"ל בדבר שהוא מעשה ידי אדם ובא להגזים ולפרש מה הוא גודל היתרון הזה והוא כי וכתבתי כו' כלומר מה שאכתוב אינו מה שהוא עתה בשברי לוחות אף שהיו שם כל האותיות חקוקות ורשומות אלא מה שהיו מתחלה בראשונות אשר שברתו לא במה שאחר השיבור והוא כי בראשונות היתה רוחניות גדולה באותיותיהן ואותו הרוחניות הוא מה שפרח ונסתלק כמ"ש ז"ל (ש"ר פ' מ"ו) שראה אותיות פורחות באויר ואמר כי אשר היו מאז ברוחניותן כך אכתבם באופן שלא חסרו מהראשונות רק מה שאין גם הלוחות מעשה אלקים:

שני לחת אבנים. לחת אבנים גימטריא ישראל כי ישראל והתורה עלו במחשבה וקדמו ולא נברא זה אלא לזה. רבינו אפרים ז״ל בפירושו כ״י. ואני בעניי נראה לפק״ד לרמוז על דרך להבדיל רובי רבבות מ״ש בירושלמי סוף ברכות. חד ארכון דשמיה אלכסנדרוס הוה קאים ודאין חד לסטים א״ל מה שמך א״ל אלכסנדר אמר אלכסנדרוס פני לאלכסנדר ואמרו שם ומה מי ששמו בשם ב״ו ניצול מי שתולה בטחונו בהקב״ה עאכ״ו הה״ד כל הנקרא בשם ה׳ ימלט עכ״ד הירושלמי. וידוע מהזהר הקדוש ומכתבי רבינו האר״י זצ״ל שם ישראל היכן רומז. וזה רמז שכיפר להם מה שחטאו ונותן להם לחת אבנים בעבור שנקראו ישראל. גם כתבנו במ״א דר״ת עשר ספירות בגימטריא ישראל וא״ש כי לחת אבנים בגימטריא ישראל כי בשם ישראל יחנ״ה לזכותם בכל. גם רמז פסל ל״ך בזכותך. שני לחת אבנים ר״ת אשל בזכות אברהם אשל אברהם. ס״ת יו״ד תם יו״ד רמז ליצחק תם יעקב דבזכות האבות ומשה זכו לזה ולפי האמור לעיל א״ש רמז שכתב רבינו אפרים ז״ל ראה ראיתי את עני עמי ר״ת גימטריא ישראל והרי הוא כמבואר:

"...שני לחת אבנים כראשנים" וגו'. כלום אפשר לבן תמותה לעשות דבר כמו - כ"ף־הדמיון - שעשהו הקב"ה? והנה הכתוב מעיד "ויפסל שני לחת אבנים כראשנים" (פסוק ד). (פ' כי תשא תשנ"ה) וראה ראב"ע שהכוונה - כמדתם של לוחות ראשונים. וב"דעת סופרים" לפסוק ד כתב: משה הצליח לפסול את הלוחות כדוגמת הראשונות, אף שבודאי היו רק "כראשונות" - דומות להם ולא כמותם ממש.

פסל לך. אַתָּה שִׁבַּרְתָּ הָרִאשׁוֹנוֹת, אַתָּה פְּסָל לְךָ אֲחֵרוֹת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת, מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אֹמַר לוֹ עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ; בָּדַק הַמֶּלֶךְ וּמָצָא שֶׁלֹּא הָיָה הַקִּלְקוּל אֶלָּא מִן הַשְּׁפָחוֹת, נִתְרַצָּה לָהּ, אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁנִּקְרְעָה הָרִאשׁוֹנָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ אַתָּה קְנֵה לָהּ נְיָר אַחֵר וַאֲנִי אֶכְתֹּב לָהּ בִּכְתָב יָדִי; כֵּן הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּבָּ"ה, הַשְּׁפָחוֹת אֵלּוּ עֵרֶב רַב, וְהַשּׁוֹשְׁבִין זֶה מֹשֶׁה, אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר פְּסָל לְךָ (שם):

וכתבתי על הלחת את הדברים. כבר נדרש ע״ז דברים הדברים את הדברים. אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש. ביאר הענין. יש להקדים מש״כ הראב״ע בשם גאון ז״ל דלוחות שניות מכובדים מן הראשונים. והראב״ע כתב ע״ז ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. אבל דברי גאון לאו דברי ריק הן ובחזית איתא שמאלו תחת לראשי אלו לוחות הראשונים וימינו תחבקני לוחות השניים. והכי איתא ג״כ בש״ר פמ״ז הה״ד טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך לטובתו של משה נתענה ק״ך יום כו׳ אמר הקב״ה נצטערת חייך שאין אתה מפסיד. בלוחות הראשונות לא היה אלא עשרת הדברות ועכשיו שנצטערת אני נותן לך מדרש הלכות ואגדות כו׳ ועי׳ מש״כ בס׳ דברים י׳ א׳. והכוונה בכ״ז דבלוחות הראשונות לא ניתן כח החידוש אלא מה שקיבל משה דיוקי המקראות והלכות היוצא מזה אבל לא לחדש דבר הלכה ע״י י״ג מדות וכדומה הויות התלמוד. ולא הי׳ תורה שבע״פ אלא דברים המקובלים מפי משה ומה שלא היה מקובל היו מדמים מילתא למילתא. אבל בלוחות השניות ניתן כח לכל תלמיד ותיק לחדש הלכה ע״פ המדות והתלמוד אלא שמתחלה לא עסקו בזה אלא משה וזרעו. ובערבות מואב הוכיח משה לישראל שיקבלו זה הדרך כמו שיבואר ריש ס׳ דברים. וכ״ז היה העגל סיבה לזה שנגזר וביום פקדי ופקדתי וגו׳ ומש״ה הגיע בגזרת מרגלים גלות ופזור בארצות. והיא סיבה מכרחת לפלפולה ש״ת מצד שני טעמים היינו מצד שמירת האומה ומצד שמירת ההוראה בישראל כמו שביארנו לעיל ס״פ בא ובריש ס׳ דברים. ומזה הטעם עצמו צוה הקב״ה שיהיה הלוחות השניים בפיסול ידי משה לא משום שלא זכו למעשה אלהים אלא להורות דהלכה המתחדשת בכח לוחות הללו היא השתתפות עמל האדם בסיעתא דשמיא כמו עצם הלוחות שהיה מעשה משה וכתיבת הקב״ה. וע״ע להלן מקרא כ״ז שגם בכתיבה הי׳ השתתפות משה. והיינו מה שאמרו חז״ל דאפי׳ מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הי׳ בלוחות. והכונה שבכח לוחות השניות היה נכלל הכל . וכ״ז דברי גאון. דבזה הפרט הי׳ לוחות שניות מכובדים מן הראשונות. דאע״ג שקדושת הראשונים היתה נעלה מהם וממילא אלו לא נשברו היו נוח להגיע להוראה ע״י סברא ודמוי מילתא למילתא יותר מכאשר נשברו. אבל כאשר נתקלקלנו והננו נצרכים להיות יגעים ולשנן חרבה ש״ת לזה מסוגל יותר לוחות אחרונות וכדומה לזה היו אח״כ שני התלמודים. דהירושלמי קדושתו רבה מהבבלי באשר נעשה ע״י אמוראי קמאי וכמאמר רבא בשבת דקל״ד אנא בהדי תרגימנא דסבי ל״ל. הרי הודה שקדושת הראשונים יותר לכוין את האמת. וגם כי קדושת א״י הי׳ מועיל מ״מ הרי ידענו דכח תלמוד בבלי מכובד מהירו׳. ואע״ג שנקרא בסנהדרין דכ״ז במחשכים הושיבני זה תלמוד בבלי מ״מ אינו לגנאי ח״ו אלא כחה הנפלא להאיר הלכה אפי׳ במחשכים היינו בבבל וחו״ל שאין בה אור אה״ק ולולי כח התלמוד בבלי לא הגענו לאור ההוראה שם. ומעין זה בבחינה עליונה היה הבדל בין לוחות ראשונות לאחרונות. ועי׳ בס׳ דברים ד׳ י״ד:

את הדברים. בס"ס הקדמא בה"א לא באל"ף של את:

פסל לך. הראהו מחצב (רש"י) אם כן יהי' לשון פסל ענין חציבה שהיא הגזירה והחתיכה ממקורו (אויסהויען) ויתכן שכולל גם עשייתו אותם חלק וישר (בעהויען) כי הברזל המחודד שמוליכין ומביאין אותו על הלוח להחליקו נקרא מפסלת במשנה (כלים פי"ג מ"ד):

אשר שברת. אמר לו הקב"ה למשה, אשר שברת – יישר כחך ששברת, מלמד שהסכים הקב"ה על ששבר את הלחות ^בפירש"י אשר לשון אישור וחיזוק, עכ"ל, ובכ"ז אינו מבואר מה הכריח להגמרא להוציא המלה אשר מפשטה, וי"ל משום דע"פ נמוס ודרך ארץ בנוהג שבעולם כשעושה אדם בכעסו או בהחפזו דבר שלא כהוגן אין ראוי להזכירו מעשה זו, כי זה לו לעגמת נפש ובושת פנים, ולפי"ז אי ס"ד דלא הסכים הקב"ה לדעת משה ששיבר את הלחות לא הו"ל כאן בזכרו את ענין הלחות הראשונות להוסיף המלות אשר שברת, אחרי כי תעגם נפשו מזה, ובפרט כי אין מלות אלה מוכרחות לענין, והול"ל כשני לחות הראשונות ותו לא, ומדזכר דריש שאדרבה בזה הודה לו על מעשי השבירה ועוד אמר לו יישר כחך. וע"ע השייך לדרשה זו מש"כ בארוכה בפ' עקב בדרשה כזו (י' ב'), יעו"ש. .
(שבת פ"ז א׳)

וכתבת על הלוחות את הדברים אשר היו. את לרבות למען ייטב לך, לפי שבלוחות הראשונות לא היה כתוב בהן ט׳, עד שנכתב בלוחות האחרונות, לכן נאמר את הדברים.

וטעם כראשונים. כמדתם. אמר הגאון כי השניים נכבדים מהראשונים כי השניים נתנו ביום קדש וביום הכפורים ולא כן הראשונים. כי הם ירדו ביום י"ז בתמוז וביום חול. ויש עם השניים זכר שלש בריתות ובשניי' כתוב ולמען ייטב לך. והראשונים נשתברו ואלה כדברי חלום לא מעלין ולא מורידין. כי מכתב אלהים היו שניהם ועוד כי הראשונים הם מעשה אלהים. והשניים מעשה משה:

ומאי דמסיים רש״י משם נתעשר משה הרבה. ראיתי בש״ח שכתב בשם הד״ד וז״ל פי׳ הא אמרי׳ אין השכינה שורה אלא על עשיר וכו׳ משמע שהיה עשיר לכן הוסיף מלת הרבה עכ״ל ואחרי בקשת המחילה הראויה תמיהא לי טובא דמלבד דמלישנא דגמ׳ דלעיל מוכח איפכא דלא העשיר אלא מהפסולת של לוחות. וההיא גופה דאין השכינה שורה אלא על עשיר מהך גופה שמעי׳ לה התם בנדרים עשיר מפסל לך פסולתן שלך. ובר מן דין הנה בש״ר אמרו להדיא פסל לך הפסולת שלך משם העשיר משה אמר הקדוש ברוך הוא דין הוא שיטול אותן פסולות משה למה אלא ישראל שלא נתעסקו במצות נתתי להם כל טוב ארץ מצרים והעשירו ומשה שעסק בעצמותיו של יוסף יהא עני אתן לו את הפסולת שיעשיר ע״כ הרי בהדיא דקודם לכן היה עני ולענין מה שהכריחו להרב ז״ל לומר כן דאל״ה איך שרתה עליו שכינה קודם לכן הואיל והיה עני ואנן אמרינן דאין השכינה שורה אלא על עשיר נראה שזה הרגיש הרא״ש ז״ל בנימוקיו התם בנדרים ולכך פי׳ וז״ל אין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו בקביעות ע״כ. כלו׳ והילכך אין להקשות איך שרתה על משה שכינה קודם שיעשיר שלא היה רק קצת פעמים ולא בקביעות עדיין. ולענין דיוק מלת הרבה שכתב רש״י ז״ל נראה בעיני שכיון לומר שנתעשר הרבה יותר מכל ישראל דאע״ג דכלהו עתירי הוו מביזת מצרים ומילי אחריני מ״מ משה רבינו מפסולת של לוחות נתעשר הרבה טפי מכלהו כדי שיטול שכרו כדלעיל. אחר כתבי זה מצאתי בילקוט פ׳ עקב על פ׳ בעת ההיא אמר ה׳ אלי פסל לך זש״ה עת להשליך אבנים בשעה ששובר וכו׳ ועת כנוס אבנים פסל לך א״ל משה מאין אני מביא שני לוחות אבנים א״ל אני מראה לך את המחצב אמר רבי לוי בשם רבי חמא ב״ח מתחת כסא הכבוד הראה לו הקדוש ברוך הוא למשה וכו׳ א״ל את המחצב וכו׳ א״ל הקב״ה חצוב מכאן ב׳ לוחות אבנים כראשונים מה הראשונים ארכן ו׳ וכו׳ ע״כ הא קמן דלרבי חמא ב״ח לא נתגלה לו המחצב בתוך אהלו כלל אלא משמע כדאמרן לעיל מעיקרא והדרא קושיין על רש״י ז״ל והדבר צריך יישוב:

וכתבתי על הלחות את הדברים אשר היו על הלחות הראשונים וכו׳. פירשו ז״ל דהראשונים פרח הכתב מעליהם כמשז״ל ועתה הדברות עצמן שהיו בלחות הראשונים הם עצמן יהיו על אלו וז״ש וכתבתי על הלחות אינו אומר וכתבתי בלחות אלא על הלחות את הדברים אשר היו על הלחות הראשונים אותן הדברים עצמן שפרחו עתה אשימם דוברו״ת והיו למאורות בשתים זו:

את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים. ולא כתיב אשר כתבתי על הלוחות או אשר היו כתובים. אלא הוא כמש״כ בס׳ דברים ה׳ י״ט וי׳ ד׳. שעל לוחות הראשונים היה כתוב זכור. ועל לוחות השניות היה כתוב שמור. וכן כל השנוים. ובעת היה לוחות הראשונים היה זה הנוסח כמו תורה שבע״פ שהיה מקובל עפ״י משה שכך נאמר בדבור אחד. ונמצא שהיו על הלוחות אבל לא כתובות ומש״ה הוסיף הקדוש ברוך הוא לומר אשר שברת ודרשו חז״ל יישר כחך ששברת. והיינו משום שבזה נתחזק כח תורה שבע״פ עיקר ברית השני שבא אחר מעשה העגל כי אחר ששברם ונכתבו לוחות שניות בנוסח שהיה מתחלה מקובל בע״פ הרי ידעו שאפילו בלוחות ראש תורה שבכתב באו דברי קבלה שהיה בראשונה מזה יש להבין כח דברי קבלה משתלשל ויורד וכולם דברי אלהים חיים. ועי׳ כיב״ז בפ׳ מלואים בסדר צו דמה שבא בקבלה בפ׳ תצוה בא בכתב בפ׳ צו כמו שיבואר שם בס״ד:

אשר שברת. אמר ריש לקיש, פעמים שבטולה של תורה זה הוא יסודה, דכתיב אשר שברת, מלמד שאמר לו הקב"ה למשה יישר כחך ששברת ^געיין מש"כ בדרשה הקודמת, וענין יסוד בטול התורה הוא שמקבל שכר בבטולה כאלו עוסק בה. וכגון אם מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה, ומביא ראיה מכאן שהקב"ה הסכים למשה ששבר הלחות וע"י זה ביטל תורה, משום דכונתו היתה לטובה, כמבואר בשבת פ"ז א' שנשא ק"ו ואמר ומה פסח שאינו אלא מצוה אחת אמרה תורה כל בן נכר לא יאכל בו כל התורה וישראל מומרים עאכו"כ. וקצת צ"ע שאינו מביא לסמך דרשה זו הפ' דתהלים עת לעשות לה' הפרו תורתך, וי"ל. וע"ע לפנינו בפ' עקב איתא גם שם לשון זה אשר שברת, ושם באו עוד דרשות ללשון זה השייכות לאותה פרשה. .
(מנחות צ"ט ב׳)

אשר שברת. אמר לו הקב״ה יישר כחך ששברת, שאלמלא לא נשתברו נתחייבו ישראל כלייה ח״ו, לכך נאמר אשר שברת.

ויקח מאבני המקום. וכי לא היה לו ליעקב אבינו כר או כסת או שום דבר לשום מראשותיו. אלא אבן רמז לבניו שעתידין לקבל התורה דכתיב לוחות אבנים (שמות לד א).

ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. ואיתא בגמ' (שבת פ"ז.) יישר כוחך ששברת, מחמת שהיה קשה בעיני משה מאד שבירת הלוחות לכן הראה לו השי"ת כי באמת למעלה אין שום פירוד ורק בעולם הזה נתראה כנפרדים וזה דאיתא בגמ' (חגיגה י"ד:) אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי למעלה אין שום פירוד בין מים למים כי הכל אחד וכדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון מ' פ':) דהא לית תמן פרודא לעילא וכו', ובזה"ק (בראשית כ"ו:) עיין שם כל הענין.

פסל לך ואיתא מפסולת של לוחות העשיר משה וי"ל בזה ע"ד רמז ע"פ ששמעתי מן הרב הקדוש מוה' יעקב יוסף הכהן ז"ל על פסוק אויביו אלביש בושת ועליו יציץ נזרו ע"פ דאיתא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגן עדן: לא זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בגיהנם והנה כל אדם יש בו בחינת טוב ורע וכשמוכיח לחבירו ואומר לו דברי מוסר ויראה אם חבירו מקבלו אז מתדבק טוב של חבירו לטוב שלו ואם לאו ח"ו אז נוטל חבירו חלק רע שלו וזש"ה אויביו אלביש בושת שלו והיינו הרע שלו ועליו יציץ נזרו היינו הטוב של חבירו שהוא לכתר ועטרה לו עליו היינו על המוכיח יציץ שנוטל חלק חבירו בג"ע והנה לוח הוא בחי' לב כמ"ש כתבם על לוח לבך ולכך נקרא אדם בשם לוחות כי יש לו שני לבבות היינו משכן יצה"ט ומשכן יצה"ר והנה ידוע מדריגת משה היה ונחנו מה יהיה רוצה תמיד לקרב כל המדריגות מחתונים להשם ב"ה והיה מוכיח תמיד לאותם שלא הלכו בדרך הישר וזה י"ל הרמז מפסולת של לוחות היינו מן מדריגות תחתונות של בני אדם שהם בחי' לוחות העשיר משה והיינו כנ"ל כי רצה לקרבם ואמר בהם דברי מוסר ויראה וממ"נ העשיר אם לא שמעו לו אז נטל חבירו חלק הרע שלו בגיהנם ואם קיבל דבריו אז הגיע לו יותר הארה מחמת שנתדבק בו טוב חבירו והבן:

אשר שברת, וקשה למה לא זכו לוחות ראשונות להתקיים, וי"ל משום שנתנו בקולות ועי"ל משום שלא נכתבו מן הכתב אע"פ דלמעלה לא שייך, מהר"ר אליעזר:

ויצג. כמו ויצב. פיצל. פיסל כמו פסל לך (שמות לד א).