פירוש על במדבר 17:47

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות מבין השרפה ואת האש זרה הלאה וגו', מפני מה נאמר לאלעזר ולא נאמר לאהרן לפי ששני בני אהרן על הקרבת אש זרה מתו שנא' (ויקרא י׳:א׳) ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'. אמר הקב״ה שני בניו מתו על עסקי המחתה יבוא זה ויתכפר על מחתות. ד״א אמור אל אלעזר בן אהרן. לפי שהיה אהרן כהן גדול ואלעזר סגן אמר הקב״ה מוטב יכנס הסגן בין השרפה ולא יכנס כהן גדול:

ואת האש. שֶׁבְּתוֹךְ הַמַּחְתּוֹת:

כי קדשו המחתות והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ז:ב׳) ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש אבל יש לומר כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם והנכון בעיני כי יאמר הכתוב (במדבר י״ז:ג׳) כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:

ואת האש זרה הלאה. לא אל שפך הדשן מפני שהיתה קטרת זרה:

אמור אל אלעזר. טעם אלעזר לצד שלא החשיב ה' הדבר שיעשה על ידי אהרן שהוא כהן גדול, או לצד שעל ידי אהרן נעשה המשפט ומתו מקריבי המחתות לא רצה ה' שיעשה על ידו הרמת המחתות:

השרפה: שם מופשט, במקום השרופים.

כי קדשו. פירש"י והם אסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת. כתב הרמב"ן ולא ידעתי טעם לאיסור הזה שהרי קטרת זרה הקריבו וזה שעשה כלי שרת להקריב בחוץ אינו מקודש אבל י"ל בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש כי הקדישום לשמים שחשבו שיענה אותם האלקים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני כי אמר הכתוב כי הקריבום לפני ה' ויקדשו והיו לאות לבני ישראל כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהי' לאות לבני ישראל:

שבתוך המחתות. לא גם האש שעל המזבח, דא"כ מאי כי קדשו דקאמר, מאי מונעת האש שעל גבי המזבח מקדושתן:

ואת האש זרה הלאה כי קדש. ידמה מזה המקום שכלי שרת מתקדשי' אפילו בזולת משיחה כשישימו בהם מה שהם משמשים בו תדע שאלו הכלם קדשו כי הקריבום לפני השם כששמו בהם הקטרת אך עבודתם לא קדשה אותם כי היא לא היתה עבודה והנה רצה הש' ית' שירקעום צפוי למזבח לפרסם זה העניין באופן שיירא מי שאינו מזרע אהרן להקטיר קטרת לפני יי' פן יקרה לו כמו מה שקרה לקרח ועדתו על עשותם כן:

זרה הלאה. מהמזבח:

אל אלעזר. שהוא היה ממונה על המזבחות בעבודת משא בני קהת. וממילא היה בידו כל צרכי המזבח:

כי קדשו. הואיל ונקרבו לפני המקום אין להוציאם לחולין כיון דאישתמש בם קודש לא ישתמש בהם חול:

אמר אל אלעזר לא רצה לטמא את אהרן הואיל והיה מן המקריבים.

אהרן הכהן. אין בה"א מאריך:

ואת האש שבתוך המחתו'. לא את האש אשר בתוך המחתו' ועל המזבח דא"כ מאי כי קדשו דקאמ' מה מונעת האש אשר על המזבח בקדושתן ולכן יחוייב שיהיה פי' זרה הלאה שישליכו אותם לארץ מתוך המחתו' ושהם קדושות לא לצד אחד רחוק מעל המזבח כפי המובן מן הלשון מפני שאז יחוייב לפרש את האש שבתוך המחתות ושעל המזבח ואי אפשר זה דאם כן מאי כי קדשו:

אמור וגו' וירם את המחתות מבין השריפה וגו'. פירוש שירים אותן תיכף בעוד האש בוער בהם וזה אומרו מבין השריפה. והטעם כי כל זמן שהעבירה בעולם חרון אף בעולם כמאמר חז"ל (עיין ספרי ראה י"ג, י"ח). ועל כן תיכף ירים אותם ואת האש זרה הלאה לארץ מעל המחתות כפירוש רש"י למען ישוב ה' מחרון אפו. וגמר אומר,

כי קדשו. כאן נתן טעם על הרמת המחתות לבד שלא יניחום לאבוד לפי שקדשו ר"ל אחר שחלה עליהן אש מאת ה' הרי נתקדשו לשמים, שהאש ההיא קדושה, וצוה אחר כך לעשותם צפוי למזבח, נתן טעם לפי שקדושה זו באה עליהם כי על ידם היתה נקמת המתקוממים כנגד ה' ולכן ראוי לעשות מהם צפוי למזבח להיותם לזכרון, לכן חזר ואמר את מחתות החטאים וגו', שמצד שהחטאים הקריבום לפני ה' ויקדשו על ידי האש להענישם, לכן ראוי לעשות מהם אות לזכרון שלא יחטאו עוד (ר"ש יפה):

וירם את המהתות וכו' ואת האש היינו הגחלים שישנם בתוך המחתות זרה הלאה לכבותם. והנה הגחלים בודאי נלקחו מן המערכה כמו שלמד בספרא (צו סימן וא"ו) וביומא (דף מ"ה) שאש מחתה ומטרה תנטל ממזבח החיצון והדין הוא דאם כבה אש המזבח אפי' גחלת אחת ואפי' הורידה מעל המזבח וכבה לוקה, כמ"ש בזבחים (דף צא ע"ב), אמנם בכבה אש מחתה ומנורה אפי' בראש המזבח פטור שהרי נתקה למצוה אחרת ואין אני קורא בה אש המזבח, וכמ"ש הרמב"ם (פ"ב מה' תו"מ ה"ו) אולם בגחלים שבמחתות האלה שהי' ההקטרה שלא כדין י"ל שלא נתקה למצוה אחרת ואסור לכבות הגחלים, לכן אמר לו ה' את האש זרה הלאה ואל תחוש שאתה עובר על לא תכבה, כי קדשו ר"ל שהמחתות קדשו והם כלי שרת והיו הקטורת ראוים להקטיר אותם כהן, א"כ אנתיק למצוה אחרת ויכול לכבות את האש:

"אמֹר אל אלעזר... וירם את המחתֹת... ואת האש זרה הלאה". לכאורה צריך לומר שהציווי באשר למחתות מופנה אל אלעזר, ואילו זה באשר לזריית האש מופנה אל משה רבנו ע"ה. (פ' קרח תשמ"ז)

האש שבתוך המחתות. לא האש שנשרפו השרופים, כדמשמע לישנא דקרא "וירם את המחתות מבין השריפה", וזה אינו, דעל כרחך על האש אשר בתוך המחתות הוא אומר, דלא שייך על אותו אש "זרה הלאה", שאין ממש באותו האש שנשרפו בו הר"ן איש:

זרה הלאה. לָאָרֶץ מֵעַל הַמַּחְתּוֹת:

כי קדשו. ואין ראוי להניחם בבזיון:

זְרֵה: כמשמעו, אמור אליו זרה הלאה את האש.

מעל המחתות. לא למקום רחוק, דא"כ הי' לו לפרש לאיזה מקום:

וירם את המחתות. צריך לדעת למה אמר וירם בוא''ו כיון שזה הוא התחלת המצוה. ונראה שנתכוון להוסיף על ענין ראשון שהוא בליעת קרח ועדתו שראו עם בני ישראל כי מה' יצא דבר כהונת אהרן ועוד הוסיף תוקף וחוזק הכהונה ביד אהרן לדורות שירם המחתות וגו' ועשו אותם רקועי פחים וגו' ויהיו לאות לבני ישראל וגו' זכרון לבני ישראל וגו':

כי קדשו. כי אחר שהקריבום לשם הנם קדושים:

ואת האש זרה הלאה. לא יחזיר האש על המזבח. ולא להשתמש בם:

כי קדשו המחתות ואסורין בהנאה שהרי עשאום כלי שרת. אמר כי קדשו המחתות שלא תאמר המחתות והאש שהרי מלת קדשו כתובה אחר שניהם אחר זה פירש מה טעם קדשו ואמר שהם אסורין בהנאה מפני שעשאו' מקריבי הקטר' כלי שרת וטעונים גניזה:

וראה 'אור החיים' הק', לפיו הו"ו באה לקשור ציווי זה אל קודמו. (פ' קרח תשמ"ח)

לארץ מעל המחתות. פירוש, דאין "זרה הלאה" הנאמר כאן למצוה בפני עצמה, שישליך האש אל מקום מה, אלא שיסיר האש מתוך המחתה לארץ, שיוכל ליקח המחתה. דאם לא כן, אלא קרא קפיד אאש, אין טעם אחריו "כי קדשו", דקאי אמחתות. בשלמא אי רצה לומר "זרה הלאה" לארץ, כלומר שלא יהא נשאר במחתה, אתי שפיר, דקרא קאמר לכך תשליך אותו לארץ מתוך המחתה כי קדשו המחתות, וצריך אתה ליקח אותם למזבח. אבל אם רצה לומר שישליך את האש למקום מה, אין טעם "כי קדשו" הבא אחריו:

כי קדשו. הַמַּחְתּוֹת וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוּם כְּלֵי שָׁרֵת:

המחתות. אבל לא האש דאל"כ לא הי' להם לזרוק לארץ. ופי' אח"כ ומה טעם קדשו, שהם אסורים בהנאה שעשאום מקריבי הקטורת כלי שרת וטעונים גניזה:

כי קדשו. אין הפי׳ מלשון קדושה דא״כ הכי מיבעי כי קדושים המה. שהרי כבר המה קדושים בהיותם עה״מ וגם ע״פ דקדוק לה״ק כי נקדשו מיבעי. אלא משמעות קדשו כמו לא יהיה קדש בבני ישראל. דמשמעו שנתחלל מחשיבותו ונעשה קדש. כך אש המזבח שהיה קדוש ועתה קדשו ונתחללו. ע״כ אינם ראוים לא למזבח ולא לחול כמו כל קדושת הגוף שאין לו פדיון בנפול בהם מום וכדומה:

וכבר פירש־תרגם כך אונקלוס - שני הציוויים מופנים אל אלעזר, ויתכן שגם רש"י סובר כך, ראה ד"ה ואת האש, אך לפי זה קשה, למה אינו אומר "יזרה", ביו"ד. (פ' קרח תשמ"ט)

כי קדשו המחתות ואסורין בהנאה. לא שהאש קודש, ולשון רבים על רבוי האש שבתוך כל מחתה ומחתה, דאין מה שישליך את האש הלאה ראיה שהאש קדוש, לכך כתב דקאי על המחתה בלבד:

כלומר המעבר בין דיבור בלתי־ישיר לציווי נשאר קשה. (פ' קרח תשנ"ב)

רש"י ד"ה כי קדשו, המחתות, ואסורין בהנאה, שהרי עשאום כלי שרת. ע"כ. קצת קשה לי: (א) אף אם לא לעבודה זרה שימשו המחתות, בוודאי לא לעבודתו יתברך שמשו, ולמה אפוא יקדשו? (ב) לא ידעתי, מדוע קדושת המחתות הצריכה לזרות את האש? (פ' קרח תשמ"ט, תשס"ד) באשר לשאלה (א). לפי רש"י כיון שהקדישו את המחתות לשם שמים, קודם שעברו העבירה, הגם שבאיסור באו, מכל מקום קדושה יש בהם, וכן דעת הרמב"ם (הלכות ביאת המקדש ט, יד) שכלים שהשתמשו בהם לשם שמים מחוץ לבית המקדש באיסור - חייבים בגניזה. וראה רמב"ן ו"אור החיים" הק' לפסוק ג.

ולכאורה יש כאן בעיית תחביר, שהיה צריך להקדים "כי קדשו" לפני "ואת האש זרה הלאה", כלומר אילו אמר כאן, סרס המקרא ופרשהו, הכל היה שפיר, אך השאלה היא, מי ומתי רשאים לומר "סרס" וכו'. וראה מה שכתבתי להלן (יט, ז). (פ' חקת תש"ס) על סרוס המקרא ראה מש"כ בספר ויקרא (א, טו).

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה' ואשמה הנפש ההיא והתוודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישיתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליי האשם המושב לה' לכהן מלבד כו' אשר יכפר בו עליו וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל כו' ואיש את חדשיו וכו' איש אשר יתן לכהן לו יהיה הנה התורה נצחית היא ועומדת לעד לדעת ממנה דרכי השם והנראה לרמז בפרשה זו כי הנה הדרך האמת לצדיקים המתהלכים לפני ה' שבאם חלילה נכשל בחטא אף גם בשוגג ואפילו על קל שבקלות אזי מיד יעשה תשובה ע"ז בלב נשבר ונדכה כי בהכשל אדם בחטא בשוגג ולא עשה תשובה עי"ז בא חלילה לעבור במזיד כמאמרם ז"ל עבירה גוררת כו' והנה האיש הצדיק ההולך בקדושה הוא מתקן כל בריאות העולם ע"י מעשיו כי כל העולם לא נברא אלא בשביל האדם ובהיותו מתנהג בעבודת השי"ת אזי נותן תיקון לכל הבריאות ושרשי העולם המה אויר מים אש וע"י הטבח מעשי הצדיק יתוקנו שרשי העולמות שהם אמ"ש כידוע מספר יצירה שלש אמות אמ"ש אויר מים אש ובאם חלילה מעוות דרכיו והולך אחרי שרירות לבו הרע ונקראבתינת נוקבא אזי הוא גורם קלקול בעולם ומהפך אמ"ש לאש"ם היפך מעלות הצדיק שהוא בחינת דכורא שמתקן שרשי העולמות שהם "אמש כמ"ש בספר יצירה זכר באמ"ש ונקיבה "באשם והנה הגם בעוות אדם דרכיו והולך בעצת היצר הלא בשובו מדרכיו וחי ומתקן לעשות "מאשם לאמ"ש ע"י לימודו בתורה לשמה והתמדתו בו כמ"ש חז"ל אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני דפים וכו' אמנם הנה מבלתי חברת הצדיק והדבקו בו קשה לעשות תשובה כהוגן וכמעט בלתי באפשרות כלל ומה גם בדורות הללו נתמעטו הלבבות אך העיקר לחבר א"ע לצדיקי הדור ולקדושים אשר בארץ המה אשר הם יקשרו את נפשו לשורשו ויורו לו לשוב באמת ובלב שלם אל ה' וירחמהו ויתוקן כל שרשי הבריאה ובהיותו דבוק ונכסף להצדיק והצדיק מקשר נשמתו למעלה בשרשו גם כוחו יפה לעשות תיקוני תשובה בפ"ע כראוי משא"כ בשבתו בביתו ולא יתחבר לצדיקי הדור ומדמה לעצמו כי יש לאל ידו לתקן אשר עיוות אזי אין לו תקנה והוא נשאר בשטותו ובמדריגת נוקבא וזהו המרומז במקראי קודש המובאים לפנינו איש או אשה אשר יעשו מכל חטאת אדם כו' היינו שוגג כמובן ועי"ז באם ח"ו לא תיקן מיד אשר עיוות אזי הוא בא למעול מעל בה' וכו' היינו מהשוגג בא לידי מזיד שלשון מעילה הוא במזיד ועי"כ ואשמה הנפש ההיא כו' ר"ל שבא לבחי' נוקבא וגורם קלקול בשרשי הברואים שהם "אמש ומהפך "לאשם וזהו ואשמה כו' ואמר אח"כ והתוודו את חטאתם ויעשו תשובה וישוב וניחם על הרעה אשר עשה אז והשיב את אשמו וכו' ר"ל שיתוקנו שרשי הברואים כמקדם וזהו והשיב את אשמו כו' שישיב ויעשה "מאשם "לאמש וחמישיתו יוסף עליו כו' היינו שיעסיק בתורה לשמה וזהו וחמישיתו חמשה חומשי תורה ויוסיף ללמוד כאמור שאם היה רגיל ללמוד דף א' ילמוד שני דפין כו' ועי"ז יתוקן שרשי הברואים ויהי' כמקדם ויהיה בבחי' דכורא ולזה אמר עתה לשון זכר כמובן ומתחילה אמר לשון נקבה הנפש ההיא כו' ואם אין כאיש גואל להשיב האשם כו' רומז באם אין ידו משגת לגאול את נפשו מרדת שחת ולשוב בתשובה באמת וקצרה ידו להושע מעצמו להשיב האשם כו' היינו לתקן שרשי העולם ולהשיב לעשות "האשם "לאמש וכאמור למעלה הנה תו"הק היא נותנת לו עצה היעוצה לזה ואומר האשם המושב לה' לכהן כו' ר"ל הצדיק הוא נקרא כהן דהיינו לומר שילך לצדיקי הדור והם יתקנו להשיבו בתשובה באמת וע"י הצדיק יושב "האשם "לאמש מלבד איל הכיפורים אשר יכפר בו עליו כו' היינו לומר כי כאשר ילך להצדיקים והם יקשרו נשמתו בשרשו למעלה וישיבוהו בתשובה באמת אז כל התיקוני תשובה אשר יעשה מעצמו יהיה לאל ידו לעשותם כראוי ויקובלו לריח ניחוח ולרצון יהיו לפני ה' וזהו אשר יכפר בו עליו ר"ל שיעשה מעצמו תיקוני תשובה לכפר בו על כל אשר חטא על נפשו מלבד התיקון שנותן לו הכהן הצדיק וכל תרומה לכל קדשי בני ישראל אשר יקריבו לכהן לו יהיה כו' ר"ל וכל תרומה כו' היינו לשון התרוממות והתנשאות כלומר כל התרוממות לכל קדשי בני ישראל להרים קדושת בני ישראל הנה כל זה הוא מהתקרבות להצדיק מזה יהיה לו התרוממות קדושתו וזהו אשר יקריבו לכהן כו' מאשר מקרב א"ע לכהן הצדיק לו יהיה התרוממות והתנשאות לקדושה ואומר ואיש את קדשיו לו יהי' כו' כלומר ואיש אשר ידמה בנפשו כי לו יהיה יד וכח לרומם קדושתו מעצמו גם מבלתי הדבקו להצדיק איש אשר יתן לכהן לו יהיה כו' כלומר מאשר היה ראוי האיש הזה ליתן את נפשו לתקן לכהן הצדיק והוא לא יחפוץ קרבת הצדיק כ"א עולה על במתי הגאוה לאמור אשר לו יהיה יד וכח לתקן בעצמו את שורש נשמתו לזה באתה תו"הק בסמיכת הפרשה איש איש כי תשטה אשתו כו' לומר לרמז כי האיש כזה הנזכר אשר איננו רצונו לבוא להצדיק הוא נשאר בשטותו והוא בבחי' נוקבא וזהו כי תשטה אשתו לשון שטות ומעלה בו מעל כו' היינו שנופל בכל פעם יותר ויותר בשחיתות היצר ובהסתו להביאו לידי הזדה וזהו ומעלה בו מעל עד סופו שיצטרך לבוא לכהן שיתקן אותו כי לו הכח לקשר את נשמתו בשרשו למעלה ולהביאו לידי תשובה אמיתית ויעשה אז בעצמו תיקוני תשובה לרצון לפני שמו ית' ויתעלה.

החטאים האלה בנפשתם. שֶׁנַּעֲשׂוּ פוֹשְׁעִים בְּנַפְשׁוֹתָם, שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל הַקָּבָּ"ה:

כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. שהקדישום להיות כלי שרת גם בשאר עבודות מלבד עבודתם הפסולה ובזה הם ראויות לעשות צפוי בקדש:

החטאים האלה בנפשותם. אולי שנתכוון להוציא מלבם לבל ידאגו על היות הדבר בסיבתם, גם לבל יחשוב אדם מישראל כי הם היו להם סיבה, לזה אמר החטאים הא לה בנפ שותם פירוש שהם חבלו בעצמן וחסרו נפשם ולא היה להם סיבה מזולתם, ואף על פי כן מצינו שלא הרגישו ישראל בכונת ה' בדברים אלו וילונו על משה וגו' אתם המיתם את עם ה':

את מחתות החטאים האלה בנפשותם. הוסיף בנפשותם לענין שרמזתי לך למעלה.

החטאים האלה בנפשותם. מהו בנפשותם – שנשמתם נשרפת וגופן קיים ^אהנה הא דנשרפו כתיב בפרשה הקודמת ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש, ובפרשה זו פ' ד' כתיב אשר הקריבו השרופים, וס"ל דרק נשמתם נשרפת ולא גופם, ומדייק יתור הלשון בנפשותם ולא ס"ל הדרשה שבסמוך שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם, ויליף מכאן דכל שריפת ב"ד הוא רק שריפת נשמה וגוף קיים, והיינו שנותנין לתוך פיו של הנדון פתילה של אבר רותח ויורדת לתוך מעיו וחומרת אותם, ועיין באות הסמוך. .
(סנהד׳ נ"ב א׳)

שנעשו פושעים בנפשותם. דקשה לו והא התרה בהם משה וא"כ למה כתיב חטאים שהוא לשון שוגג. לכן פי' פושעים וכן כתיב כי נאצו האנשים ההם שהוא לשון מרד, שמרדו ברצונם לחלוק על הקב"ה. ומה שנ' החטאים ולא הפושעים נראה כיון דרובן משבט ראובן שכניו שניסתו מקרח כמו שאמרו עליהם אוי לרשע אוי לשכנו משמע שמתחלה לא מרשעתן נשתתפו רק מכח קרח שכנם והיו כמו שוגג. נלי"ט:

את מחתות וגו׳.
הנה לפי המבואר הוה קרח גם מקריב במחתה, ועיין בסנהדרין דף ק״י דגם נשרף ונבלע, וא״כ הוה משנים, והנה מחתה שלו פסולה [ולא לקחו] דהוא הוה גדר עיר הנדחת כדמוכח בירושלמי סנהדרין ספ״י [עמ״ש ב״ב] דף ע״ד, דהוא ע״י שיטתו כפר בכל התורה, וכמ״ש בזה לעיל סה, וגם קדשו [וגנזו] כמבואר שם ובליעה היא גניזה.

את מחתות החטאים. פי' המחתות:

את מחתות החטאים האלה בנפשותם שנתחייבו על עסקי נפשותם כדריש לקיש דאמר ר''ל מאי דכתיב בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו בשביל חנופה שהחניפם קרח על עסקי לגימא חרק עליהם שר של גיהנם שנימו. חרק. אותיות קרח:

את מחתות. חזר להמחתות שהמה לא נתחללו מקדושתם. ואדרבה העלה המקום ית׳ אותם מקדושה קלה לחמורה כדאיתא במנחות דף צ״ט דמתחלה היו תשמישי המזבח ועתה נעשו גוף המזבח:

החטאים האלה בנפשותם. שפשעו בנפשם וגרמו להם מיתה:

החטאים האלה בנפשתם דמם בראשם משה התרה בהם, והיה האיש אשר יבחר בו, הוא לבדו יצא חי וכולם אובדים, והם נכנסו לאותה סכנה.

בנפשתם. דין לחוד חסר וא"ו כתיב באורייתא ובשאר קריי' יצפנו לנפשתם דריש משלי:

החטאים האלה בנפשותם שנעשו פושעים בנפשותם. אמר זה מפני שמלת בנפשות' אינה דבקה עם שם רק עם פועל שחטאו בנפשותם או שחוטאים נפשותם לא החטאים בנפשותם שפירושו הרשעים בנפשותם על כן פירש שנעשו פושעים בנפשותם שפירושו שנעשו חוטאים בנפשותם ותפש בלשונו שנעשו פושעים בנפשות' במקו' שנעשו חוטאי' בנפשותם ושינה לשון הכתו' שאמ' החטאי' האלה בנפשותם מפני שרצה לפרש שמלת החטאים פה מורה על הפשעי' שהם המרדים שמרדו ברצונם לחלוק על הב"ה שכן כתוב וידעתם כי נאצו האנשי' האלה את יי' שהניאוץ מורה על המרד שהוא בזדון לא על החטאים שהם השגגות כמו שדרשו רז"ל פשעים אלו המרדים וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי חטאים אלו השגגות וכן הוא אומר ונפש כי תחטא בשגגה:

את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים. לומר עוד טעם מפני מה הוא מצוה להרימם תיכף. והוא על דרך מאמר חז"ל (בראשית רבה סוף פרשה ט"ו) ברובע ונרבע מפני מה צוה הכתוב להרוג גם הבהמה (כי אדם חטא בהמה מה חטאה שאין בה דעת לעבור על רצון קונה) בכדי שלא יהיה אדם רואה הבהמה ויאמר זו היא שנסקל פלוני על ידה אם כן חס הקב"ה על כבודן של רשעים וכו'. ולזה אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם כלומר לפי שהם מחתות החטאים, וכשיראה אותם אדם יאמר זו היא שנשרף פלוני וכו' ועל כן ירימו אותם ועשו אותם רקועי פחים כי מחתות אי אפשר שיהיו מעתה שלא יהיו הם נקראים על ידם. וגם כי אין זה כבוד ה' להקריב לפניו במחתת נפש החוטאת. ועל כן ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח לרקעם עד אשר דק כפירוש רש"י טסין מרודדין. ואומר הטעם שלא צוה לזרקם מכל וכל, כי הקריבום לפני ה' ויקדשו ותשמישי קדושה אינם נזרקין. ואמנם שלא יקשה מפני מה לא צוה לגונזם לזה אמר ויהיו לאות לבני ישראל כלומר כי גם לזה צריכין להיות לאות למשמרת זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וגו'. ועל כן צוה לעשות מהם דבר מה שבקדושה לא בגוף המזבח רק צפוי דק על המזבח. ובזה יהיה נכון לכל הטעמים האמורים. וכן עשה אלעזר וירקעום לזכרון לבני ישראל לומר שכיוון לכל הדברים האמורים.

את מחתות מפרש מ"ש וירם את המחתות היינו את מחתות החטאים האלה [אשר חטאו] בנפשותם שאבדו א"ע לדעת, כי ידעו שסם המות נתון בקטורת ויומת המקטיר שלא כהלכה, וחטאו במה שאבדו את נפשם כמ"ש את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ומפרש לאיזה צורך ירים אותם ועשו אותם רקועי פחים עתה מפרש דבריו מ"ש שירים את מחתות החטאים שכבר תמה הרמב"ן עמ"ש רש"י ז"ל שהם אסורים בהנאה שהרי עשאום כלי שרת, ותמה הרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ באיסור אינו מקודש, עז"א כי הקריבום לפני ה' ר"ל שבעלי המחתות הקדישו אותם לכלי שרת, שמ"ש למעלה (טז יז) והקרבתם לפני ה' איש מחתתו פי' והקרבתם והקדשתם שמצאנו לשון הקרבה על ההקדש כמ"ש באילת השחר [כלל שע"א] וא"כ הקדישו אותם לכלי שרת תחלה עי"כ הוקדשו, עתה מפרש מה שיעשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח שזה כדי שיהיו לאות לבני ישראל שזר שירצה לקרב אל המזבח יזכר באות הזה של צפוי המזבח שזר הקרב יומת, ואחר שהם הקדש מעלין בקדש ואין מורידין ותחת שהיו תחלה תשמישי מזבח יהיו מן המזבח עצמו כמ"ש במנחות (דף צ"ט):

"את מחתות החטאים האלה". הרי זה צירוף מוזר במקום שהייתי מצפה לביטוי כמו: מחתותיהם של החוטאים האלה. וצריך לעיין במסכת יומא (לו ע"ב), אי"ה. (פ' קרח תש"ן)

שנעשו פושעים בנפשותם. לא שהם חטאו בנפשותם, כלומר שעשו בנפשם החטא, כמשמעו, דכל חוטא חוטא בנפשו, דכתיב (ויקרא ה, א) "ונפש כי תחטא", אלא שהם פשעו בנפשותם, רצה לומר שהם חייבו המיתה לנפשותם, שנחלקו על הקדוש ברוך הוא, וגרמו מיתה לעצמם:

פס'. את מחתות החטאים האלה בנפשותם. רבותינו אמרו שנפשותם היתה נשרפת וגופם קיים. רבי שמעון בן לקיש אמר שנתחייבו שרפה על עסקי נפשותם מלמד שזמנם קרח ועשה להם סעודה כדי ליקח אותם בעצתו ועליהם אמר דוד (תהילים ל״ה:ט״ז) בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנימו. על עסקי לוגמא חרק עליהם שר [של] גיהנם שניו. מעוג כענין שנא' בצרפית (מ״א י״ז) חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג וגו'. ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח. כענין שנא' (שמות ל״ט:ג׳) וירקעו את פחי הזהב. אלא שאותם של זהב ואלו של נחושת. הרקעה שם המלאכה כמו (איוב ל״ז:י״ח) תרקיע עמו לשחקים. אבל פחים הוא שם הנפחים שהן מפחמין אותם באש ומכים בקורנס ומרקעים אותם צפוי למזבח. כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. מיכן אמרו מעלין בקדש ולא מורידין:

ועשו אותם רקועי פחים וגו' כי קדשו. זה לאות כי אין הכל תלוי בכוונה רק מעשה המצות יש בו סגולה מצד עצמו, וזו דעת חכמי הקבלה הפך המכחישים.

רקעי. רְדוּדִין:

החטאים האלה בנפשותם. בנפשותם – שנתחייבו שריפה על עסקי נפשותם ^בדיוקם של הדורשים האלה [בדרשה זו והקודמת], אפשר לכוין כן, למ"ד גוף קיים ונשמה נשרפת, יהיה שעור הכתוב כן, את מחתות החטאים האלה (כלומר הגויות שהיו מונחות לפניו, כהוראת כנוי הרומז האלה בכל מקום) [החוטאים] בנפשותם, כלומר לנפשותם המה אשר בעצמם אבדון, וב' בנפשותם מורה על הדבר שבו ובתוכו נעשתה פעולת החטא וכמו אל תחטאו בילד (בראשית מ"ג) והאי ותאכל דלעיל מיניה (ט"ז ל"ה) הוא במובן חרב תאכלו (ישעיהו א׳:כ׳) – הריגה, דרק הנשמה אובדת והגוף קיים. ולמ"ד שגם גופם נשרף כמשמעות הפעל ותאכל הבא גבי אש, לדידיה מוסב כנוי הרומז האלה לא על החטאים (דאחרי דגם גופם נשרף לא שייך לרמז באצבע עליהם כמובן) כ"א על המחתות, כלומר המחתות האלה של החטאים, וב' בנפשותם מורה על סבת החטא ומקורו, היינו תאות נפשם וזדון לבם וכמו חטאתו אשר חטא בה (ויקרא ה׳:ו׳). , כדר"ל, דאמר מאי דכתיב (תהלים ל"ח) בחנפי לעני מעוג חרק עלי שנימו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה, חרק עליהם שר של גיהנם שיניו ^גמעוג הוא דבר מאכל, וכמ"ש האלמנה הצרפתית לאליהו חי ה' אם יש לי מעוג (מלכים א י״ז:י״ב). וי"ל עוד דע"ד רמז דריש המלה חרק על מעשה קרח, להיות אותיותיהן שוות, וכמו שדרשו בירושלמי נזיר פ"ז ה"ב או בקבר – אי ברקב, ועוד כהנה. .
(שם שם)

למזבח הנחשת. לא למזבח הזהב שהמחתות היו נחושת והיאך היו עושין נחושת על המזבח הזהב רא"ם. ועוד מצאתי לפי שכתיב ויהיו לאות לבני ישראל ואין ישראל יכולין ליכנס למזבח הזהב:

כי הקריבום לפני ה' ויקדשו. פירוש טעם שאני מצוך להרים המחתות לא שנתרציתי בקטורת שהקריבו לפני אלא במה שהקריבום פירוש לגופן של מחתות, וקודם שנתנו עליהם קטורת אשר היא זרה ומאוסה אצלי כבר נתקדשו המחתות, והוא אומרו ויקדשו, ומידי דהוה כמקריב כלי כסף וכלי זהב למקדש שהם קודש, והגע עצמך אם המקריבין היו נמלכים וחוזרים בהם ולא היו נותנים הקטורת על האש מי היו יוצאין המחתות לחולין, ומעתה לא מפני שנתנו הקטורת עליהן יצאו המחתות מקדושתן, ומה שטען רמב''ן כנגד רש''י וזה לשונו זה דומה לזר שעשה כלי שרת להקטיר בחוץ, עליו אמר הכתוב הקריבום לפני ה' באוהל מועד פירוש שהקדישום והביאום למקום המקודש:

שם. החטאים האלה בנפשתם וגו׳.
החטאים ר״ל דהם גרמו לעצמם מיתה ביד״ש דלמה לקחו מן אש של מזבח וכמ״ש, ועיין סנהדרין דף נ״ב, ובאמת אם גם אצלם נענש גם טפם ונשים, לא, דרק בגדר מיתה ביד״ש פרטית, אך עיין ב״ב דף קי״ח ע״ב גבי מה דאמר שם מתלוננים שבעדת קרח ע״ש ברשב״ם לא משמע כן, ואכמ״ל.

ועשו אותם. האומנים:

החטאים (האלה) שנים במסרה. החטאים האלה בנפשותם את החטאים את עמלק לומר לך כמו שאלו חטאו בנפשותם כך חטא עמלק בנפשו שראה כל הנסים שנעשו לישראל ונזדווג להם כדאי' במררש משל למי שראה אמבטי רותחת וקפץ לתוכה:

החטאים האלה בנפשותם. כבר נתבאר שר״ן איש הללו היו חסידי הדור. ומסרו נפשם על אהבת ה׳ ומש״ה כתיב זה הלשון כמו בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש אלא דשם כתיב על הנפש דמשמעו על הנפש החיוני לצערו מבלי הועיל לפי כחו כמש״כ לעיל שם. וכאן כתיב בנפשותם והוא נפש המעלה שנקראת נשמה. שחטאו במה שרצו להעלות אותה ע״י אבדון מזה העולם:

ועשו אתם האמנים מקרא זה חסר, דוגמא ויאמר ליוסף ויגד ליעקב.

הקריבם. במקצת סופרים כ"י מסור עליו לית וחסר ור"ל חסר וא"ו שכן הוא בהעתק הללי ובדפוסים קדמונים ובכל ספרים כ"י מדוייקים ומלא יו"ד והמדפיס טעה וסבר דאף על היו"ד איתמר ולא היא. וכ"כ הרמ"ה ז"ל כי הקריבם לפני ה' ויקדשו מלא יו"ד וחסר וא"ו ומסר עליה לית כותיה וחסר כלומר וחסר וא"ו:

צפוי למזבח למזבח הנחושת. לא למזבח הזהב כי אלה המחתות של נחשת היו ואינם ראויות למזבח הזהב:

עוד יתבאר אומרו את מחתות החטאים האלה וגו'. כי כבר כתבנו למעלה שמחתת קרח לא נתקדשה כי קרח מן הבלועים היה וכל הנקברים אפרן אסור (סוף תרומה),ואף המחתה נבלעה וכתבנוהו שם מסברא ממה שאמר הכתוב ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. כל הרכוש משמע אף המחתה. גם מרבוי האת עיין שם. ואמנם כי כן אמרו חז"ל מפורש (במדבר רבה י"ח, י"ג) שאפילו נפה וכברה שהיה להם אצל אחרים נתגלגל עד מקום הבליעה ונבלע שם. ולזה אמר הכתוב למעלה וירם את המחתות מבין השריפה כלומר דוקא מבין השרופים שכל הנשרפין אפרן מותר ועל כן ממונם לא כלה ונשארו ליהנות מהם לדבר שבקדושה. ודוקא מהשרופים לבד, ולא מקרח שהיה מן הבלועים גם כן כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"י.), שהם וכל אשר להם אבד כדין הנקברים. ולזה אמר הכתוב את מחתות החטאים האלה. האלה דוקא ולא מחתת קרח. ומהשרופים לבד אמר הקב"ה שיעשה מהם אות לבני ישראל לזכרון אבל בהנבלעים נאמר ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל. פירוש שאבדו מלב בני ישראל להזכר להם. כי דבר שהארץ מכסה משתכח מן הלב וכאשר נגזר על המת שישתכח מן הלב. וגם לא זכו לזה שישאר מהם אות ללמוד מזה לירא את ה'. ואולם מן הנשרפים, צוה ה' לעשות מהם אות לבני ישראל לזכרון רקועי פחים צפוי וגו' ולא המחתות בעצמם לפי שלא יתקיימו כל כך וגם המחתות בהצנע הם בעזרה ולא יתראה לכל כל כך (ועיין במה שכתבנו למעלה) ואך צפוי המזבח נראה לכל בכדי שיהא אדם שואל עליו ויזכור בזה שתי אלה הדברים שלא להקטיר קטורת איש זר ושלא לעורר על הכהונה. וזה אומרו,

במסכת יומא (שם) דרשו: "פשעים אלו המרדים", והמובאה היא על שום שנאמר ברש"י: "שנעשו פושעים בנפשותם, שנחלקו על הקב"ה", כלומר מרדו. אבל מאוד קשה להבין כך, שהרי בפסוקנו אין לשון פשע אלא לשון חטא, והוא לפי הגמרא (שם) ביטוי לשגגה. (פ' קרח תשנ"ה)

ציפוי למזבח הנחושת. פירוש, ולא למזבח הזהב, דמזבח הזהב אין צפוי שלו נחושת. ומפני שהקטורת שמקטירין [הוא] על מזבח הזהב (שמות ל, לו), היה עולה על הדעת שיהא צפוי למזבח הזהב, כדכתיב קרא (פסוק ה) "למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת לפני ה'", לפיכך הייתי אומר שהוא זכרון למזבח הקטורת, אבל זה אי אפשר:

פחים. טַסִּים מְרֻדָּדִין, טינדי"ש בלעז:

צפוי למזבח וגו'. תניא, מניין שמעלין בקודש ^דוכמו בלחם הפנים כשהכניסו אותו למקדש היו מניחין אותו על שולחן של שיש וביציאתו על שולחן של זהב, ועיין שקלים פ"ו מ"ד. , אמר רב אחא בר יעקב, דכתיב ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה׳ ויקדשו ויהיו לאות לבני ישראל – בתחלה תשמישי מזבח ועכשיו גופו של מזבח ^הועיין לפנינו בפ' פקודי בפסוק ויקם משה את המשכן מבואר הדין דאין מורידין בקודש, כגון למכור ס"ת ולקנות ספרים או לכתוב גט על קלף המעובד לשם ס"ת וכדומה, ופרטי דינים באו"ח סי' קנ"ד.
ועיין בברכות כ"ח א' איתא הלשון גמירי דמעלין בקודש וכו', ותמה הגרי"ב בגה"ש על הלשון גמירי אחרי דילפינן זה מפסוק, אמנם בירושלמי בכ"מ הובא ענין זה ולא יליף משום פסוק, ובירושלמי ברכות פ"ג ה"ג איתא הלשון שמעתי שמעלין בקודש וכו', וצ"ל דהלמוד מפסוק זה הוא אסמכתא, ועיקר הענין היו לחז"ל מסור ומקובל. .
(מנחות צ"ט א')

שם. רקעי פחים וגו׳.
כי זה מותר אף משל יחיד, עיין רש״י יומא דף נ״ב ע״ב ותמורה דף כ״ג ע״ב ודף ל׳ ע״ב ע״ש גבי אתנן, וזה ר״ל זכרון אף דהוה משל יחיד, אבל משל קרח לא לקחו רק גם המחתה נבלעה.

רקועי פחים. כמו וירקעו את פחי הזהב:

ויקדשו. עתה במה שהקריבום לפני ה׳ בקטרת נתקדשו. ע״כ הנני מעלה אותם עוד בקודש:

"ויהיו לאות". קשה לי: אות זה בהכרח שהוא מוגבל מבחינת הזמן, שכן הוא מתאים רק למזבח העולה־הנחושת כפי שהיה במדבר ובמשכן, ולא בבית העולמים. ושמא אפשר לומר שאז כבר לא יעלה על הדעת לערער על הכהונה, וכדברי רש"י לפסוק כה - "ולא יִלוֹנוּ עוד על הכהונה". (פ' חקת תשמ"ז - בשעת לימוד עם מיכאל זינגר שי')

צפוי למזבח. לְמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת:

ופי' כי קדשו כי הקריבום לפני ה':

ויהיו לאות לבני ישראל. א״א לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך. דא״כ למה חלק הכתוב הטעם. והיה ראוי לכתוב כאן או במעשה ויהיו לאות לבני ישראל אשר לא יקרב וגו׳. אלא משמעות אות דכאן הוא ד״א. שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון ית׳. וע״ז כתיב כי ה׳ אלהיכם וגו׳ ולא יקח שוחד כמש״כ במקומו ובספר ויקרא ט׳ ו׳. עוד הוא אות שמכל מקום מי שעובר ע״ז לא יהא אדם מבזה אותו. כמו שמבזים לאפיקורסים ובוזי ה׳. דלא כן חלק אלה האנשים. אחרי שקבלו ענשם חלק הקדוש ב״ה להם כבוד. והושע הנביא י״א אמר ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו. לאלו שהשתובבו מחמת שהתנדבו לה׳ ועשו פרעות וקבלו ענשם. עתה ארפאם ולא ישתובבו עוד. ואוהבם על מה שהתנדבו לה׳. כי שב אפי ממנו. על הפרעות שעשו מחמת זה הלא הענשתים ושב אפי. מעתה אוהבם על הנדבה. וכ״ז הראה הקב״ה כאן במחתות ר״ן איש:

ויהיו לאות. לְזִכָּרוֹן — שֶׁיֹּאמְרוּ, אֵלּוּ הָיוּ מֵאוֹתָן שֶׁנֶּחְלְקוּ עַל הַכְּהֻנָּה וְנִשְׂרְפוּ:

ויהיו לאות. לזכר ולסימן:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש או אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' מיין ושכר יזיר כו' יש לרמז עפ"י מה ששנינו בש"ס נדרים תניא אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא פעם אחד פעם אחת בא אדם אחד מן הדרום וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקוצותיו סדורים תלתלים אמרתי לו בני מה ראית כו' אמר לי רועה הייתי כו' העבודה שאגלחך לשמים אמרתי לו בני כמותך כו' עליך הכתו' אומר איש כו' כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' יש להבין מה שאומר שהיה קוצותיו סדורים לו תלתלים ומאי נפקא לן מזה שהודיענו מיופו שערו ושאר שבחי' מנויי גופו גם מה שאמר לו עליך הכתוב אומר איש כי יפליא כו' אין לו הבנה לפי פשוטו אמנם נראה המרומז במקראי קודש איש כו' כי יפליא וכו' הנה ידוע כי פלא מרמז לפלא עליון שהוא חכמה עליונה לנדור נדר כו' נדר ידוע שהוא נ" דר שדירתו בעולם הבינה שהוא נו"ן שערי בינה ופי' איש כזה שהוא במדריגה כזאת דהיינו שיפליא כו' שהוא חכמה עליונה וגם לנדר נדר כו' שהוא בנו"ן שערי בינה כנ"ל נזיר להזיר לה' כו' כלומר שרוצה לעשות נזר ועטרה לשמו ית"ש מיין ושכר יזיר ר"ל שימתיק הדינים המרומז ביין ושכר כידוע ליודעים ומזה יעשה עטרה ונזר לה' במה שימתקו הדינים וימשיך רחמים על כנ"י וע"ז רומז באמרם הנ"ל אמר ר' שמעון הצדיק כו' שבא אלי אדם אחד וראיתיו שהיה יפה עינים וטוב רואי וקצותיו סדורים לו תלתלים כו' פי' שהיה צדיק ומתוקן בכל מדותיו יפים אף נעימים וע"ז אמר לו עליך הכתוב אומר איש כי יפליא כו' כוונתו למה שרמזנו בפסוק הזה וכאמור.

וירקעום. איטינ"דריש בְּלַעַז:

ויקח אלעזר הכהן את מחתות וגו׳.
הנה יש שינוי בלשון הציווי לבין העשיה, משום דהם נטמאו [אז], עיין בשבת דף ט״ז ע״ב וזבחים דף צ״ה דמה״ת נטהרו בזמן שרקעום ומדרבנן דוקא אם נתהפכו לגמרי, וזה הנ״מ כאן ועיין תוס׳ זבחים דף צ״ד ע״ש בתוס׳ בזה דחלקו כה״ג.

וירקעום. המרקעים:

את מחתות הנחשת. בצווי לא כתיב הנחשת אלא משום שהתחכם אלעזר מעצמו לעשות רקועי פחים למזבח החיצון. משום שגם המה היו מחתות הנחשת מש״ה פירש הכתוב כאן הנחשת:

ויקח אלעזר לפי הנראה אין כאן מקומו של מקרא זה והיה לו לכתוב זכרון לבני ישראל תכף אחר ויהיו לאות לבני ישראל אלא נקבע כאן להפסיק בנתיים ולמדך שמראש הפרשה עד ויהיו לבני ישראל נאמר למשה שיאמר לאלעזר ומן זכרון לבני ישראל עד ביד משה נאמר למשה שיאמר לאהרן ופי׳‎ כאשר דבר ביד משה לו לאהרן והראיה מספרי וידבר ה׳‎ אל אהרן הנה נתתי לך וגו׳‎ שומע אני דבר אל אהרן תלמוד לומר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן.

השרפים. הסי"ן דגושה:

ויקח וכו' אשר הקריבו השרופים פי' הקדישו כנ"ל, זכרון לבני ישראל ה' אמר ויהיו לאות לב"י, והאות הוא רק לדור הזה וי"ל שאינו אות רק כ"ז שאהרן קיים לא יחלוק איש על כהונתו כמו שעשו עדת קרח, אבל אחרי מות אהרן תופסק הכהונה מבניו, אך במה שצוה צווי זה ע"י אלעזר שהוא מזרע אהרן מבואר שהוא זכרון לבני ישראל גם לדורות הבאים אחרי מיתת אהרן [שזה ההבדל בין אות ובין זכרון כמ"ש בס' יהושע סי' ד"] שגם לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא, שגם נגד זרע אהרן לא יקרב איש זר כי הכהונה נתנה גם לזרעו, ולא יהיה וגם שיהיה זכרון שלא ימצא עוד חולק על שליחות משה ועל תורתו כקרח וכעדתו כי ע"י צפוי הזה יזכרו הסבה שעל ידו בא לידי כך שזה הי' ע"י שחלקו על משה ושליחותו ותורתו וע"כ נעשה בהם משפט חרוץ, כאשר דבר ה' זה מוסב עמ"ש ויקח אלעזר הכהן כאשר דבר ה' ביד משה לו לאלעזר כמ"ש אמור אל אלעזר, ור"ל שע"י שדבר ביד משה לו דוקא שהוא ירים את המחתות ידע שהוא לזכרון לדורות גם לבני אהרן לא אות לאהרן לבד:

"וירקעום". לא ברור על מי מוסב לשון רבים זה, וראב"ע כתב: המרקעים. (פ' קרח תשנ"ב)

צפוי למזבח עד עתה לא היה לו גג.

ולא יהיה כקרח. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כְקֹרַח:

כאשר דבר ה' ביד משה לו כמו עליו על קרח ומהו ביד משה ולא כתב אל משה רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו ועל זה לקה עזיהו בצרעת ולפי פשוטו ולא יהיה בלוע ושרוף כקרח וכעדתו אך כאשר נעשה למשה בידו שלקה בצרעת ויש פותרים למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא כאשר דבר ה' ביד משה לאהרן שיהיו הוא ובניו כהנים ולא זר לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ז:ה׳) והנכון שהוא רומז אל אלעזר הנזכר שאמר הכתוב (במדבר י״ז:ב׳) אמור אל אלעזר בן אהרן וגו' ושיעורו ויקח אלעזר הכהן את מחתות הנחושת אשר הקריבו השרופים וירקעום צפוי למזבח כאשר דבר ה' ביד משה לו זכרון לבני ישראל וגו':

למען אשר לא יקרב וגו' ולא יהיה וגו'. צריך לדעת למה הוצרך לומר ולא יהיה וגו', ורז''ל אמרו (סנהדדין קי.) שבאה אזהרה למחזיק במחלוקת שעובר בלאו של ולא יהיה וגו', וחוץ מדרכם ז''ל נראה שנתכוון ה' לתת טעם למה הוצרך לזכרון זה ולא הספיק באזהרה בתורה לא יקרב איש זר וכל הקרב וגומר תבלענו הארץ, לזה אמר ולא יהיה כקרח פירוש אם אני מצוה בלא זכרון זה אני חושש שלא יועיל לאיזה אדם מהם באזהרה וימות כקרח ועדתו, וזכרון זה יועיל שלא יסובב לו להיות כמו שהיה לקרח ולעדתו:

כאשר דבר ה' ביד משה לו - מוסב למעלה. ויקח אלעזר הכהן את מחתות מבין השרפה כאשר דבר ה' ביד משה.

כאשר דבר ה' ביד משה לו. כתב הרמב"ן הנכון שהוא חוזר על אלעזר הנזכר למעלה אמור אל אלעזר וגו' ופירושו ויקח אלעזר את מחתות הנחשת אשר הקריבו השרופים וירקעום צפוי למזבח כאשר דבר ה' ביד משה לו זכרון לבני ישראל וגו':

ולא יהיה כקרח וכעדתו. מכאן הוכיחו רז"ל כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו. ובאור הכתוב ולא יהיה כקרח וכעדתו מן הנבלעים והנשרפים רק שילקה בצרעת, זהו כאשר דבר ה' ביד משה לו, רמז על החולקים על הכהונה שלוקין בצרעת כשם שלקה משה בצרעת בידו, דכתיב (שמות ד׳:ו׳) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך.

ולא יהיה כקרח. אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח ועדתו, רב אשי אמר, ראוי לצטרע, כתיב הכא כאשר דבר ה׳ ביד משה לו, וכתיב התם (פ׳ שמות) ויאמר ה׳ לו עוד הבא נא ידך בחיקך ^ווסיפא דקרא ויוציאה מחיקו והנה היא מצורעת כשלג, והכונה היא מפני שצרעת בא על עון לה"ר כמבואר לפנינו בפ' מצורע וכאן היה ענין לשה"ר כמש"כ אתם המתם את עם ה', ועיין בסמוך פ' י"ב, ומדייק הלשון כאשר דבר ה' ביד משה לו, שאין זה לשון רגיל, אלא כאשר דבר ה' אל משה. –
וכתב הרמב"ם בסה"מ שורש שמיני דלאו זה הוא ע"ד אסמכתא, ועיקר כונת הלשון ולא יהיה כקרח ועדתו הוא ע"ד השלילה. ובאורו ע"פ המבואר בתנחומא, שהקב"ה מודיע בזה, שכל מי שיחלוק על הכהונה לא יחול בו העונש כמו בקרח ועדתו להיות מן הבלועים ומן השרופים אלא יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, ר"ל הצרעת, וכמ"ש רב אשי ראוי לצטרע, והרמב"ן הרבה לחלוק עליו, דאדרבה דרשה זאת דתנחומא היא אסמכתא, ועיקר כונת הכתוב בא לאזהרת לאו שלא יחלוק אדם על הכהונה, עיי"ש בארוכה, ועיין מש"כ בפרשה ואתחנן בפסוק ודברת בם מיומא י"ט ב'.
אבל י"ל סמך ראיה לדעת הרמב"ם ע"פ מש"כ הרשב"ם בב"ב קכ"ב א' וז"ל, הכי גרסינן אמר ר' יהודה ולא בא לחלוק, מדלא אמר ר' יהודה אומר, עכ"ל. ולפי"ז אחרי דכאן הלשון רב אשי אומר, הרי מבואר שבא לחלוק על רב דס"ל דעובר בלאו אלא דראוי לצטרע וכדרשת התנחומא, כמש"כ, וס"ל דלא בא הלשון להורות דיש לאו בזה, וא"כ אפילו אם נימא כדעת הרמב"ן דלדעת רב הוי לאו זה לאו גמור, עכ"פ מדפליג רב אשי עליו דין הוא דצריך לפסוק כרב אשי דבתרא הוא והלכה כבתראי, וא"כ עיקר כונת הכתוב בא לדרשת רב אשי וכמש"כ הרמב"ם, ודו"ק. .
(סנהדרין ק"י א׳)

כדי שלא יהיה. פי' הוא נתינת טעם ולא אזהרה, ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנ' ולא יהיה כקרח וגו', אינו אלא אסמכתא:

כאשר דבר השם ביד משה. רוצה לומר אל אלעזר כי השם ית' דבר לו ביד משה שיקח את המחתות ויעשה אותם רקועי פחים צפוי למזבח:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. לאהרן וי"א כי לו שב אל קרח והוא רחוק בעיני:

ולא יהיה כקרח ועדתו וגו'. פירש"י שלא ילקה בצרעת כמו שלקה משה בצרעת בידו (סנהדרין קי) ומלת לו שב אל החולק על הכהונה. וכאן הבן שואל מה ענין צרעת של משה אל החולק על הכהונה, ויותר היה נכון אם היה מביא לראיה צרעת של מרים שהיה מעין מחלוקתו של קרח כי מחלוקתו על הכהונה נמשך ממה שחלק על נבואתו של משה לא שלחך ה' ומזה המין היה צרעת של מרים שאמרה הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. וכן אמר קרח כי כל העדה כלם קדושים, לא אתם לבדכם שמעתם בהר סיני אנכי ולא יהיה לך. אבל צרעת ידו של משה מה שייכות יש לו למחלוקתו של קרח.

כאשר דבר ה' ביד משה כו'. פשטיה דקרא קאי אדלעיל כלומר ויקח אלעזר את המחתות כאשר דבר ה' ביד משה:

זכרון לבני ישראל. עוד טעם על שעשה על מזבח החיצון כדי שיראו הכל ויהי להם לזכרון:

זכרון לבני ישראל. כשיראו אותו צפוי יזכרו מה אירע לאלו על שעירערו על הכהונה ולא יבאו לערער:

זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן שיהא הרואה שואל הרי כתיב מזבח אדמה תעשה לי שהיו ממלאים את חללו עפר אם כן מה טיבו להיות לו גג מנחושת והנשאל משיב גג זה נעשה ממחתות קרח ועדתו שהיו מערערין על הכהונה וכל העם ישמעו וייראו לערער עוד.

למען. התלשא בראש תיבה:

ולא יהיה כקרח וכעדתו כדי שלא יהיה כקרח. פי' הוא נתינת טעם לא אזהרה ומה שאמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנא' ולא יהיה כקרח וכעדתו אינו אלא דרך אסמכתא:

זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו' להקטיר וגו' ולא יהיה כקרח וכעדתו כאשר דיבר ה' ביד משה לו. כלומר שלא לעורר על הכהונה ועל תורת משה לומר שהוא הוסיף בה דבר ח"ו (כאמור למעלה) רק כל התורה כולה כן דיבר ה' ביד משה כי קבלת התורה אל משה נקרא קבלת היד כמאמר חז"ל (סוטה ד':) בפסוק (משלי י"א, כ"א) יד ליד אפילו קיבל את התורה מסיני כמשה וכו'. ואכן הנה נודע מה שאמרו חז"ל (נדרים ל"ח.) לא ניתנה התורה אלא למשה וכו' וטובת עין נהג בה ונתנה לישראל. וזה אומרו לו. כלומר כל התורה דבר ה' הוא אשר דיבר אל משה ונתנה לו וכל אות ואות מהתורה הכל מאת ה' נצרף ונבחן כמאמר הכתוב (תהלים י"ב, ז') אמרות ה' אמרות טהורות כסף צרוף וגו' מזוקק שבעתים.

רש"י ד"ה כאשר דבר ה' וגו', ...רמז לחולקים על הכהונה שלוקין בצרעת וכו'. קשה לי: הרי כאן איש לא לקה בזה? (פ' קרח תשנ"א) וראה "גור אריה". לדבריו, החולק על הכהונה לוקה בצרעת, ומצורע חשוב כמת. וכיון שקרח חטא הרבה והביא עמו במחלוקת מאתים וחמישים איש, הביא עליו הבורא מיתה גמורה. הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה רש"י בספר ישעיה (ו, ד) שכתב: בו ביום עמד עזיה להקטיר בהיכל, רעשו שמים לשורפו, לומר דינו בשריפה, כמו שנאמר "ותאכל את החמשים ומאתים איש"... רעשה הארץ לבולעו, כסבורה דינו לבלע כקרח שערער על הכהונה, יצתה בת קול ואמרה "זכרון לבני ישראל... ולא יהיה כקרח וכעדתו" וגו', ולא יהיה עוד אדם המעורר על הכהונה כקרח בבליעה וכעדתו בשריפה, אלא כאשר דבר ה' ביד משה בסנה "הבא נא ידך בחיקך" (שמות ד, ו) והוציאה מצורעת כשלג, אף כאן (אצל עזיה) צרעת פרחה במצחו. ע"כ. וראה רמב"ן על אתר שהפסוק רומז אל אלעזר.

כאשר דבר ה' ביד משה לו. פירש"י רמז לחולקין על הכהונה שלוקין בצרעת כמו שלקה משה בידו וכו' אפשר לתת טעם דהמבקש להיות כהן כמו עוזיהו רודף אחר השררה וכבר אמרו רז"ל דשררה בורחת ממנו ופירוש דגם מה שיש בידם ניטל מהם וזהו ממנו. ולכן על דרך זה המבקש ורודף אחר השררה להיות כהן ילקה בצרעת ויבדל מישראל וניטל מה שהיה לו שהיה בקרב ישראל ועתה ישב בדד ויהיה גרוע מכל ישראל:

כדי שלא יהיה כקרח. ואין זה ציווי בפני עצמו – שלא יהיה אדם כקרח לחלוק על ה', דאם כן הוי למכתב 'לא יהיה כקרח וכעדתו' בלא וי"ו, אבל מדכתיב "ולא יהיה כקרח וכעדתו" בוי"ו, אדלעיל קאי, שיהא זכרון לבני מרי כדי שלא יהיה כקרח וכעדתו:

פס'. זכרון לבני ישראל. כדי להזהר. למען אשר לא יקרב איש זר. אפי' הלוים נקראים זרים. ולא יהיה כקרח וכעדתו. מיכן אמרו כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו ולא עוד אלא שלוקה בצרעת שנא' כאשר דבר ה' ביד משה לו. (שמות ג) ויאמר ה' לו עוד הבא נא ידך בחיקך וגומר ויוציאה והנה ידו מצורעת כשלג. וכן מצאנו בעוזיהו המלך וכתיב (דברי הימים ב כ״ו:י״ט) ובחזקתו גבה לבו והצרעת זרחה במצחו:

ולא יהיה כקרח כדי וכו׳ אף על גב דאמור רבנן כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה שנאמר ולא יהיה כקרח לא הביא רש״י זה שאינו קרוב לפשט שהרי השרופים הללו לא מפני המחלוקת נשרפו דאפילו לא באו במחלוקת כלל מכיון שהיו זרים והקטירו דינם בשריפה דאפילו נדב ואביהו שהיו כהנים נשרפו לפי שהביאו קטורת זרה וכ״ש זרים ובליעת הבלועים היתה מפני המחלוקת דוקא. ועוד שאילו הריקועים הללו היו לזכרון שלא יחלוקו עוד על הכהונה לא היה צריך עוד הזכרון של מטה אהרן כדלקמן. ועל הכל שאם הוא אזהרה הול״ל ולא יעשה כקרח. מש״ה ניחא ליה לפ׳ שאין זו אזהרה אלא נמשך לדלעיל שלא יקרב זר להקטיר כדי שלא יהיה כקרח ועדתו. וניחא מ״ש כקרח לפי מ״ד דקרח היה גם כן מן השרופים:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. כְּמוֹ עָלָיו — עַל אַהֲרֹן דִּבֵּר אֶל מֹשֶׁה שֶׁיִּהְיוּ הוּא וּבָנָיו כֹּהֲנִים, לְפִיכָךְ "לֹא יִקְרַב אִישׁ זָר אֲשֶׁר לֹא מִזֶּרַע אַהֲרֹן" וְגוֹ'; וְכֵן כָּל לִי וְלוֹ וְלָהֶם הַסְּמוּכִים אֵצֶל דִּבּוּר, פִּתְרוֹנָם כְּמוֹ עַל. וּמִדְרָשׁוֹ — עַל קֹרַח, וּמַהוּ "בְיַד מֹשֶׁה" וְלֹא כָתַב "אֶל מֹשֶׁה"? רֶמֶז לַחוֹלְקִים עַל הַכְּהֻנָּה שֶׁלּוֹקִין בְּצָרַעַת כְּמוֹ שֶׁלָּקָה מֹשֶׁה בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (שמות ד'), וְעַל כֵּן לָקָה עֻזִּיָּהוּ בְּצָרַעַת (דברי הימים ב' כ"ו):

לו - לאלעזר. שכך ציוהו הקב"ה למשה: אמור אל אלעזר בן אהרן הכהן וירם את המחתות.

על קרח. ואע"ג דכתיב כ"פ בקרא ביד משה בפ' בהעלותך ע"פ ה' ביד משה, וכן בפ' בחקתי, וכן בפ' פנחס. וי"ל דק"ל מאי ביד משה, דא"ל דע"י משה אמר לקרח שיענוש אותו אם יחלוק על הכהונה, דלא מצינו זה בקרא. ועוד דלמה צוה לקרח יותר משאר ישראל, דע"כ האי לו על קרח קאמר לפי המדרש דאמר רמז לחולקים, כלומר קרח שחולק. אלא ע"כ האי ביד משה דהכא למדרש אתא רמז לחולקין, פירוש דכתיב הכא ביד משה וכתיב התם הבא נא ידך בחיקך, מה התם צרעת אף הכא כל החולקים ילקו בצרעת:

כאשר דבר ה' ביד משה לו. פירוש לצד שאמר ולא יהיה כקרח וגו' ממוצא דבר אתה למד שכל העומד מקודם לערער על הכהונה יהיה לו כקרח וכעדתו ודבר זה לא מצינו שהתרה ה' כן, לזה אמר כאשר דבר ה' ביד משה לו פירוש לקרח הא למדת שהדברים שאמר משה לקרח ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה וגו' היו דברי ה' ביד משה להתרותו ולא אמרן משה מעצמו, והוא אומרו ביד משה לו פירוש לקרח המוזכר בסמוך:

ועתה שא נא עיניך וראה, כי הנני מקרב הענינים והיו לאחדים בידך וילקה הדומה בדומה ומשם תקח ראיה בריאה וטובה שהחולק על נבואתו של משה לוקה בצרעת וזה לפי שארז"ל (שבת צז) החושד בכשרים לוקה בגופו מנלן ממשה כו', וכפי שורת הדין שראוי לעשות אל החושד כאשר זמם לעשות לאחיו. א"כ החושד נלקה באותו מכה שהיתה ראויה לבא על הנחשד אם היה הדבר אמת, ומשה חשד את ישראל בבלתי מאמינים בנבואתו כמ"ש (שמות ד א) והן לא יאמינו לי וגו' כי יאמרו לא נראה אליך ה'. והיינו ממש דברי קרח שאמר לא נראה אליך ה' ואתה בודה הכל מלבך, מדהוצרך משה לומר כי ה' שלחני כי לא מלבי, כך חשד משה את ישראל שיכחישו נבואתו ויאמרו לא נראה אליך ה' ומלבך אתה בודה כדי לנהג שררתך עלינו. ומדאנו רואין שנלקה משה בצרעת על שחשדם במה שאין בהם ש"מ שאילו היה הדבר אמת שהיו ישראל מכחישין נבואתו אז היו ישראל לוקין בצרעת זה, ולפי שחשדם במה שאין בהם נלקה הוא באותה מכה שהיתה ראויה לבא עליהם, דאל"כ לא יהיה מדה כנגד מדה וצריך להיות כאשר זמם לעשות לאחיו ומכאן ראיה ברורה שהחולק על הכהונה לוקה בצרעת כי כל החולק על הכהונה חולק על נבואתו של משה ואומר לא נראה אליו ה' ליתן לו רשות שיתן הכהונה לאהרן דווקא וחושדו שמשה מלבו נתנה לאחיו וזה פירוש יקר.

כאשר דבר ה׳ ביד משה לו. לבד הדבור המפורש אמור אל אלעזר וגו׳. הבין משה רבינו עוד כונה בזה הצווי מדאמר ה׳ בלשון לבני ישראל. ולא אמר לאות בישראל ויהיו גם הכהנים בכלל. אבל לבני ישראל משמעו טעם מיוחד לבני ישראל לבד כהנים. היינו אשר לא יקרב וגו׳. וזהו אשר דבר ה׳ ביד משה. דמשמעו גמרא כמש״כ כ״פ בשם סוגיא כריתות דף י״ג. והיינו מה שהוכיח משה בכח פלפולו והוא דבר ה׳ ע״פ סיוע למשה ומשמעות לו לפי הפשט לאלעזר. משה הוכיח לאלעזר דלזה כוון ה׳:

ולא יהיה כקרח. ולא יארע לו כמו שאירע לקרח:

ביד משה לו לקרח ופירושו על קרח דוגמא כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שפירש שדברתי עליך. ד״‎א לו לאהרן.

וכעדתו. גלגל בכ"ף:

ומדרשו על קרח ומהו ביד משה וכו' כמו שלקח משה בידו. אע"פ שלא אמרו במדרש של במדבר רבה שפי' לו הוא על קרח מ"מ ממה שאמרו כל החולק על הכהונה ראוי להצטרע כתיב הכא כאשר דבר יי' ביד משה לו וכתיב התם ויאמר יי' לו עוד הבא נא ידך בחיקך למדנו שהם סוברים שפי' לו אינו שב על אהרן דמה ענין צרעת לענין אהרן לפיכך עכ"ל שהם סוברים שפירוש לו שב על החולק על כהונתו של אהרן דהיינו קרח שהוא חולק על הכהונה וכאלו אמר כאשר דבר יי' ביד משה שילקה בצרעת כדכתי' והנה ידו מצורעת כשלג כן יקרה לו פי' לכל מי שיחלוק על הכהונה ומה שאמרו על קרח לאו דוקא אלא כל החולק על הכהונה כקרח:

שם. ...כמו שלקה משה בידו וכו'. אבל זה הרי לא היה על שום מחלוקת על הכהונה. (פ' קרח תשנ"ט) וראה "כלי יקר" על אתר.

ומדרשו על קרח ומהו ביד משה וכו'. וקשה, דאם כן היה משמע שקרח נצטרע, שהרי כתיב "כאשר דבר ה' ביד משה לו" לקרח, והיכן מצאנו שנצטרע קרח. ויש לומר, שהמצורע נחשב כמת (נדרים סד ע"ב), דכתיב (לעיל יב, יב) "אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו", ולקרח באה המיתה לגמרי. ו'מצורע' דקאמר – כלומר שבא עליו עונש דחשוב כמת, וזה כשלא חטא כל כך, אבל מחלוקת קרח, שחטא הרבה, שהרי הביא עמו במחלוקת ר"ן איש, הביא עליו מיתה גמורה, שנבלע חיים:

ביד משה וכו׳ ומהו ביד וכו׳ כלומר הן אמת דאשכחן בשאר דוכתי דכתיב ביד משה ופירושו כמו אל משה כגון בס״פ בחקתי אלה המצות אשר נתן ה׳ וכו׳ ביד משה. וכן בפ׳ פינחס ויסמוך את ידיו וכו׳ כאשר דבר ה׳ ביד משה ואמנם בהנהו ניחא דליכא למיטעי דהא ידוע שהתורה אמרה הקב״ה למשה פה אל פה. ובההוא דפנחס לעיל מניה כתיב בהדיא ויאמר ה׳ אל משה קח לך את יהושע וכו׳ הילכך מצי למכת׳ ביד משה ואנן ידעי׳ דפירושו אל משה אבל כאן בשלמא אם נפ׳ לפי פשוטו דלו קאי על אהרן א״ש דהוי נמי דומיא דאידך דקראי דפ׳ תצוה מוכחי להדיא שדיבר הקב״ה אל משה על כהונת אהרן וליכא למטעי. אבל לפי המדרש דדריש לו על קרח ולא מצינו בבירור זה הדיבור שדבר למשה על קרח א״כ לא הול״ל ביד משה אלא אל משה לשון ברור ומשני דר״ל רמז וכו׳:

שלוקין בצרעת. וכיון שהמדרש דורש כך ש"מ דהאי לו על קרח קאמר, כלומר על החולק על הכהונה דא"ל שהם סוברים דמלת לו שב אל אהרן, דמאי ענין צרעת לענין אהרן:

ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. שלא יאמרו ממה של פורענות הוא, ויעשו בו נסים הרבה, כיוצא בו הקטורת נשרפו עליו נדב ואביהוא, שלא יאמרו קטורת של פורענות הוא, לפיכך ויתן את הקטורת ויכפר על העם (במדבר יז יב). וכן הארון פרץ ה׳ פרץ בעוזא (ש״ב ו ח), ויך באנשי בית שמש כי ראו בארון ה׳ (ש״א ו ט), לפיכך נתברך בו עובד אדום, שנאמר ויברך ה׳ את בית עובד אדום (ש״ב ו יא).

וטעם לצרעת דווקא, היינו לפי שמצינו (ערכין טז) שהצרעת בא על גסות הרוח, ועל לשון הרע. שכן עוזיהו נצטרע על שגבה לבו עד להשחית (דבה"י ב' כו יט) ומדברי קבלה ילפינן שנאמר גבר יהיר ולא ינוה. (חבקוק ב ה) שלא ישאר בנוה שלו לפי שסופו לישב בדד מחוץ למחנה. ואילו היו ישראל בלתי מאמינים בנבואת משה מסתמא היו חושדים אותו כי לבעבור השתרר עליהם הוא רוצה למושכם אחריו ואילו היו אומרים אליו לא נראה אליך ה' בלשון נוכח היו ודאי בכלל מספרי לה"ר ומב' צדדים אלו היו נלקין בצרעת וע"כ חזר הדין על משה שחשדם שלא כדין, וצרעת ביד דווקא כארז"ל (ערכין טו:) כתיב מות וחיים ביד הלשון (משלי יח כא). וכי יש יד ללשון אלא מה היד ממית אף הלשון ממית שנאמר (ירמיה ט ז) חץ שחוט לשונם, שוחט כתיב כי הרי זה בא להיות שוחט לאחרים ונמצא שחוט כי לה"ר תלתא קטיל (דב"ר ה י) וכן קרח היה בכלל כת ליצים כדאיתא במדרש (שו"ט תהלים א) וסימן לדבר קרח ר"ת קשת רומח חרב על שם שנאמר (תהלים נז ה) בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה. ומה שלא נענש קרח בצרעת כמשה לפי שהיה קים ליה בדרבה מיניה, שהרי כפר בעיקר ובתורת משה ורצה לבטל השררה אשר מזה הצד נתן הדין שיהיה מן הבלועים, ועוד שכבר ראה מעשה ה' הגדול מה שלא ראו ישראל בשליחות ראשון של משה, וזה"ש זכרון לבני ישראל וגו' למען אשר לא יקרב איש זר להקטיר קטורת. כי הזר הקרב מסתמא הוא חולק על נבואת משה. ומ"מ הזר הקרב לא יהיה כקרח ועדתו שוה בעונש כי קרח ועדתו היו בו חטאים גדולים זולת זה. אלא יהיה כאשר דבר ה' ביד משה לו. כמשה שלקה בידו בצרעת כך ילקה בצרעת כל החולק על הכהונה.

כאשר דבר ה' ביד משה לו. [לאלעזר עשה אלעזר] ומדרש אגדה הבא לערער על הכהונה לא יהיה כקרח אלא כאשר דיבר ה' ביד משה שנצטרע, כן יהיה לו כמו שמצינו בעזיה שבא להקטיר ונצטרע:

ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת וגו'. כבר ידעת כי הקטורת הוא לרצות מדת הדין ומטעם זה עוצר המגפה כי תתרווה צמאונה ולא תקטרג כרמוז בסוד העזאזל ובתרגום שיר השירים מצאתי בפסוק אלך לי אל הר המור (שה"ש ד ו') וכל מזיקייא ומחבלייא הוו ערקין מריח קטרת בוסמים וכו'. כי יצא הקצף מלפני יי' החל הנגף. פירוש בסוד קץ כל בשר בא לפני כי צריך ליטול רשות קודם שיעשה פעולתו וכן רמז יונתן בן עוזיאל ע"ה ארום נפק מחבלא ואתכלי בחורב דשמיה קצף מן קדם יי' בהרמנא שרי לקפלא. וטעם ויעמוד בין המתים ובין החיים כטעם אשר הערה למות נפשו (ישעיה ג יב) והבן זה:

הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח. וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. יש לדקדק באלו הפסוקים בכמה דברים. האחד מה טעם לשון הרומו בכאן ולא אמר הבדלו כמו שאמר למעלה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. ועוד מה טעם אחר שכתב ותעצר המגפה חזר פעם אחרת והמגפה נעצרה. ועוד פסוק ויהיו המתים במגפה וגו׳ אין זה מקומו שראוי היה אחר שיכתוב וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה אז יכתוב מנין המתים במגפה כי כן ראוי שלא ימנה המתים במגפה אלא אחר עצירת המגפה. ועוד מה שכתב מלבד המתים על דבר קרח אין לו טעם כלל בכאן כי בודאי כשמנה המתים במגפה שהם ארבעה עשר אלף ושבע מאות פשיטא שאין בכללם המתים על דבר קרח כי אותה לא מתו במגפה אלא מהם נשרפו ומהם נבלעו ומה טעם לזכור בכאן ולכלול המתים על דבר קרח עם המתים במגפה. ונראה לפרש על פי מה שפירש בפסיקתא במלת הרומו שאמר כמרים תרומה מן החולין. ולפי זה אפשר לומר שכשאמר לו הקב״ה הרומו מתוך העדה הזאת הבין שלא ינצל מכל ישראל כי אם כשיעור תרומה לבד והשאר ימותו כלם וכמה הוא שיעור תרומה יש אחת מארבעים והיא עין יפה ויש אחת מששים והיא עין רעה. ויש אחת מחמשים והיא בינונית. מ״מ הבין מרע״ה שזו התרומה כפי רחמיו על כל מעשיו שהיא בעין יפה והיא אחת מארבעים ששיעורה מכל ישראל שהם שש מאות אלף ט״ו אלף בדקדוק מיד ויפלו על פניהם לבקש רחמים על ישראל וכדברי קצת מפרשים שפירשו כן והכוונה לבטל הגזרה מכל וכל אי אפשר כי כבר נגזרה הגזרה ונתן רשות למחבל ואין מציל מידו רק ע״י כופר או ע״י פשרה. אמנם התפללו להקל הגזרה ולהפך הדבר כי השטן אחר שנותנין לו רשות לחבל איזה אדם או איזה אומה א״א להסתלק מכל וכל אם לא יתנו לו כופר קצת ע״ד אם יש עליו מלאך מליץ וגו׳ ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ואז התפללו משה ואהרן ובקשו רחמים שיהפך הדבר שלא יקח השטן כי אם התרומה לבד והשאר ינצל כי הוא כסיל ומתפתה בפתויים לומר שלא היתה הגזרה כי אם שימותו שיעור התרומה לבד. וזה צריך ג״כ רחמים וריצוי הקטורת כמו שנאמר קח את המחתה וגו׳ וכפר עליהם וכן עשה אהרן. וכשראה אהרן שכבר מתו כשיעור שצריך שאי אפשר בלאו הכי ותעצר המגפה כדעת רז״ל שאחזו למלאך המות ואמר לו שלא ימית שום אדם כי כבר אין לו רשות להמית יותר וזהו טעם מנין המתים במגפה בכאן. גם זהו טעם מלבד המתים על דבר קרח כי הוא ית׳ רב חסד מטה כלפי חסד ונשלים שיעור התרומה שחסרים שלש מאות לתשלום ט״ו אלפים באותם שמתו על דבר קרח כי הם היו השרופים ר״ן נשארו חמשים אפשר שיהיו כבלועים שהם קרח ודתן ואבירם הם ובניהם ונשיהם וטפם ואף אם יהיו חסרים מעט או יתרים מעט אין לדקדק בזה בחשבון ט״ו אלפים שנגזר שימותו וזהו טעם זה המנין כאן מ״מ לא נתרצה השטן המשחית בזה עד ששב עמו אהרן אל פתח האהל אצל משה כדעת רז״ל במדרש ואז המגפה נעצרה. ובזה נתקן כל מה ששאלנו כמין חומר:

במדרש כיון שילדה לאה את יהודא אמרה הפעם אודה את ה' הה"ד וקח מאתם מטה מטה לבית אב. נשכח ממני ומה שאזכור [אכתוב] בקיצור דהנה יש לדקדק מהו האיש אשר אבחר אשר בחרתי מבעי לכתוב וגם מהו והשכותי מעלי את תלונות ב"י אשר הם מלינים אליכם הלא אז לא היו מלינים. אך הנה כתיב בפרשת בשלח לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. ובאמת איתא ברמב"ם בשמנה פרקים שלא הקפיד הקב"ה על ישראל כלל במה שהתרעמו בענין צרכם אכילה ושתי'. אך הנה כתיב (תלים נה כג) השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך. מהו לשון על ה'. אך הנה ידוע כי לית מחשבה תפיסא בי' ולא באות ולא בקוצי כ"א הוא ית' האציל שמו ית' הוי' ב"ה להויות העולמות. והנה שורש הוי' ב"ה הוא שם אהי' בפירושו לבא להוי' ויש יותר נעלם האין כי יש מאין וידוע כי בני חיי ומזוני לא בזכותא תליא אלא במזל ואיתא אין מזל והפי' ממדת אין הוא מזל לישראל כן שמעתי מפה קדוש הרב מראוונא ז"ל וכדאיתא בזוהר (לפי זה אלו ואלו דברי אלקי' חיים) וע"כ כי בני חיי ומזוני עיקר ושורש לקיום העולם לא תלה בזכות כ"א במזלא הוא מקור ההוי' הוא מקור הוי' העולם. וזה על ה' וכמו שפרשנו על יברכך ה'. וכן יאר ה' הי' לכתוב ה' יברכך. ה' יאר פניו אליך וכו' אלא קאי על המקור שאין הבורא ב"ה נקרא עדיין בשמו הגדול הוי' לימשך השפע להוי' ב"ה הן לברכך. וזה יברכך ה' מאין ליש. וכן יאר ה' כו' והוא על בני חיי ומזוני' כי באור פני מלך חיים. וכן ישא פרשנו על בני כדאיתא בזוהר כי אילו ניתנה רשות לעין הי' אדם רואה צלם בעת הריון הוא צלם אלקים ודאי הוא הי' רואה כמו שכתב. וזה ישא ה' פניו אליך וזה וישם לך שלום כמו והיו לבשר אחד וכדאיתא מטיל שלום בבית כו' והוא סוד. וזה הנני ממטיר לכם ולא אמטיר כ"א ממטי' ל' נסתר וי"ל משרע"ה פעל זה באמרו לא עלינו תלונותיכ' כי על ה' להעלו' זה למקור כנ"ל כמו השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך לשון עולם הנסתר ולשון תלונה כדאיתא בזוהר תורעמין דמסכנא שיש לו ית' נחת רוח. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. וי"ל שהנני ממטיר הי' אחר דברי משה לא עלינו תלונותיכם כי על ה'. וכן בחיי מצינו לשון נסתר הנני יוסיף על ימיך. וכן בבני ותתפלל על ה'. והנה גם בקרח אמר משה כן לא עלינו תלונותיכם כ"א על ה' כי הי' נמי רוצה להעלות זה למעלה על ה' כדי שיהיה יכול לפעול אות בהם והשחנות יש מאין כי הי' שורשם עליון והי' צריך לכך שלא יסורו ישראל על ידם מהאמת חלילה. והנה ידוע כי משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינ' דמטרונית' שהעל' מ"ן לה' ומשה המשיך אורו ית' למטה ועל ידם הי' יחוד קוב"ה וכנ"י. וזה י"ל קח מאתם מטה מטה כי התפשטות נקרא מטה וידוע כי אין טיפה יורדת מלמעלה עד שטיפיים עולות מלמטה דהמקבל בהית להסתכולי. ודאי יש להמקבל אהבה אל המשפיע וזה טיפיים עולות מלמטה וכן שמעתי מרבי שיחי' טיפיים הוא אהבה ויראה והמשפיע אין לו כ"א אהבה להמקבל. וידוע כי יראה נקרא בושה וכמו שאמרו רז"ל על למען תהי' יראתו על פניכם זה הבושה. וזה מטה מטה לבית אב. תקח מאתם כי הוא הממשיך שפע עי"ז. עי"ז והי' האיש אשר אבחר בו בכל דור מטהו יפרח יעשה פירות כי הוא יהי' יכול להמשיך שפע כנ"ל כי משה ואהרן בכהניו לפעול כמשה ואהרן. ע"כ אמרו רז"ל על משה ואהרן שקולין הם כי פעלו שניהם שפע. עי"ז והשיכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים פי' על כל צרכם כנ"ל על לא עלינו תלונותוכם כי על ה'. וכן אח"כ כתיב והנה פרח מטה אהרן לבית לוי כי ודאי השפע שממשיך בא קודם לאשר קרובים אליו וזה לבית לוי. ויוצא פרח פי' ע"י [זה] גורם קדושה והסתלקות זוהמת הנחש ומרומז בפרח הוא צרעת כמו שאמרו רז"ל משום שכתיב פרוח תפרח הצרעת וזוהמת הנחש הי' ע"י לשון הרע שדברה בו ית' וע"כ אמרו רז"ל כולם בלשה"ר והוא באבק לשה"ר עד שיסתלק זוהמת הנחש שהי' מלשה"ר ואמרו על הנחש סילעין דילי' הם הצרעת שלו וזה ויוצא פרח ווצא לחוץ מהם שיסתלק מהם. ויצץ ציץ ראי' רוחניות. ויגמול שקדים פורעניות על שונאי ישראל וכמו וישקוד ה' על הרעה וכפי' רש"י ז"ל. והנה איתא איהו בנצח ואיהי בהוד ע"כ משה ואהרן מרומז בנצח והוד כי משה הוא ממשיך שפע ומקרב אותו ית' לכנ"י ואהרן מקרב את כנ"י לה' כנ"ל ונצח מרומז על המשפיע לנצח שונאינו ע"י אהבתו לנו. ועלינו להודות לו הן להתודות מרומז בבושה לפניו על חטא והן להודות לו באהבה. והנה יהודא נקרא כנ"י כידוע וע"כ הוא רגל רביעי. וזה כיון שילדה לאה את יהודא אמרה הפעם אודה את ה' הה"ד וקח מאתם מטה מטה הם הטיפיים וכנ"ל ודוק היטב:

וילנו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המתם את עם ה'. היינו שהיה בדעתם כי אם לא היה נוגע המחלוקת הזה למשה ואהרן מאד, לא הגיע לקרח ועדתו עונש רב וגדול כזה שרק מצד משה ואהרן תבע השי"ת עלבונם, כי ידעו אשר הקב"ה תובע כבוד הצדיק יותר מכבודו, כדמצינו (זה"ק בשלח ס"ד. האזינו רפ"א. תנחומא תולדות סי"ב) פרעה חרף וגדף ואמר (שמות ה',ב') מי ה' וגו' וקב"ה לא תבע ממנו מניה עד דסריב בהו בישראל דכתיב (שם ט',י"ז) עודך מסתולל בעמי (שם) הנה יד ה' הויה במקנך, וכן ירבעם הקטיר לע"ז ולא הוביש ידו וכשפגע בעדו הנביא תיכף נתיבש ידו, ע"כ הלונו על משה ואהרן על שלא מחלו על כבודם, אבל באמת מה שחרה למשה היה רק מצד כבוד השי"ת, כי הנגיעה למשה ואהרן על זה העידה התורה שממעקי לבם אמרו (שמות ט"ז,ז') ונחנו מה ותיבת מה מורה על ביטול נגיעתם ודעתם לגמרי, וכמו שאיתא בגמ' (חולין פ"ט.) גדול שנאמר במשה ואהרן יותר ממה שנאמר באברהם דאילו באברהם כתיב (בראשית י"ח,כ"ז) ואנכי עפר ואפר ואילו במשה ואהרן כתיב ונחנו מה.

אתם המתם את עם ה' אמר אונקלוס (תרגום אונקלוס על במדבר י״ז:ו׳) אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר (אבן עזרא על במדבר י״ז:ו׳) מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב) ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג):

אתם המתם. שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד:

וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו':

אתם המתם את עם ה' - על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו, אבל המאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא, אתם הרגתם אותם שצויתם להקטיר הקטורת!

המתם: בעצת הקטרת (רשב"ם).

אתם המתם את עם ה'. כתב הרמב"ן אונקלוס תרגם אתון גרמתון דמית עמא דה'. ר"ל שהאשימו אותם שנתנו העצה להקטיר קטרת זרה מדעתם שלא היה על פי ה' ואמרו הי' לכם לתת אות במטה או בדבר אחר כי ידעתם שהמקטיר קטרת זרה שהוא במיתה אעפ"כ אמרתם להם להקריבה. ור' אברהם כתב שאמרו מה ראיה בזה שנבחר שבט לוי ונבחר אהרן לכ"ג אפשר שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן יראה שלא יאמינו אלא מענין המטה שנאמר בו והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל אלמא שלא האמינו שנבחר אהרן והוחלפו הבכורים רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיתה העונש בקטרת שהיתה אש זרה וקטרת אהרן היתה קטרת הבקר. ולא היתה התלונה רק על השריפה ולא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב למשכן קרח וזה רמז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיגים במלאכי השם. והנכון בעיני שהיו העם מאמינים בכהונת אהרן שכבר יצא האש מלפני השם ותאכל קרבנות אבל היו חפצים שיהיו הבכורים משרתי המשכן במקום הלויים שיהי' חלק לכל השבטים בעבודת בית ה' והיו מתלוננים אתם המתם את עם ה' שנתתם עצה שיקריבו אש זרה וקטרת ככהנים והם היו ראויים לעבודת לוייה לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי שהתלונה הי' על בית לוי:

אתם המיתם את עם ה' יש להקשות אחר שישראל היו חכמים וראו שמתו לסבת המחלוקת ר"נ נשיאים וקרח והאדם אשר לו ועבדיו שהיו הרבה מאד ודתן ואבירם שהיו גדולים בישראל ואלו הרשעים איך אמרו אתם המיתם את עם ה' יותר ראיה הם שואלים ממיתת מאתים וחמשים מלכים שהנשיאים הם מלכים שנאמר ונשיא בעמך לא תאור והוא המלך. ועוד מה מועילים השנים עשר מטות שאמר הקב"ה קח מאתם מטה מטה לא הועילו מיתת ר"נ מלכים ויועילו שנים עשר מטות עד שאמר הקב"ה והסירותי מעלי את תלונות בני ישראל. התשובה לאלו השני קושיות בשנדע מי הם החולקים ומה שאלתם ומה טענתם. והוא שנדע שיש ארבעה חולקים והם אחד קרח שני דתן ואבירם שלישית הלוים רביעית הבכורות ואלו אע"פ שהם ארבעה כתות שאלתם היתה אחת והוא שחפצים להיות כולם כהנים והטעם לכולם הבכורות היו רוצים להיות כהנים לפי שקודם עון העגל הבכורות היו מקריבים קרבנות שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו' ואמרו ז"ל שהם היו הבכורות ובעון העגל הסיר הקב"ה מהם הכהונה ונתנה ללוים ועתה שואלים כהונה וחשדו למשה שבשביל שהוא משבט לוי לכן הסיר הכהונה מן הבכורות ונתנה לשבטו ולא שצוה כן הקב"ה והלוים שואלים שמאחר שהם משבט לוי וכולם בני לוי למה לא יהיו הם כהנים כמו אהרן ובניו שכולם משבט לוי וחשדו למשה שבעבור שאהרן אחיו עשה לו הכבוד הזה ודתן ואבירם לפי שהם בני ראובן וראובן הוא בכור השבטים וכיון שכן היה ראוי שיהיה כהן וחשדו למשה שחשבו שבעבור שיהושע נערו משבט יוסף הסיר הבכורה מראובן ונתנה ליוסף ואם יעקב עשה כן שנאמר ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף היה לו למשה לתקן זה ויספיק העונש והעלבון שנתן לו יעקב עד זמן מרע"ה כי לא לעולם יריב וקרח היה שואל הכהונה משני טעמים אחד שהוא לוי כמו אהרן ועוד שהיה בכור שנאמר ובני יצהר קרח ונפג וזכרי ולא עוד אלא היה רוצה להיות כהן גדול במקום אהרן שאלו המאתים וחמשים אנשים מהם היו בכורות ומהם היו לוים שנאמר שמעו נא בני לוי המעט מכם כי הבדיל אלהי ישראל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אליו וגומר ובקשתם גם כהונה רב לכם בני לוי ואם נאמר שכולם לויים אי אפשר שחמשים ומאתים אנשים כולם משבט לוי שלעולם נהגו בקדושה ויהדות מבעטים במשה רבן וכמו שהקשה הרמב"ן ועתה שדתן ואבירם נבלעו ראיה היא שאין ראובן כהן וכשנשרפו חמשים ומאתים איש ראיה שאין הבכורות וגם הלוים כהנים וגם כשנשרף קרח ראיה שאינו ראוי לכהן אע"פ שהוא בכור אבל עדיין נשאר שהבכורות ראויים לעבוד כמו לויים לא כמו כהנים שלפי שלקחו אומנות של כהנים שהוא להקטיר קטורת מתו אבל אם היה משה אומר לבכורות שיעבדו עבודת הלוים לא ימותו ואם יעבדו הלוים ויצא אש מהשם ותאכל אותם נראה שאפילו עבודת לויים לא היו ראויים ואמרו ישראל שכן היה ראוי שיעשה משה וכשיאכל האש אותם נראה שאין ראויים ללוים וכל שכן לכהנים וזהו שאמרו כל עדת ישראל שהם אביהם של בכורות אתם המיתם את עם ה' שהם הבכורות לכן צוה הקב"ה שהנשיאים יכתוב כל אחד שמו במטהו וגם אהרן יכתוב שמו בשם כל שבטו וכשיפרח מטה אהרן ולא יפרח מטה שאר השבטים מורה שאפילו ללויים אינם ראויים שאם היו ראוים היה פורח מטה כל שנים עשר שבטים שבשריפתם כבר הורה שאינם ראויים לכהנים ולהורות שגם אינם ראויים ללויים לא פרח אלא מטה אהרן ולא פרח להורות שהוא ראוי לכהן שבשלא נשרף במחתתו יורה שראוי לכהן אלא פרח בעבור שבטו שיהיו עובדים עבודת הלוים וכל הבכורות אינם ראויים שלא פרחו מטותיהם וזה הוא שאמר פרח מטה אהרן לבית לוי והותרו כל הקושיות. וזאת ראיה שהר"נ נשיאים היו בכורות ושאין כולם לויים שאם היו כולם לויים למה ילונו כל עדת בני ישראל לאמר אתם המיתם את עם ה' ומה להם שימותו משבט משה אלא ודאי היו בכורות רובן ולכן התרעמו כל ישראל שהיו בניהם. ובזה מתיישב כל זה הענין שהיה מבולבל מאד:

ממחרת. זה היום כי לעולם הוא סמוך:

אתם המיתם את עם ה'. לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקב"ה דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל:

ממחרת. שראו המזבח מצופה בנחשת של המחתות של ר״ן איש. והבינו כי היו חשובים לפני ה׳. ע״כ התלוננו לאמר אתם המתם את עם ה׳. לא על קרח דו״א התרעמו ואדרבה שמחו במיתתם כמש״כ בס׳ דברים י״א ו׳. אבל על הר״ן איש הצטערו. וחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטרת. ואלו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל. עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים והיו חוזרים המה בתשובה. אמנם באמת כ״ז היה גם כן ע״פ רוה״ק כמש״כ לעיל:

אתם המתם. את עם ה' [שאמרתם להביא קטורת] הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטרת ומתו למה צויתם אותם לעשות כמו כן אלא שמדעת המיתם כי ידעתם כי הקטרת סם המות והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה ומתו בשביל הקטורת, ואם הוכחתם שאהרן קדוש יותר מהן מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטרת:

אתם המתם את עם ה' על ידכם נטרדו חמישים ומאתים בכורים המקודשים לעבודה מיציאת מצרים ולא היה לכם לפסול הבכורות ולהכניס הלויים במקומם.

ממחרת. מ"ם שניה בלא גלגל:

וילונו וגו' אתם המיתם את עם ה' וגו'. להבין דבריהם אלה מה שאמרו אתם המתם והלא הכל יודעים שאש יצאה מאת ה' ותאכל. וגם פה הארץ ודאי לא עשו משה ואהרן כי מי שם פה לאדם ומכל שכן לארץ. ונראה שטענו כי הם הסיבו מיתתן במה שלא אמרו להם מפורש שזר אשר לא מזרע אהרן אסור להקטיר קטורת ואדרבא במה שאמר משה זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש זה נראה כעין ספק שלא נודע מי שיבחר בו ה' ולכך הכניסו עצמם בספק מחמת שכל אחד דימה בנפשו אולי יהיה הוא הנבחר לה' ויוקדש. ועל דבר זה כמעט קרבו כל העדה כמאמר הכתוב ויקהל עליהם קרח את כל העדה אל פתח אוהל מועד כי כל אחד אמר לנפשו (ישעיה נ"א, כ"ג) שחי ונעבורה, ואפשר בי יבחר ה', ובזה כמעט המיתם כל עם ה'. ואילו שמעו מפיך כי אי אפשר בשום צד להקריב איש זר אשר לא מזרע אהרן להקטיר קטורת כמו שאומר עתה, זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב וגו', ודאי היו פורשים. וטענו שאפשר עבור זה קראן שמו יתברך חטאים בנפשותם ולא חייבים בנפשותם כמו שיאמר במקום אחר דמו בראשו כי היו שוגגים על ידי מאמר משה והיה האיש אשר יבחר וגו' ונראה שכולם ראוים לגשת ולראות במי שיבחר ה', וכל אחד אמר בלבו שמשה בחר באהרן קדוש ה' ואפשר אני הקדוש כי כל העדה כולם קדושים, ואילו הייתם אומרים מפורש שזר המקטיר יומת מי לא יירא לנפשו אימת מות. ואכן האמת לא כן הוא כי אם היו מאמינים במשה היו מאמינים שמפי ה' נצטוה להקריב אהרן להעמיד לפניו לשרתו. ואם לא האמינו בזה, גם אם היה אומר להם שזר אסור להקטיר, לא היו מאמינים והיו אומרים שאומר כך בכדי שכל אחד יירא לנפשו ממיתה משונה וישאר הגדולה לאהרן אחיו. ועל כן היה מוכרח משה לומר סתם בכדי שלא יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש. ועל כן,

וילונו כל עדת ב"י פי' הראב"ע שאמרו שמשה פעל זאת בתפלתו או בחכמתו שישרפו, והרמב"ן פי' שהגם שהאמינו בכהונת אהרן לא האמינו עדיין שנבחרו הלוים ורצו שכל ישראל יהי' להם חלק בעבודת הלויה, וגם שחרה להם על שיעצם להקטיר קטורת שידע שעי"ז יהיו לשרפה:

"אתם המִתם את עם ה'". תופעה ידועה גם כיום - מצביעים על האשם האחרון ולא הראשון שבשרשרת. כיצד האשימו את משה ואהרן בגרימת מותם של אלה, ולא ראו את שורש הרע? (פ' קרח תשנ"ו) וראה "אור החיים" הק' על אתר שכתב: איך טח מראות עיניהם, לעשות תלונה על משה בלא סיבה...? אכן תרעומת העדה היתה, על מה שעשה משה המבחן של הקטורת בכולן יחד. שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד. וכשהיה ה' עושה בו המשפט, לא היו נגשים המאתים וחמישים נשיאי עדה, ולא היו מתים... ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם, אלא על המאתים וחמישים, שכולן היו ראשי סנהדראות. ע"כ.

אתם המיתם את עם ה' וגו'. כאשר ירדוף הקור"א יתמה כי אחר שראו אלו הן הנשרפין כל דברי בל"ע איך עוד יוסיפו ללו"ן במדב"ר לומר אתם המיתם. וראיתי לכתוב מה שפירשו כת הקודמין והמה בכתובים בתוספת נפך. כי שמעו כשאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו שפירושו לבל"ע ולהשחית כשרו"ף קצ"ף אלא כאשר דיבר ביד משה דהיינו צרעת. והבינו דכל הבליעה והשריפה היינו על שזלזלו במשה ואהרן וילונו אתם המיתם את עם ה' שלא מחלתם כי רב שמחל על כבודו כבודו מחול. וטח מראות עיניהם שכפרו בתורה ובמצות ואין בידם למחול אשר פקרו בה' ח"ו ובתורתו ועוד כבודו מחול אמרו ולא בזיונו ומה גם שחשדוהו לנביא השקר ח"ו למרע"ה ולכן נגזרה המגפה ויש לרמוז אתם ר"ת איך תמנעו מחילה לזה המיתם עם ה':

כתב הרמב״ן אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה׳ אמר אונקלוס אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דְּמִית עַמָּא דַיְיָ יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה׳ מדעתם וכו׳ ע״ש:

פס'. וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת. זה ממחרת השרפה:

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז''ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו:

אתם המתם. הטעם מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או החכמה שידעתם שרפתם המקריבים:

הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו׳. פי׳ בפסיקתא מ״ש הרומו לשון תרומה שהצדיקים שבהם מועטין כתרומה הנפרשת מהחולין תרי ממאה דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ולמעלה אמר הבדלו שלא היו שם רשעים כי אם עדת קרח. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם והולך מהרה אל העדה וכפר וגו׳ כי טוב לעשות הקטרת באהל מועד כי הוא מקום נבחר לקטרת ולתפלה. ויש להשיב שהטעם הוא בעבור שתהיה הכוונה על כל ישראל בכלל ואף על הרשעים שבהם ויהיה זה כשתהיה הקטרת נקטרת עליהם בתוכם. ואפשר שמסגולת רז הקטרת שנמסר למשה הוא שתהיה ככה נקטרת בתוך העם ויש סמך לזה ממעשה שהובא בזוהר על מתא מחסיא שהיה שם הנגף ובא לשם גברא רבה ובחר לו אנשים צדיקים לד׳ רוחות המדינה וצוה לעסוק בקריאת הקטרת בכוונה והתפלל עליהם וגו׳ כנזכר שם וזה יעיד על של משה. ולזה נאמר וירץ אל תוך הקהל כי משה א״ל והולך מהרה אל העדה כלומר כשיגיע לקצה מחנה העדה ולא ישהה עד שילך לתוך המחנה ממש שלא יפלו מן העם חללים רבים ביני ביני והוא ע״ה נזדרז ורץ במרוצה והלך בזמן מועט והגיע לתוך הקהל בשיעור הזמן שאמר לו משה להלוך שלא במרוצה ויעיד על מרוצתו כמה היא ומ״ש והנה החל הנגף בעם כלומר כשהגיע לתוך הקהל אז החל הנגף ולא קודם לכן וזהו לשון והנה ולא היה הנגף כי אם שיעור שנתן הקטרת על האש. ומ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים כבר אמרו רז״ל שתפסו למלאך המות. וה״ר בחיי דקדק מלת בין ובין ולא אמר בין המתים והחיים ופי׳ בשם רז״ל שהיה מלאך המות עוקר אף המתים ומשליכן דכתיב החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר ומשליך ומיד תפסו למלאך המות וא״ל שלא יוסיף להשחית בין במתים בין בחיים. ואפשר עוד לפרש כי המלאך המשחית התחיל מקצה המחנה להשחית וזהו החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר והולך על הסדר ומיד עמד בין המתים שכבר מתו ובין החיים אשר המה חיים עדנה ואומר לו שלא יוסיף להשחית עוד בחיים. ואפשר שלזה אמר פעם עדה ופעם קהל ופעם עם כי משה אמר לו שיוליך מהרה אל העדה המתלוננים דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ואהרן נתכוין על כל הקהל בין רשעים בין צדיקים דכתיב וירץ אל תוך הקהל. ואמר ויכפר על העדה כי החל הנגף בעם כי התחיל הנגף בקצה העם על הסדר וזהו בין המתים ובין החיים. ולז״א באהרן ברך ה׳ חילו וגו׳. כנגד ג׳ דברים שעשה. כנגד המרוצה שרץ בכח לתוך הקהל נאמר ברך ה׳ חילו כלומר כחו. וכנגד הקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם נאמר ופעל ידיו תרצה. וכנגד מה שאחז למלאך המות בכח ולא הניחו להשחית בעם נאמר מחץ מתנים קמיו מדה כנגד מדה. ומ״ש ותעצר המגפה והמגפה נעצרה. כבר דרשו רז״ל שתפסו למלאך המות ואמר לו הניחני לעשות שליחותי וכו׳ ושבו אל משה אל אהל ואז והמגפה נעצרה כמבואר במדרש. וי״מ שעצירת המגפה ב׳ פעמים ללמד על אותם שהוכו במגפה שלא מתו. ועל האחרים שלא הוכו עוד כלל. ולפי זה אפשר לפרש בין המתים שהוכו ונטו למות ובין החיים שלא הוכו כלל. ויש להתבונן מה טעם הפסיק בזה הפסוק שהוא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות בין ויעמוד בין המתים וגו׳ ובין וישב אהרן אל משה כי היה לו לכתוב באחרונה אחר והמגפה נעצרה. וי״ל שבא להודיענו כמה היא ההצלה שנעשית ע״י אהרן בזריזות שרץ ונזדרז במעשה הקטרת. וכאילו הכתוב מספר תימה גדול שיש בהשחתת המגפה הזאת שכשרץ אהרן אז החל הנגף בעם וכשנתן הקטרת כפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותפשו למלאך המות שלא ישחית עוד. נמצא שלא היתה ההשחתה כי אם כשיעור זמן נתינת הקטרת על האש ואז נעצרה המגפה. ובא וראה כמה מתו באותו הרגע המועט ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף וגו׳ ואילו שהה רגע אחד היו כלם כלין כמו שנאמר ואכלה אותם כרגע ולזה נאמר ברך ה׳ חילו יישר חיליה שנזדרז בהצלתן של ישראל ואחר שספר הכתוב זה הזריזות חזר לענינו וישב אהרן אל משה וגו׳ ע״ד שאמרו רז״ל במדרש. עוד י״ל וירץ אל תוך הקהל וגו׳ ויעמוד בין המתים ובין החיים לומר שעמד בתוכם ולא נתירא מהנגף כדרך בני אדם שבורחים מפני הנגפים. וכן אמרו בפסיקתא והולך מהרה אל העדה א״ל אהרן אחי אתה רוצה שאמות כדרך שמתו נדב ואביהוא א״ל והולך מהרה לא תשהה כלל מיד מסר עצמו וירץ אל תוך הקהל. (הרס״ו זללה״ה):

הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו׳. פי׳ בפסיקתא מ״ש הרומו לשון תרומה שהצדיקים שבהם מועטין כתרומה הנפרשת מהחולין תרי ממאה דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ולמעלה אמר הבדלו שלא היו שם רשעים כי אם עדת קרח. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם והולך מהרה אל העדה וכפר וגו׳ כי טוב לעשות הקטרת באהל מועד כי הוא מקום נבחר לקטרת ולתפלה. ויש להשיב שהטעם הוא בעבור שתהיה הכוונה על כל ישראל בכלל ואף על הרשעים שבהם ויהיה זה כשתהיה הקטרת נקטרת עליהם בתוכם. ואפשר שמסגולת רז הקטרת שנמסר למשה הוא שתהיה ככה נקטרת בתוך העם ויש סמך לזה ממעשה שהובא בזוהר על מתא מחסיא שהיה שם הנגף ובא לשם גברא רבה ובחר לו אנשים צדיקים לד׳ רוחות המדינה וצוה לעסוק בקריאת הקטרת בכוונה והתפלל עליהם וגו׳ כנזכר שם וזה יעיד על של משה. ולזה נאמר וירץ אל תוך הקהל כי משה א״ל והולך מהרה אל העדה כלומר כשיגיע לקצה מחנה העדה ולא ישהה עד שילך לתוך המחנה ממש שלא יפלו מן העם חללים רבים ביני ביני והוא ע״ה נזדרז ורץ במרוצה והלך בזמן מועט והגיע לתוך הקהל בשיעור הזמן שאמר לו משה להלוך שלא במרוצה ויעיד על מרוצתו כמה היא ומ״ש והנה החל הנגף בעם כלומר כשהגיע לתוך הקהל אז החל הנגף ולא קודם לכן וזהו לשון והנה ולא היה הנגף כי אם שיעור שנתן הקטרת על האש. ומ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים כבר אמרו רז״ל שתפסו למלאך המות. וה״ר בחיי דקדק מלת בין ובין ולא אמר בין המתים והחיים ופי׳ בשם רז״ל שהיה מלאך המות עוקר אף המתים ומשליכן דכתיב החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר ומשליך ומיד תפסו למלאך המות וא״ל שלא יוסיף להשחית בין במתים בין בחיים. ואפשר עוד לפרש כי המלאך המשחית התחיל מקצה המחנה להשחית וזהו החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר והולך על הסדר ומיד עמד בין המתים שכבר מתו ובין החיים אשר המה חיים עדנה ואומר לו שלא יוסיף להשחית עוד בחיים. ואפשר שלזה אמר פעם עדה ופעם קהל ופעם עם כי משה אמר לו שיוליך מהרה אל העדה המתלוננים דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ואהרן נתכוין על כל הקהל בין רשעים בין צדיקים דכתיב וירץ אל תוך הקהל. ואמר ויכפר על העדה כי החל הנגף בעם כי התחיל הנגף בקצה העם על הסדר וזהו בין המתים ובין החיים. ולז״א באהרן ברך ה׳ חילו וגו׳. כנגד ג׳ דברים שעשה. כנגד המרוצה שרץ בכח לתוך הקהל נאמר ברך ה׳ חילו כלומר כחו. וכנגד הקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם נאמר ופעל ידיו תרצה. וכנגד מה שאחז למלאך המות בכח ולא הניחו להשחית בעם נאמר מחץ מתנים קמיו מדה כנגד מדה. ומ״ש ותעצר המגפה והמגפה נעצרה. כבר דרשו רז״ל שתפסו למלאך המות ואמר לו הניחני לעשות שליחותי וכו׳ ושבו אל משה אל אהל ואז והמגפה נעצרה כמבואר במדרש. וי״מ שעצירת המגפה ב׳ פעמים ללמד על אותם שהוכו במגפה שלא מתו. ועל האחרים שלא הוכו עוד כלל. ולפי זה אפשר לפרש בין המתים שהוכו ונטו למות ובין החיים שלא הוכו כלל. ויש להתבונן מה טעם הפסיק בזה הפסוק שהוא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות בין ויעמוד בין המתים וגו׳ ובין וישב אהרן אל משה כי היה לו לכתוב באחרונה אחר והמגפה נעצרה. וי״ל שבא להודיענו כמה היא ההצלה שנעשית ע״י אהרן בזריזות שרץ ונזדרז במעשה הקטרת. וכאילו הכתוב מספר תימה גדול שיש בהשחתת המגפה הזאת שכשרץ אהרן אז החל הנגף בעם וכשנתן הקטרת כפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותפשו למלאך המות שלא ישחית עוד. נמצא שלא היתה ההשחתה כי אם כשיעור זמן נתינת הקטרת על האש ואז נעצרה המגפה. ובא וראה כמה מתו באותו הרגע המועט ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף וגו׳ ואילו שהה רגע אחד היו כלם כלין כמו שנאמר ואכלה אותם כרגע ולזה נאמר ברך ה׳ חילו יישר חיליה שנזדרז בהצלתן של ישראל ואחר שספר הכתוב זה הזריזות חזר לענינו וישב אהרן אל משה וגו׳ ע״ד שאמרו רז״ל במדרש. עוד י״ל וירץ אל תוך הקהל וגו׳ ויעמוד בין המתים ובין החיים לומר שעמד בתוכם ולא נתירא מהנגף כדרך בני אדם שבורחים מפני הנגפים. וכן אמרו בפסיקתא והולך מהרה אל העדה א״ל אהרן אחי אתה רוצה שאמות כדרך שמתו נדב ואביהוא א״ל והולך מהרה לא תשהה כלל מיד מסר עצמו וירץ אל תוך הקהל. (הרס״ו זללה״ה):

וישב אהרן אל משה והמגפה נעצרה ולכאורה קשה הא לא אמר לו כלום כששב אליו ואמאי הוא תולה בחזרת אהרן אל משה עצירת המגפה ורש"י ז"ל תירץ זה ע"ש ולי נראה לפענ"ד בדרך רמז כי ידוע דאיתא בכוונות לעצור המגפה ולבטלה ע"י שם מה"ש שהוא במילואו מספר מות ונמתק ע"י אלופו ש"ע ונעשה ואמת ע"ש והוא שמרמז וישב אהרן אל משה היינו זה השם ע"י זה והמגפה נעצרה והבן:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבואו אל ארץ מושבתיכם וכו' והקריב המקריב קרבנו לה' מנחה סלת עשרון בלול ברביעית ההין שמן ויין לנסך רביעית ההין וכו' או לאיל תעשה וכו' שלישי' ההין כו' והקריב על בן הבקר וכו' חצי ההין וכו' הקהל חקה אחת וכו' חוקת עולם לדורותיכם וכו'. וקשה מה סמיכת הפרשת ההם לפרשת של מרגלים ורש"י ז"ל תירץ עיי"ש אך נוכל לומר בענין אחר גם נבאר שפ' קרבנות כבר אמורים גם קשה מה חקת עולם וכו' תינח בזמן שבה"מק קיים שלא בזמן המקדש מאי איכא למימר ונקדים מה שאמרו חז"ל בברכות פרק שלישי ואמר ר' שמואל בר כחמיני אמר ר' יהונתן מה דכתיב שמר רגליך כאשר תלך אל בית אלקים וקרוב לשמוע מתת כסילים זבח כי אינם יודעים לעשות רע שמר רגליך וכו' שמר עצמך וכו' אמר רבא וכו' מביאין קרבן ואין עושין תשובה וכו' ואינם יודעים אם על טובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים ע"כ העיקר בהבאת הקרבן היא תשובה ומקודם היו עם בני ישראל סוברים שבהבאת הקרבן הם מתכפרין בלתי תשובה אכן לא כן הדבר כי העיקר היא התשובה ע"כ הי' הש"י מלמדם עתה שלא בהבאת הקרבן לבד תלוי הדבר בלתי שיהי' תשובה שלימה עם הקרבן והי' מלמדם בזה הפרשה המדריגת התשובה והש"י נתן התורה לעמו ב"י ללמוד ממנה עבודת התשובה להשתוקק תמיד לאחדותו ב"ה לילך מתתא לעילא לבא אל מדריגת התשובה המה חמשה מדריגת המה נפ"ש רו"ח נשמ"ה חי"ה יחיד"ה ומתחילה לבא אל מדריגת הנפש ואח"כ אל מדריגת הרוח היינו לדבר דברי קדושים וברורים במחשבה זכה וצלולה להש"י כמש"ה ויהי' האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא דהיינו שיכול לדבר דבורים קדושים ברורי' וצלולים להש"י כנ"ל ואח"כ אל מדריגת נשמה ואח"כ למדריגת חי' דהיינו להדביק עצמו בחי חיים וכאשר בא אל הארבעה מדריגת האלו ממילא מדבק עצמו באחדותו ית' והבעל תשובה צריך לכל הפחות לבא אל שלשה מדריגות נר"ן לעשות מהם קומה שלימה ולהודות להש"י בתפלה שהיא במקום עבודות הקרבנות שזאת היא חיינו בהגלות המר במקום עבודת הקרבנות שהי' במקדש. ובזה נבוא אל ביאר הדברים שהש"י מלמד לבני ישראל האיך דרכה של התשובה עם הקרבנות שלא היו יודעים מזה עד כעת וזה הדרך הנכון שיעשו תשובה שלימה לבטל מהם החיצוניות ולפנות מהם הקליפות וישארו ברור וזיכך כסלת עשרון בלולה שיביאו עצמם אל עשרה קדושות ברביעית ההין שמן היא החכמה דהיינו רביעית מהארבעה מדריגת נרנ"ח הנ"ל שצריך לעלות בהם עד לבא אל יחידה שהיא מדריג' חמישית לבא באחדותו ולדבק עצמו באחדותו ב"ה בא"ס ב"ה וצריך קודם לבא בחלק רביעי היא מדריגת הנפש ונשאר עוד שלשה מדריגות שהם רנ"ח וכאשר בא כבר אל מדריגת הנפש צריך להביא עצמו אל החלק שלישית מהשלש' מדריגות הנשארים דהיינו מדריגת רוח ולזה אמר הכתוב אח"כ ויין לנסך שלישית ההין שהיא מדריגת רוח ועוד נשאר שני מדריגות נ"ח לזה אמר הכתוב ויין תקריב לנסך חצי ההין דהיינו חלק חצי משני מדריגות שנשארים דהיינו למדריגת נשמה לאלו שלשה מדריגות צריך בעל תשובה לבא לכל הפחות לזה אמר חקת עולם אף בהגלות המר כי נשלמה פרים שפתינו בתפלה ובתשובה לעלות במדריגות עליונות.

בהקהל העדה. כל קהלה ואחריה על היא למריבה:

והנה כסהו הענן. הבינו שיש דבר ה׳ מחדש. וגם באשר נתראה כבוד ה׳ החשו מלהתלונן:

ויהי בהקהל וגו' עד הרמו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם וגו'. כי נודע אשר חס הקב"ה על כבוד הצדיק יותר מכבודו כביכול ברוך הוא ואינו ממתין על רגע כמאמר חז"ל (תנחומא תולדות י"ב) בירבעם שהקטיר לעכו"ם ולא הוביש ידו וכשפגע בעדו הנביא תיכף ותיבש ידו ולא יכול להשיבה אליו. ועל כן כשנקהלו על משה ואהרן ואמרו להם בזיון בזה שהם המיתו עם ה'. תיכף אמר להם הרומו וגו' ואכלה אותם וגו' פירוש הפרישו עצמיכם בלבבכם מהם. כי הם התפרדו והתפרשו עצמם מכם בקהלם עליכם למריבה זו, והם חייבים אלי ממקום אחר מכמה פעמים שנתחייבו למקום. ואך כל עוד שהיו ביחוד עמכם, הם בכם ואתם בהם, את פניכם נשאתי שלא אפגע בהם. והן עתה כאשר נתפרדו מאתכם, הרומו גם אתם את לבבכם מהם ולא ישאר מהם שריד ופליט. ועל זה אמר הכתוב (תהלים ל"ד, כ"ב) ושונאי צדיק יאשמו. כי אם אדם מקושר בהצדיק אף אם נתחייב למקום ברוך הוא, הקב"ה נושא פניו בשביל ידידו הצדיק שמקושר עמו. אבל כשנעשה שונא להצדיק, לא יאבה ה' סלוח לו ויכשל ויאשם. ותיכף ויפלו על פניהם בתפילה, עליהם. (כי כל נפילת אפים, על תפילה הוא). ואך בהיות כי כבר יצא הקצף על פגעם בעבדי ה' ולא היה עת להאריך בתפילה וכמאמר חז"ל (שמות רבה כ"א, ח') בפסוק (שמות י"ד, ט"ו) מה תצעק אלי שאמר לו הקב"ה בני נתונים בצרה ואתה מאריך בתפילה וכו'. ועל כן תיכף,

פס'. ויהי בהקהל העדה וירא כבוד ה'. כדי ליראם ולבהלם:

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לה' ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה כתרומת גורן כן תרימו אותה כו' יש לדקדק הגם שבאמת גם חלה נקראת תרומה לה' למה לא כתיב בפירוש באכלכם מלחם הארץ חלה תתנו לה' מפני מה כתיב תרימו תרומה לה' ועוד יש לדקדק הא כתיב בפי' בפסוק ב' ראשית עריסותכם חלה תרימו הי' יכול לומר באכלכם מלחם הארץ ראשית עריסותכם חלה תרימו ביאור הדברים הוא כך הקב"ה ברא את עולמו כדי שנעבוד אותו ושנדע שמלכותו בכל משלה ועבודה זו צריכה להיות ביראה ואהבה ויראה הוא ק"ש שהוא קבלת עול מ"ש ואהבה זו תפילה וצריך לילך מתתא לעילא בתחילה יראה יאח"כ אהבה ואחר מדת אהבה נבוא ליראה העליונה דהיינו יראת הרוממות כי אית יראה ואית יראה ואח"כ נבוא למדת עניה שהיא למעלה מיראה כדכתיב עקב ענוה יראת ה' ואמרו רז"ל כל מי שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת ומשלו משל למי שהי' לו דרתא שצריך לעשות תרעא לדרתא ובתפילה צריך להיות ב' יראות דהיינו יראת שמים שהיא קודמת לאהבה ויראה זו הוא פתח א' כמש"ה ראשית חכמה יראת ה' כנ"ל ויראה הב' הוא פתח שני כמש"ה עקב ענוה יראת ה' כנ"ל ותפילה שהוא אהבה היא באמצע נמצא לאהבה יש ב' יראות ומזה יובן מפני מה יש י"ב צירופי הוי' וכ"ד צירופי אדני כי לכל אהבה המורה על שם הוי' יש ב' יראות כנ"ל ויראה מורה על שם אדנ"י נמצא שלי"ב הויות צריך להיות כ"ד צירופי אדני וזה שא"ה זה היום עשה ה' כו' ר"ל "זה היום היינו י"ב שעות היום הם נגד י"ב צירופי הוי' ולפי"ז צריך להיות כל היום דבוק באהבת השם אך זה אינו בנמצא כי אם לצדיקים שהם דבוקים תמיד בהשי"ת ושאר המון עם הלואי שיקבלו עליהם עול מ"ש היינו שיהיה להם יראה שהוא נגד "אדני ועפי"ז יתבארו הכתובים הדק היטיב בבואכם אל הארץ דווקא כי העיקר העבדות היא בא"י שרוב מצות תלוין בה והיה באכלכם מלחם הארץ ר"ל כשתרצו ליחד קוב"ה ושכינתי' כי אכילה הוא לשון יחיד כמו כי אם הלחם אשר הוא אוכל ואמר הכתוב כשתעשו יחוד תרימו תרומה לה' פי' שתרוממו את השכינה הקדושה למעלה ובמה יכולין לעשות היחוד אמר הכתוב ככה תעשו ראשית עריסותיכם דהיינו תיכף שתקימו ממטתכם מלשון הנה ערשינו רעננה חלה דהיינו תפילה מלשון ויחל משה שיהיה תפילתכם סמוך למטתכם וממילא צריך תחילה לקבל עול מ"ש ועי"ז תרימו תרומה ר"ל תעשו היחוד וזה שאחז"ל שיעור חלה לבעה"ב אחד מכ"ד ולנחתום אחד ממ"ח כי לכאורה אינו מובן מפני מה שיערו חז"ל בשיעור זה דייקא אבל לפי מה שכתבתי הוא נכון דהיינו לבע"הב ר"ל שאר ההמון עם דיים אם יקבלו עליהם עול מלכות שמים שהוא נגד שם "אדני שהוא כ"ד צירופים כנ"ל והלואי שיהיה להם מורא שמים שעה אחת ביום שהוא אחד מכ"ד צירופין אבל נחתום דהיינו הצדיק הדור שהוא משפיע כנחתום והצדיק הוא דבוק כל היום באהבת השם וזה הוא אחד ממ"ח שי"ב צירופי הויות הם מ"ח אותיות והבן.

והנחתם באהל מועד כו' דהנה ידוע חבלי משיח מפני שתהי' גאולה גדולה ונפלאה תהי' קודם החבלים. אך יש תקוה דאיתא כינס לצדיקים נאה להם ונאה לעולם. והנה נאה הוא פי' תפארת מד"ר ממילא ניצל מחבלי משיח. וזה והנחתם תעשה להם נייח באהל הוא האור [כמו שפי' רש"י ז"ל במסכת שבת דף פ"ח ע"א על ומשה יקח את האהל] מועד של כינס לצדיקים. וזה תהיה לפני העדות הם הנסים הגדולים שתהי' בעת הקץ ונסים נקראים עדות כמו כמנורה נר מערבי עדות לישראל. וזה לפני העדות אשר אועד לכם שמה פי' קודם הגאולה תהיה ע"י זה נייח והצלה מחבלי משיח. והיה האיש אשר אבחר הוא משיח בן דוד וכמו שכתיב ויבחר בדוד עבדו מטהו יפרח מטה לשון ממשלה כמו מטה עזך ישלח ה' מציון אז והשיכותי מעלי את תלונות כו' שמתרעמים על מיעוט כבוד שמים כי אז תהי' ישועה מוחלטת:

ויבא משה ואהרן. בעבור שראו שנראה הכבוד:

אל פני אהל מועד. אהרן לא נכנס בפנים. שהרי אסור לבא בכל עת להיכל כדאיתא במנחות דף כ״ה מש״ה כתיב אל פני אבל משה נכנס אח״כ לפנים ובא אליו הדבור:

פס'. ויבא משה ואהרן. קרבו לפני הכבוד:

שם והיה האיש אשר אבחר בו כו' דהנה מצינו כי יעקב בחר לו יה כו' וכן משה בחירו כו' וביעקב מצינו ויעקב איש תם כו' פי' שהיה מקיים כדאיתא וענוה צדק למד תורה בלא גאוה ח"ו אשר על ידה נעשה האדם בעל מום כדאיתא על הרים גבנונים וכדפי' הרב ר"מ אלשיך ז"ל על תמים תהי' עם כו'. ויעקב איש תם יושב אהלים למד בענוה ע"כ יעקב בחר לו יה ובמשה שעמד בפרץ כו' נקרא בחירו וכדאיתא וזה והי' האיש אשר אבחר בו מטהו לשון ממשלה יפרח הממשלה שלו יעשה פירות לפעול גדולות הבורא ב"ה ע"י זה והשכותי מעלי כו' אשר הם מלינים עליכם כשיראו גדולות הבורא ב"ה וה' עמכם:

אתם המתם את עם ה'. הענין בזה כי באמת ידעו כי מה' היתה זאת אך טענתם היתה, כי מפני הנגיעה שהיה למשה ואהרן שנאה עליהם מפני זה נשא הש"י להם פנים. ועי"ז אמר מרע"ה לאהרן קח את המחתה להראות להם גודל אהבתו.

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. ולהלן הוא אומר הבדלו. לשם צדיקים נאמר הבדלו הצדיקים אבל כאן השוו כולם שנא' וילונו כל עדת בני ישראל לכך אמר להם הרומו כתרומה מן החולין:

כל הקרב הקרבאל משכן ה' יומת. יבואר עפ"י מ"ש אם האדם הוא בתכלית השלימות ואין לו עוד שום תאוות היצר אין לו עוד חיות בעוה"ז. וזה הענין שהיה בדוד המע"ה שאמרו לו עבדיו יבקשו למלך כו' ותהי לו סוכנת לכבוש היצר למען היות לו עוד חיות בעוה"ז כמבו'במ"א. וז"ש כי רגע באפו חיים ברצונו כי זה הי' רצון הבורא ב"ה להיות לאדם מלחמת היצר כדי שיהי' לו עוד חיות בעוה"ז. וזה גם כן מ"ש כאן כל הקרב כו' יומת כי כבר נגמר פעולתו בעוה"ז האם תמנו לגוע. האם באנו לתכלית התמימות לגוע. וז"ש חסדי ה' כי לא תמנו. פי' זהו החסד הגמור שאיננו בא לתכלית התמימות ויש לו עוד מלחמת היצר כדי שיהי' לו עוד חיות בעוה"ז כנ"ל:

ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות. הנה נמצא כל שיורד קדושה לעוה"ז אינה באה בחינם אלא בדמין סגיאין, ונפשות רבות מישראל. כמו שמצינו קודם שזכה דהע"ה לידע מקום המקדש כמה נפשות נעדרו וכמה צער היה.וכן היה הענין הזה קודם שזכה העולם שיתברר נפש אהרן הכהן, כי לא נתברר עד אחר המחלוקת בהמטות כידוע. והיה ג"כ בדמין סגיאין היינו ט"ו אלף כי ארבעה עשר אלף ושבעה מאות מתו במגפה, ומאתים וחמישים במחלקותו של קורח וחמישים איש היו בני ביתו של קורח ודתן ואבירם. וזה נרמז בפסוקי בריאת האור, כי מן ויאמר אלקים יהי אור עד גמר בריאת האור נמצא ט"ו אלפין לרמוז שקודם שיצא האור של אהרן הכהן מבורר בעוה"ז, נחסרו ט"ו אלף נפשות מישראל, ואח"כ יצא האור של אהרן הכהן מבורר.

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם לבית אבותם שנים עשר מטות וכו' והנחתם באוהל מועד לפני העדות אשר אועד לכם שמה והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי את תלנות בני ישראל ויש לדקדק דהול"ל והיה האיש אשר בחרת בו שכבר נבחר אהרן להיות כה"ג כדכתיב למעלה והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש ומה זה אשר אבחר בו דמשמע לעתיד ותו קשה מה זה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל אכתי יהיה קשה למה נבחר אהרן מכל הקדושים שבישראל שיהיה הוא כה"ג וראש לכל הקדושים שגם הם קדושים כאמרם מתחילה כי כל העדה כולם קדושים פרש"י כי כל העדה שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך יהיה קושיתם מהיכא תיתא יהיה אחד נבדל מחבירו יותר ומפני מה פרח מטה שלו ונראה לי בדרך רמז אשר תרמוז התורה הקדושה שהוא נצחית מוסר השכל שלא יתמהו זרע ישראל שבכל דור ודור אשר בוחר השי"ת איש אחד מכל ישראל הגם שיש כמה וכמה בישראל קדושים וטהורים גדולים וחכמים ונבונים כמוהו ואפשר ביותר ממנו אלא הכלל הוא כך שידוע שהקב ה אמר אני אשכן את דכה ושפל רוח ומי שהוא שפל רוח ביותר עליו יוכל השכינה הקדושה לשרות עליו והר סיני יוכיח וכמאמרם ז"ל כל המשפיל א"ע הקב"ה מגביהו שהעיקר הוא שפלת רוח שיהיה כאין בעיני עצמו ויהיה מחפש בכל עת ועונה ושעה ורגע האיך לעבוד את השי"ת כדכתיב בקשו פניו תמיד וכל מי שבא יותר בשער האין הוא יכול להיות יותר מרכבה להשכינה הקדושה והוא היותר גדול בדורו ונעשה ראש הדור ונחזור לענינינו שבני ישראל היו מתרעמים לאמר אתם המיתם עם ה' להיות שר"ן איש היו כלם ראשי סנהדראות קדושי עליונים ולפי מה דאיתא במפורשים היה נחשון בן אמינדב ג"כ בתוכם שהיה קדוש עליון כמפורסי' והיה תמי' גדולה להם למה נבחר אהרן קדוש ה' יותר מכלם להקריב קרבנות ע"כ צוה להם השי"ת כך שיש להם עוד זמן כי כל מי שיטה את לבו לשבור אותו לאלף שברים ויהיה יותר אין ושפל אזי יהי' נבחר הוא להיות ראש וכה"ג ר"ל שיהיה ראש הדור לקשר כל הדור בהשי"ת שהוא יהיה מרכבה להשכינה הקדושה ומשם בארה הוא הביאר בדרך הרמז וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב כו' פי' מי שהוא מטה א"ע יותר למטה וזה מטה מטה מאת כל נשיאהם לבית אבותם היינו מגדוליהם שהם הגדולים בחכמה ובמדות טובות כל מי שיהיה יותר מטה מטה שיהיה מטה א"ע יותר להיות כאין זה האיש אשר אבחר בו פי' עד עתה יש להם זמן כל מי שיהיה יותר שפל רוח ומטה עד לאין זה יהיה לראש הדור ע"כ כתיב כל איש אשר אבחר בו לרמוז גם לדורות אשר אבחר בו מטהו יפרח כל מי שיהיה בדור יותר שפל רוח ומבקש הקב"ה והוא בא לשער האין באמת לאמתו יוכל הוא להיות מרכבה להשכינה הקדושה והוא באמת ראש הדור ושפיר מובן והי' האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח כי הוא יפרח כחבצלת השרון וצדיק כתמר יפרח (ותיבת מטהו קאי אדלעיל אשר אבחר בו מטהו ר"ל שאבחר בשפלת רוחו) ולא פרח רק מטה אהרן כי הוא היה היותר נכנע גם עתה על כן בחר בו ה'.

וינח משה את המטות כו' דהנה הקב"ה הראה למשה דור ודורשייו כו' למה זה כדי להמשיך עליהם אור משורשו והגם שהראה לו גם דור ומחריביו ולצניו לימשך משם אליו ניצוצות הקדושה שלא תהיה להם כח כ"כ להרע. והנה ידוע כי מ"ט שערי בינה נתנה למשה והוא עניו ונקרא חכם. וזה וינח משה את המטות הם המושלים בכל דור פרנסי הדור לפני ה' הוא הבינה שוריש התשובה כמו ולבבו יבין ושב ושרשו משם אהי' שהוא שורש להתגלות שם הוי' דנקרא על הויות העולמות אהי' לשון להיות הויה וע"כ הוא שורש תשובה אהי' טוב כי הוי' מי שקיים תרי"ג מצות שמי עם יו"ד ה"א כו'. ומי שלא נשלם בהוי' צריך בשם אהי' לתקן להיות שלם בהוי'. וזה וינח כו' לפני ה' באהל העדות הוא חכמה ג"כ כי הוא נקראת אהל לשון אור. העדות נסים ונפלאות כנ"ל. כי איתא פליאות חכמה ע"כ משם הוא שורש הנפלאות שיהי' יכולם לפעול תמיד נפלאות:

הרמו מתוך העדה הזאת לא הבינותי טעם הכתוב הזה וחברו למעלה (במדבר ט״ז:כ״א) הבדלו מתוך העדה הזאת כי יש באלהים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים וכן היה בכל המגפות שלשה ישנים בטלית אחת השנים מתים והאמצעי נמלט ונראה שהיה הקצף יוצא להמית גם כל העדה כמיתת החטאים האלה שנמשכו אחריהם בפתיחת פי הארץ או באש היוצאת והם מכות כוללות ראויות להמית כל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שינוי בנמלטים או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם והכוונה באלה וכיוצא בהם להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה ומשה הוא המזרז לעשות כן מיד:

הרמו מתוך וגו'. פירוש לא על משה ואהרן הוא מדבר אלא על אותם שלא היו בכלל המלינים, והעד הנאמן אומרו וידבר וגו' לאמר ופירוש לאחרים, ודקדק הכתוב לומר הזאת להראות באצבע במלינים לשלול זולתם שאינן בכלל הכליון, ובזה נתיישב למה הוצרך לומר הרמו והרי יכול ה' להמית רשע לפני צדיק כמעשה הריגת בכורי מצרים, ולפי דברינו שעל שאר העם שלא היו בכלל המלינים הוא אומר לפי שהיו בכלל גזירת המרגלים יש צורך בדבר להתרחק לבל תפגע בהם מדת הדין, ומאמר כרגע פירשתי למעלה (ט''ז כ''א):

הרמו - כמו: המולו לה', אבל בשביל הרי"ש נהפך החיריק כמו [בֵּרֵךְ] בִּרֵךְ משקל דג"ש. ולמעלה אומר: הבדלו - וכאן אומר: הרמו - שמשמע להבדיל יותר, לפי שכבר יצא הקצף.

ואכלה אותם כרגע: לא אמר וכליתי, כי לא יה זה אלא לזרזם להתפלל ולכפר על העם, ולהראות לעם כי בחר ה' באהרן להודיע (כמו שכתב רשב"ם) שהקטרת הממיתה כשאינם כהנים היא הנותנת חיים ביד כהנים.

הרומו מתוך העדה הזאת. כתב הרמב"ן לא הבינותי טעם הפסוק הזה וחבירו למעלה הבדלו מתוך העדה כי יש כח לאלקים להמית בדבר רבים סביב צדיק אחד והוא לבדו נשאר כאשר היה בבכורי מצרים ונראה שיהי' הקצף יוצא להמית גם כל העדה במיתת החטאים האלה בפתיחת פי הארץ או באש מפני שנמשכו אחריהם והיו מכות כלליות להמית כלל העומדים שם ביחד זולתי אם יעשה נס שני בנמלטים. או שאמר הקב"ה כן לכבוד הצדיקים שכל זמן שהם בתוכם לא ישלח ידו בהם והכוונה באלה וכיוצא בהם להודיע שהם צריכים בקשת רחמים וכפרה ומשה הוא המזדרז לעשות כן:

הרמו. שישבו במקום המרומם במחנה הלויה והוא האהל כאשר פירשתי במלת העלו:

ויפלו ע ל פניהם. ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה תפלה שגורה בפיהם וע''כ אמר כי יצא הקצף כדאמר ר''ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה כפי אני יודע שהוא מטורף:

הרמו. לעיל ט״ז כ״א כתיב הבדלו. שאז היה הגדר נפרץ. וכולם נדחקו אל פתח אהל מועד כמבואר שם מקרא י״ט. והיו שוים במעמד עם משה ואהרן. מש״ה צוה ה׳ שיבדלו לצד. אבל עתה כבר נגדרו ועמדו מרחוק ורק מו״א עלו אל פני אהל מועד. ע״כ צוה ה׳ שירומו למעלה מן העדה. או שלא יכנסו לתוכם וכמש״כ הרמב״ן דכל זמן שהצדיקים בתוכם א״א לשלוט בהם המגפה. ומקרא מלא הוא כי מפני הרעה נאסף הצדיק:

ואכלה אתם כרגע. וכן למעלה "ואכלה אתם כרגע" מאחר שנגזר עליהם שימותו במדבר שייך למימר, "ואכלה אתם כרגע" כלו' נגזר עליהם שיכלו במדבר אבל הארכתי להם ארבעים שנה, שלא ימותו פתאום, אבל עתה שהם חוטאים אכלה אתם כרגע:

הרמו. חסר וא"ו כתיב. וקרי מ"ם דידיה בדגש הרמ"ה ז"ל:

הרמו מתוך העדה הזאת. אם יהיה המכוון בזה להיותם מופרשים ומובדלים מן העדה כדעת המפרשים, איך יצוה משה את אהרן ללכת להם ואיך שמע אליו לעבור את פי ה', ואם הולכת הקטורת היה גם כן מצווי ה' כמ"ש רש"י שאמר אהרן משה לא אמר כלום מלבו אלא מפי הגבורה, למה לא הוזכר בקרא שנצטוה משה ע"ז, לכן נ"ל דענין זה נכלל במאמר הרומו מתוך העדה. מלת מתוך הוא מענין לא ימוש מרחובה תוך ומרמה, ומזה איש תככים, כמבואר (במדבר ג' י"ב מתוך בנ"י). וזה תואר כאן לאותן אנשים שאמרו אתם המתם את עם ה', הצדיקו את קרח ועדתו לקרותם עם ה', גלו דעתם שהיה מן הראוי להתחבר עם קרח במחלוקתו, רק שלא העיזו פניהם לעמוד בפרסום עמו, והיו אם כן חורשי רע בלבבם כאנשי מרמה ותוך, וזה טעם, הרומו מתוך העדה הזאת, הפרישו והבדילו את העדה מכל תוך ומרמה שלא ישאר ביניהם איש תככים, (זאָנדערע דיא געמיינדע פאָן טרוג, הייכלער) ומזה הבין משה שעל ידי הקטורת תיעשה הפרשה והבדלה שלא ישאר בתוך העדה רק אותן שאינם מאנשי מרמה ותוך. ולא אמר כאן כבקודמים הבדלו, כי פרישה זו היא לרוממות הנצולים, וכן בהפרשת המחתות לרוממות קדושתם אמר בהם וירם את המחתות. ודקדוק מלת הרמו ער"ש ב"מ:

"הרֹמו מתוך העדה הזאת" וגו'. מסתבר ש"עדה" שכאן במשמע כל עם ישראל, ולא ברור, מי הם אלו שנועדו למות, מי מהם מת ומי ניצל בידי אהרן. (פ' קרח תשנ"ד)

ויפלו על פניהם: דרך בקשה כלפי מעלה.

ויפלו על פניהם. להתפלל:

ויפלו על פניהם. כבר ביארנו בכ״מ דמשמעו לתפלה. וע״ע תענית דף י״ד ב׳ מבואר הכי וגם העלו כאן בתפלתם. דמשמעות כרגע היינו ברגע אחד יכלו כולם כמו מכת בכורים במצרים שברגע חצות נפגעו כולם וכן חיל סנחריב. ולזה האופן לא היה מועיל הקטרת. אבל בתפלתם הועילו שלא יהיה כרגע אלא כעין מגפה ע״י מלאך המשחית כמו שהיה בימי דוד. והיה נמשך עכ״פ איזה עת ולא נפלו כולם כאיש אחד. ומשום הכי היה שהות לעשות סגולת הקטרת:

ויפלו על פניהם. נשתטחו להתפלל עליהם:

ואכלה אותם כרגע. אינו מוסב על העדה רק על אנשי תוך ומרמה שביניהם, אותם רצוני לכלות, ולבלי יתפשט הפורענות גם על הכשרים דכיון שנתנה רשות למשחית אינו מבחין, לכן תעשו הפרשה בין שאינם מחוייבים למחוייבים. גם יהיה בזה אות לבני ישראל, שאין החטורת מיוחד לפורענות כאשר יחשבו מעונש עדת קרח, אבל הוא מיוחד להציל את הראוי להנצל ולהבדיל בין החיים למתים:

ואם כדברי ראב"ע בפירושו (הרֹמו - שישבו במקום המרומם במחנה הלוים, והוא האוהל) הרי לכאורה קשה לשון "מתוך" ששייך דווקא במיעוט הנפרד מתוך רוב. (פ' קרח תשס"ד) וראה "אור החיים" הק'. לדבריו, ציווי זה איננו מופנה למשה ואהרן, אלא לשאר העם שלא נמנו בין המלינים. וכיון שהיו בכלל גזירת המרגלים, היה עליהם להתרחק לבל תפגע בהם מידת הדין. ובאשר לשאלה מי מת, ראה דברי רש"י להלן (סוף פסוק יג) שכתב: "אמר הקב"ה, תראו שעוצר מגפה הוא (הקטורת) והחטא הוא הממית". כלומר החוטאים מתו. ולפי רש"ר הירש הציווי מופנה למשה ואהרן. עיין שם.

"...ויפלו על פניהם". לא ברור מיהם שנפלו, וגם לא ברור לשם מה נפלו. באשר לשאלה האחרונה, כבר השלים תרגום יונתן בן עוזיאל: ואתרכינו בצלו על אפיהון. וראב"ע אומר בקיצור: להתפלל, וכך מסתבר. השאלה מי התפללו, לשון רבים אחר שה' דיבר אל משה בלבד, קשה יותר, שאם תאמר משה ואהרן, כרגיל בכגון דא, הרי לא עת תפילה היא זו כשצריך לרוץ ולמהר להציל בעזרת הקטורת. ואם הכוונה לעם בכללו, הרי הנגף לא החל עדיין, ומניין ידעו שנשקפת סכנה? (פ' קרח תשנ"ו) וראה רש"ר הירש שכתב: אמר ה' למשה: אם רצונכם בכך, הסתלקו מכאן ואכלה את ההמון המתקומם נגדכם. אך הם לא הסתלקו אלא "ויפלו על פניהם לפני ה'". הם לא פעלו על פי הכוונה שההמון המתקומם ייחס להם, לא תבעו את מות מעליביהם ולא הסכימו להיות שליחי המוות בעם ה'. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר היה מקודש למוות; בקטורת העולה אל ה' הוא ביטא התמסרות לה' בלב ונפש, וכך עמד בין המתים ובין החיים כמכפר וכמציל. ע"כ. הערת ר' שמואל עמנואל שי': לא קשה התמיהה "הרי לא עת תפילה היא זו כשצריך לרוץ ולמהר להציל בעזרת הקטורת", כי הפסוק הזה כתוב לפני הפסוק "כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף", דהיינו לפני שידעו שיש צורך לרוץ ולמהר להציל בעזרת הקטורת.

[השמטה:] כל הקרב כו' בפי' הפ' האם תמנו לגוע. תחלת הדבר נשמעו מפי רבו אדומ"ו הרב מוהר"ר ישעי' זלה"ה אבד"ק פרשעדבארז אשר אמר טרם הפרדו האם תמנו כו' האם השגנו מעלות השלימות אשר האדם צריך להשיג בחייו אז יכול להיות מוכן ח"ו לגוע. והרב המחבר זלה"ה סיים דבריו בזה חסדי ה' כי לא תמנו. זהו חסד הבורא כ"ז שהאדם איננו עוד בשלימות הראוי למען יחי' עוד:

ויאמר ה' אל משה וכו', וקח מאתם מטה מטה לבית אב וכו'. ענין המטות שצוה הקב"ה ליקח אחר מעשה קרח, כי מטה רומז על חיים כידוע, דכתיב [זכריה ח',ד'] ואיש משענתו בידו, וציוה הש"י ליקח המטות לרמוז כי לעתיד יראה הש"י לכל אחד ואחד שיגיע לחלקו ומקומו האמיתי בחיים הנצחיים ולא יתאווה לחלק חבירו, כי קודם שנתברר לכל אחד חלקו משתוקק לו נחלת חבירו, כמו שהיה מחלוקת קרח שהיה רוצה ומשתוקק לחלק אהרן הכהן, וזה היה ענין המטות שהראה הש"י לכאו"א את מקומו שיש לכאו"א מקום טוב ולא התלוננו על חלק אהרן, ומה שתרגום אונקלס על ויראו ויקחו איש מטהו ואשתמודעי וכו' ולא תרגום וחזי כי ואשתמודעי [הוא כמו שני אחים שלא ראו זה את זה זמן כביר ואחר כן ראו זה את זה והכירו זה את זה, וכן בכאן שהראה השי"ת לכל אחד חלק החיים שלו והכירו אותו יען שכל אחד ראה אותו קודם בואו לעולם הזה. תשלום.] והיינו שהבינו ועמדו על ברור הדבר והכירו עומק שורש כל אחד ואחד, ואף שלא נאמר פריחה רק על מטה אהרן נראה שכל המטות פרחו, רק שעל מטה אהרן נגמל פרותיו, כי חלק אהרן הוא שלימות בעוה"ז בכל מעשה ומעשה ולא שיעשה מעשה שיצרך עוד בירר אח"כ, אבל שאר השבטים אינם כן רק בירורם צריך זמן, אף שנמצא שבטים שיקרותם גדולה מיקרת כהונה כמו שבט יהודא מ"מ השלמתם צריך זמן, וזה היה נגד דעת אהרן, כי תחילה סבר כי הוא הגדול ונפל דעתו מזה, ע"כ נתן לו הש"י כ"ד מתנות כהונה משל ישראל להראות לו שכל מעשי ישראל צריכים להיות בעוה"ז עפ"י מדרגות אהרן הכהן, כי בזה העולם בחר הש"י במעשה שלימה, והנה איתא בספר יצירה שנמצא י"ב צרופי הוי"ה ואהרן הוא בצירף י"ק"ו"ק כי זה השם שולט בעוה"ז.

וכפר עליהם. רָז זֶה מָסַר לוֹ מַלְאַךְ הַמָּוֶת כְּשֶׁעָלָה לָרָקִיעַ, שֶׁהַקְּטֹרֶת עוֹצֵר הַמַּגֵּפָה, כִּדְאִיתָא בְמַסֶּכֶת שַׁבָּת (דף פ"ט):

קח את המחתה. להיות שאמרו כי סיבת השרופים היתה בשביל הקטרת הקטורת שהוא סבב מיתת עם ה' לזה הראה להם כי הגם שהקטורת היה חוץ לזמנו וחוץ למקומו אדרבא עצר המיתה מעל ישראל, ובזה יצדיקו כי הכל מעשה ה' כי הוא ממית לחייב באין סובב, ורז''ל אמרו (שבת פט.) כי דבר זה למדו מס''מ בעלותו לקבל תורה:

ושים קטורת - להודיע שהקטורת הממיתה כשאינם כהנים היא הנותנת חיים ביד כהנים, לדעת שהם ראוים.

כי יצא הקצף: כמו כי יצאה בי יד ה' (רות א׳:י״ג), הנה סערת ה' חמה יצאה (ירמיה כ"ג י"ט), נראה כי קצף כמו חמה נאמר בהשאלה על המכה עצמה, ויציאה נאמר על גזר דין כמו יצא דבר מלכות מלפניו, ומשה אמר החל הנגף בנבואה ולא ידע עדיין שהיו מתים, וזהו שנ' אח"כ והנה החל הנגף בעם.

קח את המחתות ותן עליה אש מעל המזבח. ר"ל מעל מזבח החיצון כי כן היה משפט בהקטרת הקטרת על מזבח הזהב שהיו לוקחים אש מעל מזבח החיצון כמו שהתבאר במה שקדם וזה לאות שזה הקטרת היה קטרת הסמים שהיו מקטירים על מזבח הזהב. ויעתר לו השם יתע'. עד שכבר נעצרה המגפה תכף שהקטיר הקטרת:

את המחתה. הידועה:

קח את המחתה וגו׳. לא היה ע״פ הדבור אלא ע״פ ידיעה ממלה״מ שקטרת מועיל למגפה ר״ל. ואע״ג שנעשה בזה איסור להוציא לחוץ וגם ה״ה קטרת זרה. מכל מקום הרי פקו״נ דוחה הכל. ויבואר עוד לפנינו:

קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת. בכאן הראה שהקטרת סם חיים שכשעמד בין המתים ובין החיים נעצרה המגפה ועל שיש לומר שאין זו הבחנה שהרי כמו כן מתו נדב ואביהו שהיו ראוים לכהונה, ואעפ"י שניצול אהרן שמא אהרן יש לומר שהוא נבחר מכולם אבל מכל מקום כל ישראל ראוין להיות כהנים הדיוטים ושוערים ומשוררים ולכך צוה הק' לעשות הבחנה במטות:

אש מעל המזבח הזהירו שלא יטעה מתוך בהלה להקריב אש זרה כמו שעשו נדב ואביהוא ואלו.

המחתה. המ"ם דגושה:

ושים קטרת ולא אמר הקטרת והמשכיל יבין. עיין בנשא בפסוק מי המרים אז תשכיל:

ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' והולך מהרה אל העדה וגו'. כלומר התקרב אתה אליהם בכל היכולת וכפר על העדה כי אולי ישא ה' פניו אליך בהתקרבותך אליהם ולא ישחיתם. וגם בזה תראה שאנו מוחלין על כבודינו. וקח את המחתה ושים קטורת בכדי להקטיר ולקשר כח הרע שלא יעשה דבר עד אחר התפילה ואני אשאר כאן להתפלל עליהם. וכן עשה אהרן ויעמוד בין המתים ובין החיים שאחז את המלאך והעמידו על כרחו עד אחר התפילה למשה, ותעצר המגפה לשעה זו עד אשר יצא דבר ה' אחר התפילה. ובזה ידע אהרן אשר משה פתח אוהל מועד כי נשאר שם להתפלל על עדת ה'. ועל כן,

יצא הקצף. תיב"ע נפק מחבלא דשמי' קצף. עמ"ש בס"פ דברים בהתאנף ה':

וכפר עליהם רז זה מסר לו מלאך המות וכו' ד"א למה בקטרת לפי שהיו מרננים וכו' קשה מאי ד"א י"ל שלפי פי' ראשון אין נופל לשון וכפר עליהם דהל"ל וירפאם או ותעצר המגפה הואיל והוא סגולה של קטרת לכך פי' ד"א לפי שהיו מרננים שעכשיו נופל לשון וכפר שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו דהואיל והוציאו לעז על הקטרת צריכין להיות מתכפרין בו:

קח את המחתה והולך מהרה אל העדה וירץ אל תוך הקהל כבר בארתי בהתו"ה ויקרא (סי' רמ"א) שיש הבדל בין עדה ובין קהל, שבשם עדה נקראו כשבאו בסדר נכון וזקניהם בראשיהם, ובשם קהל נקראו כשנקהלו שלא בסדר הנכון, ולפעמים יקרא את המון העם בשם קהל ואת הזקנים בפ"ע בשם עדה עיי"ש באורך. והנה פה נקהלו עם זקניהם בראשיהם כמ"ש וילונו כל עדת ב"י, ויהי בהקהל העדה, והעדה שהם הסנהדרין וזקני העם עמדו קרוב אל אהל מועד בראש העם והעם והקהל שהם המון העם עמדו אחריהם רחוק מאהל מועד, וכאשר יצא הקצף מלפני ה' שהוא המשחית שיצא מאהל מועד חשב משה שיתחיל להכות בהעדה שהם הזקנים שבהם יפגע ראשונה וצוה שאהרן ישים הקטרת באהל מועד ויולך אל העדה שהם הזקנים שבהם יחל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה ששם הקטרת בפנים וכוון לכפר בו על העדה שהם הזקנים, אבל המשחית לא התחיל להכות בצד שבו עומדים העדה רק בצד האחר שבו עמדו הקהל שהם העם ההמונים, שעז"א והנה החל הנגף בעם ר"ל שלא היה כפי שחשב משה שהנגף יחל בהעדה שהם הזקנים שקרובים אל אהל מועד כי הנגף החל בעם שהם ההמון שעמדו אחורי העדה, וע"כ הוצרך לרוץ אל תוך הקהל שהם ההמון, ורץ אל תוכם כי הנגף היה בצד האחר שלא יכול להגיע לשם אלא דרך הקהל שבצד של אהל מועד שלא הגיע המשחית אליהם, ובאשר הקטורת ששם על האש באהל מועד הושם ע"ד לכפר על הזקנים, ועתה נודע לו שצריך לכפר על העם ההמון, והכפרה צריך שיהי' לשם המתכפר, הוצרך ליתן קטורת מחדש שבו יתכפרו ההמון, ולכן ויתן את הקטרת נתן קטורת פעם שנית לכפר על העם ההמונים:

"...ושים קטרת". צריך עיון, מהו דינה של קטורת זו ולמה אינה קטורת זרה שלא ציוה ה'. (פ' קרח תשמ"ט) וראה "העמק דבר". לדבריו, לא חשש משה לאיסור קטורת זרה ועשייתה בחוץ, שהרי פיקוח נפש דוחה הכל. עיין שם.

פס'. ויאמר משה אל אהרן קח את המחהה ותן עליה אש מעל המזבח וגו'. אמר אהרן למשה בי אדוני. משה להרגני אתה מבקש. בני מפני מה שהקריבו אש הדיוט נשרפו ולי אתה אומר קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח להוציא מן הקדש חוץ אמר לו עד שאתה מדבר הם מתים אלא והולך מהרה (בין) [כיון] ששמע אהרן כך אמר אפילו אני מת על ישראל אינו חושש:

וכפר עליהם רז זה וכו׳ דק״ל הול״ל לכפר עליכם. ומאי קאמר וכפר דמשמע לשון צווי ודאי ודבר פסוק. ומנ״ל דילמא לא יתכפר בזה. ולכך משני דהוה קים ליה בהכי שרז זה מסר לו וכו׳:

ושים קטרת. ולא אמר הקטרת והמשכיל יבין:

ותן עליה אש. לשון עליה משמעו מלאה. דלא כתיב ותן בה כמו בספר ויקרא י׳ א׳ ולעיל ט״ז ז׳. ולפי הענין לא נצרך למלאות גחלי אש ויבואר לפנינו:

ושים קטרת להודיעם שאתה כהן והקטרת הממיתה כשאינה ביד כהן היא נותנת חיים ביד כהנים.

הנגף. קו תחת הנו"ן והוא הסוף פסוק:

וראה מה שכתבתי למעלה (טז, יז-יח) בקשר לפעלים לשים־ליתן בקשר לקטורת, בהשוואה לכאן (יא-יב) שהם בסדר הפוך. (פ' קרח תשנ"א)

והולך. לשון צווי כמו הושב את אביך ושרשו כמו הוליכי וטעמו הובילי כמו ילך עמך:

ושים קטרת והולך מהרה וגו׳. פי׳ בת״י ושוי קטרת בוסמין על אשתא. היינו אצל המזבח כדכתיב אח״כ והולך מהרה וגו׳. ולצורך הענין היה די אם יתן את הקטרת על האש בבואו לשם. וכמו שעשה אהרן באמת כמו שיבואר אבל משום שהיה באיסור אלא פקו״נ דוחה וכל שאפשר להקל האיסור עדיף. משום הכי צוה משה שלא יתן בחוץ שיהי׳ איסור כרת. אלא יתן בפנים ולא יהא אלא איסור הוצאה וקטרת זרה. והתחכם עוד שלא יתן על האש בידים קטרת זרה אלא יתן את הקטרת מצד הגחלים היינו בעת שימלא במחבת הגחלים לא ינענע המחבת להשוות הגחלים על כל המחבת. אלא יהי מלא מצד שֶמִלֵא. ובצד השני יהי׳ ריקן וצוה שישים הקטרת בצד השני. ומשום הכי לא כתיב ושים עליה קטרת. וממילא בריצה מעל המזבח יגיעו הקטרת אל האש ויהי נקטר בגרם בעלמא:

וכפר עליהם עשן הקטרת חוצץ בפני המגפה.

[עוד לפסוק] וינח משה את המטות כו'. לכאורה הוא מיותר הל"ל רק ויעש משה כאשר צוהו ה' ע"כ נראה רמז. דהנה מטה לשון גבורה כמו בפרעה במדרש על המטה וכן במשה מזה שבידך אתה חייב ללקות. והנה ידוע תשובה קדמה לעולם כי לולא כן א"א להתקיים אם ח"ו לא היה מועיל והנה הוא רחמים גדולים אעפ"כ מרומז בה דין אם לא ישובו רק השורש הוא רחמים כדי שישובו ויכופרו ע"כ התשובה שורש הדינין הגם שבעצמה היא רחמים כנ"ל. והנה תשובה מבינה כדכתיב ובלבבו יבין ושב קדמה לעולם חסד יבנה ואיתא הבן בחכמה כו' כי הכל רעין דלא מתפרשין הוא שכל. והנה איתא בס"י פליאות חכמה משם בא פלאי פלאות (וכדאיתא בספר שער אורה) וזה וינח משה את המטות הם הגבורות לפני ה' הוא שורש התשובה שקדמה לעולם אשר יתב' נקרא הוי' על שמהוה העולמות באהל העדות הוא החכמה האהל לשון אור כדאיתא [ברש"י במס' שבת על ומשה יקח את האהל] העדות הוא פלא כמו פרכת העדות על הנס של נר מערבי. וי"ל וינח לשון נייח כי כשהגבורות נמתקים בשורשם ע"י פלא כנ"ל לא מבעי' שאין דין אדרבה בא הדין על שונאי ישראל וגם בא פרנסה בריוח כשנמתק הצפון בא מצפון זהב שולחן בצפון ונפתח הרעה על שונאי ישראל וזה וינח משה את המטות כו' כנ"ל:

ויקח אהרן כאשר וגו'. פירוש סמוך לדיבורו של משה ללמדך שלא שהה אפילו רגע. עוד ירצה לצד שהענין כאן הוא הפך הדין להקטיר קטורת חוץ לזמנו וחוץ למקומו, לזה אמר ויקח אהרן וטעם ויקח הוא כאשר דבר משה פירוש על פי נביא, ויאמן נביא כשיאמר לעבור על מצוה אחת ממצות התורה לפי שעה, וכאליהו בהר הכרמל (מ''א י''ח):

ויתן את הקטרת. אמר ר׳ יהושע בן לוי, בשעה שעלה משה למרום כל אחד מהמלאכים נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, ואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים, אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע ^זלא ידעתי למה לא הביא הראיה מפסוק הקודם ממ"ש משה אל אהרן קח את המחתה ושים קטורת וכפר עליהם, וזה היה ראיה יותר מכרחת מהראיה שמביא מפסוק זה שמספר רק מעשה אהרן, משא"כ בפסוק הקודם הוי צווי דמשה. ואולי ניחא ליה להביא פסוק זה משום דבו נאמר ויעמוד בין המתים ובין החיים שזה יותר מפורש לענינו, ובודאי עשה כן ע"פ צוויו של משה, משא"כ פסוק הקודם אפשר לומר דמשה צוה להקטיר קטורת רק לעשות נ"ר להקב"ה ופן ואולי ירחם, ודו"ק.
גם י"ל דעיקר הראיה הוא מן ויעמד בין המתים וגו' והכונה דהנגף – מלאך המות – עמד על עמדו ולא עשה עוד מאומה וכמו ויך שלש פעמים ויעמד (מ"ב י"ג, י"ח), ודבר זה מסר לו המה"מ דאין לו שליטה בשעת הקטרת הקטורת. .
(שבת פ"ט א׳)

וירץ בא''ת ב''ש אותיות מגפה שרץ לעצור המגפה:

והנה החל הנגף בעם. לשון והנה מורה על חידוש ממה שחשב כמש״כ בס׳ בראשית ט״ו ד׳ ובכ״מ. והרי כבר הודיע משה שהחל הנגף. וגם כל המאמר מיותר. אלא משום שאהרן שינה מדבר משה. ולא נתן הקטרת עד שבא אל העם למדנו מזה דמשום שהיה דבר משה לא בדבר ה׳ אלא מדעת עצמו. ומטעם פקו״נ שדוחה. ומש״ה צוה שיהיה הקטרה בפנים ולא יהיה אלא איסור קטרת זרה. ואיסור הוצאה לחוץ שאין כ״ז באזהרת כרת. כמש״כ אבל כ״ז כשהוא ברור שכבר החל הנגף. משא״כ אם אין ידוע בברור. טוב לעשות איסור חמור כשיגיע לידי פקו״נ מלעשות איסור קל בשעה שיכול להיות שאין כאן פקו״נ. מש״ה כאשר נסתפק אהרן אם כבר החל הנגף. שהרי לא דבר בשם ה׳. ואולי ברחמי שמים נשמע תפלתם לגמרי. ע״כ לא הקטיר בפנים אלא בבואו למקום הקהל וראה והנה החל הנגף בעם כמו ששמע. אז ויתן את הקטרת על האש :

"וירץ אל תוך הקהל". אהרן כבר היה בן פ"ד שנה, אך רץ מכוח אהבת ישראל. (פ' קרח תש"ס)

פס'. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל. הלך בזריזות לקיים דברי משה:

ויכפר על העם. תנא רב חנניא, מניין לקטורת שמכפרת, שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם, ותנא דבי ר׳ ישמעאל, על מה קטורת מכפרה על לשון הרע, מאי טעמא, יבא דבר שבחשאי ויכפר על מעשה חשאי ^חמעשה הקטורת היה בחשאי בהיכל שהיה הכהן לבדו שם, כדתנן פורשים היו מן האולם ולמזבח בשעת הקטרה וכש"כ מן ההיכל, דילפינן מן וכל אדם לא יהיה באה"מ (פ' אחרי), וגם ענין לשון הרע על הרוב הוא בחשאי שהמספר לה"ר דרכו לספר בחשאי, ובמעשה פרשה זו היה ענין לשה"ר, כמש"כ אתם המיתם את עם ה', וכמש"כ לעיל. ואמנם על לשה"ר כזו שהיא בפרהסיא מכפרת המעיל של הכה"ג, דדרשינן יבא דבר שבקול [היינו הפעמונים שבמעיל המשמיעים קול] ויכפר על דבר שבקול, ע"ש הכתוב מברך רעהו בקול גדול, ומבואר לפנינו בפ' תצוה כ"ט א', יעו"ש. .
(זבחים פ"ח ב׳)

ויתן את הקטרת. בכ״מ דכתיב נתינת קטרת כתיב בלשון שימה כמו בנדב ואביהוא וישימו עליה קטרת. ולעיל ט״ז ז׳ ושימו עליהן קטרת ושם י״ח וישימו עליהם קטרת. וכאן כתיב בדבר משה ושים קטרת. ובמעשה כתיב ויתן. וכן לעיל ט״ז י״ז ונתתם עליהם קטרת. וכן בפ׳ אחרי ונתן את הקטרת על האש וגו׳. ולאו דבר ריק הוא. ונראה דמשמעות שימה הוא נתינה בסדר יפה ושום לב. כמו משמעות ושמו בדיו שביארנו שהוא תיקון על מתכונתם. וכן ביארנו בספר שמות מ׳. הרבה לשון וישם שמשמעו בשום לב וישוב הדעת. והנה בכל נתינת הקטרת על הכהן להיות נזהר ליתן מרחוק ולהתקרב לפניו כדי שלא יכוה ידו. וכדתנן בתמיד פ״ו ומלמדים אותו הוי זהיר שלא תתחיל מפניך שלא תכוה. מש״ה כתיב בכ״מ שימה. אבל לעיל ט״ז י״ז שצווי משה היה ליתן את הקטרת בלי אש מש״ה כתיב ונתתם. וכאן בדבר משה ליתן את הקטרת תומ״י בהסיר הגחלים מעל המזבח. וגם הזהיר ליתן מן הצד כמש״כ. משום הכי כתיב ושים בזהירות משא״כ אהרן לא נתן את הקטרת עד בואו לתוך הקהל והיו הגחלים עמומים מלמעלה ולא הוצרך להזהר. מש״ה כתיב ויתן וכן ביוה״כ שמשהה בהילוך מן המזבח החיצון עד מקום הארון משום הכי כתיב ונתן :

ויבא משה ואהרן אל פני אהל מועד. לשון פני פשוט הוא למזרח כידוע פנים במזרח אך מה מרמז בזה. אך הנה פרשנו על משה ואהרן בכהניו כו' שאינו מובן לשון בכהניו וכן לשון בקוראי שמו ולשון קוראים לשון הוה. פרשנו דאיתא משה שושבינא דמלכא אהרן שושבינא דמטרוניתא משה המשיך יתב' לישראל ואהרן קירב את ישראל לאביהם שבשמים והנה הגם שבמשה [כתיב] גם [כן] ויוצא משה את העם לקראת האלקים כו' וכן אהרן נקרא עמוד צלותהון ודאי המשיך ג"כ רחמים (אך הוא עיקר שלו זה והוא עיקר שלו זה) והנה מי שדרכו ורוצה כן לקרב כנ"י לה' ית' וכן ליחד אותו ית' בכנ"י בא לו בסוד העיבור ניצוצי משה ואהרן. וזה משה ואהרן בכהניו כי הם נקראים כהנים משרתים ליחד ושמואל בקוראי שמו הרוצים להמשיך חשיבותו של שמו יתב' כמו בשמואל אקרא אל ה' כו' וכן המתפללים בעד הדור כמו שמואל גם אנכי חלילה לי מחטא כו' מחדול להתפלל בעדם בא שמואל לו להמתנהג כן בסוד העיבור כידוע ע"י זה קוראים אל ה' והוא יענם בעמוד ענן הוא ענוה כמו הוה קבל וקים שע"י שענוה להם אין בא להם גאוה ח"ו וזה בעמוד ענן ידבר לשון הנהגה כי זה נקרא עמוד דבוק בה' שה' את [הא דם] שדעתו שפלה עליו. שמרו עדותיו פי' כמו ואביו שמר מצפים עדותיו לפעול נפלאות להרבות כבוד שמים ולקרב לב ישראל ע"י זה לאבינו שבשמים. וחק ג"כ מצפים לקיים את התורה וכן לפרנסה להעולם כמו ואכלו את חקם. נתן למו יתב' מה שמצפים. וזה ויבא משה ואהרן אל פני כמו פני הדור הם הצדיקים אהל המאיר בכל זמן זה לשון מועד בא להם משה ואהרן כנ"ל כדי להיות כח יותר לפעול כל טוב כנ"ל:

ויעמד בין המתים וגו'. אָחַז אֶת הַמַּלְאָךְ וְהֶעֱמִידוֹ עַל כָּרְחוֹ, אָמַר לוֹ הַמַּלְאָךְ, הַנַּח לִי לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחוּתִי, אָמַר לוֹ מֹשֶׁה צִוַּנִי לְעַכֵּב עַל יָדְךָ, אָמַר לוֹ אֲנִי שְׁלוּחוֹ שֶׁל מָקוֹם וְאַתָּה שְׁלוּחוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אָמַר לוֹ אֵין מֹשֶׁה אוֹמֵר כְּלוּם מִלִּבּוֹ אֶלָּא מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִם אֵין אַתָּה מַאֲמִין, הֲרֵי הַקָּבָּ"ה וּמֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, בֹּא עִמִּי וּשְׁאַל, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר וישב אהרן אל משה; דָּ"אַ, לָמָּה בַקְּטֹרֶת? לְפִי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְלִיזִים וּמְרַנְּנִים אַחַר הַקְּטֹרֶת לוֹמַר סַם הַמָּוֶת הוּא — עַל יָדוֹ מֵתוּ נָדָב וַאֲבִיהוּא, עַל יָדוֹ נִשְׂרְפוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ — אָמַר הַקָּבָּ"ה, תִּרְאוּ שֶׁעוֹצֵר מַגֵּפָה הוּא וְהַחֵטְא הוּא הַמֵּמִית (מכילתא שמות י"ז):

ויעמוד בין המתים ובין החיים. אחר שכבר התיצב שם והתעכב להגין על החולים שלא ימותו על הפך הבדלו מתוך העדה:

ויעמוד בין המתים וגו'. יתבאר על פי דבריהם ז''ל (תנחומא תצוה סי' טו) שאמרו שתפסו למלאך המשחית ומנעו מהשחית ומנה המומתים לבל יוסיף עליהם, והוא אומרו ויעמוד בין המתים ובין החיים פירוש שהגביל מספר המתים מבין החיים לבל יוסיף הכות עוד, ולזה אמר ויהיו המתים במגפה י''ד אלף וז' מאות, לומר אלה הם שעמדו במספר המתים ותעצר המגפה שלא יוסיף עוד הכות על מספר זה:

ויעמד בין המתים ובין החיים - שלא עבר המשחית את מקום ההקטרה.

ויעמוד בין: להגיד שבחו שחרף נפשו למות בעבורם.

אחז את המלאך. דאל"כ מאי בין החיים ובית המתים, וכי החיים היו לצד אחד והמתים לצד אחד שהי' אהרן עומד ביניהם, ואי קאי על המלאך אתי שפיר ופי' שלא מתו עוד: (קצ"מ) ופי' זה קודם הד"א שכ' אחר זה, מפני שזה נראה כסותר מה שפירש רז זה מסר לו כו' דא"כ למה לא נעצרה המגפה מיד עד שהוצרך לילך לאוהל מועד. לכן פי' שמיד אחזו בעל כרחו בקטרת אלא שהמלאך המות לא רצה להאמין שעתה רצה הקב"ה להשתמש בזאת הסגולה כיון שהמגפה באה על עון גדול כזה, ורז זה לא נאמר אלא כשהמגפה באה מצד המערכת ואין זכות ביד הדור להפכו שאז מועיל הקטרת, לכך הוצרך לשוב לאהל מועד ואחר שיישב זה חזר לפ' הד"א:

ויעמוד בין המתים ובין החיים. פי׳ רבינו בחיי שעמד גם בין המתים שהיו חיים ביניהם. גם עמד בין החיים. שהיו מתים ביניהם ומש״ה כתיב שתי פעמים בין. ולא כתיב בין המתים להחיים:

ויעמד בין המתים ובין החיים. שאם הי' הנגף מתחיל בצד הקרוב אל אהל מועד כמו שחשב משה היה אהרן פוגע תחלה בצד שבו המתים והי' הולך משם אל צד שבו עומדים החיים, ר"ל אלה שלא הגיע המשחית אליהם, והי' עומד דין החיים והמתים, כי פגע בהחיים ושם עצר את המגפה, אבל אחר שהנגף התחיל בצד האחר עבר אהרן תחלה את הצד שבו החיים עד שהגיע אל המתים ששם פגע את המשחית ועצר בעדו ועמד בין המתים ובין החיים:

רש"י ד"ה ויעמד בין המתים וגו', אחז את המלאך והעמידו על כורחו וכו'. הסבת הפועל "ויעמד" על המלאך, ושלא כיתר הפעלים שבפסוק - "וירץ... ויתן... ויכפר" המוסבים בלא ספק על אהרן - קשה למדי. (פ' קרח תשמ"ט) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, הוקשה לרש"י: מה מקום לעמידה זו לאחר שכבר נאמר "ויכפר על העם". הערת ר' שמואל עמנואל שי': לעניות דעתי רש"י לא הסב את הפועל "ויעמד" על המלאך, ומה שאומר "והעמידו" לא מתייחס למילה "ויעמד".

אחז המלאך וכו'. דאין לפרש על אהרן שעמד בין המתים ובין החיים, דאיך אפשר להיות, שהרי בכל מקום היו מתים וחיים מעורבים יחד, ואיך אפשר שאהרן יהיה עומד בין המתים ובין החיים, אלא על המלאך המות קאי, שהוא היה עומד בין המתים ובין החיים, כלומר שהיה עומד ביניהם, מי שמת – היה מת, ומי שהיה חי – עדיין חי, שלא היה רשאי להמיתו, ובזה היה עומד ביניהם. ופירוש זה ראיה למעלה שהמלאך המות מסר לו סוד הקטורת, שהרי הוא היה משחית, והוא יודע מה עוצר אותו. ומביא ראיה שהמלאך משחית, דכתיב "ויעמוד בין המתים ובין החיים" 'שאחז המלאך המות וכו''. ואחר כך חזר (רש"י) לפרש 'דבר אחר', שהקדוש ברוך הוא צוה שיעצור המגיפה בקטורת, שהיו מליזין אחר הקטורת. ולפי זה לא מסר לו מלאך המות זה, אלא הקדוש ברוך הוא למדו כדי שלא יליזו אחר הקטורת, רק שלא נכתב זה בכתוב. אבל לפירוש ראשון המלאך המות למדו בדרך סגולה בלבד:

פס'. ויעמד בין המתים ובין החיים. הוא שאמר משה (דברים ט) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. עתיד היה אהרן לקבר את ארבעה בניו אלא שהתפלל משה עליו שנאמר (שם) ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא. משה עמד בין החיים ובין המתים על בני אהרן. ואהרן עמד בין המתים ובין החיים על בני ישראל:

ויעמוד וכו׳ אחז את המלאך וכו׳ דק״ל לרבינו דאמאי כתיב עצירת המגפה ג״פ דהכא כתיב ויעמוד וכו׳ ותעצר המגפה ולבתר הכי כתיב וישב אהרן וכו׳ והמגפה נעצרה. ועם המדרש מתרץ שפיר דתחלה קאמר ויעמוד וכו׳ ותעצר וכו׳ כלומר לפי שעה העמידו על כרחו אלא שהיה מערער עליו באמרו הנח לי לעשות שליחותי עד שוישב אהרן וכו׳ ואז והמגפה נעצרה לגמרי. ועפי״ז נ״ל להבין עיקר הענין שזהו הרז שמסר לו מלה״מ שהקטרת עוצר המגפה כלומר שעוצר לפי שעה עד שתעלה בקשתם ותפלתם למרום. ואז אי ניחא קמי קב״ה אומר למלאך רב הדף ידך ואי לא אומר הכה חלילה ואז תו לא מהני מידי הקטרת כי אין עוד מלבדו כתיב אלא מיהא סגולת הקטרת לעצור לפי שעה עד שיתפללו. וזה נ״ל יותר ממ״ש בש״ח לחלק בין מגפה הבא מצד המערכה וכו׳ ע״ש. ומ״ש רש״י ד״א היינו דנראה דוחק לומר שיסמוך משה להתיר את האסור עפ״י דברי מלה״מ. ואיברא דקי״ל דבכל מתרפאין וכו׳ מיהו היינו דוקא כשהיא רפואה בדוקה אבל רז זה עדיין לא ניסהו ואיך סמך עליו להתיר קטורת זרה דגרע מהנהו דעדת קרח ודנדב ואביהוא שהם בפנים וזה מקטיר בחוץ. לכך מייתי ד״א שעל פי הקב״ה עשה. אבל גם זה דוחק שלא נמצא רמז בכתוב מצווי זה כלל לכך הוצרך גם כן פי׳ ראשון:

ויעמד בין המתים ובין החיים. בא להורות כי כל כך היתה המגפה מכה בעם מכה רבה מאד, וכל כך היתה סגלת הקטרת פועלת לעצור אותה עד שאהרן עם היותו עומד בין המתים ובין החיים הצליח על ידי מעשה הקטורת לעצור המשחית. וזה לאות כי נעצרה פתע פתאום, כי מצד זה של אהרן שעדיין לא הגיע להם מתו, ומצד אחר שכבר עבר משם לא מת אחד.

ותעצר המגפה. שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה:

ד"א למה בקטורת. דלטעם ראשון קשה למה לא התפלל מיד כדי שלא יתחיל הנגף או לכל הפחות כשהתחיל הנגף, לכן פי' ד"א שהי' גזירת הקב"ה. ולפי ד"א קשה שלא מצינו שאמר לו הקב"ה זה, מ"ה פי' טעם ראשון רז זה וכו':

ותעצר המגפה. לשעה זו שכך היא סגולת הקטרת שאין מלה״מ יכול לעשות אז. אבל עדיין לא היו בטוחים שלא ישוב המלאך אחר כך למלאכתו עד ששב אהרן אל משה והתפללו כמש״כ להלן:

לא ידעתי מדוע בויכוח בין אהרן ובין המלאך, המתואר כאן כל כך יפה, אין רש"י שם בפי המלאך את הכלל המתבקש "דברי הרב ודברי התלמיד" וכו'. (פ' קרח תשנ"ח)

ובהמשך - "וזהו שנאמר 'וישב אהרן אל משה'". קשה לי, הרי מכאן שלא אל ה' כי אם אל משה חזר אהרן, והרי לא משה יכול להכריע בוויכוח כזה. (פ' קרח תשנ"ט)

שם. ...דבר אחר, למה בקטורת וכו'. לפי זה בא המעשה ללמד שלא הקטורת ממיתה, כי אם החטא ממית, דהיינו לקח כולל שכלל אינו קשור לעניין קרח ועדתו.

ואולם שתי שאלות נותרו לי בפרשה זו: (א) כיצד מונעים מהקב"ה לעשות רצונו - להמית בעם - באמצעי פיזי? (ב) "בין המתים ובין החיים" - משמע כאילו מלאך המוות החל מלאכתו בקצה המחנה והתקדם משם לכיוון מרכזו, ומשקטל י"ד אלפים ושבע מאות נפש, נעצר על ידי אהרן. תמונה זו אמנם משתמעת מפשוטו של מקרא, אך היא קצת תמוהה. (פ' קרח תשנ"ו, תש"ס) באשר לשאלה (א) ישנם דפוסים (כמו "מקראות גדולות") בהם באה תוספת בתוך סוגריים, וזו לשונה: רצונו לומר כשניתן רשות למשחית אז אין מבחין בין טוב לרע, ועל מה שמוסיף מדיליה יש תיקון בקטרת, אבל מה שגזר הקב"ה בהדיא - אין חכמה ותבונה. ובאשר לשאלה (ב) ראה "גור אריה". לדבריו, מכח שאלה זו למדו חז"ל שהמילה "ויעמד" מוסבת על מלאך המוות, שהוא היה עומד בין המתים ובין החיים, כלומר שנעצר ביניהם, מי שמת - מת, ומי שנותר חי - לא היה מלאך המוות רשאי להמיתו. ע"כ. ואין לפרש שהמילה "ויעמד" מוסבת על אהרן, שעמד אהרן בין המתים והחיים, שהרי בכל מקום היו מתים וחיים מעורבים יחד, כדרך מגפה שמתים בה אנשים שונים במקומות שונים.

מלבד המתים על דבר קרח. למדנו שגם הר״ן איש מתו במגפה וכמש״כ לעיל ח׳ י״ט שיצא אש מאת ה׳ ונקרא גם זה נגף ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת ב״י אל הקודש. ולא אש הקטרת אכלתם:

ויהיו המתים בעת שעמד אהרן בין המתים והחיים היו המתים י"ד אלף ושבע מאות, והגם שכבר אמר ותעצר המגפה דהיינו שהמשחית לא הכה יותר אבל הלא באין ספק היו הרבה שנגף אותם המשחית והיו חולים וגוססים ולא מתו עדיין, וע"ז לא היה די בקטורת שהקטיר אהרן וכמבואר בזהר פ' וירא בדבר שהי' בכפר טורשא, שבטל רב אחא את הדבר ע"י אמירת פ' קטורת בארבע רוחות העיר, ואח"כ היה צריך ללכת ביחוד לרפאות את החולים שהוכו מן הדבר, ובזה לא הספיק זכות אהרן לבד רק אחר ששב אהרן אל משה והשתתף משה עמו בתפלה אז המגפה נעצרה, ר"ל שגם אלה שהיו נגפים נרפאו וחיו עד שלא העדיף על מספר המתים שהי' בעת שבא אהרן אל תוך הקהל אף אחד, אמנם מ"ש מלבד המתים על דם קרח, כי במד' אומר שמ"ש הרומו מתוך העדה הוא מלשון תרומה שה' הודיע למשה שלא נמצא ביניהם צדיקים רק א' מארבעים שהוא שעור תרומה של עין יפה, והמותר ראוים לכליה, וע"י הקטורת מתו א' מארבעים והמותר נשארו, וזה בחסדי ה' שנחשבו אל החשבון גם המתים על דבר קרח שהיו ס"ה ארבעה עשר אלף ותשע מאות וחמשים, שהוא קרוב מחלק ארבעים משש מאות אלף, ועז"א מלבד המתים על דבר קרח, וכ"כ המקובל אזולאי בעל חסד לאברהם. והנה אלה היו ראוים לכליה בפעם הראשון וע"י תפלת משה שאמר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף לא מתו רק ר"ן אנשים שהם חלק ששים מט"ו אלף, כתרומה של עין רעה, ורמז כ"ז במ"ש מלבד המתים על דבר קרח:

"מלבד המתים על דבר קרח". כלומר י"ד אלפים ושבע מאות אלה מתו על ענין אחר ולא "על דבר קרח". וזה קצת קשה: הרי גם אלו המשיכו את מחלוקת קרח ועדתו? (פ' קרח תשס"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה שמירת הלשון (ח"ב פרק כ, פרשת קרח). שם מבואר שאכן מתו י"ד אלפים ושבע מאות אלה על ענין אחר, על שאמרו "אתם המיתם את עם ה'", וכך כתב: ואפשר, משום שהם הוציאו דיבה על משה רבנו ע"ה... ועל אהרן קדוש ה', בבזיון גדול כזה שהם המיתו את עם ה', ואם כן לדבריהם נתחייבו מיתה בידי שמים ח"ו, ועל כן נגזר על המדברים שהם ימותו במגיפה. ע"כ.

והנה על פי המעשה הנז' שבדה קרח באו דתן ואבירם לקנתר בדברים נגד מרע"ה ואמרו המעט כי העלתנו מארץ זבת חלב ודבש וכו' כי תשתרר עלינו בשדות שלנו גם השתרר בבהמות שלנו כאשר היה באותה אלמנה ואמרו גם לרבות שאר נכסים שיש לכם שליטה בכולם אם יחרימם האדם מרוב מרירות נפשו וכמו שהיה באותה מעשה ואם תאמר כל אותה מעשה היא שקר וכזב דעדיין לא באנו לארץ לז"א אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הבאתנו האי אף ר"ל אפילו כלומר אפילו דעדיין לא הבאתנו אל ארץ זבת חלב ודבש ותתן לנו שדה וכרם כדי שתהיה מעשה הנז' עכ"ז מה בכך הלא מעתה צריכין אנחנו לצייר מעשה זו כאלו היא מוצגת לפנינו בפועל כיון דאפשר לבא לידי כך אחר כניסיתנו לארץ וכי העיני האנשים ההם תנקר פירוש אם תוכל לנקר עין השכל שלהם לבלתי יציירו מעשה כזאת בשכלם וכיון דהשכל מחייב הציור הזה הרי הוא כאלו נעשה:

והמגפה נעצרה. שנרפאו החולים במגפה:

וישב אהרן וגו' והמגפה נעצרה. חזר לומר והמגפה נעצרה אחר שכבר אמר ותעצר המגפה, לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה נשארה המגפה עצורה, שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת על דרך אומרו (שמות י״ז:י״א) כאשר ירים משה ידו וגו':

וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. כבר העיד הכתוב כי מיד שבא אהרן ונתן הקטרת מיד ותעצר המגפה קודם שישוב אל פתח אהל מועד, וא"כ למה הוצרך פסוק זה. אלא למדך שכפפו אהרן למלאך להוליכו לפני משה פתח אהל מועד. וכן דרשו רז"ל מצא אהרן למלאך עומד ומחבל עמד כנגדו ולא היה מניחו לחבל אלא ויעמוד בין המתים ובין החיים, אמר לו אהרן, משה שלחני, אמר לו המלאך אתה שלוחו של בשר ודם ואני שלוחו של הקב"ה, אמר לו אהרן הרי הקב"ה ומשה פתח אהל מועד נלך אצלם, לא השגיח המלאך עד שעצרו אהרן במתניו והוליכו לשם, שנאמר וישב אהרן אל משה פתח אהל מועד והמגפה נעצרה, א"ר יצחק מלמד שהוליכו פתח אהל מועד ועצרו לשם, זהו פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. כשבא ליפטר מן העולם מה כתיב (שם לג) ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה, זהו הקטורת שבידו שכפף את המלאך ועצרו במתניו, להודיעך כמה הקטורת חביבה, עד כאן בתנחומא.

וטעם וישב אהרן. דבק עם הפרשה הבאה ואם נפסקה וכבר הראיתיך רבות כהנה וכהנה וכאשר שב אהרן ונעצרה המגפה דבר השם:

וישב אהרן וגו׳ לשוב ולהתפלל שלא ישוב המשחית בעם. אז הועילה תפלתם והמגפה נעצרה. לגמרי:

והמגפה. הגימ"ל דגושה:

וישב אהרן אל משה אל פתח אוהל מועד. כלומר ששב אל משה לראות הנעשה בתפילתו וגם הוא הלך אל פתח אוהל מועד לישא בעדם רנה ותפילה כי ידע שהשכינה שם כנאמר למעלה (פסוק ז') ויפנו אל אוהל מועד והנה כסהו הענן וירא כבוד ה'. והתפללו שניהם והמגפה נעצרה מכל וכל. הגם שכבר אמר למעלה ותעצר המגפה ולמה שינה עוד להודיע זאת. ואכן כי אז לא עצר כי אם על שעה עד אחר התפילה לשמוע מה ידבר ה' אל עמו. ואחר התפילה, והמגפה נעצרה מכל וכל. כי אם הוגה על רגע ואחר כך וריחם כרוב חסדיו על ידי התפילה שגדולה מכל הקרבנות כמאמר חז"ל (ברכות ל"ב:). שהקטורת אינו בא כי אם לעכב הדבר, אבל העיקר בתשובה תליא מילתא (הובא באלשיך כאן), ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזירה מכל וכל.

"וישב אהרן... והמגפה נעצרה". לא ידעתי, לשם מה חוזר הכתוב על עצירת המגפה שכבר כתובה בפסוק יג - "ותעצר המגפה". ואם אמנם צריך ענין זה להכתב משום מה פעמיים, לפחות ייכתב פסוקנו במקום הגיוני יותר, שהרי קודם נעצרה המגפה, ומשנעצרה - שב אהרן אל משה. וראה "אור החיים" הק' שכתב: חזר לומר "והמגפה נעצרה", אחר שכבר אמר "ותעצר המגפה", לומר שאפילו אחר שכלה ענן הקטורת ושב אהרן אל משה, נשארה המגפה עצורה. שלא תאמר שלא נעצרה אלא כל זמן שהיה עולה ענן הקטורת. ע"כ. כלומר היה מקום לומר שסגולת הקטורת הועילה רק בזמן שעשנה עלה, בדומה לידי משה במלחמת ישראל בעמלק, שכל זמן שהיו ידיו של משה רבנו מושטות כלפי מעלה היו בני ישראל גוברים. (פ' קרח תשס"ב) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה ספורנו (לפסוקים יג ו־טו) שכתב: ותעצר המגפה - שלא חלה עוד שום אחד מהם בחולי מגפה. והמגפה נעצרה - שנרפאו החולים במגפה.

פס'. וישב אהרן אל משה. לבשרו:

עוד יתבאר ע''פ דבריהם ז''ל (תנחומא שם) שאמרו שלא קבל המשחית מאהרן שאמר לו אני שלוחו של מקום עד שהביאו אל פתח אהל מועד ושמע מפי השכינה, והוא אומרו והמגפה פירוש מלאך המשחית נקרא מגפה גם הוא החליט להעצר, ולזה דקדק לומר והמגפה נעצרה ולמעלה אמר ותעצר המגפה פירוש היתה לה מניעה מאהרן אבל הוא לא היה רוצה לימנע מה שאין כן אחר כך גם המגפה הסכימה להיות נעצרה:

קח מאתם מטה מטה וגו' - מאחר שמתלוננים על דבר הקטורת ואומרים: אתם המתם את עם ה' - ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה, כי מטהו יפרח על ידי.

וידבר וכו' דבר וכו' וקח וכו'. אחרי ראותו ית' כי מרקועי פחים שצוה לעשות לאות שלא יקרב איש זר אדרבא הוסיפו לחטא ואמרו אתם המיתם את עם ה' וכו'. על כן ראה ית' לעשות דרך אחרת שבו ישיבו תלונותם והיא ליקח מטה לבית אב ואת שם אהרן על מטה לוי ולהיות כי שלשה בתי אבות להם כי לקהת נתמנה נשיא אלצפן בן עוזיאל ועל דרך זה לגרשון ומררי וא"כ יצטרכו שלשה לשבט לוי לז"א כי מטה אחד לראש בית אבותם עם שאבותם שלשה ולבל יאמרו אולי מטה אהרן היה יותר נוכח הארץ מהשאר ועל כן מטהו יפרח על כן מה עשה נתן את מטה אהרן בתוך מטותם מסובב מהם באופן שלא היה רואה פני האויר והאחרים היו נוכח פני הארון ואהל מועד ולא מטה אהרן:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה לבית אב מאת כל נשיאהם ונו'. מלמד שהקב''ה רוצה בטובתן של ישראל והושב עליהם מחשבות טובות:

שנים עשר מטות מטה אהרן הוא בי"ב כי לא אמר ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן אבל הוא במנין הנזכר והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד והטעם כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר ומפני שיחשוב לוי יחשוב יוסף רק אחד ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (דברים לג ו) אם יברכני ה' להגיע לשם:

דבר אל בני ישראל וקח מאתם. אומרו דבר וגו' וקח מאתם שנראה שהם ב' ענינים, לצד שיצו ה' על ישראל להביא המטות ועל משה לקחת מאתם לזה אמר דבר וקח, והגם שלא הזכיר הבאת ישראל, רמזה בכח ו' של וקח, עוד נראה טעם אומרו וקח בתוספות וא''ו להוסיף על ענין ראשון מלבד זכרון המחתות אשר עשאום ריקועי פחים וגו' עוד קח מאתם וגו' להראותם כי באהרן בחר לו יה:

מטה מטה לבית אב: להשבית התלונות על הלוים מפני הבכורות כדברי רמב"ן, כי ה' הוכיח בנס זה שאינו חפץ בשאר השבטים, ואם הקהל לא יערערו על הכהונה, גם הלוים ידמו, כי קרח לא מצא מקום לערער אלא על ידי שנתחברו הקהל עמו.

שנים עשר מטות. ומטה אהרן הוא מכלל השנים עשר מדלא אמר בתר הכי ותקח מטה לוי ותכתוב עליו שם אהרן אלא אמר ושם אהרן תכתוב על מטה לוי שהוא מכלל השנים עשר מטות ולא חשב כאן יוסף אלא באחד שכיון שהוצרך למנות שבט לוי לא הי' יכול למנות יוסף אלא באחד שמעולם אין מנין שבטי ישראל אלא י"ב:

וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו'. הנה עשה זה המופת הנפלא שהוציא מטה אהרן פרח וצץ ציץ וגמל שקדים בזמן קצר מאד כדי שיתפרסם לישראל כלם כי השם ית' בחר באהרן לבדו להיות לו לכהן השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת כן מצאנו גם כן בצנצנת המן ששמהו אהרן לפני העדות למשמרת ולפי שהארון נקרא ארון העדות מצד הלוחות שהיו בתוכו שהן עדות לעניין התורה ואמר לפני העדות ולא אמ' לפני הארון למדנו מזה שבתוך הארון היו שאם היו חוץ ממנה היה ראוי שיאמר לפני הארון ולא לפני העדות עם שכבר יתכן יותר שהוא למשמרת כשהיה תוך הארון:

וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו׳.
מה כפל הלשון, צ״ל דהנה מבואר בהוריות דף ו׳ דהיכא דאנו חושבים שבט לוי לשבט אז מנשה ואפרים הם שבט אחד, וא״כ נ״מ אם כאן הוה י״ג שבטים א״כ הוה י״ג מטות [ועיין ב״ב דף קכ״ב דלע״ל יהיה שבט [א׳], וכ״כ בזה לעיל פ׳ במדבר דלכך גבי דגלים כתיב ועליו מטה מנשה לומר דאף דהם ב׳ זה רק כשהם ביחד אבל נפרדים לא הוה כל אחד שבט פרטי, וכמו הך דמנחות דף י״ד ע״ב גבי שה״ל, ועיין דף צ״ו גבי בזיכי לבונה בלה״פ דמייתי מזה, וכן גבי [חד״ת?] בסוכה דף נ״ה ע״ב וכ״מ בזה, וכן נ״מ אם יש לאו בהסבת נחלה, וכן בעיר הנדחת מאותו השבט], אך כיון דהעמידן לפני ארון נשאר לעולם דאל״כ הוה גדר חולין בעזרה כיון דבאמת לא הוה נשיא גמור, ועמ״ש בזה בהך מחלוקת דסוטה דף ל״ו אם על החושן הוה כתיב יהוסף או לא והרמב״ם פסק כר״י ע״ש, וב״ק דף י״ז, עכ״פ זה קמ״ל קרא, ועיין בירושלמי סוטה פ״ז גבי הך דשלח איש איש למטה, [דלשונות קודמים מכן?] גבי פ׳ מטות אלף אלף למטה ע״ש, וה״נ כן, [וזה הוה מסופק למשה רבנו].

מטה. י"א כי מטה לוי איננו מטה האלהים כי כבר היה ניכר ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן וי"א כי המטה היה כשאר המטות אין הפרש ביניהם וזה הישר בעיני:

דבר אל בני ישראל. הדבור כאשר הוא:

וקח מאתם מטה מטה מאחר שמתלוננים עוד על מטה לוי שהרי אות המחתות לא היה אות רק לאהרן לבדו וצריך אות אחר בין שבט לוי לשאר שבטים.

מאת כל נשיאהם. ב' חד חסר וחד מלא דין חסר יו"ד תניין. ויתנו אליו כל נשיאיהם דלקמן מלא דמלא ועיין מסורת הברית הגדול סימן תקצ"ח:

דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו'. לפי דקדוק הלשון היה לו לומר דבר אל בני ישראל ויתנו לך מטה מטה או היה לו לומר סתם קח מבני ישראל מטה מטה וגו'. ואולם כי אחר כל הנעשה עד הנה בקרח ועדתו, ובהקהל העדה וילונו, ודאי ידעו בני ישראל ובפרט הנשיאים, שבודאי מטה אהרן יפרח כי מי פתי יסור הנה לחשוב עוד מחשבת חוץ. ועל כן חשב שמו יתברך אולי לא ירצו ליתן אחר שידעו כי מטיהם ודאי לא יפרח ומה להם לבוא לבזיון בחנם. ועל כן אמר לו דבר אל בני ישראל כלומר כי תחילה דיבר אליהם אולי ישמעו אליך בדברך אליהם ויתנו לך ובאם לאו קח מאתם בעל כרחם שלא בטובתם למען ידעו כל ישראל בבירור כי נבחר אהרן קדוש ה' לעמוד לפניו לשרתו וזר לא יקרב. או יאמר קח מאתם כלומר קחם בדברים שתאמר אליהם שיתקדש שם שמים על ידיהם כאשר מטותם לא יפרח, ויפרח מטה אהרן. וכאשר היה בימי אליהו בהר הכרמל שלא רצה הפר השני ללכת עד שאמר לו אליהו לך אתם שיתקדש שם שמים על ידך כמאמר חז"ל (בילקוט מלכים רמז רי"ד) וכן עשו כאשר יבואר למטה.

דבר אל בני ישראל וקח מאתם הנה היה צריך לברר ע"י אות ומופת מי הנבחר לכ"ג ומי השבט הנבחר לעבודת לויה וכ"ז ברר ע"י המטות, שכל שבט היה לו מטה מיוחד שע"ש המטה נקרא כלל השבט בשם מטה, והמטה הזה שהיה אות השבט היה נמצא ביד הנשיא, וצוה שיקח מטה מאת כל שבט שבו מציין כלל השבט, ושיכתוב על המטה את שם הנשיא, שבזה יציין את הנשיא בעצמו מצד ששמו כתוב על המטה, ומשה הגיד להם שמי שיבחר בו ה' להיות כ"ג גם שבטו הוא הנבחר ללויה כמו ששבט לוי נבחר ללויה מצד שאהרן נבחר לכהונה, ולא יצויר שאיש הנבחר לכהונה יהי' משבט שלא נבחר ללויה, וצוהו לקחת י"ב מטות, ובזה נחלקו המפ' י"א שהיו י"ב מטות חוץ משבט לוי, וי"א שהיו עם שבט לוי, ולפ"ז צ"ל שבית יוסף היו למטה אחד, ולא לקחו מטה רק מאפרים כי ידעו מברכת יעקב שלא יבחר במנשה נגד אפרים:

רמב"ן ד"ה שנים עשר מטות, ...ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה, אם יברכני ה' להגיע לשם. ע"כ. מכאן שרמב"ן כתב פירושו ברציפות על פי הסדר. (פ' קרח תשמ"ז)

וקח מאתם מטה מטה. חלקי האומה או י"ב שבטים נקראו שבט גם מטה והענין אחד, כי האומה בכללה כדמות העץ והם ענפיו, וכן אמר ה' ליחזקאל קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליוסף עץ אפרים וגו', ועל תגבורת הממשלה מצאנו על דרך משל צץ המטה פרח הזדון. (יחזקאל ז' י')

איש את שמו תכתב על מטהו יש מפרשים שם ראש השבט ראובן שמעון לוי ויהודה והנכון שם הנשיאים ועשה אהרן נשיא לשבט לוי והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם לומר אע"פ שחלקתים לשתי משפחות כהונה לבד ולויה לבד מכל מקום שבט אחד הוא ונשיא אחד להם והטעם כאשר פירשתי (רמב"ן על במדבר י״ז:ו׳) כי לא הוצרכו ראיה רק שנבחר השבט ההוא מכל שבטי ישראל:

איש את שמו: שמות הנשיאים, והעד ואת שם אהרן, כי הוצרך לפרשו מפני שהוא לא היה נשיא. ומה שבחר לעשות הנס דוקא על ידי מטות, מפני שהלשון נופל על הלשון, שהשבטים נקראים מטות (יצחק פארדו).

איש את שמו תכתוב על מטהו. כתב הרמב"ן י"א שם ראש השבט ראובן שמעון ולוי והנכון שם הנשיאים ועשה אהרן ראש לשבט לוי:

מאתם וגו' מאת כל נשיאיהם. טעם שהוצרך לומר מאתם ולא הספיק לומר מאת כל נשיאיהם, לעכב שלא יקח המטות אלא מאתם ולא יקח משה בעדם, ואם היה אומר קח מאת נשיאיהם מטה מטה לא הייתי מתחייב לומר שהם יביאו והייתי אומר שהוא הדין שיקח משה בשבילם ושלוחו של אדם כמותו, או הייתי אומר שכוונת אומרו מאת נשיאיהם וגו' שיהיה משלהם ולעולם משה יקח, לזה בא מאמר מאתם לעיכוב, וטעם הדבר כדי שלא יהיה מקום לומר כי משה בחר להם עץ לא יצלח:

וקח מאתם. ויתנו אליך מיבעי. וכמו דכתיב במעשה ויתנו אליו וגו׳ אלא משמעות קח בע״כ כדאי׳ בב״ב דף ח׳ ב׳ עה״פ והם יקחו את הזהב. וכמש״כ ריש פרשת תרומה. וכאשר לא נצרך מטות אלא לקטני אמנה בדבר משה בשם ה׳. ואם כן היו נראים נותני המטות המה הנשיאים כאלו המה אינם מאמינים ח״ו. ובאמת לא עלה מחשבה זרה זו בלבבם. ולא היו מרוצים ליתן. ע״כ היה הצווי שיקח בע״כ. דאע״ג שלא נצרך המטות בשבילם הלא נצרך בשביל אחרים באותו הדור ולדורות כמו שיבואר. וע׳ להלן כ״א:

איש את שמו תכתוב על מטהו. הנראה במה שצוה הקב"ה לכתוב את שמם דוקא על מטותם ולכאורה כל אחד היה יכול להכיר מטהו בטביעת עין או שיעשה לו סימן בו. ואמנם כי היה צריך לסימן בתוך סימן כי אם לא היה סימן רק הפרחת המטה לא נדע בזה כי אם ששבט לוי הוא הנבחר לה' כי מטה אהרן ממטה לוי היה שהוא הראש לבית אבותם, ועדיין לא נדע אם נבחר אהרן לכהונה. ועל כן צוה הקב"ה שיכתוב איש את שמו על מטהו וכאשר פרח הציץ על המטה, פרח על השם, ובזה ידעו שניהם. כי בפריחת המטה עצמו ידעו כי נבחר השבט לה' כי המטה מבית אב היה. וזה אשר נפרח הציץ על שם אהרן ידעו כי אהרן קדוש ה' והוא הנבחר לה' יתברך. ולזה אמר להלן והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. ומלות לבית לוי לכאורה מיותר כי כבר ידענו שמטה אהרן לבית לוי הוא. ואכן כי יגיד הכתוב שתי אלה הדברים, לומר כי פרח המטה על שם אהרן ונודע מזה קדושת אהרן לבית לוי, כי שניהם מקודשים בסימן הזה כאמור, וזה שאמר הכתוב איש את שמו תכתוב וגו' וכל הכתיבה הזאת אינו כי אם בכדי אשר,

וטעם לבית אב. שבטי ישראל כמו ראובן ושמעון:

מאת כל נשיאהם וגו׳. לא מכלל השבט ויהא כתוב ראובן שמעון. ועל של לוי יהיה כתוב לוי. אלא שם הנשיאים יהיה כתוב על המטות. ויהי בזה אות גם על הכהונה גם על לויה כמו שיבואר האות במקרא כ״ג בשקדים ופרחים. ואע״ג דבאמת לא נצרכו לאות שוב על הכהונה שהרי מש״ה נעשה מהמחתות צפוי למזבח החיצון זכרון לבני ישראל וגו׳ מכל מקום היה גם במטה אות על הכהונה יחד עם אות הלויה. ללמד דכמו אות הכהונה הוא לדורות כלשון הכתוב זכרון לבני ישראל וגו׳. כך אות הלויה הוא לדורות עולם. ומש״ה נכתב שם אהרן ושם הנשיאים על המטות. וע״ע במקרא הסמוך. שנים עשר מטות. משמע חוץ ממטה אהרן. שהרי כתיב מאת כל נשיאיהם הרי שבט אפרים ושבט מנשה שני נשיאים. ואע״ג דלעולם לא נמנו אלא י״ב שבטים. ובמקום שנמנה שבט לוי לא נמנה יוסף אלא לאחד כמש״כ הרמב״ן בפרשת ברכה ובכ״מ. מכ״מ כאן לא שייך זה הכלל. שהרי אם היה נבחר שבט אחר מי שהוא. היה אותו השבט יוצא ממנין השבטים. ושבט אפרים ומנשה היו משלימים מנין י״ב. ואם היה נבחר שבט אפרים לחוד היה הוא יוצא ומנשה ולוי בכלל י״ב. ולזה באו המטות להורות איזה שבט מי״ג שבטים הוא נבחר ולא יהיה נמנה בכלל שבטי ישראל. ולא כמש״כ הרמב״ן ז״ל כאן:

כי מטה אחד. אַעַ"פִּ שֶׁחִלַּקְתִּים לִשְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת, מִשְׁפַּחַת כְּהֻנָּה לְבַד וּלְוִיָּה לְבַד, מִכָּל מָקוֹם שֵׁבֶט אֶחָד הוּא:

ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו'. ממה שלא צוה מקודם לקחת מטה למטה לוי יגיד כי הוא בכלל הי''ב מטות שאמר בסמוך שנים עשר מטות ומטה לוי בכלל הי''ב, ואפשר לומר שככה עשו שלקחו עץ אחד וחלקוהו לי''ב חלקים וכל שבט לקח שיבא מכשורא ואין הפרש בין של אהרן לשל כולן שבזה יצדק המבחן, ובזה ידוייק מאמר הכתוב ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו' ומטה אהרן בתוך מטותם פירוש חלק א' מתוך העץ שממנו לקחו מטותם. שוב בא לידי מאמר רז''ל (במד''ר פי''ח) שאמרו כדברינו:

מטה אחד לראש: וכן תרגם אנקלוס ארי חוטרא חד.

כי מטה אחד לראש בית אבותם. כלומר אף על פי שנחלק השבט לכהנים ולוים, מטה אחד לראש בית אבותם.

ברש״י כי מטה אחד וכו׳.
עיין חולין דף קל״א אם שבט לוי נקרא עם, ועיין פסחים דף ק״ה, ושבועות דף י״ד ע״א ע״ש בתוס׳.

וטעם כי מטה אחד. בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים:

כי מטה אחד וגו׳. הוא טעם על שם אהרן ושם הנשיאים. ולא שמות השבטים. משום דאותות הכהונה והלויה על מטה אחד יבואו ולא על שני מטות ויהי ע״ז המטה אות שקדים וע״ז אות פרחים אלא על מטה אחד ויהיו השקדים והפרחים יחדיו ע״כ יהיה נכתב שם אהרן על מטה לוי וממילא כן שמות כל הנשיאים על מטה אבותם. דאם היה נבחר שבט אחר ג״כ היה כהונה ולויה מאותו השבט היינו זרע אותו נשיא יהיו כהנים וכל השבט יהיו תחת הלוים:

כי מטה אחד אעפ״‎י שהשבט אחד נחלק לכהנים וללויים.

ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי. כלומר כי המטה עצמו שייך ללוי ופריחתו יהיה סימן על קדושת לוי ואך שם אהרן תכתוב עליו להיות שמו מעיד עליו בהפריחה על השם שהוא הובחר לראש על בית אבותם לכהונה גדולה וקטנה כאמור.

ואת שם אהרן ר"ל הגם ששבט לוי הי"ל ג' נשיאים אלעזר ואיתמר ואליצפן בן עזיאל כנז' בפ' במדבר לא יכתב שמם על המטה כי מטה אחד לראש בית אבותם, ולכן יכתב שם אהרן שהוא הנבחר מן השבט:

אף על פי שחלקתים לשתי משפחות וכו'. פירוש, מה שהוצרך הכתוב לומר במטה אהרן יותר "כי מטה אחד לראש בית אבותם", דמהיכי תיתי שיהיו שני מטות לראש בית אבותם, אלא מפני שנחלקו לשני משפחות, וראוי שיהיו צריכין לו שני מטות, לכך כתב קרא שמטה אחד יש ליקח, דשבט אחד הם:

פס'. ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וגו' והנחתם באהל מועד לפני העדות. לפני הארון. ומטה אהרן בתוך מטותם. שלא יאמרו מריח השכינה פרח:

3223 / (במדבר יז,ג) / מרודדים
טינבי"ש / tenves / דקים

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים נ"ל בס"ד טעם לשלשה נסים אלו שנעשו במטה שמצאו בו פרח וציץ ושקדים כי ישראל הם ג' קדושות כהנים לוים ישראלים שהם ר"ת כלי ואם יהיה חבור אחד הרי יש להם כלי שלם לקבל בו השפע וכמ"ש לעיל לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום כלי דייקא ואם פירוד ביניהם אז הכלי שבור לחלקים ובמה יתקבל השפע וקרח עשה פח לישראל במחלוקת זו שחלק על מרע"ה לומר דעשה לאהרן אחיו כה"ג מדעתו כי עתה יאמר כל הדברים הם מדעתו מצוה בם את ישראל ובנפלת קרח לגיהנם נשבר הפח ונעשה פרח ולכן היה האות במטה אהרן הע"ה בשלשה נסים שהם פרח וציץ ושקדים כנגד ג' אותיות כלי שחשב קרח לשברם בפירור ומחלוקת שעשה בישראל וגם העליון שבמטה היה פרח לרמוז על שבירת הפח שנעשה פרח:

אשר אועד לכם. תמיד:

לפני העדות אשר וגו׳. שהיו שני אופני יעוד כמש״כ ס״פ נשא. א׳ יעוד דבור שהוא לדורות וזה הדבור יצא מעל העדות. ב׳ דבור שהיה לשעה והיה יוצא מכלל הארון. וצוה ה׳ שהמטות יהיו מונחים לפני העדות אשר אועד וגו׳ כדי שידעו שזה האות בא לשעה ולדורות. וגם יבינו שאינו בא מצד המקרה עפ״י בקשת משה או סיבה אחרת. אלא הרי היא ככל משפטי התורה שקדמה לבריאת שמים וארץ ולא ישתנה לעולם:

והנחתם באהל מועד לרמוז כי השבט שיבחר ה' ללויה והנשיא שלו שיבחר לכהונה יהי' כזית רענן בבית אלהים וישב בבית ה' כל ימי חייו:

"...לפני העדות". כלומר לפני הארון בקודש הקדשים. ובפסוק כג נאמר שלמחרת נכנס לראות אם נתחדש משהו. ולא ידעתי כיצד נכנס לפני ולפנים בלא כל ציווי אלקי. (פ' קרח תשנ"ג) וראה רמב"ן בספר ויקרא (טז, ב) המבאר כי למשה לא נאסרה הכניסה לפני ולפנים, ומותר היה לו להכנס בכל עת שירצה, ומקורו בספרא.

3224 / (במדבר יז,ד) / וירקעום
אטינבירינ"ט / atenvirent / הֵדֵקו

והשכתי. כְּמוֹ "וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם" (בראשית ח'), "וַחֲמַת הַמֶּלֶךְ שָׁכָכָה" (אסתר ז'):

והיה האיש אשר אבחר בו וגו'. ולא הספיק כל מה שעשה ה' בקרח, אולי שהיו חושבים כי מה שאירע לקרח הוא על שדבר נגד משה וחלק עליו וה' ינקום נקם על כבוד נביאו נאמן ביתו ולעולם אפשר שיבחר בשאר השבטים לשרתו, לזה צוה ה' לעשות מבחן המטות:

והשכתי - מן: וחמת המלך שככה. הסבותה מן סבב.

והיה האיש אשר אבחר בו וגו׳.
ר״ל שיהיה לנשיא על שבט לוי, ועיין בהוריות דף ו׳ אם נקרא קהל, וביומא דף נ׳ ע״ש ברש״י ות״י, ועיין בירושלמי שקלים גבי אין מושחין מלכים כהנים, ועיין סנהדרין דף ט״ז דנשיא ג״כ דינו בע״א, וא״כ למה לו [לבאר להם?] בכה״ג טעם אחר, וע״כ דרק אהרן הוה נשיא שבט ג״כ.

והשכותי. מפעלי הכפל כמו והתמותי (טמאתך) מגזרת וחמת המלך שככה וטעם והשכותי. כדרך בני אדם למצוא מנוחה ומטה לוי בתוך השנים עשר והנה יוסף במטה אחד:

יפרח ד' במסרה הכא ואידך צדיק כתמר יפרח. יפרח כשושנה. יפרח בימיו צדיק. מטהו יפרח זהו צדיק כתמר יפרח שכיון שמטהו יפרח יצא צדיק בדינו וזהו יפרח כשושנה ויהי כזית הודו וזהו כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן וכן יפרח בימיו צדיק שנאמר על המלך המשיח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן:

והשכותי מעלי וגו׳ מלינים עליכם. אין הפי׳ מעלי שמתרעמים עלי. שהרי מלינים עליכם כתיב. ועוד מה זו תועלת מן המטות שלא יתרעמו על הקב״ה בשביל זה. אלא הפי׳ מעלי מה שמוטל עלי להסיר התלונה שעליכם באיזה עונש וכדומה. ובזה האות תשקט התלונה ממני. וכיב״ז ביארנו בספר שמות ט״ז ז׳ ולהלן כ״ה. ויש לפרש עוד דבמה שצוה להניח לפני העדות. הוא לעד ואות אמת שבחירת אותו שבט אינו בא במקרה משום שהבכורים טעו בעגל. אלא מעיקר הבריאה היה ראוי להיות כן. אלא שלא יצא לאור עד שנתגלגל כמה סבות. וה״ז כמו סגולת ישראל שעלה במחשבה בראש הבריאה ומכ״מ לא יצא לאור עולם עד לאחר כמה דורות כך הוא בחירת הלוים מתוך ישראל. ובזה הֵשֵׁך תלונותיהם על ה׳ שכסבורים הרבה אנשים שעפ״י בקשת משה ואהרן נעשה כן. ואם כן היה מקום להתלונן גם על משה ואהרן. גם על הקב״ה ששמע לבקשת אוהביו נגד כבוד ישראל. עתה ידעו שכך עלה במחשבה בעת בריאת שמים וארץ. אלא שלא הגיע שעה עד כה:

והשכתי מעלי. כי עדיין יש להם מעט טענה כמו שפיר' מפני שמתו נדב ואביהו אי נמי והשכתי מכאן ואילך שלא יוסיפו עוד לערער:

והשכתי מעלי את תלנות בני ישראל שאומרים שמדעתכם הכנסתם הלויים במקום הבכורות.

והיה האיש אשר אבחר בו. חצי הספר בפסוקים:

והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח. כי הפריחה רמז לעילוי וכה״א אני ה׳ הפרחתי עץ יבש וכן מזמור שיר ליום השבת שהיו נכנסות המשמרות מודים על טוב חלקם כי הנה אויביך קרח ועדתו אבדו אבל אני ותבט עיני בשורי כי לא יביט אדם בחבירו בעת קלקלתו וכן תשמענה אזני באומרם משה אמת ותורתו אמת צדיק כתמר יפרח היינו אהרן בחצרות אלהינו יפריחו מטותם וכן נקראו פרחי כהונה. וירמוז והיה שארבעה אותיות השם נחתמו שם במטה וכן אמרו אין והיה אלא לשון שמחה כאומרם ויצץ ציץ ולא אמר וינץ נץ. והנה פרח מטה ויוצא פרח כפול לרמוז משז״ל שמטה אהרן מעשרה דברים שנבראו בין השמשות למ״ד והיינו והנה פרח מקדם מטה אהרן ועתה נתגלה. או להוצאת העלין ולהוצאת פרח. או לרעננות המטה והפריחה. או שני מיני פרחים אחד נתיבש ואחד נשאר כנהוג כן אמרו מקל אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו ויש הוראה בזה כי הוא דרך נס כי באילן או יש פרח או יש פרי ואין פרי רק עד תום הפרח וכאן היו שניהם יחד. או מלשון הכתוב נראה שלא מצא נגמר עשוי רק הפרח ועודנו ביד משה כשהוציאו ויצץ ציץ ויגמול שקדים וטעם היותם שקדים לרמוז כי היה שם נס כי הוציא העלין תחילה ואח״כ הפרח שלא כדרך השקד לרמוז כי סיבת בחירתו לפי שהם שוקדים על דלתי התורה גם קי״ל כהנים זריזים ושוקדים הם:

והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח שזה סימן שמטהו שמציין את הנשיא עם שבטו יתעורר בו רוח אלהים ויוציא פרי קדש הלולים וכמו שהתעורר במטה פעולה נפשיית שהיא הפריחה שבא ע"י התעוררות נפש הצומחת:

"וַהֲשִׁכֹּתִי מעלי את תלנות בני ישראל אשר הם מלינִם עליכם". כלומר תלונה על ה' ותלונה על משה ואהרן דבר אחד הן. ומעין דברי רש"י למעלה (י, לה ד"ה משנאיך) ששונאי ישראל - שונאי ה' הם. (פ' קרח תשמ"ח)

3225 / (במדבר יז,כה) / (תלונתם)[תלונות]
מורמורדי"ץ / murmurdiz / קול תלונות
רש"י רואה כנראה ב"תלונתם" שם קיבוצי המורה על תלונות הרבה בלשון יחיד, בניגוד ל"תלונתם" ול"תלונותיהם".

בתוך מטותם. הִנִּיח בָּאֶמְצַע, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהִנִּיחוֹ בְצַד שְׁכִינָה פָּרַח (תנחומא אחרי מות):

ומטה אהרן בתוך מטותם. שלא יאמרו לפי שהניחו לצד השכינה פרח.

באמצע. מדכתיב שנים עשר מטות לל"ל ומטה אהרן בתוך מטותם, אלא ללמד בא שקודם שנתנן במשכן היו מסדרין המטות בפניהם והניחו באמצע. והרא"ם כ' ואפשר שרש"י ז"ל מצא פה אגדה כדבריו ולא שמלת בתוך מורה על זה:

וידבר וגו׳ ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו׳.
[לכך כאן כתיב הפסק מחמת דאז נסתפק גבי אפרים ומנשה] דכיון דכאן לא הוה צריך רק מטה אחד משל יוסף כיון שיש שבט לוי וא״כ של מי יקח, זה הוה ספק, וגדר הך דמנחות דף מ״ז ע״ב גבי ד׳ חלות על ב׳ כבשים ע״ש גבי תנופה, ועיין בחולין דף כ״ד ע״ב, וגדר קמי שמיא גליא דפסחים דף פ״ח ע״ב ע״ש בתוס׳, וביבמות דף צ״ט ע״ב וכ״מ בזה, ועיין בירושלמי פ״ב דקדושין המזבח בירר לו היפה, ע״ש בזה, וה״נ בפסוק כ״א ״אליו״ בהפסק כל נשיאיהם ר״ל ב׳ הנשיאים של מנשה ואפרים, והוה ב׳ קבלות זה קיבל בבת אחת והני קיבל בזה אחר זה, ועיין ביומא דף ס״ד וזבחים דף ע״ד ודף ע״ז, דוקא שניים להניח לפני ה׳ לברר הספק, ולא כתיב כל המטות ואח״כ כתיב כל.

ויתנו אליו וגו׳ ומטה אהרן בתוך מטתם. אחר שאמר משה בשם ה׳ כי כך הצווי ליקח בע״כ אפילו יסרבו משום שהמה הנשיאים מאמינים במשה ותורתו. שוב לא סירבו ונתנו ברצון. אך כדי להראות שאין בלבבם שום ספק שהשבט לוי הוא הנבחר. ע״כ נתנו מטה אהרן משלהם בתוך מטותם. להראות בזה כי הדבר ברור שהוא הנבחר לכהן. וכמו שחובה עה״צ להספיק כל צרכי הכהונה ולויה כמו הבגדים וכלי שיר הכל באו מקופת הצבור כך המטה שלו מוטל עליהם. ולא נצרך עיקר המטות אלא משום אחרים או לדור שאחריהם:

בתוך מטותם הניחו באמצע שלא יאמרו מפני שהניחו בצד השכינה פרח. אבל אנקלוס לא תרגמו במצעו' חוטריהון כמו שתרגם בתוך הגן במצעות גנתא אלא בגו חוטריהון מפני שמלת תוך בכ"מ מורה על תוך הגבול או הגבולים המקיפים בתמונה השטחי' או' הגשמית לא על הנקודה האמצעית שבה ותרגומה בלשון ארמית גו כי תרגום בתוך העיר בגו קרתא ותרגו' אל תוכו לגויה ותרגו' בתוך הים לגו ימא אף כאן בתוך מטותם בגו חוטריהון אבל גבי בתוך הגן שאי אפשר לפרשו כמשמעו שאם כן לא היה צריך לכותבו כי כבר כתוב ויצמח יי' אלהים מן האדמה שפירושו מאדמת הגן הוכרח לתרגם אותו במצעות גינתא שפירושו על הנקודה האמצעית שבכאן וכן פרש"י שם בתוך הגן באמצע ואפשר שרש"י ז"ל מצא פה אגדה שפרשה הניחו באמצע ולפי' פירשו כן לא שמלת בתוכם מורה על זה:

וידבר משה אל בני ישראל ויתנו אליו כל נשיאיהם וגו'. עיין מה שכתבנו למעלה בפסוק דבר אל בני ישראל וקח מאתם וגו' וכאן מגיד הכתוב כי דור דעה היו, ותיכף בדבר משה אליהם נתנו לו מעצמם הגם שידעו כי ודאי יפרח מטה אהרן. אך עבור שיתקדש שמו יתברך על ידי זה, נתנו לו בשמחה תיכף וכאמור למעלה.

בתוך מטותם הניחו באמצע וכו' קשה מנא לו י"ל מדכתי' קרא ומטה אהרן בתוך מטותם דלא אצטריך דפשיטא שהיה גם הוא עמהם אלא שבא להשמיענו שהיה בתוך כולם בתוך באמצע מלשון והעיר בתוך ללמדנו שהיה באמצע:

רש"י ד"ה בתוך מטותם, הניחוֹ באמצע, שלא יאמרו וכו'. כלומר עשה מכל המטות אגודה אחת, ומטה אהרן באמצע. כך משמע מלשון התרגום "בגו חוטריהון" - בתוך מקלותיהם. (פ' קרח תשנ"ו)

באמצע מטותם. דאם לא כן, "בתוך מטותם" למה לי, אלא שהיה באמצע המטות 'כדי שלא יאמרו וכו'', כי אחר שהיה מונח באמצע המטות, היו המטות מפסיקין בין מטה לחלל המשכן, ששם כבוד השכינה, ואפילו הכי פרח:

בתוך מטותם הניחו באמצע וכו׳ לאו משום דמלת תוך מוכרח לפ׳ באמצע שהרי מצינו כמה זימנין תוך דלאו באמצע ממש כמו הלכו ביבשה בתוך הים וכן רבים דמש״ה הכא לא מתרגמי׳ במציעות אלא בגו אמנם נראה דהכרחו של רש״י מדלא כתיב בתוכם אלא הדר וכתב בתוך מטותם יתירא לדרוש שהניחה באמצע ממש:

באהל העדות. ללמד שנתן והניח לפני העדות כמו שנצטוה:

וינח משה הנו״‎ן בדגש.

וינח משה את המטת. בהעתק הללי המטת ירושלמי המטות עכ"ל. ובכל הספרים חסר וכן במסורת הדפוס ב' חסר בתורה ואינון בחד עניינא ע"כ. ואולם לא ראיתי לשון זה בספרים כ"י רק מסור על זה ג' חסר בתורה ובפירוש נאמרו שלשתן גם במסורת הדפוס פרשת נשא על הם נשיאי המטת. ועל כרחין צריך לפרש מסרה זו כך דתרתי מילין בחד עניינא נינהו ועוד איתיה לתליתאה בדוכתא אחריתי וכ"כ הרמ"ה ז"ל נשיאי מטות אבותם דבמדבר מלא וא"ו כתיב וכל לישנא באורייתא דכותיה מלא בר מן ג' חסרים כמו שהם במסורת שלנו:

ויצא פרח. כְּמַשְׁמָעוֹ:

ויגמול שקדים. רז''ל אמרו (שם) טעם שקדים להעיר שכל המערער על הכהונה פורענותו ממהרת לבוא ע''כ, ונראה שהוכרחו לומר כן שאין ראוי לבעל הנם לבקש פרי הממהר להפריח שנראה ח''ו הפחתת היכולת שמבקש אחר פרי שממהר, לזה אמרו כי יש טעם בדבר שהוצרך להפריח שקדים ולא פרי אחר לומר שממהר ליפרע וכו' שזולת זה היה מוציא חרוב:

ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים - נראה לפי הפשט: כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן:

והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. שהוא מטה בית לוי.

כשהפרח נופל. לפי שמצינו ציץ קודם הפרח, שנ' יציץ ופרח, לכך פי' רש"י פרח כמשמעו. וא"ת ולמה לא פי' ציץ כמשמעו, ופרח הוא דבר הבא קודם הציץ כגון לחלוחית של אילן. וי"ל לפי שנ' אחר הציץ ויגמול שקדים, ומהו הדבר שלפני גמול שקדים חנטת הפרי. מצאתי: ועוד מצאתי היכן שיש שתי לשונות כגון הכא פרח והדר ויצץ ציץ, ופרח הוא ידוע לשון מה הוא, וציץ אין ידוע מה לשון הוא, לכך פרש"י פרח כמשמעו ואין צריך פי', אבל ציץ אין ידוע וצריך פי' והוא חנטת פרי. וכן מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו דבסמוך, לפי שהם ידועים מה הם, אבל אשר ישיבו לי צריך לפרש זה גזל הגר, כי לא הייתי יודע מה פירוש של אשר ישיבו לי, אבל מנחתם חטאתם ואשמם כמשמעו בין דצבור בין דיחיד. ולפי סברת הרב שבפרשת וישב שכתב שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח, יהי' פרח מורה על הנץ הקטן, ויוצא פרח וגו' מורה על הנץ הגדול, כי שניהם נקראים פרח, והיינו נמי כשהפרח עדיין לא נפל נקרא גם הנץ פרח אלא שזה גדול וזה נקרא נץ קטן, אבל כשהפרח נופל כמו הכא נקרא הנשאר בשם ציץ:

והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצא ציץ הרבה נסים נעשו בזה. אחד שהוציא שני פרחים האחד נפל בשגמל שקדים שכן הדרך השני נשאר לעולם וזה הוא שאמרו חז"ל שנגנז מטה אהרן בפרחו ושקדו וזה נס גדול. הנס השני שטבע שאר אילנות כשנכרתים מוציאים פרח מצד לחלוחית שבהן ואילן שקד כשנכרת מתייבש ואינו נשאר בו שום לחלוחית ולזה ראה ירמיה מקל שקד שאבד לחלוחית שבישראל. הנס השלישי במדרש שאלו השקדים היו מתוקים ומרים המתוקים מצד ימין המטה והמרים מצד שמאל וכשיהיו ישראל עושים רצונו של מקום היו הפרחים המתוקים של צד ימין לחים ושל צד שמאל כמושין וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום היו הפרחים של צד שמאל לחים ושל צד ימין כמושין. והטעם שהוציא פרח רמז לבני אהרן שהם פרחי כהונה לומר כי מה' היתה זאת להם ויצא ציץ על אהרן שעליו ציץ נזר הקדש שקדים על הלוים השוקדים במקדש כל הימים לומר שהקב"ה שלח למשה כל אלו המינויים כי לא מלבו ומה שהקדים הפרח לציץ שכן התחילו בניו לעבוד כי בפרשת ויקרא כתיב בני אהרן ולא הוזכר עדיין אהרן:

לבית לוי. מטה משרת עצמו ואחר עמו מטה אהרן מטה לבית לוי:

והנה פרח מטה אהרן וגו'. רמז כי לא למראה עיני האדם ישפוט ה' כ"א נראה אחד עץ יבש בלי לחלוחית מים תורה וחכמה הקב"ה מפריחו וכך בהפך כדמסיק בילקוט (ביחזקאל יז קח עיי"ש) שדרש על קרח ואהרן פסוק הובשתי עץ לח והפרחתי עץ יבש. (שם יז כד) ויכול להיות שמשם נמשך המקור שכל מה שהיה במקדש היה מלבלב ועושה פירות ואפילו הזהב שנקרא פרוים, ויוצא פרח, זה היה סימן לכהנים קטנים שנקראו פרחי כהונה, ויצץ ציץ. זה סימן לכהנים גדולים נושאים ציץ נזר הקודש, ויגמול שקדים. בזכות וירץ אל תוך הקהל וגו' כדי לעצור המגפה ובזכות שכהנים זריזים הם כגמול ידו השיב לו להצמיח שקדים שיש בהם משמעות לשון שקידות ומהירות, וזכה למתנות שנאמר ואני הנה נתתי לך. ולשון הנה מורה על הזריזות וכן פירש"י פר' וישב (לז יג) ויאמר הנני. לשון ענוה וזריזות. ורש"י פירש כאן הנה בשמחה, כד"א הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו. (שמות ד יד) וטעמו של דבר שכל הנה לשון זריזות הוא וכל מה שהאדם עושה בזריזות ודאי הוא שמח בעשייתו וכשם שאהרן היה שמח לקראת משה אחיו הקטן ממנו ולא נתקנא בשררתו בזכות זה ניתן לאהרן שררת הכהונה למשחה בה בשמחה זה"ש ואני הנה נתתי לך. בזכות הנה הוא יוצא לקראתך. ולמעלה בפסוק בקר ויודע ה' שנתן לו ה' המתנות בבוקר בפנים מאירות בשמחה כמשפט כל דבר הניתן אל השואל כהוגן. ורז"ל אמרו (שבת קלט.) שבזכות וראך ושמח בלבו. זכה לחשן משפט על הלב לפי שנאמר (תהלים כה ט) ידרך ענוים במשפט. כדרך שנתבאר למעלה פר' משפטים (כא א) ודרך זה ענוה לו ששמח על שררת אחיו ורז"ל אמרו (חולין פט.) גדול מה שנאמר במשה ואהרן שנאמר (שמות טז ח) ונחנו מה. וכן באהרן כתיב (במדבר טז יב) ואהרן מה הוא. שהוא מחשב את עצמו לבלי מה כאילו הוא עץ יבש שאין בו שום לחלוחית ע"כ זכה שפרח מטה אהרן היבש.

פרח ציץ. שקדים. כנגד ג' שערערו על הכהונה קרח וירבעם ועוזיהו:

והנה פרח מטה אהרן. משמע דתרי עניני פרח היו שם דמצד אחד פרח ואותן פרחים עמדו ולא נפלו לעולם ומצד אחד ויצא פרח ונפל כדרך כל פרחי אילנות ויצץ ציץ ויגמול שקדים. וראיה מיומא ומפרק מקום שנהגו דמסיק על אותן דברים שנגנזו וי"א אף מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה נגנזו מכלל דפרחים היו ועמדו לעולם ומצד אחד השקדים:

והנה פרח. החל לפרוח היינו הוצאת קצה העלים מן המטה:

ויצץ ציץ. שהנצו הפירות:

ויצא פרח סימן לפרחי כהונה העתידין לצאת ממנו.

ויצא פרח ויצץ ציץ. ברוב ספרים כ"י מדוייקים צד"י ויצץ בצירי ובכל הספרים מלת ויצא ומלת ויצץ בשני טעמים ובעל מקנה אברהם בסוף משפטי מלעיל ומלרע כתב ז"לש: ועוד תזכור כי לפעמים בתיבות אשר משפטן מלרע ויסוג אחור טעמן שמו הסופרים בהם שני טעמים האחד על המקום שהיה ראוי הטעם והאחר הוא הטעם הנמצא בדלוג כמו ויוצא פרח ויצץ ציץ ע"כ. כוונתו לומר שקריאת מלות אלו והדומים להן אינם לא מלעיל ולא מלרע לגמרי רק בהעמדה מועטת בשני הטעמים וכ"כ המכלול דף י"ב בשקל פועל ועיין עוד מ"ש בפרשת ואתחנן סימן ד' על השמע עם ובסוף ישעיה על ערף כלב וביחזקאל סימן כ"ב על גֹדֵר גָדֵר:

ויהי וכו'. הנה אומרו לבית לוי הוא מיותר. ועוד כי הוצאת פרח היה מספיק ולמה הציץ ציץ ויגמול שקדים. אך רצה הקב"ה להסיר מלב כל שבט לוי מלומר מה למשה ולאהרן עלינו כי הלא גם אנו מבית לוי כמוהו מעשרו של יעקב ע"כ הורה ית' כי הן הם עיקר השבט והוא כי המטה משל אל לוי עצמו והפריחה היא לבית לוי וזהו ויפרח מטה אהרן לבית לוי ומאשר הוציא ציץ ויגמול שקדים שהם מיעוט רבים שנים מורה בדרך השתלשלות זה שהוא כי לוי שהוא משל המטה הוציא את קהת הוא הפרח ויצץ ציץ הוא את עמרם ויגמול שקדים הם משה ואהרן ואין סדר זה בשאר זרע לוי. והנכון בדרך הנזכר בשום לב אל אומרו והשכתי מעלי וכו' כי אין לשון זה צודק רק אם היו עדיין התלונות רועשות עליו ית' יבא לשככם אך כבר עברו. ואם הוא לפלא יתלוננו עוד הל"ל למנוע תלונות בנ"י ולא לשון שיכוך. וגם מלת את מיותרת. אך לבא אל הענין נזכיר מז"ל כי מכל עון נעשה מלאך משחית הקטיגור עומד לפניו ית' להשטין על עושהו והוא מאמר ספר הזוהר במקומות רבים ואמרו כי אינו סר מלעמוד נוכח פני ה' להשטין כ"א ע"י תשובה כי זה הוא מאמר הנביא אל דוד גם ה' העביר חטאתך הוא הקטיגור שנעשה בחטאתך העבירו ית' מלפניו מלקטרג עליך. והוא מאמרנו בביאור הסירו רוע מעלליכם מנגד עיני שהוא שע"י תשובה יסירו הרוע הנעשה ממעלליהם מנגד עיניו יתברך מלקטרג. ונבא אל הענין והוא כי הנה קרה לישראל בזמן ההוא כענין בימי ר' אחא בכפר טרשא שהבאנו למעלה כי אחר שהמגפ' נעצרה ע"י קריאת פיטום הקטורת אמרו לו מן השמים כי לא יועיל בלי תשובה כי עוד יוסיף העון להשטין עד שהחזירם בתשובה כמפורש למעלה. ועל זה יתכן שהיה אז כי אחר שהמגפה נעצרה ע"י אהרן במחתה ועדיין לא עשו תשובה כי לא סר מלבם כי משה ואהרן גרמו מיתת הר"ן אנשים שלא מאס בם ה' כי על כן ניתנו מחתותם צפוי למזבח ובקלות היה יכול לבקש עליהם רחמים ולפי זה המשחיתים שנבראו בתלונותם באומר אתם המיתם וכו' עודם נגד עיניו ית' להשטין עליהם. ע"כ גזרה חכמתו ית' להחזירם בתשובה והוא בעשות דבר יוסר בו מלבם הרהור טעותם באופן ישובו בתשובה. וע"י כן אותם המשחיתים הצווחים לפניו ית' בהשטנתם אשר נעשו בתלונותם בזה ישתקו וישובו מלזעוק. וזהו אומרו והשכתי מעלי את תלונות שישובו מלזעוק ויצדק אומרו מעלי כמד"א ויבאו בני האלהי' להתיצב על ה' שהיה ראש השנה ובאו ללמד קטיגורא ועל אלה שהם כיוצא בהם אמר והשכתי מעלי וכו' ורבוי האת כי ירבה המשחיתים שבתלונות שהן הם כי מהם נעשים וכן עשה על ידי המטות כמדובר למעלה:

ציץ הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. נדמה שהוא סובר שהפרח הוא הנץ הנופל בחנטת הפרי ובפרשת וישב כתב בפירו' שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח אבל אנקלוס תרגם ויוצא פרח ואפיק לבלבין וכן תרגם והיא כפורחת עלתה נצה כד אפרחת אפיקת לבלבין ואניצת נץ ופרש"י ז"ל והיא כד אפרחת אפיקת לבלבין עד כאן תרגום של פורחת אבל גבי והנה פרח מטה אהרן תרג' והא יעא מפני שבא אחריו ויוצא פרח שתרגומו ואפיק לבלבין אבל לרש"י שפי' שהפרח הוא הנץ אלא שהנץ גדול מפרח יהיה כה פרח מורה על הנץ הקטון ויוצא פרח מורה על הנץ הגדול כי שניהם נקראי' פרח:

ויוצא פרח. נראה לפי הפשט כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן אבל אחרי כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל, ואחר כך ויגמול שקדים, שאלולי כן היה הענין תחלה, הנה לא היתה נראית לא הפריחה ולא הניצה, וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח, אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן, (רשב"ם). ולפי"ז ויוצא משה הוא פעל מוקדם כמו וירם תולעים ויבאש, שפי' וירם תולעים אחר שהבאיש תחלה, וכן כאן ויוצא ויצץ ויגמול אחר שהוציא משה, וע"ז אמר ויראו כלומר ראו יציאת הפרח תחלה, וראו כאשר הנץ הציץ, וראו כאשר גמל השקדים. והנה לפעמים הוזכרה היציצה קודם הפריחה, כמו יציץ ופרח ישראל, צץ המטה פרח הזדון, וכאן הפריחה קודמת ליציצה, כי היציצה והפריחה שתי מעמדיות ראשיות שבצמח, שהיציצה תחלת הצמיחה שמתחיל להתבקע מן השרש ולהתגלות ואין בו עדיין שום היכר של עלין וענפים הנמצאים ברוב הצמחים, והפריחה (בליהען) תחלת עשיית הפרי, שבזולת היציצה תחלה אין כאן צמיחה, ובזולת הפריחה תחלה אין כאן פרי (והונח שם ציץ על התגלות הצמח שהוא תחלת הצמיחה, והוראת שם פרח על הצמיחה הנגלית ביותר כשהצמח כבר במעלה גדולה מן הצמיחה), אמנם אין ענין נציצה נאמר דוקא על התחלת היציאה מן השרש, כי גם התחלת יציאת הענף מן הקנה והסדין, והתחלת יציאת העלין מן הענף יקרא יציצה, כי כל התחלת צמיחה אחרי העלמה וטמינתה יקרא ציץ, לכן יקדים לפעמים פריחה לנציצה, שכפי הנראה הוא שלא כסדר רוב הצמחים, שיציצו תחלה ואחר כך מוציאים פרח (כי מלת פרח כאן מורה על הפרח הזרעיי, כי יש עצים המוציאים הפרח הזרעיי תחלה ואחר כך שארי הציצים והעלים כבאילן תפוחים ופרסקין וכדומה), וענין ציץ שבכאן אינו התחלת צמיחה מן השרש כ"א התחלת צמיחת העלין מן הענף, שבקצת צמחים יקדם התגלות הפרח להתגלות העלין, כבאפרסקין ואתרוגים, וכמאמרם בתפוחים, מה תפוח זה פריו קודם לעלין וכו', ופריו שאמרו היינו הפרח המתגלה בתפוח קודם שיתגלו העלין, שהעלין הם עדיין במעמד הציץ (קנאָספע). ערש"פ ח"א ד' ע"ד, וח"ג ד' נ"ב:

והנה פרח מטה אהרן מצד שהיה שם אהרן כתוב עליו ברר כהונת אהרן ומצד שהי' מטה לוי הרר שהלויה מגיע לבית לוי ועז"א מטה אהרן לבית לוי, ויצץ ציץ כתב הרשב"ם כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר כדכתיב והנה פרח מטה אהרן אבל אח"כ ויצץ ציץ לעיני כל ישראל ואח"כ ויגמל שקדים, שאלו היה זה תחלה לא היה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי, ולדעתי כ"ז היה באהל העדות כמו שמשמע ממ"ש ויוצא משה את כל המטות, שמשמע שגם מטה אהרן הוציא אח"ז וכן בת"י ואנץ נצין ביה בליליא גמר ועבד לוזין, רק שהיה בזה נס אחר, שדרך האילנות שבעת הנצה כבר נפל הפרח, ובעת שגמל הפרי לא נמצא הנץ עוד, ובמטה זה היה הנס שלא נפל הפרח ולא הנץ והיה נמצא עליו הפרח כמו שהתחיל לפרוח שעז"א והנה פרח ועוד פרחים שנגמרה פריחתן שעז"א ויוצא פרח וגם נמצא עליו הנץ וגם הפרי שנגמרה, ונס זה היה מוכרח להעשות, שאם היה פריחה לבד היה אומר שמשה כרת בד של אילן שקדים בעת שהפרח עליו, ובד זה היה דומה עם מטה אהרן וכתב עליו שם אהרן, אבל דבר זה שימצא הפרח והציץ והפרי לא נמצא במציאות:

"...מטה אהרן לבית לוי". דומה שהביטוי "בית לוי" בא כאן במקום הביטוי "מטה" המקובל, כדי למנוע בלבול בינו לבין "מטה" במשמעו האחר שנדרש כאן (שהרי 'בית אב' בא בדרך כלל כביטוי ליחידת משנה בתוך השבט). (פ' קרח תשמ"ח)

ציץ הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. הקשה הרא"ם, דכאן משמע שנקרא פרח כשנופל מן הפרי, ובפרשת וישב (בראשית מ, י) מוכח מדברי רש"י שהפרח הוא הנץ, אלא שהנץ הוא גדול מפרח, שפירש שם כי נץ גדול מפרח. ונראה שאין זה קשיא כלל, דכשהפרח עדיין לא נפל – נקרא הכל בשם 'פרח' 'הפרח' עצמו. ומה שהפרח דבק בו – הכל 'פרח' הוא. ובזה שייך לומר שניצה גדולה מפרח, רצה לומר כאשר הפרח עדיין לא נפל, אין הדבר שהפרח בו גדול כמו כאשר הפרח נופל, וכבר הוא ניצה. וכשהפרח נופל, נקרא הדבר הנופל פרח בלבד, ודבר פשוט הוא:

פס'. ויוצא פרח ויצץ ציץ. רבי תנחומא דרש (איוב ל״ז:א׳) אף לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו. בני אהרן נכנסו חיים לבית קדש הקדשים ומתו. ומטה אהרן נכנס יבש ויצא לח. ויגמל שקדים. למה כמו שנא' בירמיהו (ירמיהו א׳:י״א) מקל שקד אני רואה. ופירושו (שם) כי שוקד אני על דברי לעשותו. וכן הנה שוקד הקב״ה על כל מי שהוא קם על הכהונה שנאמר (דברים ל״ג:י״א) מחץ מתנים קמיו:

ציץ היא חנטת הפרי אבל בפ׳ וישב פירוש רבינו נץ גדול מפרח ומייתי ראיה מהכא ויוצא פרח והדר ויצץ ציץ ע״ש. דנראה דמפ׳ דציץ ופרח הכל א׳. ובדוחק יש לפ׳ דה״ק נץ גדול מפרח כלומר כשבא הנץ כבר גדול הפרי יותר מפרח שהרי כשנופל הפרח בא הנץ:

ציץ. הוּא חֲנָטַת הַפְּרִי כְּשֶׁהַפֶּרַח נוֹפֵל:

ויצץ ציץ - לעיני כל ישראל. ואחרי כן: ויגמל שקדים. שאילו כן היה הענין תחלה, הנה לא היתה נראה לא הפריחה ולא הניצה וגם לא היה לו לכתוב והנה פרח, אלא והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי.

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. מה שגמל שקדים ולא פרי אחר, שהוא פרי מכובד וממהר לצאת משנה לשנה יותר משאר פירות, ומפני זה נקראו שקדים מלשון שקידה, כמ"ש (ירמיהו א׳:י״ב) כי שוקד אני על דברי לעשותו. והפרי הזה מר מתחלתו. וכן לשון זה של שקדים נזכר על מדת הדין לעולם, ויגמול שקדים, מקל שקד אני רואה, כלומר ענף עם השקדים שבו שהם מרים, רמז על פורענות ועל מרירות מדת הדין המתוחה בחורבן בית המקדש על ידי נבוכדנצר שכן אמר ג"כ (שם) סיר נפוח אני רואה ופניו מפני צפונה, וכן כתוב מפורש (דניאל ט׳:י״ד) וישקד ה' על הרעה. וא"כ המטה הזה שגמל שקדים, מתוך שם הפרי ומהירתו וטעמו אנו למדין שכל המערער על הכהונה הקב"ה ממהר להפרע ממנו ומותח כנגדו מדת הדין, כמו שמצינו בעזיהו המלך ששלח ידו להקטיר קטרת במקום כהן, וכתיב בו (דברי הימים ב כ״ו:י״ט) והצרעת זרחה במצחו.

ולמה שקדים. [ג"א] פי' אחר שפרשנו כי ויגמול שקדים כאשר הוכר הפרי א"כ למה נאמר שקדים ולא ממין אחר, בשלמא אם לא הוכר הפרי אלא שהי' עומד בפרח שלו י"ל משום שזה המין הוא ממהר יותר למצוא בו פרח אע"ג שהי' נס מ"מ בחר דבר שהוא ממהר להיות נמצא הפרח בו שהרי כאן בלילה אחת הי' מוציא הפרח, אבל אם נאמר שכבר הוכר הפרי קשה ולמה מין זה דהשתא אין חילוק בין פרי זה לפרי אחר דאע"ג שמין הזה ממהר להפריח מ"מ אינו ממהר להיות נמצא בו הפירות וע"כ בנס הי' מוציא פירות, וה"נ הי' אפשר במין אחר ג"כ בנס, ומתרץ דלכך הי' מין זה שאינו רק רמז בעלמא שהפרי הוא ממהר להפריח:

ויגמול. מגזרת ויגדל הילד ויגמל ורבים אמרו בעבור שקדים כי המטה היה ממין האילן ואינה ראיה ודרך דרש כי שקדים כמו כי שוקד אני:

ומה שנתנו לו כ"ד מתנות, כנגד כ"ד ספרים, כדאר"ש בר נחמני א"ר יונתן (סנהדרין צ:) מנין שאין נותנים מתנות לכהן עם הארץ שנאמר (דבה"י ב' לא ד) לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה' וגו'. ובילקוט (יח תשנה עיי"ש) מנה כ"ד מתנות י"ב במקדש וי"ב בגבולין רמז לדבר זה יהיה לך מקודש הקדשים. כמספר זה דהיינו י"ב יהיה לך מקודש הקדשים דהיינו י"ב שבמקדש, וזה יהיה לך תרומת מתנם לכל תנופות בני ישראל. זהו כנגד י"ב שבגבולין כי אין שם מקדש. ולמעלה פרשת נשא (ו כג) פרשנו שיש עוד עבודת מתנה והיא ברכת כהנים כה תברכו. כי בה יהיו כ"ה וכאן היא רמוזה ביתור לשון. הנה (יח ח) עולה ששים כמספר ששים גבורים סביב לה. (שיר ג ז) הרמוזים בברכת כהנים ושם נאמרו פנים מאירות יאר ה' פניו אליך, והיינו הנה בשמחה.

שקדים בגי' חשמונים דמז לחשמונים שהם מזרע אהרן ותתקיים הכהונה בידם:

ויצא פרח. העלים נתפשטו ויצאו לחוץ. ומזה הגיע ויצץ ציץ. המה הפרחים שמהם נעשה לבסוף פרי השקדים:

ויגמל שקדים. שמא שקדים ממש אי נמי פירות אחרות אבל [מפני שבאו בלילה אחד קורא אותם שקדים לשון מהירות] כמו "כי שקד אני על דברי לעשתו" וגם יש לפרש שלכך צוה הכתוב לעשות הבחנות המטות כדי שיהא מטה אהרן למשמרת ולעד ולאות כדמפרש:

ויצץ ציץ סימן שיצאו ממנו כהנים ששוקדים על עבודתם כדאמרינן כהנים זריזים הם חז״‎ק הא דאמרינן במסכת אבות ואף מטהו של אהרן שקדיה ופרחיה שהן מן הדברים שנבראו בע״‎ש בין השמשות.

רש"י ד"ה ויגמל שקדים, ותרגומו: וכפית שגדין, כמין אשכול שקדים יחד כפותים זה על זה. ע"כ. קשה לי, הרי רש"י ידע שקדים כיצד גדלים, ומה ראה לצייר כאן תמונה לא ריאלית, כי שקדים אינם גדלים באשכולות. וגם לפי אונקלוס שמתרגם למעלה את התיבה "אשכל" (יג, כג): "אַתְכָּלָא" ולא "כַפֵּית", כמו כאן, הדבר קשה. ושאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי', וטרם השיב. (פ' קרח תשנ"א)

ולמה שקדים. פירוש, אחר שפירשנו כי "ויגמול שקדים" כאשר הוכר הפרי, אם כן למה יותר שקדים ממין אחר. בשלמא אם לא הוכר הפרי, אלא שהיה עומד בפרח שלו, יש לתרץ משום שזה המין הוא ממהר יותר למצוא בו פרח, אף על גב שהיה נס, מכל מקום בחר דבר שהוא ממהר להיות נמצא הפרח בו, שהרי כאן בלילה אחת היה מוציא הפרח. אבל אם נאמר שכבר הוכר הפרי, קשה, ולמה מין זה, דהשתא אין חילוק בין פרי זה לפרי אחר, דאף על גב שמין הזה ממהר להפריח, מכל מקום אינו ממהר להיות נמצא בו הפירות. ועל כרחך בנס היה מוציא פירות, והכי נמי היה אפשר במין אחר. ולפיכך אמר (רש"י) 'ולמה' בוי"ו. ומתרץ דלכך היה מין זה, שאינו רק רמז בעלמא, שהפרי הזה ממהר להפריח, וכך המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא. ומביא עוד ראיה מן התרגום, שהרי תרגם 'וכפית שגדין', ושם 'וכפית' ליכא לפרושי אלא על אשכול ענבים, שהם כפותים יחד זה על זה, ואם כן כבר ניכר הפרי. ולא הביא התרגום אחר שפירש שהוכר הפרי, שהוקשה לו כדלעיל 'ולמה ממין זה':

ויגמל שקדים. כְּשֶׁהֻכַּר הַפְּרִי הֻכַּר שֶׁהֵן שְׁקֵדִים, לְשׁוֹן "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" (בראשית כ"א), וְלָשׁוֹן זֶה מָצוּי בִּפְרִי הָאִילָן, כְּמוֹ "וּבֹסֶר גֹּמֵל יִהְיֶה נִצָּה" (ישעיהו י"ח), וְלָמָּה שְׁקֵדִים? הוּא הַפְּרִי הַמְמַהֵר לְהַפְרִיחַ מִכָּל הַפֵּרוֹת, אַף הַמְעוֹרֵר עַל הַכְּהֻנָּה פֻּרְעֲנוּתוֹ מְמַהֶרֶת לָבֹא, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בְעֻזִּיָּהוּ "וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ" (דברי הימים ב' כ"ו); תַּרְגּוּמוֹ "וְכָפִית שִׁגְדִּין", כְּמִין אֶשְׁכּוֹל שְׁקֵדִים יַחַד כְּפוּתִים זֶה עַל זֶה:

ויגמול שקדים. הן הפרי בשלימות. וא״א לומר שכל זה היה במשך הלילה קודם שראו ישראל. דא״כ כ״ז מיותר. וראוי לכתוב והנה גמל שקדים. והרשב״ם כ׳ שבשעה שהוציא משה לא היה אלא פרח. ולעיני העם הציץ וגמל שקדים. אבל אם כן להיפך מיבעי לכתוב ויוצא משה וגו׳ אל כל בני ישראל והנה הציץ ציץ וגמל שקדים. ותו הרי מפורש ביומא דף נ״ב ב׳ מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה. הרי שהיו הפרחים לדורות. אלא כך היה נמצא על המטה גם ציץ גם שקדים וכ״כ בת״י שם. ובאו לאות שקדים גמורים על הכהונה שהמערער עונשו ממהר לבא כמו מעשה דעוזיהו וכפרש״י. ועל לויה לא מצינו שישראל נענש מיתה על עבודת הלויה. אלא ודאי איזה עונש יגיע ובזה נמשל לפרחים הבא לידי גמר הפרי. נמצא היה המטה אות גם על הכהונה גם על לויה ומטעם המבואר לעיל. והנה העיד הכתוב דמתחלה פרח עלים קטנים ואח״כ נתפשטו וגם הציץ ואח״כ גמל שקדים. ולא היה הנס שהיו פתאם עלים גדולים. וכן יצאו פתאם שקדים גמורים והלא בדרך נס לא יפלא כל דבר. אלא בא ללמד לישראל דרך העונש. שלא כל המערער אחר הכהונה תיכף יגיע עונשו במיתה. אלא יענש באיזה עונש גלוי ואם לא ישוב אזי יגמל עונשו. והרי עוזיהו לא נענש במיתה אלא הצרעת זרחה במצחו וה״ז כמו הפרח וציץ. וכיון שנבהל עוזיהו ויצא ושוב לא ערער עוד לא נענש יותר. ואדרבה הנהיג המלוכה גם בהיותו יושב בית החפשית. ובזה הערך הוא המערער אחר לויה מתחלה עונשו מועט כעין יציאת עלים. ואח״כ אם לא ישוב יתרחב עונשו יותר עד שיגיעו לכעין ויצץ ציץ:

ויראו ויקחו איש מטהו. לכוין סימנם בבתיהם שמא הוחלף:

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים: יש לשאול אם כבר גמל שקדים, איך ראה משה את הפרח? והשיב תלמידי ידידי החכם הרופא מוהר"ר ישראל גדליה קזיס זצ"ל שהיו בו פרחים ושקדים כאחת, כי קצת מן הפרחים כבר נפתחו וכבר גמלו שקדיה, ומהם הציצו ציץ ועדיין לא יצא הפרי, ומהם היו עדיין סתומים.

ויראו ויקחו איש מטהו. כי הכיר כל אחד מהם מטהו מתוך שכתב בו את שמו.

ויראו. מכתב יד כל אחד:

ויוצא משה את כל המטת חסר וי''ו שהיו יבשים כמו שהכניסם:

אל כל בני ישראל. דהנשיאים עצמם האמינו גם לפני זה כמש״כ אלא בשביל כל ישראל. אולי יש עוד ספק בלב מי מהם:

ויוצא ולבל יאמרו שפרח עוד מטה אחד ומשה העלימו או החליפו, הוציא את כל המטות, וירא ר"ל שכל אחד הכיר כתב ידו שכתב שמו על המטה:

"...ויקחו איש מטהו". אפילו מי שאין לו שמיעה ספרותית, למשל אני, שומע כאן הסתלקותם של ראשי השבטים בבושת פנים, בלא אומר ודברים - לקחו שבטיהם והלכו להם, מוכנעים ומן הסתם גם מושפלים בשל ספקותיהם הלא מוצדקים. אכן תיאור נפלא בלא מילים. (פ' קרח תשס"ה, אצל רוני ודינה שי')

למשמרת לאות. לְזִכָּרוֹן שֶׁבָּחַרְתִּי בְּאַהֲרֹן לְכֹהֵן וְלֹא יִלּוֹנוּ עוֹד עַל הַכְּהֻנָּה:

למשמרת לאות לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן ולא ילינו עוד על הכהונה לשון רש"י (רש"י על במדבר י״ז:כ״ה) ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים לא על אהרן שתהיה לו הכהונה והנכון למשמרת לאות על שבט לוי תמורי הבכורות כי השריפה אות על הכהונה והפרח על הלויה כמו שפירשתי (רמב"ן על במדבר י״ז:ו׳) וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג) כי לכל בית לוי פרח ובזכותם ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות והוא חפץ בשבט לוי שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה ולו תאות שררת השבט ההוא ואינו נכון בעיני כי גרשון בכור לוי:

ותכל תלונותם. וזאת המשמרת והאות תכלה את תלונותם שלא יוסיפו להתלונן:

לאות לבני מרי - לדורות הבאים שירצו למרוד, כגון עוזיהו.

בכ"י על קלף מצאתי למשמ֖רת לא֤ות לבני-מ֑רי, ונכון.

למשמרת לאות לבני מרי. פירש"י לזכרון שבחרתי באהרן לכהן ולא ילינו עוד על הכהונה. והקשה הרמב"ן שאין המטה אות אלא לשבט לוי שנבחר משאר השבטים אבל אינו ראיה לאהרן שנבחר להיות כהן ופירש הוא לאות על שבט לוי שנבחרו תחת הבכורים אבל אין צריך אות לאהרן שכיון שירדה האש לקרבנותיו ולקרח ועדתו לא ירדה אש אלא אדרבה נשרפו בהקריבם זה אות שאהרן נבחר להיות כהן. וזה טעם כי פרח מטה אהרן לבית לוי כי לכל בית לוי פרח ובזכותם והם לא היו מתלוננים אלא על שבט לוי שהיו רוצים שיהיו הבכורים משרתי המשכן במקום הלויים:

לפני העדות למשמרת. תניא, משנגנז ארון נגנזה צנצנת המן ומקלו של אהרן, מנה"מ, אמר ר׳ אלעזר, אתיא משמרת משמרת מצנצנת המן ^טדכתיב בצנצנת המן (פ' בשלח) והנח אותו לפני ה' למשמרת וכתיב כאן למשמרת לאות וגו', ודריש מה צנצנת המן נגנז אף מקלו של אהרן נגנז, ודבר זה היה ידוע לחז"ל בקבלה ואסמכוהו אקרא לסימן וזכרון כדרכם בקודש, כמש"כ מזה כמה פעמים. ודבר גניזת הארון היה ע"י יאשיהו המלך כמבואר בדה"י ב' ל"ה ונתפרש ביומא נ"ב ב' מפני שהיה ירא שלא יגלה לבבל, יעו"ש. .
(הוריות י"ב א׳)

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. פי' רש"י למשה אמר שיאמר לאהרן להזהירו על תקנת ישר' שלא יכנסו למקדש עכ"ל. כבר פירשתי הענין בפרש' ויקרא:

לזכרון שבחרתי באהרן. שמאחר שיפרח מטהו והוא הנותן המטה ולא אלעזר בנו שהוא הנשיא לשבט לוי כשאר נשיאים ובזה יודע שבחר באהרן, שעיקר המחלוקת הזה היה בשביל הכהונה ולא בשביל התקרבות שבט לוי ואין צריכין לאות ולזכרון רק על הכהונה, ודי גם כן בפריחת מטה אהרן על שירות הלוים כי מטה אחד על שבט לוי. כל זה תורף דברי רא"ם. ונראה כי הפריח המטה של אהרן שהוא משבט לוי היא עדות שבחר הש"י בשבט לוי יותר מבשאר שבטים, וכיון שהפריחות הי' בשם של אהרן ולא במקום אחר של מטה כמו שכתבתי בסמוך זה עדות שבחר הש"י באהרן יותר משאר בני לוי:

לבני מרי מכאן למד משה שקראם ממרים:

ותכל תלונתם מעלי. כבר ביארנו שאין הפי׳ שילונו עלי. דא״כ מה מועיל האות. אלא התלונה הוא על משה וכדומה בכל דור. אך על ה׳ המשגיח להסיר התלונה מעבדיו ע״י עונש מיתה. ואמר ה׳ דבזה תכלה תלונותם ולא ימותו עוד. וכתיב תלונתם בדגש ללמדנו שהתלונה על משה היא תלונה גם על ה׳ וכדאיתא במס׳ סנהדרין שהמהרהר אחר רבו כו׳ או כפי׳ השני לעיל כ׳ דמשמעו שתי תלונות ממש גם על ה׳ גם על משה:

ותכל תלונתם ותכלה אתה תלונתם של ישראל דוגמא וצו את יהושע מן יצוה. ותכס בצעיף מן ותכסה.

ויאמר ה' אל משה השב. פתוחה:

תלונותם לשון זה שם מפועל יחיד בלשון נקבה כמו תלונתם. דאם לא כן ותלכנה מיבעי ליה ומה שלא פיר' ותכל לנכח משה שאמר לו השם שבזה הפועל תכלה תלונות מעלי הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעולותיו של משה רק היא מתחייבת מהפועל הזה מעצמה אבל מה שפירש תלונות' תלונה אחת ותלונת שם דבר בלשון יחיד ואפי' הם תלונות הרבה לא מצאתי לו חבר בכל המקרא:

ותכל תלונותם. ותכלה המשמרת הזו תלונותם מעלי ובזה יבא היטב יחידות מלת ותכל עם ריבוי תלונותם ואפשר שלזה כיווין רש״י ז״ל. הרב הגדול מהר״ר וידאל צרפתי ז״ל הנזכר בפירושו כ״י. ומ״ש הרב ז״ל בפירוש פסוקי מזמור שיר ליום השבת. כבר כתבנו דרבינו האר״י זצ״ל כתב כי צדיק כתמר יפרח ס״ת קרח. ויש לצרף דברי הרב הנזכר עם מ״ש רבינו האר״י ז״ל דצדיק כתמר יפרח עיקרו ופשטו על אהרן נאמר. אך רמז בס״ת קרח דבסוף לעת״ל יתוקן. ועמ״ש אני בעניי בקונטריס פני דוד בס״ד. ומשם באר״ה גם בענין מטה אהרן שקדיה ופרחיה מ״ש הראשונים ע״ש ובדברי הרב הנתנין למעלה:

ותכל תלונותם שם מפעל יחיד לנקבה וכו' למשמרת לאות ולזכרון שבחרתי באהרן וכו' קשה למה סרס המקרא שפי' ותכל תלונותם קודם שיפרש למשמרת הקודם לו בפסוק ועוד קשה שנראה שרש"י היה קורא תלונתם לשון נקבה יחידה מרמוררי"ש בלע"ז ואנחנו מצאנו בכל הספרים נקוד תלונותם הנון בחולם לשון נקבות רבות וצ"ע.

השב את מטה אהרן לפני העדות וזה משני טעמים: [א] למשמרת להיות ציון אל אהרן עצמו שהוא ושבטו שהמטה מורה עליו יהי' תמיד לפני העדות שומרי משמרת ה' ועמדתו, [ב] שיהיה לאות לבני מרי שלא יחלקו עוד על הכהונה כי בא האות והמופת על הכהונה והלויה, ותכל פעל יוצא המשמרת והאות תכלה את תלונתם תמנע אותם מלהתלונן בעתיד:

רש"י ד"ה ותכל תלונֹתם, כמו "ותכלה תלונותם". לשון זה שם מפעל יחיד, לשון נקבה, כמו תְּלוּנָתָם וכו'. כלומר אין כאן לשון התפעל, כמו "וְתִכְלֶה תְּלוּנֹּתָם", שהתלונה תהא כלה מאליה, אלא ציווי הוא למשה, כמו "וּתְכַלֶה תְלוּנֹּתָם". כלומר: אתה תכלה את תלונות בני ישראל על ידי השבת מטה אהרן לפני העדות למשמרת. ומוסיף רש"י: תיבת "תְּלוּנֹּתָם" אינה בלשון רבים כמו "תְּלוּנוֹתֵיהֶם", אלא שם פעולה יחידה בלשון נקבה, כמו "תְּלוּנָּתָם". הקושי בדברי רש"י הוא לפי דבריו שם העצם "תלונותם" (ברבים) הוא הנושא של הפועל "ותכל" (ביחיד), לכן מסביר רשב"ם באופן אחר. לדבריו, משה הוא הנושא של הפועל "ותכל" והמילה "תלונותם" היא המושא הישיר של פועל זה. (פ' קרח תשס"ב)

לשון זה מפעיל יחיד וכו'. שהרי כתב "ותכל" בלשון יחיד, ולא כתב 'ותכלנה' לשון רבים. ומה שכתב שאפילו הם תלונות הרבה – מדלא כתיב תלונתם הנו"ן בקמץ, דהוי משמע תלונה יחידית, אבל תלונותם הנו"ן בחולם הוא שם דבר, בין שהוא תלונה אחת בין שהם רבים, כמו 'רוממות' 'גבהות', שאין חילוק בין יחיד ובין רבים, כן אין חילוק בין אחת ובין רבים בלשון 'תלונותם'. אבל 'תלונה' יבוא על ענין שהוא תלונה, ולפיכך יתרבה ויאמר 'שתי תלונות' על שני ענינים שהם תלונות, אבל 'תלונות' בחולם אינו בא על ענין שהוא תלונה, רק על התלוננות, כמו רוממות. וכן יאמר "תלונות" בחולם, ולא יוכל להתרבות. ודבר זה נראה אלי פשוט:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר השב את מטה אהרן וגו', אות השמור לדורות לא נשר הפרח ולא יבש:

תלונתם וכו׳ ויש חילוק וכו׳ הכרחו של רבינו ברור לעין דאילו כפי הנראה דתלונותם הן שמות רבות הול״ל ותכלינה ולא ותכל. אלא שהענין בעצמו אינו מובן דמה ר״ל שם דבר בלשון יחיד ואפי׳ הן תלונות הרבה והלא אם הן תלונות הרבה אינו לשון יחיד. ונראה דכוונתו ז״ל שזהו ההפרש שבין תלונותם לתלונותיהם תלונותיה׳ ר״ל מיני תלונות שונות הרבה זה מתרעם על דבר א׳ וזה על ד״א. אבל באמרו תלונותם ר״ל מין תלונה אחת שוה בכולן וזהו שם דבר בלשון יחיד אלא דהרבה פעמים נתלוננו ואם פעם א׳ בלבד אז כתיב תלונתם. כך יש לדחוק ולפ׳ כוונתו ז״ל אלא דמכל מקום חילוק זה פורח באויר ואין לו על מה שיסמוך. וכבר תמה עליו הרא״ם ז״ל שלא מצא לו חבר בכל המקרא:

ותכל תלונתם. כְּמוֹ וּתְכַלֶּה תְּלֻנּוֹתָם; לָשׁוֹן זֶה שֵׁם מִפְעָל יָחִיד לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּמוֹ תְלֻנָּתָם, מרמור"יש בלעז; וְיֵשׁ חִלּוּק בֵּין תְּלֻנּוֹתָם לִתְלֻנָּתָם, תְּלֻנָּתָם תְּלֻנָּה אַחַת, תְּלֻנּוֹתָם שֵׁם דָּבָר בִּלְשׁוֹן יָחִיד וַאֲפִלּוּ הֵם תְּלֻנּוֹת הַרְבֵּה:

ותכל תלונתם - ותכלה את תלונתם של ישראל, כמו מן צו צוה.

וּתְכַל: לפי הנקוד הוא פיעל ופעל יוצא, ובתשלומו וּתְכַלֶה, כמו צַו יְצַו בתשלומם צַוֵה יְצַוֶה, כמו שכתב רשב"ם, ולפי הענין נכון יותר שיהיה פעל עומד כתרגומו, וכן נרא שהיתה דעת רש"י ולפיכך עשה תלונותם ל' יחיד, כדי שיהיה נקשר עם ותכל. ויש לתמוה איך לא ראה רש"י כי ותכל הוא פיעל, ולפי דרכי יתכן לומר כי בא ותְכל תחת וְתֵכֶל על דרך גְבַר במקום גֶבֶר, אך לפי זה למה לא נקדו תלונָתם בקמץ הנו"ן?

לשון נקבה. דאל"כ ותכלינה מיבעי לי', ומה שלא פי' ותכל לנוכח משה שאמר לו השם שבזה הפועל תכלה תלונותם מעלי, הוא מפני שכלוי התלונות אינו מפעלותיו של משה רק הוא מתחייב מהפועל הזה מעצמו:

תלונתם. בתיקון ס"ת ישן תלנתם:

לאות לזכרון שבחרתי באהרן לכהן ולא ילינו עוד על הכהונה. הרמב"ן ז"ל טען ואמר ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים לא על אהרן שתהיה לו הכהונה. ואני שמעתי ולא אבין כי איך יתכן שיהיה המטה הזה אות על מטה לוי לבד הנבחר משאר השבטי' לא על כהונת אהרן והלא עיקר המחלוקת לא היה רק על הכהונה כדכתיב ובקשתם גם כהונה גם עיקר הבחינה שבה בוחן האומרים לא יי' שלחו לא היתה רק על הכהונה שהרי הקרבת הקטרת לפני יי' שבה היתה הבחינה היא עבודת הכהונה אלא שעל צד המתחייבות נודע גם כן ששבט לוי הוא הנבחר כאשר פירשתי גבי בקר ויודע יי' את אשר לו לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה ומפני שלא האמינו עם הבחינה הזאת אמרו אתם המיתם את עם יי' בתפלתכ' או בחמה שידעתם שאין מאמרם זה רק על שריפת החמשים ומאתים איש שנשרפו על דבר הכהונה ומאמר השם למשה דבר אל בני ישראל וקח מאת' מטה מטה והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו' והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל אשר הם מלינים עלי שאין עקרו רק על הכהונה שנחשדו בה משה ואהרן אתם המיתם את עם יי' ועם שם אהרן על מטה לוי היתה הבחינה על שני הענייני' יחד על אהרן שהוא הנבחר לכהונה ועל שבט לוי שהוא הנבחר לעבודת לויה ומכל מקום עקר הבחינה לא היתה רק על הכהונה לא על מטה לוי בלב' כמו שכת' הרמב"ן ז"ל וא"ת מאי זה צד הורה מופת המטה על כהונתו של אהרן והלא משה ואהרן לא בעבורו היה אלא בעבור שבטו כמו שכתוב ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי וכתיב והנה פרח מטה אהרן לבית לוי וכמו שהיו מטות כל הנשיאים בעבור שבטיהם לא בעבורם כן מטה אהרן בעבור שבטו ולא בעבורו יש לומר אף על פי שמטות שאר כל הנשיאים לא היו אלא בעבור שבטיה' מטה אהרן לא היה אלא בעבורו ובעבו' שבטו יחד בעבורו בשביל עבודת הכהונה ובעבור שבטו בשביל עבודת לוייה שאלו היה בעבו' שבטו לבד לא היה אהרן הנותן המט' של שבט לוי אלא אלעזר בן אהרן הממונ' על כל נשיאי שבט לוי כמו בכל שבט ושבט שנשיאו היה הנותן המטה וא"כ פריחת מטה אהרן שכל שאר המטו' הוא מופת על כהונתו של אהרן ועל עבודת לוייה לשבט לוי שאילו לא היה אהרן הראוי לכהונה או שבט לוי הראוי לעבודת לויה לא היה מטה פורח מכיון שלא נתן אלא שנתן לשני ענייני' בעבו' כהונתו של אהרן ובעבו' עבוד' לוייה לשבט לוי והסבה שלא לקחו משבט לוי שתי מטות אחד מאהרן בעבור כהונתו ואחד מאלעזר בנו בעבור שבט לוי הוא מפני שהכהנים והלוים שבט אחד הם וזהו שאמר הכתוב כי מטה אחד לראש מטה אבותם שפירושו אע"פ שחלקתי לשתי משפחות משפח' כהונה לבד ומשפחת לוייה לבד והיה ראוי לקחת שני מטות אחד מאהרן בעבור משפחת כהונה ואחד מנשיא שבט לוי בעבור משפחת לוייה מ"מ שבט אחד הוא ודי באחד:

ולא ילינו עוד על הכהונה. הקשה הרמב"ן, דהא נס המטה לא היה רק על בחירת השבט, לא על כהונת אהרן. ונראה שאין הדבר כן, אלא אות המטה הוא על הכהונה, מצד שראוי בזה השבט הכהונה, ולפיכך לקח מכל שבט ושבט מטה אחד, ושם הנשיא כתב על המטה, מפני שהכהן הוא נבחר בשביל השבט, והיה המטה מכל שבט ושבט, ושם הפרטי הוא הנשיא, לומר כי הקב"ה בוחר בכהן הפרטי בעבור שהוא בתוך השבט הזה, לכך המטה היה לכל השבט, והשם על שם הנשיא. וכן כתיב בפירוש (פסוק כג) "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי", אמר כי פרח מטה אהרן בשביל שהוא לבית לוי. ולפיכך עיקר הנס היה על הכהונה, ומאחר שהיה הסימן שהובחר אהרן בשביל שהוא בתוך שבט לוי, נמצא שיש קדושה מיוחדת לשבט, וקדושה מיוחדת לאהרן; קדושה מיוחדת לשבט להיותם לוים, וקדושה מיוחדת לאהרן להיות נבחר מהם לכהונה, וזה נכון וברור:

תלונתם. מצאתי במדוייק ובספר חד חסר ע"כ. ובהעתק הללי תלונתם ירושלמי תלנותם ע"כ. גם בחומש עם תרגום מסביוניטה יש חילוף זה ובספרים מדוייקים מלא וא"ו קדמאה וחס' וא"ו בתראה וכ"כ הרמ"ה ז"ל והנו"ן דגושה ובס"א כ"י מסור עליו לית כתב כן ומלא ודגש עכ"ל והוא חד מן חמש מלין דגשין ונח קדמיהון כמו שכתב בפרשת בראשית על פסוק ויהיו שניהם ערומים בשם הרמ"ה ז"ל:

והנה לפי דברי רבינו זלה"ה זיע"א שהעתקנו בס"ד כי אין זרעו של הבל נתקן אלא ע"י הריגה וכל הנהרגים אז רובם מזרעו של הבל ובלעם שנהרג בחרב ע"י פינחס היה מקליפת הבל והיה ניצוץ קדושה אחד של הבל מעורב בו ולכן נהרג גם הוא ועי"ז נתקן ונתגלגל בנבל הכרמלי וזכה ע"י הריגה זו לעלות אל הבינה וכו' וגם עוד גילה לנו רבינו ז"ל סוד אבנר בן נר שנהרג כי גם הוא מזרעו של הבל וע"י הריגתו נתעלה בבינה ע"ד הנז' בבלעם שנתעלה בנבל וכמ"ש רבינו ז"ל למעלה ע"ש. הנה בזה אפשר לרמוז בס"ד רמז הכתוב בקהלת יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים שמגיע אליהם במעשה הרשעים ויש רשעים אשר מגיע אליהם כמעשה הצדיקים אמרתי שגם זה הבל והכוונה לומר כי יש תקון שמתתקן בו ע"י כוונות ויחודים שעושים זרעו הצדיקים כדי לתקנו כי כל אחד שהוא גלגול הבל צריך לעשות כוונות ויחודים השייכים לשרשו כנודע ואמנם פעולת תקון זה הוא נראה בשמים ממעל דוקא כי כל זה הוא נעשה במחשבת האדם ואין נראה לעין האדם שאם האדם מכוין כוונות נשגבות ומיחד יחודים הנה אין זה ניכר כ"א דוקא בשמים שעי"ז הוא מעלה שורשו בתכלית העילוי הצריך לו והנה כל זה הוא מה שנעשה ע"י כוונות ויחודים או ע"י מצות ומע"ט ואמנם יש תקון של הבל שנעשה ע"י הריגה שיהיו נהרגים זרעו על הארץ וכאמור לעיל וא"כ זאת הפעולה היא נעשית וניכרת על הארץ ממש כי תכף כשתהיה פעולה זו על הארץ שיהרג האדם שהוא משורשו הנה ממילא תכף נתקן הבל במה שחטא ונמצא שאותו התיקון אשר נעשה ע"י כוונות ויחודים הנה אין התיקון הזה נעשה להבל כי אחר שיהיה פעולה מן הכוונות והיחודים למעלה בשמים בשמות ובספירות קדושה שיתעלו וממילא אז יהיה נתקן הבל בזה אבל אם הכוונות והיחודים לא יועילו כלום למעלה גם הוא לא נתקן וכן הדבר ממה שיהיה נמי ע"י המצות ומע"ט שאין התקון יהיה כי אם אחר שתתגלה הפעולה למעלה בשמים אבל התקון שיהיה ע"י הריגה הנה הוא נעשה בארץ ממש ע"י שיהיו נהרגים שם וממילא יתתקן. והנה התקון הנעשה על השמים הוא ידוע כי זה יהיה מכל מעשה הטוב שיעשה האדם הן בכוונות הן ביחודים הן בעסק התורה הן בקיום המצות ואמנם בא שלמה הע"ה ברוח קדשו להשמיענו תיקון הב' אשר יהיה על הארץ ממש והוא תיקון שיהיה בהריגה ובזה יובן הפ' יש הבל אשר נעשה על הארץ כלומר יש ענין בהֵבל אשר נעשה כלומר אשר נתקן מלשון ובן הבקר אשר עשה על הארץ דייקא והוא תיקון שיהיה ע"י הריגה אשר זה יהיה על הארץ ממש שנהרגים שם והדר קרא לפרש הענין היטב היטב אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעי' רמז בזה על אבנר בן נר שגם הוא נהרג לתיקון הנז' וקינן עליו דוד הע"ה הכמות נבל ימות אבנר שאמר הכמות נבל דייקא וכמ"ש רבינו זלה"ה למעלה וזהו אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים דייקא ואמר עוד ויש רשעי' שמגיע אליהם כמעשה הצדיקים הנה רמז בזה על בלעם שע"י שנעשה בו תיקון הנז' של הריגה שנהרג זכה לעלות אל הבינה אשר בה חטא הבל וכמ"ש רבינו זלה"ה למעלה וזהו שמגיע להם כמעשה הצדיקים שגם הוא זכה לעלות לבינה כאשר נאמר באבנר שזכה לעלות בהריגתו לבינה אמרתי שגם זה הבל קרי ביה הֵבל בצירי תחת הה"א לרמוז אל נבל והכוונה שגם זה שתראה צדיקים שמגיע להם כך והם אבנר וכיוצא ורשעים שמגיע להם כך והם בלעם וכיוצא כל ענין זה הוא מסיבת הבל שהם משרשו ובאו לתקן חטאו וזהו אמרתי שגם זה הבל ר"ל שהם תקון הבל והדברים ברורים:

ויעש משה כאשר וגו' כן עשה. טעם שכפל הדבר ירצה על זה הדרך ויעש כאשר צוה ה' וגו' פירוש תיכף ומיד כשציוהו ולא איחר, כאשר צוה ה' פירוש להשיב כן עשה, וכפי זה מאמר כאשר נמשך למעלה ולמטה:

כאשר צוה ה׳ וגו׳. פי׳ הכתוב דמשה לא עשה כדי שלא יתלוננו עוד עליו. אלא משום שהקב״ה צוה כן עשה. וגם בא ללמד שכאן הניח משה בעצמו. ולא כמו בצנצנת המן שצוה לאהרן. אבל כאן בא בקבלה שהוא בעצמו יניח. והיינו דכתיב כאשר צוה ה׳ אותו. וע׳ ס׳ בראשית ו׳ כ״ב:

ויעש משה שהניח את המטה לפני העדות, וגם כן עשה הוא בעצמו קיים מה שהנחה זו מורה עליו שיהי' למשמרת היינו שהלוי יהיה תמיד לפני העדות ומתמדד עם ה' השוכן שם וזה עשה משה כל ימי חייו:

"ויעש משה כאשר צוה" וגו'. פסוק שלם בשביל עשיה מועטת כל כך כמו החזרת המטה לאהל מועד מתמיה. וצריך עיון. (פ' קרח תשמ"ט) וראה "העמק דבר" על אתר. לדבריו, בא הכתוב כאן לציין שמעשהו של משה לא נעשה מתוך דאגה לשמו, שלא יתלוננו עוד עליו, אלא משום שהקב"ה ציוה כן עשה.

פס'. כאשר צוה ה' אותו כן עשה. מהו כן עשה. מלמד שלא הביא אהרן מטה מביתו כדי שלא יאמרו לח היה לפיכך פרח אלא הביא קורה אחת וחתכה לשנים עשר שבטי ישראל ונתנה להם וכתב כל אחד ואחד שמו על מטהו בכתב ידו לקחם ועשאם אגודה אחת. ומטה אהרן בתוך מטותם למחרת השכימו לראות את המטות ולמה למחרת לפי שהיו כל הלילה דואגים של מי יפרח. לכך נאמר כן עשה:

אבדנו - ויאבדו מתוך הקהל - אם כן כולנו אובדים מדי יום ביום. כיצד?

ויאמרו בני ישראל. די לנו שגוענו ואבדנו והנה עוד כל הקרב אל המשכן ה' ימות כמות השרופים ומי יתן ותמנו לגוע אז אמר השם לאהרן שהוא הנגיד על שבט לוי להזהירו שלא יכשילו הלוים את ישראל. וטעם לאהרן על יד משה או כאשר הוא כי גם אהרן נביא היה גם זאת הפרשה לאות כי במדבר סיני היתה כאשר הוקם המשכן ונבחרו הלוים ונפסלו הבכורים:

הן גוענו. ת״י הא מינן אשתציאת בשלהובית אישתא ומנן אתבליעו בארעא. הנראה שמפרש גוענו כעין דכתיב במבול כל אשר בארץ יגוע. דמשמעו שנשתנה צורת הבשר ונהיה למים וכך כאן נשתנה צורת הבשר לאפר. ובת״א איתא קטלת חרבא אינו מובן כלל. ואולי טה״ד וצ״ל אשתא וראיתי בפענח רזי שת״א חרבו של מקום קאמר והוא האש. וע׳ להלן כ׳ מקרא ג׳ ולו גוענו:

הן גוענו. מיתת עצמינו במגפה:

הן גוענו אבדנו יש מהם שמתו מיתת עצמם ויש מהם שנאבדו מן הדין די לנו בכך ולא עוד אלא שכולנו אבדנו כיצד כל הקרב אל משכן ה׳‎ ימות. כסבורים שעדיין לא נאמר והזר הקרב יומת רק בבעלי מומין.

הן גוענו עתה שראו הפלא הזה נכנס בלבם האימה והפחד ממשכן ה' והשוכן בו ונתנו אל לבם הלא הם בסכנה תמיד אם יתקרבו אל המקדש יותר מדאי ימותו, ועז"א הן גוענו אבדנו במות קרח ועדתו, וכן כלנו אבדנו בעת יצא הנגף שהיתה הגזרה על כלם:

"...הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו". אונקלוס מתרגם - "...קטילת חרבא... בלעת ארעא... מיתו במותנא". מסתבר שהראשון מוסב על חללי הקרב עם העמלקי והכנעני (יד, מה), השני על קרח ועדתו, והשלישי - פתוח! אך קצת קשה, למה מרחיק כל כך לחזור אחורה ואינו מסב "גוענו" על מאתים וחמישים השרופים, מקריבי הקטורת (ראה תרגום יונתן בן עוזיאל). (פ' קרח תשמ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': שני קשיים בפסוק: כפל לשון "גוענו, אבדנו" וגם אי דיוק "כֻּלָּנוּ אבדנו". פתרונו של אונקלוס הוא בתרגמו "הן מאתנו הרגה החרב, הן מאתנו בלעה הארץ, הן מאתנו מתו במגיפה", כדרכו בכל מקום להבחין במה שנראה ככפל העניין במילים שונות.

ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו וגו'. פי' לאמר אל ה'. כי כשראו הנס המופלא של מטה אהרן פרחיה ושקדיה נתיראו שמא יש עליהם גזירת מות מפני שאם מראש מקדם תיכף היה עושה זה הפלא היו כלם מודים שהכהונה לאהרן. אך מחמת שחפץ ה' להמיתם נעשו כל המעשים שריפה ובליעה ומגפה ולזה אמרו הן גוענו וגו' וז"ש האם תמנו לגוע דרך שאלה או אימות. הק' רבינו שלמה אסתרוק ז"ל והוא האריך בזה:

פס'. ויאמרו בני ישראל לאמר הן גוענו אבדנו וגו'. היו אומרים על עצמם ולא היו מבינים מה הם אומרים מתו במעשה העגל בחרב ובמגפה ובתבערה באש ובמעשה קרח נבלעו ונשרפו ונפלו י״ד אלף ושבע מאות בכל זאת לא שמו אל לבם להאמין בבוראם. כל הקרב הקרב. שתי קריבות. ומה לויים קורבים על קרובתם אל משכן ה' כל שכן שאר שבטים:

כל הקרב הקרב - כל איש ואיש אשר יקרב אל המשכן לשומרו, או אל כלי המשכן עם הלוים ימות, שעדיין לא התרה בם הקדוש ברוך הוא שעדיין לא נכתב והזר הקרב יומת - ולכך הוא מזהירם בפרשה זו וזר לא יקרב אליכם, והזר הקרב יומת - שמכאן ואילך לא יקרבו כלל ולא ימותו, שאפילו בפרשת אמור אל הכהנים שכתוב שם: דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב לחם ה' - שם לא פסל אלא בעלי מומים אבל זרים לא פסל ומה שפסל שם בפרשת: אמור אליהם כל איש אשר יקרב וגו' - באובד בטומאת הגוף מדבר, אבל בעבודת זרים במשכן ובכליו לא ראינו עדיין חיוב מיתה.

אבדנו. היינו בליעת קרח דו״א שנאבדו מתוך הקהל:

אבדנו. שרופים ונבלעים דכתי' בהו "ויאבדו מתוך הקהל":

לפי תרגומו הרי כאן שלוש תלונות על המאורעות שבאו עליהם לפני זמן קצר: "בחרב" רומז למעפילים, ככתוב "אַל תַּעֲלוּ כִּי אֵין ה' בְּקִרְבְּכֶם... וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי עַל כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי ה'... וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר... וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה" (במדבר יד, מב-מה), בליעת הארץ - משפחות קֹרח דתן ואבירם, מגיפה - הם המתלוננים "אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם ה'" שבסופם נאמר "וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת" (פסוקים ו, יד).

כלנו אבדנו. מגפת י״ד אלף איש:

ולא הזכיר את הנשרפים, אם משום שכאן נאמרה תלונה כללית מפי העם "גוענו, אבדנו" בעוד שהנשרפים היו מאתים וחמישים איש בלבד וגם היו אנשי מַעֲלָה, או משום שהנשרפים נכללו בתלונה שבפסוק הבא "כל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אל משכן ה' יָמוּת" ("לחם ושמלה" ו"באורי אונקלוס").

אמנם לדעת "פענח רזא" אונקלוס רמז לנשרפים: "ומה שמתרגם הָא מִנַּנָא קְטֵילַת חַרְבָּא חרבו של מקום קאמר שהוא האש", ובדומה לו כתב גם רבנו בחיי.

אבל אין זו דעת התוספות (בבא בתרא קיט ע"א ד"ה הא דהוו) שפירשו גם הם "קְטֵילַת חַרְבָּא" על המעפילים, כדברינו.

ומסתבר שאונקלוס מפרש "כֻּלָּנוּ אבדנו" כגוזמה במשמע: רבים מאוד מאתנו, וכן תרגם יונתן בן עוזיאל "כאילו אבדנא כולנא". "וזה מרומז בהִשנות לשון מִנַּנָא שלש פעמים" ("באורי אונקלוס"). (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)

והנה בענין זה של מחלוקת קרח ועדתו שנחלקו והכחישו בנבואת מרע"ה נדונו מזה ג' דינים קשים והוא הא' הבליעה הב' השריפה שנשרפו הג' המגפה שנמשך מזה אח"ך הרי גרמה המחלוקת לעשות ג' דינים קשים ומזה נתברר אצל הכל שמשה אמת ותורתו אמת ודבר ה' בפיהו אמת ולא בדה שום דבור מלבו ח"ו ובזה אפשר לרמוז בס"ד מ"ש הפ' ואנכי ידעתיך בשם תיבת בש"ס ר"ת בליעה שרופה מגפה שבזה נתוודע מרע"ה שהוא אמת ותורתו ונבואתו אמת:

כל הקרב הקרב וגו'. אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִהְיוֹת זְהִירִין בְּכָךְ, כֻּלָּנוּ רַשָּׁאִין לְהִכָּנֵס לַחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד, וְאֶחָד שֶׁיַּקְרִיב עַצְמוֹ יוֹתֵר מֵחֲבֵרוֹ וְיִכָּנֵס לְתוֹךְ אֹהֶל מוֹעֵד יָמוּת:

כל הקרב הקרב וגו'. נתעוררו עתה ולא קודם הגם שכבר נאמר להם דבר זה, על דרך אומרם (שהש''ר בפ' ישקני) מאן דנכים ליה חויא מהבלא וכו':

כל הקרב הקרב: אין כאן כפל לשון אך הוא על דרך כי יפול הנופל ממנו, וכי ימות מת עליו, ושמע השומע ואמר, והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי, ענין כלם מי שהיה, וכן כאן הכוונה כל הקרב (מי שיהיה) שיקרב אל משכן ה'. ואין להכחיד שאין פירוש זה מסכים עם הנגינות.

לחצר אהל מועד. פירש הקרב הראשון בחצר אהל מועד, והקרב השני בתוך האהל, וכאלו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד משיקרב לתוך אהל מועד ימות, ומה שלא אמר כל הקרב אל משכן ה' ימות, מפני שאין הדבר מצוי מי שהוא חוץ לעזרה שיכנס לתוך אהל מועד אלא המעט, ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע, אבל העומדים בחצר קרובים הם ליכנס לתוך אהל מועד ועליהם יש לדאג. רא"ם:

האם ב' במסורה. האם תמנו לגוע ואידך באיוב האם אין עזרתי בי וגו' שמי שאין לו אשה כדכתיב אעשה לו עזר כנגדו וכן מי שאינו לומד תורה כדכתיב שם ותושיה נדחה ממני חשוב כמת כדכתיב האם תמנו לגוע:

כל הקרב הקרב וגו׳. יש מפסיק בין הקרב הקרב. ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחד. דהקרב הראשון משמעו שהוא רוצה קרבת אלהים בדבקות ואהבה. והקרב אל ה׳. משמעו שמתקרב אל היכל ה׳ כדי להשיג קרבת אלהים. וזה צעקתם. כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוה״ק הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה׳. כי עזה כמות אהבת ה׳. וא״כ עלולים המה למות. וכיב״ז נתבאר הוראת הפסק בס׳ ויקרא י״ג מ״ה. ואמרו עוד האם תמנו לגוע. הרי כל איש ישראל לא נפלא ממנו להשיג באיזה שעה רצון ותשוקה לאהבת ה׳. וכמו שהעיד משה רבינו בספר דברים ד׳ ד׳ וכ״ד ע״ש שהיה אותו הדור כולם יודעים מזה העונג הנפלא וא״כ אין איש ממנו בטוח בחייו. ופי׳ תמנו לגוע פירשו המפרשים כולנו הולכים לגוע. וא״כ היה ראוי לומר האם תמנו לאבידה. אלא נראה דהאי לגוע משמעו כלשון ויגוע וימת. דפירושו שגועו כחותיו מרוב שנים והיא מיתה טבעית. וזה דבריהם האם תמנו כלינו לגוע היינו למות בעתו. והכל נמות באבידה ובמיתה חטופה. וע׳ ספר בראשית במבול שני משמעות בלשון גויעה. ומתפרש בכ״מ לפי הענין. והנה על כ״ז היתה התשובה שאהרן ובניו נזהרו שלא יניחו לזר ליכנס ולפרוץ הגדר וכאשר יבואר:

כל הקרב הקרב אל משכן. כפל הכתוב דברו ולבסוף פי' כמו "נשאו נהרות ה'" ולא פי' מה נשאו ולבסוף פי "נשאו נהרות קולם", וכן "כל הקרב" ולא פי' היכן קרב וכפל פי' "הקרב אל משכן ה'":

כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות. צריך ליזהר מאד בטעמים והבלתי זהיר בטרחא כשיגיע לפסוק זה יהיה מחרף ח"ו וכן בפסוק ה' מה רבו צרי ורבים כמוהם:

כל הקרב הקרב וגו'. אין אנו יכולין להיות זהירין בכך כלם רשאים להכנס לחצר אהל מועד וא' שיקריב עצמו יותר מחבירו יכנס לתוך אהל מועד ימות פירש הקרב הראשון בחצר אהל מועד והקרב השני בתוך אהל מועד וכאילו אמר כל הקרב לחצר אהל מועד משיקריב לתוך אהל מועד ימות ומה שלא אמר התם כל הקרב אל משכן יי' ימות הוא מפני שאין הדב' מצוי שיכנס מי שהו' חוץ לעזרה תוך אהל מועד אלא המעט ואין ראוי שידאגו בעבור זה לומר האם תמנו לגוע אבל על אותם הקרבים לחצר אהל מועד שהם קרובים לאהל מועד שהוא מצוי להתקרב מעט יותר מן הראוי להכנס בתוך אהל מועד ראוי שידאגו בעבורם לאמר האם תמנו לגוע:

כל הקרב הקרב. אין לפרשו ככפל פעולות לחזק, כאחד המפרשים, כי יש פסק אחר הקרב הראשון, אבל פי' כמ"ש הרא"ם הקרב הראשון בחצר אה"מ, והקרב השני בתוך אה"מ, וכאלו אמר כל הקרב לחצר אה"מ משיקרב לתוך אה"מ ימות, ע"ש. ולולי דבריו הייתי מפרש הקרב הראשון על הישראלי והקרב השני על הכהנים והלויים, כנאמר עליהם (יחזקאל מ"ה ד') לכהנים הקרבים לשרת, ונאמר (שם מ' מ"ו) הקרבים מבני לוי. ועליהם אמר כאן הקרב אל משכן ה', וטעמו כל איש ישראל הקרב לכהן או ללוי הקרב אל משכן ה', כלומר בעבודתם כדלקמן (י"ח ד') וזר לא יקרב אליכם. (דער זיך נאהעט דעם נאהעטרעטענדען):

כל הקרב ר"ל האם תמנו לגוע ר"ל האם שלמה ותמה הגויעה שנהיה בטוחים מלגוע עוד, לא כן, שעדן לא תמנו לגוע כי כל הקרב אל משכן ה' ימות גם להבא והננו בסכנת מות בתמידות:

"...האם תמנו לגוע". הרי זה סיפור שאין לו סיום, וזה תמוה. ואכן ראב"ע שם לב ומפרש: ומי יתן ותמנו לגוע. אך לכאורה זה קצת דחוק, לראות במילת "האם" לשון משאלה. וצריך עיון. (פ' קרח תשנ"ה) ולפי "העמק דבר" על אתר התשובה לשאלה זו באה בפסוקים הבאים - אהרן ובניו הופקדו על שמירת המשכן, שלא יכנס זר ויפרוץ הגדר אפילו שזה מתוך רצון להשגת קרבת אלקים. על ידי כך יפוג מלבם של ישראל הפחד לגבי עתידם.

אין אנו יכולין להיות זהירין בכך וכו'. פירוש, כפל לשון "כל הקרב הקרב" כך רוצה לומר; כל הקרב הקרב יותר מחבירו, שהרי כולנו [רשאים] ליכנס, והאחד שהוא יהיה מקרב עצמו יותר – ימות:

כל הקרב הקרב. פי' במשתדל שהוא ע"ד כי יפול הנופל ממנו וכי ימות מת עליו בפתע וגו'. ולדעתי לא ראי זה כראי זה, שהרי שם מצינו פעל ושם זה בצד זה, ואלו היה כתוב וכי יקרב הקרב החרשתי, גם מלת כל איננה מובנת ע"פי פירוש זה ולדעתי בלשון הקרב וגו' בא הכפל להורות כל מין קריבה אפילו קטנה, איזו שתהיה.

האם תמנו לגוע. שֶׁמָּא הֻפְקַרְנוּ לְמִיתָה?:

האם תמנו לנגוע: כמו ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות (דברים ב' ט"ז), כאשר תם כל העם לעבור (יהושע ד' י"א), כאשר תמו כל הגוי להמול (שם ה' ח') כלומר עדיין לא נשלמו מגפותינו, כי כל הקרב וכו'.

הופקרנו למיתה. לא שתמנו כבר שאין נופל ע"ז ה"א התימא של האם, ועוד שהרי לא מתו אלא שמא כו':

האם תמנו לגוע. כי כל העם אינם זהירים וזריזים שלא ליקרב אל משכן ה' וימותו בכל יום:

שמא הופקרנו למיתה. לא שמתו דבר כמשמעו אלא שהופקרו למיתה:

שמא הופקרנו למיתה כו'. האי "תמנו" לא שתמנו כבר, שהרי לא מתו, אלא 'שמא הופקרנו למיתה' (כ"ה ברא"ם):

ואת האש זרה הלאה כי קדשו פי' שאין לכבות הגחלים שעל המזבח וכן במחתה ומנורה, ותימה למה אצטריך למילף מיתת נדב ואביהוא מעדת קרח שהגוף קיים פשיטא דא"כ לא נטמאו נושאיהם הא אין אפר מטמא אלא מדרבנן, וי"ל דיש עצם ששמו לוז שאינו נשרף והוא בשדרו של אדם וממנו חוזר ונברא לעתיד, והוא ענין אמרם בשדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש:

כאשר דבר ה' ביד משה לו, אלעיל קאי אמאי דכתיב אמור אל אלעזר וגו' ויקח אלעזר וגו', גן:

ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. יובן בס"ד לרמוז ונקדים תחלה מ"ש רבינו מהר"חו זלה"ה זיע"א בשם רבינו האר"י זיע"א זלה"ה וז"ל דע כי אמרו רז"ל כי אד"הר נידון בנשירת אברים שהענין הוא כי תחלה היה כלול מכל הנשמות שבכל שיתא אלפי שני דהוי עלמא וכולם היו אברים פרטיים שבו וכשחטא נסתלקו ממנו כי שלטה בו הקליפה ונטבעו כולם תוך הקליפות ולכן כל תפלותינו ומצות ומעשים טובים שאנחנו עושים בכל יום תמיד עד ימות המשיח הוא לברר ולהעלות אלו הנשמות שנשרו מאד"הר ונפלו בתוך הקליפות עד דמטו רגלין ברגלין כנז' בס"ה בפ' פקודי וכשיושלם בירורם ותיקונם אז יבא משיח בן דוד ואמנם מה שנשארו כלולים באדם ולא נפלו בקליפות הם נקראים חלתו של עולם והחלה נטלת מן המשובח שבעיסה כמש"ה בהרימכם את חלבו ממנו ולהיותם מובחרים לא שלטו בהם הקליפות כמו באחרות. האמנם להיות שנשרו ממנו בסיבת חטאו הסברא בזה נותנת שניטל ממנו המשובח ונשאר ממנו הגרוע כיון שחטא וגם לזה יש סיוע מן הפסוקים האמורים אנחנו טמאים לנפש אדם וכיוצא באלו ובפרט במה שנתבאר אצלינו כי נפש אדם ר"ל מה שנשאר באדם היה בחי' נפש שהיא התחתונה שבכל הנשמות כנודע. האמנם דע כי ב' סברות אלו הם אמתיות כי מוכרח הוא שהקליפות שולטות בגרועות ולא במשובחות ואם ח"ו שולטות גם במשובחות מכ"ש שהיו שולטים גם בגרועות ולא היה נשאר נפש כלל באד"הר א"כ ודאי שהמשובחות נשארו באדם האמנ' להיות כי הגרועות ניטלו ממנו ע"י חטאו מוכרח הוא שגם המשובחות שנשארו בו גם הם נפגמו בצד מה ע"י חטאו ונסתלק אורם הגדול ונשארו בערך הגרועות הנקראים נפש אדם בלבד ולא רוח או נשמה וכיוצא והנה מה שנשארו בו הם בחינות הכתרים של כל הנשמות והענין הוא כי הנה נתבאר שלא זכה אד"הר אחר שחטא וכו' כי אם אל הנשמות שהם מבחינת יו"ד פרצופים והם וכו' והנה כל פרצוף כלול מעשר ספירות וכל ספירה וספירה כלולה מעשר נמצא שבכל פרצוף נכללים מאה ספירות והעשרה שבהם הם כתרים שלהם שהם כתר שבכתר. וכתר שבחכמה וכתר שבבינה וכתר שבחסד וכתר שבגבורה וכתר שבתפארת וכתר שבנצח וכתר שבהוד וכתר שביסוד וכתר שבמלכות הרי שבכל פרצוף יש עשרה כתרים והנה הם עשרה פרצופים ובהם מאה כתרים ואלו הם סוד מאה אמה שנשארו באד"הר שהם הכתרים שבכל הנשמות כי בהם לא שלטו הקליפות כנזכר. ועוד טעם אחר כי כיון שאד"הר אע"פ שחטא עכ"ז מבחר הנבראים הוא כי יציר כפיו ית' הוא משא"כ בשום נברא ובלי ספק כי המובחר שבכל הנשמות נשארו בו והוא זכה אליהם יותר מכל שאר הנבראי' ואמנם על ידי מה שחטא נפגמו גם הנשמות האלו כנז"ל ולא נשאר בהם הארה זולתי שיעור ההארה שהיה אל בחינת המלכיות האחרונות של הנשמות קודם שחטא ונמצא כי אלו הכתרים שנשארו בו אין הארתם רק שיעור מלכיות שהיה בתחלה קודם החטא ולכן נקראים נפש האדם כי המלכיות נקראים נפש והבן זה עכ"ל:

אתם המתם את עם ה', שאמרתם להם להביא קטורת וידעתם שמתו בו נדב ואביהוא:

ואמר ר׳ אליעזר אתיא דורות דורות, אתיא משמרת משמרת, כתיב במקלו של אהרן למשמרת לאות לבני מרי (במדבר יז כה), וכתיב הכא למשמרת לדורותיכם, וכתיב לפני העדות למשמרת, ללמדך שבמקום אחד נגנזו.

ויעמוד בין המתים וגו', פירש"י שאמר מה"מ אני שלוחו של מקום וכו', הרי משמע שהי' יכול לשחת ולנגוף אעפ"כ לולא שאחזו אהרן והעמידו ע"כ וא"כ מאי נפקותא במה שלמד מה"מ למשה סוד הקטורת. וי"ל דה"מ דמועיל שלא יתחיל אבל משהתחיל לא (ויש לזה כמה סתירות שאין להאריך בם אבל הענין הוא שכונת רש"י הוא שעכ"פ עצר אהרן בקטורת, רק שמפרש את מה שכתיב ויעמוד וגו' שהי' ויכוח זה בין אהרן והמלאך שהמלאך הפציר שלא יקטיר אהרן את הקטורת כלל בטענת אני שלוחו של מקום ואתה וכו' וסוף הדבר הי' שהי' רצון השי"ת להקטיר ולעצור וכענין הד"א ברש"י):

מטהו יפרח, בגימ' משי"ח שבימיו תחזור הכהונה ויפרח מטה אהרן:

ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי תימה עדיין הי' מקום לבני לוי להתרעם דשמא אם הי' כותב שם לוי כמו כן יפרח וא"כ לכ"א משבט לוי תיאות הכהונה, ועוד למה לא צוה ה' לעשות דבר המטות קודם מעשה קרח ולא היו באים לידי מדה זו, גמגום, מצאתי:

(וי"ל דודאי ענין המטות לא הי' מופת על אהרן בפרטות כדאקשינן, ולכך לא ציוהו קודם מעשה קרח, דלא הי' מקום לשכך חמת קרח בכך, כיון שגם הוא הי' מלוי, רק שהי' זה למופת על השבט שלא יערערו שבטים אחרים כאשר עשו כבר הראובנים וזולתם, אבל משבט לוי בעצמו לא הי' צריך מופת לאהרן בפרטות בפרט אחר שנענש קרח שהי' ג"כ משבט לוי, ועוד מסתבר הוא שהרי על כך נקרא מטה לוי ע"ש אהרן, כדכתיב ומטה אהרן בתוך מטותם, כי מאחר שנתייחד כבר מטה למשה לעצמו שהוא מטה האלהים, פשיטא אם יבא עוד ענין מטות לשבטים שייך מטה לאהרן ביחוד, שהרי גם הוא הי' עם משה בשליחות מצרים ועשה אותו לעיני פרעה ולעיניהם, וזהו והשכותי את תלונות ב"י, לא תלונות בני לוי דזה כבר נשכך וזהו שאמר אשר הם מלינים עליכם ולא אמר על אהרן, אלא כלומר על השבט בכלל, דאלו לענין השבט בעצמו בינו לבינו ודאי אהרן הוא המובחר, אבל דלמא שבט לוי בכללו אינו נבחר, ע"ז נתן עתה מופת המטות ולכן אמר בסמוך והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, לבית לוי ל"ל, אלא לומר שלא נתבקש המופת אלא לבית לוי, ואל יטעה אותך מה שאמר והי' האיש אשר אבחר בו וגו' דמשמע שהמופת על האיש הפרטי דעל אישים הנכתבים במטות קאמר, ככתוב איש את שמו תכתוב על מטהו, ובודאי גם כל השבטים האחרים לא הי' הכהונה על הנכתב בעצמו בפרטי דגם שם יקשה כנזכר דלמא שם איש אחר יהא נכתב ואין לדבר סוף א"ו כדאמרן):

הן גוענו וכו', פי' אלו שמתו בשריפת אש ה' שנקרא גויעה, ומה שמתרגם הא מיננא קטלת חרבא, חרבו של מקום קאמר, שהוא האש:

*זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר וכו' יש לפרש דלכאורה קשה האיך הי' רשאין לעשות מהן ציפוי למזבח הא קיי"ל דדבר שנשתמש בו הדיוט לא ישתמש קודש וצ"ל דכבר קדשו המחתות מעיקרא קודם שנתנו בהם קטורת אלו וכיון שקדשו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמנם אכתי קשה הא הקדישו מסתמא על תנאי אם יתקיימו וכיון שנשרפו קודם שמוש קטורת זרה אסורים שוב למזבח מיהו יש לומר הרי קיי"ל בתנאי שאי איפשר להתקיים תנאי בטל ומעשה קיים וה"נ לחלוק על אהרן אי אפשר כפירש"י לעיל בוקר ויודע כשם שאי אפשר לשנות בוקר לערב וא"כ הוי אי אפשר לקיימו ותנאי בטל ומעשה קיים ומועיל ההקדש מעיקרא קודם השימוש ואין השימוש אש זרה יכול לפוסלן וזה עצמו אות שאי אפשר לחלוק על הכהונה וזה שאמר שתעשה אותם ציפוי למזבח ומזה עצמו יכריחו כי לא יקרב איש זר וא"ש:

ויעמוד בין החיים וגו' יש לעיין אע"ג דמלאך המות מסר לו רז זה מ"מ לא נהירא שיהי' מותר בשעת המגפה ר"ל להקטיר קטורת מבחוץ ואומר אני לפמ"ש מורי בהפלאה שלא הי' ראוי ר"ן איש שימותו מחטא המחלוקת שהרי גם לדורות אין עונש רק צרעת פורחת במצחו ולא מתו אלו אלא שהקטירו קטורת זרה ואומר אני גם אלו ידעו כי אסור להקריב קטרת זרה אלא שהי' מרע"ה מוחזק אצלם לנביא ויש לו רשות לעבור על דברי תורה לפי שעה כאליהו בהר הכרמל אך לא לעקור או לצוות מצוה חדשה לדורות עולם ע"כ מה שהחליף הבכורים ללוים לדורות עולם בזה היו מסופקים אבל לשמוע לו לפי שעה שמעו ולא היו ראוים להשרף אך דתן ואבירם הרשיעו ואמרו שאיננו נביא כלל ואסור לשמוע לו להקטיר קטרת ע"כ הם לא הקטירו ומ"מ ר"ן איש חטאו במקצת עכ"פ שהי' ראוים לצרעת ואמנם בעידן רתחא ע"י דתן ואבירם נענשו גם הם למיתה דעידן ריתחא שאני נמצא דתן ואבירם גרמו מיתת האנשים והיינו דכתיב בפ' פנחס הוא דתן ואבירם וגו' באכול האש מאתים וחמשים איש וגו' ר"ל שאכילת האש את הר"ן איש הי' ג"כ ע"י דתן ואבירם והנה במות ר"ן איש חשבו ישראל בחטא הקטרת מתו וא"כ מוכח מזה שמשה ואהרן אינם נביאים מוחזקים כאליהו בהר הכרמל ע"כ אמרו אתם המיתם את עם ה' ע"י קטרת זרה ויש בזה כפירה בנבואת מרע"ה ע"כ נהייתה מגפה ואז צוה מרע"ה לאהרן להקטיר קטרת זרה לפי שעה ועי"ז נתעצר המגפה א"כ מבואר שמרע"ה נביא מוחזק לה' ותורתו אמת:

רקועי פחים טסין רדידין, כן ברוב הנסחאות וכן נכון, כי בהסירך הסמיכות תצטרך לומר פחים מרוקעים. ובקצת ספרים הגיהו רדידין טסין, ואין לו ענין.

והנה פרח מטה אהרן והא יעא, ביו"ד (מא"ד יא"ר וסביוניטה), ואע"פ שהעתיד ינעי בנו"ן, היא נוספת כמו ידע תנדע; וכן מצאתי בלשון סורי שרש יעא להוראת יציאת הצמחים, נגזר מהעברי יצא.