פירוש על משלי 2:7

יצפון לישרים תושיה. גנזה הקב"ה אצלו כ"ו דורות עד שנתנה לדור המדבר:

יצפון לישרים. הנה הוא מסתיר התושיה והוא הנימוס המושכל אשר לנמצאות ושומר אותה לתתה לישרים כי הם לבד יתכן שיגיעו להשגות העיוניות מפני היותם ישרים במדות ואוהבים היושר והאמת בדעות והוא מגן להולכים בתמימות ובשלימות באלו החקירות העמוקות האלהיות לשמרם מהטעות כי הטעות המעט באלו הענינים הגדולים ירחיק האדם משלימותו וזה יעשה השם ית' מצד השגחה הפרטית:

הנה קבלנו מרז"ל כי התורה תקרא תושיה על שמתשת כחו של אדם ופה יצדק לפי דרכנו שמדבר על חלק הבא בתשות כח אחר שיבקשנה ככסף וכמטמונים והענין כי בא לתת טעם בל נקשה על האמור כי הלא אחר שחלק הוא יתברך בבינה לכל א' חלקו בסיני למה זה יאחר עד יתחזק כ"כ בצדקות עד יבין יראת ה' כאשר כתבנו שהוא גדר אחרון מהכשרון וידוע כי אשר תפיג ידו אל הגדר ההוא לבקשה ככסף וכו' והבין יראת ה' על דרך המבואר כי הלא מכת ישרים יחשב הם הגדולים משבעה כתות שבג"ע ולמה מהחילו ללכת בתום ונפשו לא מטומאה לא ימציא לו כל חלקו וטוב טוב היה לעשות כן למען תגין התורה עליו מכל אורח רע כי היא המרחיקתו מן החטא על כן אמר יצפון וכו' לומר מה שיצפון וישמור הוא יתברך לישרים התושיה הוא חלק זה שהוא דעת אלהים הניתן אחר תשות רב שממתין עד יהיו ישרים ולא מהחילם בצדקות עם היותו מגן להולכי תם: