פירוש על במדבר 5:12

איש איש כי תשטה אשתו. ענין סוטה הוא שלא חטאה במעשה רק שמתחברת עם מי שאינו נזהר באלו הדברים הנזכרים בתהלים במזמור א', עצת רשעים הוא שלא יכנס בלבו שום מחשבות זרות, ודרך חטאים הוא אחר שנכנסו בלבו לא יעמוד בהם רק ימשך תיכף מזה, ובמושב לצים הוא מי שאינו נשמר משני הדברים הנזכרים, ואם אחד מתחבר עם מי שאינו נזהר מלהיות במושב לצים ע"ז נאמר ועבר עליו רוח קנאה וגו', וכפי ראות אדם סוטה קודמת, אבל חכמים סדרו נזיר קודם, היינו שיקשוט עצמו תחילה ואחר כן תוכל לקנא על אחר, ומי שנקי באלו הג' פרשיות היינו שלוח מחנות וסוטה ונזיר זוכה לברכת כהנים, שיהיה לו סיעתא דשמיא על ידי אהרן הכהן שהוא חיים מבוררים וברכתו קיימת לעד.

דבר אל בני ישראל לאמר איש איש כי תשטה אשתו וגו'. טעם פרשת הסוטה וסודה פירשוה רבותינו ז"ל בספר הזוהר [נשא קכ"ד א'] כמו שנפרש בגזירת האל. ונתעוררו רבותינו ז"ל על סמיכת פרשה זו לפרשה של מעלה ואמרו מאי האי לגבי האי. <תרגום - מה לפרשת סוטה אצל פרשת מעילה>. אלא כמה דכתיב למעול מעל ביי'. <אלא כמו שכתוב שם "למעול מעל ביי" כתוב גם כאן "ומעלה בו מעל">. ור' אלעזר אמר איש איש. <ורבי אלעזר אמר "איש איש">. מאי איש איש דהא בחד סגי. <מדוע פעמים איש איש באחד היה די>. אלא הא אוקמוה. <אלא כבר העמידוהו>. אבל איש איש משמע איש דאיהו איש וקיים קרא דכתיב שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארו. <אבל איש איש פירושו איש שהוא איש שקיים הכתוב (משלי ה טו) "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך כדו" (שלא נתן עינו באשה אחרת)>. כדין הוא איש בעלמא איש לגבי אתתא. <אז הוא איש בעולם איש אל אשתו>. כוונת המאמר הזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ומעלה בו מעל הא בחד סגיא אמאי תרי. <"ומעלה בו מעל" הרי באחד היה די למה ב' פעמים "מעל">. אלא חד לעילא וחד לתתא חד לכנסת ישראל וחד לבעלה. <אלא אחד למעלה ואחד למטה אחד לכנסת ישראל ואחד לבעלה>. בגיני כך והביא האיש את אשתו אל הכהן. <משום זה "והביא האיש את אשתו אל הכהן">. אמאי אל הכהן. <למה אל הכהן ולא לשופט>. רזא דמלה בגין דכהנא שושבינא איהו דמטרוניתא. <סוד הדבר הוא משום שהכהן שושבינה של המלכה>. הכא אית לאיסתכלא הא כתיב ושחט את בן הבקר לפני יי'. <כאן יש להסתכל הרי כתוב "ושחט את בן הבקר לפני יי">. ושחט אחרא ולא כהנא. <ושחט דהיינו אחר ולא הכהן>. דכהנא אסיר ליה בדינא בגין דלא יפגם ההוא אתרא דאחיד ביה. <משום שהכהן אסור לו לפעול בדין כדי שלא יפגם אותו מקום שהכהן אחוז בו>. ואת אמרת והביא האיש את אשתו אל הכהן למידן דינהא. <ואתה אומר "והביא איש את אשתו אל הכהן" לדון הדין שלה>. אלא ודאי כהנא לדא בגין דאיהו שושבינא דמטרוניתא. <אלא ודאי רק הכהן ראוי לזה משום שהוא שושבינה של המלכה>. וכל נשי עלמא מתברכן בכנסת ישראל. <וכל נשי העולם מתברכים מכנסת ישראל>. וכהנא קאים לאתקנא מילין דמטרוניתא ולעיינא בכל מה דאיצטריכא. <והכהן עומד לתקן דברי המלכה שהיא המלכות ולעיין בכל מה שהיא צריכה>. בגיני כך כהנא לדא ולא אחרא. <משום זה רק הכהן ראוי לזה ולא אחר>. ואי תימא דאיהו עביד דינא לא הכי דהא לאסגאה שלמא קא אשתדל בהאי ולאסגאה חסד. <ואם תאמר שהכהן עושה דין אינו כן אלא כדי להרבות שלום הוא משתדל בזה ולהגדיל החסד>. דאי ההיא איתתא אשתכחת זכאה כהנא אסגי שלמא בהו. <כי אם האשה ההיא נמצאת נקיה הכהן מרבה שלום בהם>. ולא עוד אלא דמתעברא בברא דכר ואיתעביד שלמא על ידוי. <ולא עוד אלא שמתעברת בבן זכר ונעשה שלום על ידו>. ואי לא אשתכחת זכאה איהו לא עביד דינא. <ואם אינה נמצאת נקיה אין הכהן עושה דין>. אלא איהו שמא קדישא דאיהי קא משקרת ביה ההוא עביד דינא וההוא בדיק לה. <אלא שם הקדוש ההוא שהיא שיקרה בו הוא עושה דין והוא בודק אותה>. ותא חזי כהנא לא עייל גרמיה להאי אלא כד היא יהבת גרמה קמיה לזכאה. <בוא וראה הכהן לא הכניס עצמו לזה אלא כשהיא נותנת עצמה לפניו להשקותה כדי שתזכה>. זמנא ותרי שאיל לה כיון דאיהי בעייא לאשכחא זכאה כדין כהנא עביד עובדא בגין לאסגאה שלמא. <פעם ושתים שואל אותה וכיון שהיא רוצה להמצא נקיה אז עושה הכהן מעשה כדי להרבות השלום>:

איש איש כי תשטה אשתו. בתורה נאמר פרשת סוטה ואח"כ פ' נזיר, ובגמ' מסודר נזיר קודם סוטה, הנה סוטה מורה שהאדם יביט בחסרונו ואח"כ יזיר עצמו ויעמוד על ד"ת שצריך לו להגדיר בהם, וע"כ נכתב בתורה סוטה ואח"כ נזיר, כי באמת (גיטין מ"ג.) אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בהם, אבל חכז"ל נקראו תורת אמך [רש"י, משלי א',ח'] היינו שהם אוהבים לאדם וחפצים בטובו, סדרו נזיר קודם סוטה, היינו שהאדם יזיר עצמו בתחילה טרם שיכשל בד"ת, ויהיה די לו בזה שיתבונן בפ' סוטה הנאמר בתורה ומד"ת יבין באיזה דבר צריך לשמור ולא ע"י כשלון.

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל הדקדוקים ידועים כפל איש איש וגם תיבת בו יתירה ונ"ל בס"ד בישראל כתיב קדושים תהיו לכן האיש נקרא בתואר קדוש והאשה בתואר קדושה ואם חטאו בזנות יסתלק אות וא"ו מן קדוש שיש לאיש ומן קדושה שיש לאשה ונקראים קדש וקדשה שהם תוארים של המנאפים לא יהיה קדש בבני ישראל ולא תהיה קדשה ולכן הזנות מביא לידי עניות כי מדה כנגד מדה הם סילקו אות וא"ו מן תוארים שלהם כן יסתלק וא"ו מן הון וישאר הן וארז"ל אין הן אלא לשון מיתה דכתיב הן קרבו ימיך למות ועני חשוב כמת ולכן ישראל שגדרו עצמם מן הערוה במצרים כתיב בהו ואחבשך בשש שהוא וא"ו שמספרו שש שיהיה הזכר קדוש והנקבה קדושה בווי"ן שלהם ובזה פרשתי בס"ד הטעם כי בשמו של דוד נרגש הוא"ו במבטא ולא כמו ווי"ן דשאר שמות יעקב אהרן יוסף ראובן שמעון יהודה זבולון והיינו להורות כי הוא לא חטא בבת שבע ובזה פרשתי מש"ה אויבי יאמרו רע לי מתי ימות ואבד שמו כי אויביו מרננים שחטא בבת שבע אך הוראת שמו הטוב הוא לסכין בעיניהם מפני שנרגש הוא"ו במבטא בשמו וזה יורה סימן טוב עליו שלא חטא בזנות שפוגם הוא"ו ולכן מצפים מתי ימות ר"ל עני שהעניות היא סימן לזנות כמ"ש כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ואז יאבד הסימן שיש לו בשמו והנה רז"ל אמרו אם האיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו ולזה כפל איש איש ר"ל איש שהוא נחשב איש שהוא צדיק שנקרא בתואר איש כי תואר איש נקרא על צדיק דכתיב נח איש צדיק וגם הוא לשון חשיבות כמו איש ירושלים איש כה"ג כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל בו ר"ל באו"ו שמעלה באות וא"ו מעל שסילקה אותו מן תואר קדושה ונעשית קדשה:

איש איש כי תשטה אשתו. מַה כָּתוּב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? "וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ", אִם אַתָּה מְעַכֵּב מַתְּנוֹת הַכֹּהֵן, חַיֶּיךָ שֶׁתִּצְטָרֵךְ לָבֹא אֶצְלוֹ לְהָבִיא לוֹ אֶת הַסּוֹטָה:

כי תשטה אשתו. תשטה מדרכי צניעות:

דבר וגו' ואמרת וגו' איש איש וגו'. כפל לומר דבר ואמרת, גם שינה את לשונו, גם כפל לומר איש איש, לצד שיש ב' הדרגות בסוטות א' נקיה ואחת טמאה, הטמאה תצבה בטנה ותפול ירכה וגו', והטהורה משבחת ונזרעה זרע, לזה אמר דיבור ואמירה, דיבור לטמאה, ואמירה רכה לטהורה אשר יקנא לה בעלה, כי ה' יתמוך לבה ביעודים הנאמרים אם לא נטמאה האשה, ולטעם זה עצמו כפל לומר איש איש, והוא על דרך אומרם ז''ל (מגילה יב:) באומרו ומעלה בו מעל אם מעלה בו מעל איהו בקרי וכו', ומעתה יאמר אדם אם קינא לאשתו ויודע הוא בעצמו שאין בו מעל תהיה בדיקתה אצלו ממעשיו במקום השקאה ויאמר להחזיקה בטהרה אפילו אחר קינוי וסתירה, לזה אמר איש איש בין היודע בעצמו כי הוא איש טהור בין אשר לא טהור צריך להביאה אל הכהן:

כי תשטה - כי תסור, כדכתיב: שטה מעליה ושחטה שטים העמיקו.

שָטָה כמו סְטָא תרגום נטה, וכן שְטֵה מעליו וַעֲבוֹר (משלי ד' ט"ו).

דבר אל בני ישראל וגו׳. אמר ר' יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות לומר לך כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו ^מגשנעשית סוטה, וכמש"כ בפרשה והביא האיש את אשתו אל הכהן. וצ"ע למה זה יתחייב שמפני הנהגתו הוא עם הכהן תחטא אשתו, וי"ל משום דכיון שהוא כילי ורע עין מסתמא ימנע גם מאשתו את חפצה ויודעת מחסור היא ועי"ז תוכל לשטות מעליו.
וגם י"ל עפ"י מ"ד בסוטה ב' א' אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, ופירש"י צנועה לצדיק ופרוצה לרשע, וא"כ לאיש כזה ראויה אשתו לו.
ובזה יתבאר מ"ש בגמ' סוטה שם כד הוי פתח ר"ל בסוטה היה אומר אין מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו, ולא נתבאר למה דרש כן דוקא כשפתח בפרשה סוטה, ולפי מש"כ י"ל דכשפתח בפרשה היה קשה לו למה נסמכה פרשה סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, וידע הדרש שמי שאינו נותן תרומה ומעשר לכהן סוף נצרך לכהן ע"י אשתו. והיה קשה לו למה תתחייב שתחטא היא בשביל מעשיו שלו, ועל זה אמר אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו, וראויה היא אליו, וכמבואר. .
(שם שם)

למעלה מן הענין. ואע"פ שרש"י ז"ל אינו דורש מהסמוכים אלא אותן שלא נכתבו במקומן שבודאי לא נכתבו אלא לדרשא, מ"מ מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לתרומה וקדשים ודאי לא נסמכו זו אצל זו אלא לדרשא. [ג"א] פירש דלאו סמיכות הפרשה דא"כ למה נסמכה פרשת סוטה לקדשים מבעי ליה כדרכו, אלא ק"ל דלא ה"ל להתחיל הפרשה באיש אלא באשה, לומר אשה כי תשטה ומעלה וגו' שהיא עיקר החטא, לכך פירש מה כתיב למעלה וגו' ר"ל שהוא עיקר החטא ע"כ איש איש אדלעיל קאי ע"ש יותר: [נח"י] הדבר תמוה, טוביה חטא וזיגוד מנגיד, כן הדבר הזה הבעל חטא שעיכב מתנות כהונה והאשה תתבזה שתבא לפני הכהן ומכ"ש אם נטמאת ממש הדבר קשה שעבירת הבעל תגרור עבירת האשה. אלא דה"פ דודאי שיש להאשה חטאים בפני עצמה ועבירה שלה גוררת עבירה חטא הזנות, ומ"מ אי לאו צרוף חטא הבעל והיא חטאה בזנות באמת היה החטא שלה גורם שיהא החטא מפורסם בלא קינוי וסתירה והיו ממיתין אותה בב"ד בלא ביזוי הבעל להביאה לפני הכהן להשקותה שתמות ע"י מים המאררים, אבל צירוף חטא הבעל גורם שיש עידי סתירה ולא עידי טומאה וצריך הוא להביאה אל הכהן ולהשקותה. וכן אם תצא זכאי מזה הזנות אי לאו צירוף חטא הבעל היה חטא האשה גורם שיהיה קול בעלמא ובלא עידי סתירה או עד א' על הטומאה או שהיתה אומרת איני שותה ובכל אלו אין משקין אותה, אבל צירוף חטא הבעל גורם שצריך להביאה אל הכהן להשקותה: [ג"א] ונראה דלאו דוקא סוטה, ה"ה שיהיה צריך לכהן שיהיה זב או מצורע שכולם צריכין לכהן דאל"כ מאי שנא סוטה, ואפשר לומר דשאני מצורע וזב אם הוא רוצה להיות רשע ושלא יביא הכפרה מי יודע ולא יצטרך לכהן, אבל סוטה אפי' רשע נמי אינו רוצה שתזנה אשתו והוא שנוי לו כמנהגו של עולם שהרי כתיב וקנא וכיון שהוא מקנא בודאי יביא לכהן. וכאשר תבין עוד דבר זה על אמתתו יש לך לדעת שהוא מדה כנגד מדה לפי שהוא אינו רוצה ליתן המתנות לכהן מפני שאומר למה יתן ממון שלו לכהן, לפיכך אמר הכתוב חייך שתצטרך לו שתדע מעלת הכהן שהכהן הוא האמצעי בין הקב"ה ובין ישראל לעשות שלום ביניהם ע"י הקרבנות, כי ישראל נקראים אשה להקב"ה כדכתיב אם לא תדעי לך היפה בנשים, והרבה מקומות נקראים אשה לפיכך צריך לכהן להביא אליו הסוטה שיעשה ג"כ שלום בינו ובין אשתו שהיא שטה הדרך מאתו והכהן עושה שלום ביניהם. וזהו בודאי דומה לגמרי מה שכהן עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומשרה שכינה בארץ כמו שפירש"י בפרשת מסעי שהש"י שנקרא איש ובעל לישראל הוא אצלם, והוא אינו רוצה להכיר מעלת הכהן צריך להביא אליו הסוטה לעשות שלום בינו ובין האשה:

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שהיתה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם כי זאת הפרשה הוא להסיר הקטטה מהבית הנה שלום הבית קודם לשלום העם לפי מה שנתבאר בפילוסופיא המדינית ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר כמו שנבאר וזה ממנהג התורה במקומות רבים ולפי שבסוף העניין ביאר שהעניין הוא בספק אם נטמא אם לא נטמאה ולברר האמת ישקוה מי המרים המאררים הוא מבואר שצרך שיפורש זה המאמר באופן יסכים אל שיהיה העניין בספק אם נטמאת אם לט נטמאת והנה השטייה והמעילה היא לפי הנראה מזאת הפרשה שעברה על צואתו ונסתרה עם מי שקנא לה ואמר שלא תסתר עמו לחשדו אותה שתזנה עמו וזה מבואר מצד הוראת הגדר כי הרצון בקנוי הנזכר בזאת הפרש הוא מה שזכרנו והנה הקנוי צריך שיהיה ידוע על פי עדים שנאמר וקנא את אשתו ואולם בסתירה יספיק עד אחד שנאמר ועד אין בה והנה התנה בזה בזאת הפרשה תנאים רבים כי לא תשלם השקאתה מי המרים אם נפל אחד מהם. התנאי הראשון הוא שיהיה עניין מעילתה במה שמביא לחשוד שישכב איש אותה אבל אם עברה על צואתו בדברים אחרים אין להם רושם בזה לא ישקנה מי סוטה. והשני הוא שיהיה איש מי שקנא לה בעלה ממנו יתכן כי שישכב איש אותה שכתב זרע ולזה אם היה קטן או סריס או שקנא לה שלא תסתר עם בהמה לא ישקנה מי סוטה. הג' הוא שיהיה נעלם מעיני אישה אם שכב איש אותה אם לא שאם היה יודע בודאי שהיא טמאה או שהיא טהורה לא ישקנה מי סוטה. הרביעי הוא שתסתר עם מי שקנא לה זמן יתכן בו שנטמאה שנאמר ונסתרה והיא נטמאה ואין הרצון בו שנטמאה ודאי שהרי יחוייב שיהיה הדבר בספק כמו שזכרנו אבל ירצה בזה שתסתר עמו שיעור טומאה. החמישי הוא שלא יהיה עד בה שנטמאה שאם העידו עדים שנטמאה בודאי אינה שותה וזהו אמרו ועד אין בה ואפשר שירצה בזה שאע"פ שאין שם עד שלם על הסתירה ר"ל שאין שם שני עדים אבל יש שם עד אחד הנה יביאה עד ההוא לשתות מי סוטה וזה כי עד האחד מביא לשבועה שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת הוא דאינו קם אבל קם הוא לשבועה כ"ש בזה המקום שרגלים לדבר שהרי קנא לה ונסתרה. הששי הוא שלא תהיה אנוסה וזה שאם נטמאה באונס אין צריך לומ' שאינה שותה שאפילו נטמאה ברצון אינה שותה כיון שנטמאה בודאי אבל אינה אסורה לבעלה מפני זה כיון שהיא אנוסה. ואולם אשת כהן אסורה לו אם נבעלה אפילו באונס כיון שבעלה בעילה אסורה כמו שנתבאר בפרשת אמור אל הכהנים. השביעי הוא שעבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו קודם זה באופן שנתבאר ונודע שכבר קנא לה וזה יהיה בשני דרכים האחד שיהיה קנויו לו בסבת חשד טומאה שיש לבעלה עליה. והב' הוא שיקנא לה מזולת שראה בה דבר יביאהו לחשוד אותה ולזה אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשו והיא לא נטמאה ונסתרה אחר זה ונסתפק אם נטמאה אם לא נטמאה. וכבר ידענו שהקנוי הוא קודם לסתירה והוא סבה שתשתה האשה מי סוטה מצד הסתירה כי כבר קרא המנחה מנחת קנאות למדנו שהקנוי הוא הסבה להיותה שותה מפני הסתירה ואילו היה קנוי מאוחר לא יהיה הקנוי סבה לזה כיון שלא חטאה אחר הקנוי אך תהיה הסתירה סבתו ולזאת הסבה גם כן אמר בסוף זאת תורת הקנאות למדנו שהקנוי הוא הסבה להיות בכל זה. ויתבאר זה ביאור שלם ממה שאמ' או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו שבזולת סבה אחרת קנא לה. ואם לא עשתה אחר הקנוי דבר למה תשתה ואין שם מה שיביא לחשוב בה שנטמאת והנה כשהיה הענין כן יביא האיש את אשתו אל הכה לברר הענין וכדי שישמע ה' ית' לקולו להראות ברור הענין כן יביא את קרבנה עשירית האפה והנה יהיה קרבנה קמח שעורים ולא סלת מצד גנות הפועל הזה רצתה התורה שיהיה קרבנה היותר פחות שאפשר. ולזה היתה מנחתה באה מן השעורים ומן הקמח שלהם לא מן הסלת והזהירה התורה שיוסר היופי מזאת המנחה ר"ל שלא תהיה בלולה בשמן ולא יתן אצלה לבונה כי היא אינה רק להזכיר עונה אם חטאה. ולזאת הסבה רצתה התורה שיתנו המים הקדושים אל כלי חרש להסיר הכבוד מזה העניין הנעשה בסוטה כדי ליסרה ומזה המקום למדנו כי כל הנעשה בזה העניין ראוי שיעשה בצד היותר מגונה שאפשר והנה יהיו המים קדושים בשיניחום תחלה בכלי שרת:

וסמך לכאן איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל. לפי שלמעלה אמר דין מעילה כאומרו למעול מעל בה'. שזאת היא מעילה בקדשים שכפר בשלישי שביניהם. כי זאת האשה מועלת בקדשים ג"כ. כאומרם ז"ל איש איש לרבות של מעלה ה' שמו. ולהורות שזאת המעילה היא מעילה גדולה מהראשונה. אמר בכאן ומעלה בו מעל. שתי מעילות מעילת השם ומעילת הבעל. אבל למעלה אמר למעול מעל בה'. כאלו לא מעל אלא בה' לבדו אחר שהוא על עסקי ממון. אבל בסוטה שהיא עסקי נפשות אמר מעילה בשם ומעילה בבעל. ולכן אמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו. שמצוה לבעל לקנא את אשתו. אחר שהוא דבר שמנפש ועד בשר יכלה. ולכן אמרו מנחת קנאות היא קנאת המקום וקנאת הבעל. וכן אמר מנחת זכרון מזכרת עון. להורות שבמנחה זו עולה זכרונה לשמים. ולקח הכהן מים קדושים. שנתקדשו בכיור והיו מראות קדושתן באשה זו לגלות נבלותה לעיני מאהביה. וזה פלא גמור שהיו המים קדושים וטובים לכל הגוים. ומתוקים מדבש ונופת צופים. ובבואם בגוף. טמא לא היה יכול לסובלם. ומעוררים בו מדוים וכאבים גדולים מנשוא. כדכתיב ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה יריכה. ולכן אמר מים קדושים:

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל מה ת"ל איש איש מלמד שמועלת בהקב"ה שנקרא איש ובבעלה א"ל הקב"ה באישך תוכל לשקר משל ללסטים שהיה תוך ב' בתים זו לפנים מזו והיו שם שני שומרים א' מבפנים וא' מבחוץ פתח הפנימי ויצא ולא הרגיש בו שומר שבפנים בא לצאת מן החיצון הרגיש בו שומר שבחוץ ותפסו וא"ל לאותו שבפנים שחקת אבל בי אין אתה שוחק כך אמר הקב"ה באישך אתה שוקר אבל בי אין אתה שוקר:

איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אותה וגו' בענין הסוטה יש ספקות:
הספק הא' מה צורך לומר איש איש יספיק שיאמר איש פעם אחד:
הספק הב' מה צורך לומר ומעלה בו מעל אחר שהמעל אינו אלא ושכב איש אותה וכן פרש"י ומעלה בו מעל ומהו המעל ושכב איש אותה:
הספק הג' למה התחיל כאן בפורענות שאמר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה שהיה ראוי שיפתח בזכות ואח"כ יאמר הפורענות וכן עשה בסוף שאמר והשביע אותה הכהן ואמר אל האשה אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טומאה תחת אישך הנקי ממי המרים המאררים האלה ואת כי שטית וכי נטמאת ואז"ל מצוה לפתוח תחלה לזכות בדיני נפשות:
הספק הד' למה נעשה זה הענין ע"י כהן ולא ע"י ישראל שזה הוא דין שנעשה באשה ההיא והדינים הם לסנהדרין והשופטים לא לכהן במה שהוא כהן:
הספק הה' למה היתה קרבנה קמח שעירים ולא מחטים ורז"ל אמרו היא עשתה מעשה בהמה לפיכך קרבנה מאכל בהמה. ויש להקשות הנה המנחה הראשונה שהיו מביאים בפסח שבו נגאלו בכל כך נסים ונפלאות היתה משעורים א"כ הוא דבר חשוב:
הספק הו' מה טעם מן העפר אשר בקרקע המשכן יתן הכהן אל המים למה עפר ולמה מים:
הספק הז' מה צורך לכתוב האלות האלה בספר ותשתה במים דיו שיאמר הכהן האלות בפיו בלא כתיבה וכל שכן שהיו מוחקים השם ויש אזהרה למוחק את השם ואם בעבור השלום יספיק אחד מהכינויים ולא אחד משמות שאינם נמחקים:
הספק הח' מה טעם ונזרעה זרע שארז"ל שאם לא היתה יולדת תלד. והיתר הספק הא' למה כפל איש איש ארז"ל שזאת האשה חטאה לשי"ת שנקרא איש שנאמר ה' איש מלחמה וחטאה לבעל ויש להקשות ג"כ כל חוטא לחבירו חוטא לש"ת ולא אמר איש איש. התשובה שמי שחטא לחבירו בגזל או בעושק כשמחל הנגזל ימחול הקב"ה קצת עוונו אבל באשת איש אע"פ שמחל הבעל לא ימחול לה הקב"ה כלל. והיתר הספק הב' מה צורך ומעלה בו מעל שאמר ג' דברים אחד כי תשטה אשתו תטה מדרך הצניעות והיא עזות פנים עד שחשד אותה. השני ומעלה בו מעל שעברה על התראתו שהתרה בה אל תסתרי עם איש פלוני. הג' ושכב איש אותה. ובזה הותר הספק הג' למה התחיל בפורענות הטעם שאחר שנטתה מדרך הצניעות לדרך עזות ועוד שעברה על התראתו ונסתרה עם אותו שחשדה בו א"כ מסתמא ושכב איש אותה. והיתר הספק הד' למה נעשה זה הענין על יד כהן לפי שזה הוא לשום שלום בין איש לאשתו ולפי שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום ומשים שלום בין איש לאשתו לפיכך נעשה על יד בני אהרן. והיתר הספק הה' למה היה קרבנה קמח שעורים יש בו טעמים הא' לפי שהיא נתנה לבועל מעדנים ויהיה מאכלה שעורים שהוא קרבנה. השני שהשעורים יש להם עזות פנים שהחטא מכוסה כבעלת ענוה והשעורה מגולה כעזות פנים הג' לפי שהשעורה מעט זמן היא תחת הארץ וכן האשה הזאת אינה בביתה פנימה אלא פעם בחוץ פעם ברחובות בביתה לא ישכנו רגליה. הד' לפי שזאת נאפה בנואף מצד חום יצר הרע והחטה חמה תביא שעורים שהם קרים לקרר חומה. הה' לשון נופל על הלשון שלא שמה לתאותה שיעור. הו' סערת ה' חמה יוצאה וסער מתחולל על ראש הרשעה יחול כענין צליל שעורים גדעון שפתרוהו לסער. הז' לא השגיחה לצדקניות שיצאו ממצרים שאז מביאים מנחת עומר שעורים. הח' שבעבור הניאוף אינו ממטיר שנא' וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם ואמר רבותינו ז"ל שצוה הקב"ה עומר בפסח כדי שתתברך תבואה שבשדות. ולקושיא שהקשתי שבפסח המנחה הראשונה שמביאים היא משעורים התשובה שם היה סולת מנופה בי"ג נפות אבל בכאן אינו מנופה כלל ששם נאמר סולת ובכאן אמר קמח שעורים. והיתר הספק הו' למה עפר ומים ושם ה' התשובה לפי שמן הראוי היה שתשגיח זאת האשה ותסתכל בג' דברים מאין באה מטיפה סרוחה ולאן תלך למקום עפר ולפני מי עתידה ליתן דין וחשבון לכן כנגד הטיפה יבא מים וכנגד מקום עפר יקח מן העפר אשר בקרקע המשכן וכנגד לפני מי עתידה ליתן דין ימחו אלו הפסוקים שבהם השמות הקדושים. והיתר הספק הח' מה טעם ונזרעה זרע שאם לא היתה יולדת תלד התשובה לפי שביישוה ללא סבה וחרפוה בחשדה בלתי אמיתי. ונוכל לומר עוד לפי שהקב"ה מוריד נשמות זוגות זוגות לבעל ואשתו ואם הסוטה טמאה אינה בת זוגו ותמות ואם היא טהורה היא בת זוגו ואם היא בת זוגו מדוע לא ילדה עד הנה ודאי הוא מפני חטא שחטאה הוא או היא ולכן נסתלק הקב"ה מביניהם ולפיכך לא ילדה לפי שצריך שלשה שותפין לאדם ואחר שאין בכאן אלא שנים שותפין א"א שתלד שאין כאן אלא איש ואשתו ועכשיו ששתתה שם ה' במים הרי כאן ג' שותפין ולזה אם לא היתה יולדת תלד ולזה אמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע כנ"ל:

וטעם תשטה. בעבור ומעלה בו מעל:

איש איש כי תשטה אשתו וגו'. סמיכות פר' זו לפסוק הקודם פירש"י אם אתה מעכב מתנות הכהן חייך שתצטרך לבא אליו להביא לו את הסוטה, פירוש לפירושו לפי שהמעכב המתנות יבא לידי עוני כמו שפירש"י למעלה (ה י) וארז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. וכשהאשה רואה שבעלה בא לידי עוני היא חושדתו שבא לידי עוני מחמת שהיה רועה זונות כמ"ש (שם כט ג) ורועה זונות יאבד הון. בראותה שפתאום יאבד הונו שלא כדרך העולם ובסבה זו תזנה גם היא מאחריו לומר איהו בקרי ואיהי בבוציני (מגילה יב.) לכך נאמר ומעלה בו מעל שאם תשטה אשתו ומעלה אז בו מעל זה המעל תלוי בו כי הוא הגורם לה שתרצה לעשות כמותו מצד החשד, וכ"ז גרם הוא שמעל בקדשי כהן לבלתי תת לכהן את הקודש כי עי"ז הוא בא לידי עוני והיא חשדתו ברועה זונות המאבד הון, והאמת יתברר ע"י בדיקת המים כי רז"ל אמרו (סוטה כח.) ונקה האיש מעון, אם הוא מנוקה מעון המים בודקין אותה כו', והיינו מעון זה הדומה לעון שלה שאם הוא נקי ממה שחשדה אותו אשתו אז דין הוא שיבדקוה המים אבל אם אינו מנוקה מעון זה וחשד שלה אמת אין דין שיבדקוה המים מאחר שהוא עצמו היה רועה זונות ויש לה קצת התנצלות, ומ"ש כי תשטה לשון שטות אף על פי שכל חוטא נקרא כסיל ושוטה מ"מ פרט לומר שהיא דווקא הומיה פתיות ובל ידעה מה גרם לו העוני כי היה לה להבין שעיכוב המתנות גרם לו העוני כאמור.

כי תשטה אשתו. שתעשה דברים מכוערים. והוא שטוי מבעלה ואח״כ. ומעלה בו מעל. ידוע דמעילה הוא יציאה מרשות לגמרי. שתאסר לגמרי עליו. ולא נימא דבסטוי לחוד נאסרה לגמרי עליו באין עצה. מש״ה מפרש הכתוב עוד ושכב וגו׳ שלא נאסרה אלא אם שכב וגו׳:

כי תשטה אשתו. נכת' בשׂין כי תנהג עצמה דרך שטות ולא כדרך בנות ישראל:

כי תשטה אשתו נסמכה פרשה זו לאותה של מעלה לפי שבשתיהם כתיב מעילה.

ומעלה. המ"ם בקמץ:

איש איש כי תשטה אשתו מה כתיב למעלה מן העניין ואיש את קדשיו לו יהיו אם אתה מעכב מתנות כהנים חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה. אע"פ שרש"י ז"ל אינו מביא מהסמוכין שדרשו רז"ל אלא אותן שנכתבו שלא במקומן מפני שהם קרובי' לפשוטו של מקרא שבודאי לא נכתבו שלא במקומן אלא לדרשא וזה אינו מהם מ"מ מאחר שאין שום דמיון בין דיני אישות לדיני תרומה וקדשים גם זה קרוב לפשוטו של מקרא הוא שבודאי לא נכתבו זו אצל זו אלא לדרשא:

דבר וגו' כי תשטה אשתו וגו'. נראה שהוא מלשון שטה מעליו ועבור, הנאמר בכתוב (משלי ד', ט"ו ושם ז', כ"ה) אל ישט אל דרכיה וגו' (ועיין ברש"י ז"ל שכתב כן לפי דרכו) כי זה תחילת עבירה באשה אם היא שטה מדרך ביתה לעוף בשווקים וברחובות ובבתים. היפך אשה יראת ה' שנאמר בה (תהלים מ"ה, י"ד) כל כבודה בת מלך פנימה וגו'. ולזה אמר כי תשטה אשתו שתתחיל להיות שטה בעולם. וכמאמר אדון החכמים ז"ל (משלי ז', י"א י"ב) הומיה היא וסֹררת בביתה לא ישכנו רגליה פעם בחוץ פעם ברחֹבֹת וגו'.

איש איש. ערש"י ובמכדרשב"י (קכ"ד א') מאי איש איש דהא בחד סגי, אלא איש דאיהו איש וקיים קרא דכתיב שתה מים מבורך, איש לגבי אתתי'. פירשו איש הראשון לכנוי גוף סתמי יהיה מי שיהיה כמו איש אל ידע (יעמאנד) ואיש השני על בעל האשה כמו בין איש לאשתו (עהעמאן). וכוונתם למה שאמרו רבותינו על ונקה האיש מעון, אם האיש מנוקה מעון שלא בעל בעילה אסורה מימיו, אז המים בודקין את אשתו:

איש איש לפי שמטלת קנאה להקב"ה ולבעלה פי' הקב"ה נקרא איש כד"א ה' איש מלחמה וכתב אח"כ מה כתוב למעלה מן הענין דקשה לו סמיכות הפרשיות משום דפרשה דלעיל מיירי כמתנות כהונה והשבת גזל הגר שיש בהן צד קדושה וטהרה ופרשה זו מיירי בדין סוטה שהיא דבר טומאה וחלול ה' לכך פירש דקאי אדלעיל ואיש את קדשיו וכו':

איש איש כי תשטה אשתו וכו' לפי הפשט מדבר על הספק שידמה לבעל שאשתו מעלה בו מעל וששכב איש אותה ש"ז, הגם שנעלם מעיניו ע"י שנסתרה נדמה לו שהיא נטמאה הגם שעד אין בה גדמה לו כן ע"י שעבר עליו כבר רוח קנאה וקנא אותה עי"כ נדמה לו שהיא נטמאה ובכ"ז יוכל להיות שהגם שעבר עליו רוח קנאה בכ"ז לא נטמאה, ובזה מלמדנו שאסורה עליו עד שתשתה מים המרים, זה הוא התכת הכתוב לפי דרך המפרשים כפי הפשט וכן מבואר בספרי (לקמן סי' מ"ה) שהכל מדבר על צד הספק, ותפס הלשון כי תשטה אשתו, שפעל שטה נרדף עם נטה רק שמציין הנטיה מדרך המוסר כמו עשה סטים שנאתי, שזה גרם להקנאה ולהחשד, וז"ש בספרי ספק נבעלה וכו' לא שמענו מה יעשה לה אולם באשר הלשון ארוך ובלתי מסודר כראוי, היה לחז"ל בזה עוד פי' בדרך הדרוש, שלפי דרך הדרוש הפי' כן הוא, אם שכב איש אותה ש"ז ונעלם הדבר מעיני אישה כי נסתרה ושם נטמאה ועד אין בה ר"ל שלא נמצא שני עדים רק ע"א המעיד על הטומאה ושלא נתפשה באונס רק שנטמאה ברצון, וכבר עבר עליו רוח קנאה וקנא אותה, אז הגם שאין על הטומאה שני עדים גמורים שהתרו בה, בכ"ז והיא נטמאה ואסורה לבעלה: ואמר עוד או עבר עליו רוח קנאה וכו' ר"ל ואם עבר עליו רוח קנאה וכו' והיא לא נטמאה ר"ל שאין עד מעיד על הטומאה אז תשתה מים המרים. ויתבאר עוד (בסי' מ"א) כי חז"ל פירשו הכתובים האלה בשני פנים. ובזה נכון גי' הגר"א שגריס אבל יש ב' עדים ולא התרו בה נבעלה בפני ע"א, כי גם צד זה שמעט מהכתובים האלה שבזה היא נטמאה ואסורה לבעלה ואם ספק נבעלה ספק לא נבעלה שעז"א או עבר עליו רוח קנאה והיא לא נטמאה אז תשתה מים המרים לבדקה:

רש"י ד"ה איש איש כי תשטה אשתו, מה כתוב למעלה מן הענין? ...חייך, שתצטרך לבא אצלו להביא לו את הסוטה. ע"כ. דומה שדרשת סמיכות פרשיות זו מרחיקה לכת. הניחא הדרשה הקודמת (י, ד"ה ואיש את קדשיו לו יהיו), שם יש קשר ענייני בין הדברים - חטא באי־מתן, בקמצנות כלפי הכהן, ועונש באי־קבלה של המצופה, אך מה קשר בין חטא זה וסטיית האשה? קשה לומר שכל הקשר הוא להכריחו להידרש לכהן, אם לא בטוב, כי אז ברע. (פ' נשא תשמ"ז) וראה "אזנים לתורה" על אתר שכתב: נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לאמר לך, שכל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותנן לכהן, סוף נצרך לכהן על ידי אשתו - הוא אינו אוכל טבל, אלא שהתרומות ומעשרות שהוא מעשר, הוא עכב אצלו ואינו נותנן לכהן כי עינו צרה לתת את חלב יצהר תירוש ודגן למי שלא טרח בהם, ודי לו לכהן, לפי דעתו, בפת שעורים כשאר עניים. ומודדים לו כמדתו, שהוא אמנם מביא מנחת שעורים ששיריה נאכלים לכהן, אבל יחד עם השעורים הוא מביא אל הכהן את אשתו אשר מעלה בו. ע"כ. ועוד כתב: הוא חולק על הכהונה כקרח ועדתו וסובר שכל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', וכעוזיה המלך, שנכנס להיכל להקטיר קטרת, וזה נקרא מעילה. וכן אמר עזריה הכהן הגדול לעוזיה המלך "צא מן המקדש כי מעלת" (דברי הימים ב' כו, יח). והאיש הזה, שמעל בכהונה, מעלה בו אשתו, מדה כנגד מדה. ואדרבה, ינסה הוא או מי שהוא מעדת קרח לברר את הספק הנורא הזה המכרסם בלבו - אם זנתה אשתו תחתיו או טהורה היא. והוא נצרך לכהן, שרק הוא באופן פלאי ונסי יברר לו זאת, ואז יאמין בקדושתו של אהרן ובניו. ע"כ. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה דבריו הנפלאים של רבי שאול מאמסטרדם בספרו "בנין אריאל", שכתב: הרבה מפרשים בקשו למצוא דברי חפץ, וכי מפני שהוא נמנע מליתן מתנות כהונה תחטא אשתו, הלא האדם בעל בחירה ולא יתכן לומר שמביאין מן השמים לידי חטא, דהבא ליטהר מסייעין אותו, והבא ליטמא פותחין לו ולא מסייעין, וכל שכן שאין מביאין לידי חטא ח"ו? ונראה לי ליישב על פי מה שכתוב בברכות (לא ע"ב) על תפילתה של חנה: "אם ראה תראה בעני אמתך" (שמואל א' א, יא) - אם ראה - מוטב, ואם לאו - תראה שאלך ואסתתר בפני אלקנה בעלי כו' עיין שם באורך. ועל פי זה יש לפרש ענין עונש הנמלט מליתן מתנות לכהן, הקב"ה מונע ממנו פרי בטן, וזה גורם שאשתו מסתתרת כדי שישקנה בעלה מי סוטה לקיים "ונקתה ונזרעה זרע" ובזה הוא מצטרך לכהן. ע"כ. וראה גם "כלי יקר" ו"תורה תמימה" על אתר. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: הוא אינו מאמין בקדושה, אף אשתו כך.

מה כתיב למעלה וכו'. נראה דלא למד רש"י מסמיכות הפרשיות, דאם מסמיכות הפרשיות, היה לו לומר בלשון הזה 'למה נסמכה פרשת סוטה לפרשה של מעלה' כמו שכתוב לקמן (ו, ב, שם יג, ב) . ועוד, מנא ליה שהוא שלא כסדר עד שישאל למה נסמכה. אלא דלא היה להתחיל הפרשה ב"איש" רק ב"אשה", שהיא העיקר שהפרשה מדבר ממנה, והוי למכתב 'כי תשטה אשת איש', מאי "איש איש כי תשטה אשתו", אלא אדלעיל קאי:

איש איש וכו׳ מה כתיב וכו׳ לאו דקשיא ליה הסמיכות דא״כ הול״ל למה נסמכה וכו׳ ועוד שאין דרכו לבקש טעם הסמיכות אלא באותן שנכתבו חוץ למקומן וכמו שהרגיש הרא״ם ז״ל אלא נראה דק״ל דאמאי כתיב כי תשטה בלשון דמשמע דבודאי כך יהיה כמו כאשר הול״ל אם תשטה ומשני שהוא על צד העונש על הנזכר לעיל אך ק׳ לי על דרש׳ זו דא״כ אמאי הפסיק בנתיי׳ באיש אשר יתן לכהן וכו׳ וניחא לי עם מ״ש רש״י בפ׳ בהעלותך על ויהי בנסוע הארון שנכתב שם להפסיק בין פורענות לפורענות וע״ש בגמרא דפורענות ראשונה היא ויסעו מהר ה׳ כתלמיד הבורח וכו׳ דנראה דעון מיקרי פורענות וה״נ י״ל כאן דמה״ט הפסיק באמרו איש אשר יתן וכו׳ להפסיק בין פורענות לפורענות ראשונה הוא העון שלא נותן המעשרות ועוד דפורענות ממש איכא ג״כ דהיינו עונש דכתיב שם לו יהיו המעשרות כמ״ש רש״י. ופורענות שנייה סוף שיצטרך וכו׳ ומיהו איכא למידק אעיקרא דהך דרשה שארז״ל דהיכי אפ׳ שעבירות הבעל גוררת עבירה לאשתו אטו טוביה חטא וזיגוד מנגד וכבר הרגישו המפ׳ קו׳ זו ונדחקו בישיבה ע׳ בש״ח. ואני בעניי דקדקתי לישנא דתלמודא בהך דרשה והיא בברכות פ׳ הרואה דף ס״ג והכי אי׳ התם סוף נצרך לכהן וכו׳ ובזה ניחא לי דהא ודאי זה שגוזל המתנות לכהן צריך להתגלגל להשיב מה שגזל כידוע מדברי רז״ל והואיל ופעם ראשונה שבא לעולם כבר נשא בת זוגו השתא כשמתגלגל הול״ל זווג שני מאותן שאמרו עליהם אין מזווגים לאדם אלא לפי מעשיו ומעתה תו לא ק׳ מידי והיינו דדייקי רז״ל לו׳ סוף נצרך וכו׳:

[השמטה: איש איש כי תשטה אשתו. רבותינו דרשו אין אדם עובר עברה אא"כ נכנסה בו רוח שטות ע"כ, וגדולי הטבעים והרופאים שבזמנינו כן החליטו, שאש העבירה והתאוות היא מדרגה קטנה וכאחד בששים מהשטות. ll arrive que les passions n'etant que simplement de degres de folie, le jugement ete.- Deseurets Medecine des passions. trad. Ital. p. 27.]

איש איש. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמּוֹעֶלֶת בִּשְׁתַּיִם – בְּאִישׁ מִלְחָמָה שֶׁלְּמַעְלָה, וְאִישָׁהּ מִלְּמַטָּה:

ומעלה בו מעל. חללה את קדש ה' אשר אהב בקדושי האישות בחבוק ונשוק זולת אישה ודומיהם:

ואמרת אליהם. לרבות ארוסה ושומרת יבם לקינוי ^מדשהארוס או היבם מקנא להן שלא תסתרנה. מיהו זה רק לענין שנאסרות וגם מפסידות כתובתן אם נסתרו, אבל אינן שותות מי סוטה, משום דכתיב לקמן בשתיה (פסוק כ"ט) אשר תשטה אשה תחת אישה, ודרשינן שם פרט לארוסה ושומרת יבם כפי שיתבאר שם.
ולא נתבאר לי טעם רבוי ארוסה ושומרת יבם מלשון ואמרת אליהם, ואיפה מרומז זה בלשון זה, ונראה דקיצור לשון הוא וצ"ל וגו', וכונת הראיה מסוף הפסוק דכתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, ולא כתיב כי תשטה אשתו תחתיו, כמו שכתוב לקמן בפסוק כ"ט, דרק לשון כזה מוציא ארוסה ושומרת יבם, כמש"כ בפסוק הנזכר, אבל אשתו סתם נקראת גם ארוסה, וכמ"ש יעקב ללבן הבה את אשתי ועדיין ארוסה הואי, וכן בפ' תצא בענין נערה המאורסה כתיב על דבר אשר ענה את אשת רעהו, וכן דרשו בסנהדרין פ"א א' הפסוק דיחזקאל י"ח את אשת רעהו טימא, זו נערה המאורסה, וכן בדחז"ל יבמות פ"ט ב' אשתו ארוסה לא אונן וכו'. [ויתכן שעל יסוד זה כתב רבינו ירוחם שאם כתב בגט ארוסה אנת אנתתי ולא ארוסתי כשר], וכן שומרת יבם היא בערך ארוסה שעומדת להתייבם, ושוב כתיב כאן וקנא את אשתו, והוי גם ארוסה בכלל.
וראיה נאמנה לפי' זה ממה דדרשו בירושלמי סוטה פ"ב ה"ה ופ"ד ה"א וקנא את אשתו אפילו מקצת אשתו, לרבות ארוסה ושומרת יבם, והרי מבואר דס"ל לירושלמי דמלשון אשתו מרבינן ארוסה ושומרת יבם, וגם דעת הבבלי לדרוש מזה.
ובזה יתיישב מה שהקשו התוס' בסוטה כ"ו א' על דרשה זו והא איצטריך הרבוי ואמרת אליהם לרבות גרים כפי שיובא בדרשה הבאה, ונשארו בתימה. ולפי מש"כ הנה כאן לא הוי הרבוי כלל מלשון ואמרת אליהם רק מהמשך לשון הכתוב כמבואר. .
(סוטה כ"ד א׳)

רוח שטות. כלומר שיצרם הרע מורה להם היתר וזהו השטות, דאל"כ למה חייבת מיתה כיון דשוטים היו:

ואולי כי לזה כיון הכתוב בכפל דבר ואמרת, בין למי שחושב שלא להביא מטעם שיודע בעצמו שהוא טהור, גם כדי שלא יריע חזקתו, ואומרו ואמרת אמירה רכה להחפץ בדבר, או לכל אחד ואחד ישנו בדיבור קשה ואמירה רכה, מי שיש בו מעל הגם שיש לו דיבור קשה כי תגלה רעתו בקהל אף על פי כן יש לו טובה להרחיקו ממכשול לבל ישכב עם טמאה בתמידות, ולמי שהוא נקי יש לו דיבור קשה להכריחו לבזות באשתו, ויש לו אמירה הסועדת הלב שתנקה האשה ונזרעה זרע וגו':

כי תשטה תטה מדרכי צניעות ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו ועבור אל ישט אל דרכיה לבך מה כתיב למעלה מן הענין ואיש את קדשיו כלו' אם אתה מעכב מתנותי להביאם סוף תצטרך להביא אצלו את הסוטה:

תשטה. תסור מהדרך הישרה וכן שטה מעליו ועבור:

ולדעת רז"ל (שם ב.) שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, נקט לשון תשטה כי היין מבלבל שכלו של אדם כמ"ש (הושע ד יא) זנות ויין ותירוש יקח לב. ומדסמכן להדדי ש"מ שהיין מרגיל לערוה לכך נאמר ביואל (ד יח) יטפו ההרים עסיס וגו', וסמיך ליה ומעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. לפי שארז"ל (במ"ר כ כב) שמעין של שטים מגדל נואפים שנאמר (במדבר כה א) וישב ישראל בשטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב. מאחר שאמר יטפו ההרים עסיס דהיינו רבוי יין הוצרך להבטיחם על שלא יזיק להם ריבוי היין ולא יביאם לידי הרגל עבירה לפי שמעין יצא מבית ה' והשקה את נחל השטים. כי בכ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה ע"כ יצא המעין ממקום קדוש וירפא את נחל השטים שלא יביאם לידי הרגל עבירה הוא ושותפו דהיינו היין, כי נחל השטים מקורו של סמאל והוא שותף לאותיות ענבם באלפ"א בית"א.

בו. בי"ת רפה:

כי תשטה תט מדרכי הצניעו' ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו. ויהיו שטה ונטה שני שרשים מענין אחד ולא אמר תט מדרך בעלה או מדרך התורה אלא מדרכי הצניעות מפני שיחוייב מנטיית דרך בעלה או מדרך התורה שכבר נטמאה ושוב לא יתכן לומר ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא נטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו והיא לא נטמאה שמורה שהדבר מסופק לבעלה אם נטמאה או לא נטמאה לפיכך פירוש תט מדרכי הצניעות לדרכי הפריצות שבזה עדיין הדבר מסופק אם נטמאה או לא נטמאה והאריך בלשונו לומר ותחשד בעיניו כדי להודיע הטעם למה האריך הכתוב לומר כי תשטה והיה די לומר איש כי תמעול אשתו מעל וגו' ואמר כי תשטה להודיע ששטייתה מדרכי הצניעות היא גרמה פה שתחשד בעיניו:

ומעלה בו מעל. פירוש שהיא תמעל במעל שבו. על דרך אומרם ז"ל (סוטה י'.) איהו בי קארי ואתתיה בי בוציני וכו' ועל כן ומעלה המעל אשר בו או כה יאמר ומעלה כיון שהיא תמעל ודאי בו מעל שיש בו איזה פגם כי היא בת זוגו ועוד כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים (תהלים קנ"ה, ג').

כי תשטה. תט מדרכי צניעות ותחשד בעיניו כמו שטה מעליו ועבור (רש"י), כי שטה ונטה שני שרשים מענין אחד, לכן פירש"י תט מדרכי הצניעות לדרכי הפריצות, ולסבה זו יש עלי' לספק פן נטמאה, ואמר עוד "ותחשד בעיניו" כדי להודיע הטעם למה האריך הכתוב לומר כי תשטה והיה די לומר איש כי תמעול אשתו מעל וגו', אמנם אמר כי תשטה להודיע ששטייתה מדרכי הצניעות היא גרמה לה שתחשד בעיניו (הרא"ם); ונ"ל כי ענין החשד נכלל ג"כ במלת תשטה שהוראתו נטיית, כי שרש נטה במובן המוסרי ענינו נטיית הדעת והרצון אל אחת הדעות והמחשבות משני דעות חלוקות, ורובו מורה נטייה מדרך הישר והטוב אל המעוקם והמעוות הרע, כמו (תהילים כ״א:י״ב) כי נטו עליך רעה דתרגומו דחשילו עלך בשתא, כלומר חרשו עליך רעה, כי חורשי רעה תרגומו וחשלין בשתא, לב חרש מחשבות תרגומו לבא דחשיל (דענקען, בריטען), והוא בעצמו ענין החשד (פערדאכט), נטיית המחשבה לחיובת חברו, וכן בלשון ארמי שרש סט ענינו הנטייה התנועה והטלטול הנה והנה, כאמרם המסיט את הזב או שהזב מסיטו (ע' ערך סט), ומזה שם סיטא סיוט כמ"ש ר"א המתורגמן, ושם סוטה המוזכר בתלמוד הוא תואר לאשה החשודה לנטויה אל דרך הפריצות (אונצוכטספערדאֶכטיגע), וכן בלשון תשטה דקרא מובנו הוראה כפולה ר"ל שבנטייתה אל הפריצות גורמת להיות חשודה על רשעה גמורה שהיא נטמאה, ותרגום תשטה (זיא ווירד אונצוכטספערדאֶכטיג), לכן אמרו בספרי ספק נבעלה ספק לא נבעלה לא שמענו מה יעשה לה ת"ל וגו' כי תשטה. ואחרי שבמלת תשטה נכלל גם כן הוראת החשד, ממילא מאמר ושכב איש אותה ונסתרה והיא נטמאה שאמר אח"כ, איננו שכיבה וטומאה וודאית כ"א ספקית, ר"ל שהיא חשודה על השכיבה והטומאה פן נטמאה, ומצאנו כזה לשונות רבות במקרא שנאמרו כפי מחשבת צד אחד מן הצדדים המתעצמים בנושא, כמו אלהים אחרים שהם אלהי' במחשבת העובדים, וגונב מבית האיש דהיינו כפי טענת השומר שרוצה לפטור עצמו בטענת גנב או אונסין ואפשר שהוא בעצמו:

איש איש כי תשטה אשתו בכאן תפס הלשון בהאיש, ובסוף הפרשה תפס הלשון בהאשה אשר תשטה אשה תחת אישה, וחז"ל למדו בסוטה (דף כ"ד ע"ב ודף כ"ז) ממ"ש אשר תשטה אשה תחת אישה לאקושי איש לאשה ואשה לאיש לענין שאם אחד מהם סומא או חגר או אלם לא היתה שותה, וכאן למד לה מפה, ונראה ששניהם למוד אחד שממה שתפם בכאן את האיש לעקר ושם תפס את האשה לעקר בא ללמד ששניהם שוים ונלמדין זה מזה:

רש"י ד"ה כי תשטה אשתו, שנו רבותינו, אין המנאפין נואפין עד שתכנס בהם רוח שטות, דכתיב "כי תשטה", וכתוב בו (משלי ו, לב), "נואף אשה חסר לב". ע"כ. כלומר עליה נאמר "כי תשטה" ודרשו תיבה זו כאילו היא מנוקדת בשי"ן ימנית, ועליו נאמר - "חסר לב", דהיינו חסר תבונה. (פ' נשא תשמ"ח)

תצטרך להביא לו הסוטה. ונראה לי דלאו דוקא סוטה, הוא הדין שיהיה צריך לכהן שיהיה זב או מצורע, שכולם צריכים לכהנים, דאם לא כן, מאי שנא סוטה. ואפשר לומר דשאני מצורע וזב – אם הוא רוצה להיות רשע ושלא יביא הכפרה – מי יודע, ולא יצטרך לכהן. אבל להביא הסוטה, אפילו רשע נמי אינו רוצה שתזנה אשתו, והוא שנאוי לו כמנהגו של עולם, שהרי כתיב (פסוק יד) "וקנא את אשתו", וכיון שהוא מקנא – בודאי יביא:
‎וכאשר תבין עוד דבר זה על אמתתו, יש לך לדעת שהוא מדה כנגד מדה, לפי שהוא אינו רוצה ליתן המתנות לכהן, מפני שאומר למה יתן ממון שלו לכהן, לפיכך אמר הכתוב חייך שתצטרך לו, שתדע מעלת הכהן, שהכהן הוא האמצעי בין הקדוש ברוך הוא ובין ישראל לעשות שלום ביניהם על ידי הקורבנות, כי ישראל נקראים אשה להקדוש ברוך הוא, כדכתיב (שיה"ש א, ח) "אם לא תדעי לך היפה בנשים", ובהרבה מקומות נקראים אשה, לפיכך צריך לכהן להביא אליו הסוטה שיעשה גם כן שלום בינו ובין אשתו, שהיא שטה הדרך מאתו, והכהן עושה שלום ביניהם. וזהו בודאי דומה לגמרי מה שהכהן עושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ומשרה שכינה בארץ, כמו שפירש רש"י בפרשת מסעי (להלן לה, כה) , שהשם יתברך שנקרא איש ובעל לישראל – הוא אצלם, והוא אינו רוצה להכיר מעלת הכהן – צריך להביא אליו הסוטה לעשות שלום בינו ובין האשה:

איש איש ללמדך כו׳ דהכא ליכא שום ריבוי לרבות מאיש איש כגון איש איש דגבי עריות דדרשי׳ לרבות הגוים שמוזהרים אבל הכא ליכא לרבות דאפי׳ הגיורת אין משקין ולכך דרשו שמועלת בשתים:

כי תשטה אשתו. שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵין הַמְנָאֲפִין נוֹאֲפִין עַד שֶׁתִּכָּנֵס בָּהֶן רוּחַ שְׁטוּת, דִּכְתִיב "כִּי תִשְׂטֶה" וְכָתוּב בּוֹ "נֹאֵף אִשָּׁה חֲסַר לֵב" (משלי ו'); וּפְשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא: כי תשטה — תֵּט מִדַּרְכֵי צְנִיעוּת וְתֵחָשֵׁד בְּעֵינָיו, כְּמוֹ "שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבֹר" (שם ד'), "אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ" (שם ז'):

ואמרת אליהם. לרבות את הגרים ^מהנראה דבגמ' חסר תיבת וכו', וצ"ל ואת העבדים, כפי שיתבאר למעיין בסוגיא דדרש זה מוסב גם על עבדים, וכן בכ"מ שבאה דרשה זו בתו"כ בס' ויקרא באה בלשון זה לרבות את הגרים ואת העבדים. והנה לא נתבאר טעם דרשה זו מלשון ואמרת אליהם, ואיך מרומז זה בלשון זה, ואפשר לומר עפ"י המבואר בכ"מ בתלמוד ומדרשים דדבור הוא לשון קשה ואמירה לשון רכה [עיין מכות י"א א']. והנה בעוד שעם ישראל אפשר לדבר רכות וקשות, אבל עם גרים ועבדים צריך לדבר ולהורות רק בלשון רכה, הראשונים מפני שאך זה באו להסתפח אל קהל ישראל וצריך שיקבלו עליהם דיני התורה באהבה, והאחרונים מפני שהרגשתם בכלל פשוטה וצריך להסביר ולבאר להם הדברים, עד שיבינו ויקבלו, ולכן דריש מדהוסיף על לשון דבר אל בני ישראל [שהוא לשון קשה] עוד כפל לשון ואמרת אליהם [רכות] שבא לרבות גרים ועבדים, ודו"ק. .
(סוטה כ"ו א׳)

תט מדרכי צניעות. דוקא נקט רש"י מדרכי צניעות ולא נקט מדרכי תורה דמדרכי תורה משמע דודאי הוא שזינתה, ואם ודאי שזנתה אין משקין אותה, לכך נקט מדרכי צניעות ר"ל שראה מחבק ומנשק עם איש אחר וספק הוא אם זנתה:

ושכב איש פרט לקטן. שכבת זרע שכיבה של זרע פוסלתה ואין שכיבה אחרת פוסלה ומעשה בשני אחיות דומות זו לזו האחד נשואה בעיר והאחרת נשואה בעיר אחרת בקש בעלה לקנא בה ולהשקותה בירושלים הלכו דרך העיר שהאחרת נשואה שם אמרה לאחותה בעלי רוצה להשקות לי לכי תחתי שאת נקיה לבשה בגדי אחותה והלכה לירושלים ושתת מי המרים ונמצאת טהורה ויצאה אחותה לקראתה בשמחה וחבקה לה ונשקה באותה נשיקה הריחה במים מיד מתה לקיים מה שנאמר אין שלטון ביום המות ולא ימלט רשע את בעליו לשון תנחומא:

ולולא מסתפינא לומר דבר חידוש אשר לא שערום ראשונים הייתי אומר, כי תשטה בטי"ת כמו תשתה בתי"ו כי ט' מתחלפת בתי"ו באותיות דטלנ"ת וכן פירש"י סוף פר' מקץ (מד טז) בפסוק ומה נצטדק. שטי"ת זו במקום תי"ו וכן לשון תועה. בכל המקרא בתי"ו, ובלשון רז"ל טועה בטי"ת, כאילו אמר כי תשתה אשתו יין ושכר המרגילים לערוה. ולדעת האומר שהוא לשון שטות היינו לפי שהיין יקח לב עד שאינו יודע להבדיל בין קודש לחול כמ"ש (ויקרא י ט-י) יין ושכר על תשת וגו'. ולהבדיל וגו'. וכמ"ש (משלי לא ה) פן ישתה וישכח מחקק. היינו התורה וקראה בשם מחקק לפי שעולה למספר חמר וכדרך שאמרו (בעירובין סה.) נכנס יין יצא סוד, כך נכנס חמר יצא מחקק חושבנא דדין כחושבנא דדין וכל אחד נדחה מפני חבירו. ונקרא היין חמר כי על ידו נעשה האדם כחמור אין הבין לכך נאמר כי תשטה. שתהיה שוטה כחמור עד שאפילו אם חמור תובעתה בשוק נזקקת לו (כתובות סה.).

ומהו המעל ושכב איש אותה. כאילו אמר ומעלה בו מעל ששכב איש אותה ואין זה לומר ששכב איש אותה לפי האמת אלא שנעלם מעיני אישה שאם כן יחוייב מזה שאם לא היה האמת ששכב איש אותה אלא שבעלה חשד אותה לא ינהוג בה כל האמור בפרשה אלא הכי קאמר כשתשטה אשתו מדרכי הצניעות ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ואחר כך נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונטמאה בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאה אלא שקנא את אשתו על לא חמס בכפה והביא האיש את אשתו אל הכהן וסדר המקראות כן הוא איש איש כי תשטה אשתו ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו ונסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל ושכ' איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אישה בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאה והביא האיש את אשתו וגו':

כי תשטה אשתו שם אשתו בדרך הדיוק הוא אשה הראויה לו, אולם הרמב"ם (פ"ב מה' סוטה ה"ח) כתב שאם אשתו אסורה לו מחייבי לאוין אינה שותה משום דאין האיש מנוקה מעון, וכ"כ בפי' המשמות ר"פ ארוסה, והרמב"ן בפי' כתב על הא דונקה האיש מעון שי"מ שאם בעל הבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין את אשתו, וי"מ שרק אם בא עליה משקנא לה ונסתרה, וכן רש"י ז"ל בכ"מ שמובא ברייתא זו שבזמן שאין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו פי' שלא בא עליה משנאסרה עליו (כמ"ש בסוטה דף כ"ח ודף מ"ז שבועות ה' יבמות נ"ח קדושין כ"ז) וכמ"ש המ"ל (פ"ב דסוטה ה"ח), וע"כ לשטתי' במ"ש בריש פ' ארוסה אלמנה לכ"ג גרושה וחלוצה וכו' לא שותות פי' משום דכתיב כי תשטה אשתו בראוי' לאישות הכתוב מדבר שהוא כשטת הספרי, ונראה דיש פלוגתא בזה דסתם ספרי ר' שמעון, ור"ש לא יוכל לסבור זה שאם בעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין, דהא אמר בסוטה (דף כ"ב) ר"ש אומר אין זכות תולה במים המרים וכו' ואתה מוציא שם רע על הטהורות ששתו, ואם איתא דכל שבעל ביאה אסורה מימיו אין המים בודקין אותה עדיין אתה מוציא ש"ר שיאמרו שטמאות הן אלא שבעליהן בעלו בעילת איסור וכמ"ש המ"ל שם, ובהכרח ס"ל שרק אם בא עליה אחר שנסתרה וזה לא שכיח וכמ"ש כה"ג בסוטה (דף ו') לר"ש, והרמב"ם סמך על הסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף ס"ז) שמשם מבואר שבכל עון ואפי' עון דבניו וכלותיו אין המים בודקין: ומ"ש וכדברי עקבי' וכו' כ"ה בעדיות (פ"ה מ"ו) דבני ישראל אמור בפרשה כמו שפרש"י ברכות (דף י"ט) וחכ"א משקין משום דואמרת רבויא הוא כמ"ש בסוטה (דף כ"ו), ובארתיו בפי' הספרא מצורע (סי' קי"ט) ועי' במ"ל (פ"ב ה"ז) שהאריך בזה ולא עיין שמבואר בספרי דפלוגתייהו בין בגיורת בין באשת גר, ואכמ"ל בזה:

רש"י ד"ה אֹתה שכבת זרע, שכיבתה פוסלת אותה, ואין שכיבת אחותה פוסלת אותה (יבמות צה ע"א). ע"כ. תמיד תמהתי, מה הווה אמינא יש לומר ששכיבת אחותה תפסול אותה. (פ' נשא תשנ"ט) וב"רש"י כפשוטו" מבואר (בשם "לבוש"): אין שכיבת אחותה עם בעלה פוסלת אותה, שיאסר הוא על אשתו משום שעבר על איסור אחות 'אשה'. ולמה הייתי סבור לומר כן? לפי שמכלל הענין האמור בפרשה, למדנו שאם האשה אכן 'נטמאה', הרי היא אסורה על בעלה (כי על כן הוא מביאה לבודקה ולברר אם לא נטמאה ותהא מותרת לו) - מתוך כך הייתי יכול להשוות ולומר שכשם שהאשה נאסרת על בעלה כשעברה על איסור 'אשת איש', אשר הוא איסור הבא כתוצאה מנישואיה עם בעלה, כמו כן יאסר הוא עליה אם לקח את אחותה ועבר על איסור 'אחות אשה', שגם איסור זה בא כתוצאה מנישואיו עם אשתו.

תט מדרכי הצניעות. כלומר, מה שהוא אומר "תשטה" מלשון נטה, ולשון נטייה לא יפול רק על מי שהוא נוטה מן הדרך, ואם נפרש שהיא נוטה מן הדרך שנצטווה – שזנתה, [יקשה] דלא מצינו לשון "תשטה" על שאר עבירות, כי אם בסוטה (פסוקים יט, כ, כט), אלא פירושו 'תט מדרכי הצניעות ותחשד', ומפני כי דרך ארץ של כל הנשים להיות כל אשה צנועה, וזאת היא נוטה מדרכי הצניעות, שייך בזה 'תט מן הדרך והמנהג':
‎אבל לפי דעתי אין צריך, כי כל אשה יש לה חבור בבעלה ולא בבעל אחר, ואם נסתרה עם אחר הרי היא שטה מן החבור, שאם לא נטתה מן החבור לא היתה מתקרבת אל אחר להיות נסתרה עמו:

ומעלה בו מעל. וּמַהוּ הַמַּעַל? ושכב איש אתה:

איש איש. ת"ר, מה ת"ל איש איש, לרבות אשת חרש ואשת שוטה ואשת שעמום ושהלך בעלה למדינת הים ושהיה חבוש בבית האסורים שבית דין מקנאין להן לפוסלן מכתובתן ^מור"ל כשרואין אותן ב"ד שמתנהגות בפריצות מתרין אותן שלא תסתתרנה עם פלוני, ואם באו עדים שנסתרו ושהו כדי טומאה אוסרים אותן על בעליהן לעולם וקורעין כתובתן, ולכשיבאו בעליהן נותנין להן גט, אבל אין ב"ד משקין אותן משום דבהשקאה כתיב (בסמוך פ' ט"ו) והביא האיש את אשתו. ועיין בירושלמי פ"ד ה"ה דסוטה סמכו הא דב"ד מקנין להן מפסוק דבר אל בני ישראל, ופירשן המפרשים, פעמים שבני ישראל, דהיינו הב"ד, מקנין. אבל קבענו דרשה זו שבבבלי להיותה פשוטה יותר, וגם כמדומה לי שלא נמצא דוגמת דרשה זו בכ"מ שיהא במובן דבר אל בני ישראל – בית דין. ובאמת לולא דברי המפרשים הו"א דצ"ל בירושלמי דבר אל בני ישראל וגו', והכונה דסמיך אהמשך לשון הפסוק איש איש, וכמו בבבלי כדרשה שלפנינו, ודו"ק. –
ודע דמ"ש לרבות אשת חרש ואשת שוטה צ"ל דאיירי שנתחרש או נשתטה אחר נשואין, דאל"ה הלא אין להם קדושין מה"ת, ובזה ניחא מה דלא כייל אשת קטן, כמו בעלמא דחשיב חרש שוטה וקטן, משום דקטן אין לו קדושין. .
(שם כ"ז א׳)

ומהו המעל. דק"ל ומעלה בו מעל ושכב איש משמע דב' עניינים הם לכן פירש ומהו המעל ושכב וגו' כאילו כתיב ששכב איש אותה. ואין זה לומר ששכב איש אותה באמת דאז אין משקין אותה, וסדר הכתובים כן הוא. כי תשטה ועברה מדרכי צניעות, ועבר עליו רוח קנאה וקנא את אשתו, ואח"כ נסתרה כשיעור טומאה בין מעלה בו מעל לשכב איש אותה שכבת זרע ונעלם ממנו בין לא שכב איש אותה והיא לא נטמאת רק קנא לה אף שלא חמס בכפה, והביא האיש את אשתו וגומר. הר"ם:

איש כי תשטה אשתו ת"ר כיצד עושה לה מוליכה לב"ד של אותה העיר ומוסרין לו ב' ת"ח שמא יבוא עליה בדרך ר' יהודה או' בעלה נאמן עליה הוליכוה לב"ד הגדול שבירושלים ומאיימין אותה כדרך שמאיימין על עידי נפשות ואו' לה בתי הרבה יין עושה הרבה שחוק עושה הרבה ילדות עושה הרבה שכנים עושים עשה למען שם הגדול הנכתב בקדושה שלא ימחה על המים ואו' לפניה דברי' שאינה כדאי לשומען היא וכל משפחת בית אביה אם אמרה טמאה אני קורעין כתובתה ויוצאה ואם אמרה טהורה אני מעלין אותה לשער ניקנור ששם משקין הסוטות ומטהרין את היולדות והמצורעין וכהן אוחז בבגדיה אם נקרעו נקרעו ואם נפרמו נפרמו עד שמגלה לבה במדה שאדם מודד בה מודדין לו היא קשטה עצמה לעבירה המקום מנוולה היא גלתה עצמה המקום מגלה אותה הירך התחילה בעבירה תחלה ואח"כ הבטן לפי' תלקה הירך תחלה ואח"כ הבטן ושאר הגוף לא פלט היא עמדה על פתח ביתה לפי' כ"ג מעמידה בשער ניקנור ומראה קלונה לכל היא פירשה סודרין נאין על ראשה לפי' כ"ג מסיר כיפה מעל ראשה ומניחה תחת רגליו היא קשטה לו פנים לפי' פניה מוריקות היא כחלה לו עיניה לפי' בולטות היא קלעה את שערה לפי' כ"ג סותר את שערה היא מראה לו באצבעותיה לפי' צפורניה נושרות היא חגרה לו בצלצול מצרי לפי' כ"ג מביא חבל מצרי וקושר למעלה מדדיה היא פשטה לו ירכה לפיכך ירכה נופלת היא קבלתו על כריסה לפי' בטנה צבה היא האכילתו מעדנים לפי' קרבנה מאכל בהמה היא השקתו יין משובח בכוסות משובחים לפי' כהן משקה אותה מים המרים בקדרה של חרס היא עשתה בסתר יושב בסתר עליון שם בה פנים שנא' ועין נואף שמרה נשף וכו' ד"א היא עשתה בסתר המקום מפרסמה בגלוי שנא' תכסה שנאה במשאון תגלה רעתו בקהל:

ומעלה בו מעל כבר בארתי (ויקרא סי' שמ"ו) ההבדל בין מעילה ובין בגידה, שמעילה מורה השיקור הגלוי והוא יותר מן בגד, ובכ"ז כולל השיקור בכל דבר כמו שמביא מכמה מקומות וכמו שבארתי זה למעלה (סי' ט"ו) שאמר ג"כ כלשון דפה, וכולל גם השיקור בדבר ממון כמ"ש גבי שבועת העדות ושבועת הפקדון לשון מעל על עניני ממון, ולכן פי' שהמעל דפה הוא בעניני אישות כמ"ש ושכב איש אותה והוי"ו הוא וי"ו הבאור, אבל אם מעלה בו בעניני ממון וכדומה א"י להשקותה:

ומהו המעל וכו'. כלומר, שאין "ומעלה בו מעל" מילתא בפני עצמו היא, דאם כן מהו המעל הזה שאמר הכתוב "ומעלה בו מעל", אלא הכתוב מפרש בעצמו 'ומהו המעל "ושכב איש אותה"' (פסוק יג), ומילתא חדא היא. ואין הפירוש שודאי שכב אותה, שהרי פירש (רש"י) שנטתה מדרכי הצניעות ותחשד, ולא שודאי שכב אותה, אלא "ומעלה בו מעל" קאי על "תשטה", כלומר שהיא נוטה מדרכי הצניעות, והיא חשודה בעיניו כי מעלה בו מעל ושכב איש אותה:

כי תשטה אשתו. אמר ריש לקיש, אין אדם עובר עבירה אלא א"כ נכנס בו רוח שטות, שנאמר איש איש כי תשטה אשתו – תשטה כתיב ^מזדריש כן ע"ד אסמכתא מדלא כתיב כי תטה, דהיינו שתטה מדרך הישר כמו ויטו משפט (ש"א ח') וכדומה, או מדלא כתיב תסטה בסמ"ך, אחרי דגם השי"ן כאן הוא שמאלי ונקרא כמו סמ"ך, וא"כ הו"ל לכתוב ישר בסמ"ך, וכמו דכתיב בתהלים ק"א עשה סטים שנאתי, ולכן דריש המלה תשטה מלשון שטות, שמפני תאות העבירה זמנית תכסל לחטוא לנצח.
ובמ"ר פרשה זו איתא בסמיכות על לשון הפסוק במשלי ו' נואף אשה חסר לב, מכאן שאין אדם הולך אצל אשת איש עד שיצא מדעתו, וכשם שהוא נקרא פתי כך הזונה נקראת פתיה, וכן רמז משה בתורה איש איש כי תשטה אשתו לומר שאינה מזנה עד שיכנס בה רוח שטות, ע"כ. ומסגנון לשון זה משמע דקאי רק על עבירה דזנות, אבל מלשון הגמרא שלפנינו משמע דבכל עבירות איירי, וכן מסתבר לפי ההסבר שכתבנו. .
(שם ג' א׳)

כי תשטה אשתו. בראויה לאישות הכתוב מדבר, להוציא אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ^מחוכן שאר הפסולין אין שותות מי סוטה אלא נאסרות ויוצאות בלא כתובה, ודרשה זו הובאה ברש"י סוטה כ"ד א', אבל הרמב"ם פ"ב ה"ט מסוטה סמך דין זה על הדרשה בפסוק דלקמן (ל"א) ונקה האיש מעון בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו בזמן שאינו מנוקה מעון [וכגון נשואי עבירה] אין המים בודקין, ועיי"ש במל"מ בארוכה. [ספרי].

ומעלה בו מעל. מכאן שאין מעל אלא שינוי, וכן הוא אומר (ד"ה א' ה׳) וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ ^מטנראה הכונה, דבא להשמיענו שהמעילה המבוארת כאן וכל דיני הפרשה הם רק במעל בעניני אישות ולא בשארי דברים כגון עניני ממון וכדומה, לא דנימא שהפסוק ושכב איש אותה הוא רק ציור ומשל לאחד מפרטי המעילה, אבל אין הכי נמי שאם מעלה בו בדבר אחר ג"כ שייכים דיני הפרשה, אלא דבשאר עניני בגידת אשה אינו נקרא מעל אלא בגידה, ומביא לראיה על זה מפסוק וימעלו באלהי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ, והיינו שכפרו בעיקר, כך מעל אשה נקרא רק כשמעלה בעניני אישות בזנות, דזה הוי ככופרת כולה באגידתה בבעלה. .
(מעילה י"ח א׳)

ומעלה בו מעל. ומעלה מעל בה׳ לא כתיב אלא ומעלה בו מעל, מכאן דאשה שסברה שאין עבירה לזנות נאסרה לבעלה ולא הוי בכלל אנוסה ^נטעם הדבר פשוט משום דאע"פ כן הרי מעלה עכ"פ בבעל, דלא יתכן שתדמה אשה שאין זה מעילה בבעל. ודין אומר מותר מבואר אצלנו בפרשה וירא בפסוק הנך מת על האשה וגו', יעו"ש. [מהרי"ק שורש קס"א].

*איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל וכו' הסמיכות לפרשה דלעיל פירש"י דאם לא יתן לכהן מתנותיו סוף שיצטרך לו ע"י אשתו סוטה מקשין העולם מסתמא נזהר כל אדם ליתן תרומות ומעשרות שהרי נאמר איש אשר יתן לכהן לו יהי' ממון הרבה וכן במעשרות אמרו עשר בשביל שתתעשר ולמה ימנע אמנם אמרו חז"ל המכבד אשתו ובניו נעשה עשיר וא"כ ע"י אשתו ימנע ממתנותיו ויכבדה לכן מדה כנגד מדה נעשה אשתו סוטה והנה ריש סוטה ר"ל כד פתח בפ' סוטה אמר אין מזווגים לו לאדם אלא לפי מעשיו ופריך הא מלאך מכריז בת פלוני לפלוני ומתרץ כאן בזיווג ראשון וכאן בזיווג שני וידוע פי' האר"י זצ"ל ע"ז אמנם הא דמדייק כד פתח ר"ל בפ' סוטה ולמה דווקא כד פתח ונראה דלכאורה קשה הא דרשינן ונקה האיש מעון דווקא כשהאיש מנוקה מים בודקין וא"כ הוא צדיק והיא רשעה ואיך י"ל דמזווגין עפ"י מעשיו אמנם לפירש"י הנ"ל דמיירי שעיכב תרומות ומעשרות ואין זה בכלל עון שאין המים בודקין א"כ א"ש כד פתח בפ' סוטה דכתיב לעיל מיני' ואיש אשר יתן לכהן לו יהי' עי"ז הבין דשפיר משכחת לה דאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו ואפ"ה המים בודקין וא"ש הפסוק דלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, ובזה יש ליישב הקרא דהטיבה ה' לטובים וגו' והמטים עקלקלותם יוליכם וגו' שלום על ישראל דהנה שמו של הקב"ה שלום בשביל שלום איש ואשתו אמר ה' שימחה שמו על המים ואמרו חז"ל ברכות בפ' אין עומדים דחנה אמרה אם ראה תראה בעני אמתיך שאמרה אם אין אתה נותן לי בנים אני מסתיר עצמי ואי אתה עושה תורתך פלסתר דאמרה ונקתה ונזרעה זרע אמנם אם הקב"ה נותן לצדיקים בנים ואינם צריכין להסתיר עצמן למען ונקתה ונזרעה זרע ולרשעים אפי' אשתו זינתה הרי כיון שאין הבעל מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו ועי"ז אדם שיודע בעצמו שאיננו מנוקה מעון ואין המים בודקין אשתו לא יוסיף חטא על פשע להניח למחות שמו של הקב"ה ונשאר שמו ב"ה שלם ובכלל הטיבה הוא ברכת בנים כדאיתא במו"ק דף ט' על וטובי לב וע"ז אמר הטיבה ה' לטובים היינו שיהי' להם בנים והמטים עקלקלותם יוליכם עם פועלי האון הרשעה תהי' אשה לרשע וא"כ לא תבוא לידי שתיית מים המרים ולא ימחה שמו של הקב"ה ועי"ז יהי' שלום על ישראל שמו שלום:

*ומעלה בו מעל יראה לעיל בגזל הגר כתיב ומעלה מעל בה' ופירש"י בויקרא כתיב מעל בה' כיון שלא הפקיד בעדים ואין יודע בו כ"א ה' יתברך לבדו מעל בה' המעיד ביניהם והכא דאיכא עדים לא הוה מעל בה' כ"א ומעלה בו מעל: