פירוש על במדבר 32:20

ויאמר אליהם משה אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו'. קשה למה כפל לומר אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו' ולא הספיק באחת מהנה, ולכשנדייק לא היה צריך להשיבם אלא יסכים לדבריהם במה שיקרא ליהושע ולאלעזר ויצו אותם כאמור בסמוך, עוד למה דקדק לומר הזה, עוד מה כוונתו באומרו בסמוך לפני ה':

והסכים משה לדבריהם אם יעשו הדבר הזה והודיעם עוצם חטאם אם לא יקיימו היוצא מפיהם עד הורישו את אויביו מפניו ונכבשה הארץ לפני יי' הנה התנה משה אלו ב' התנאים כי אפשר שיוריש הש' יתעלה את אויביו מפניו והם באים לחלחם עם ישראל ועדין לא תהיה הארץ נכבשת לפני השם עד שלכדו בני ישראל הערים ההם כמו שמצאנו במלחמות יהושע שהוצרכו אחר זה ללכת אל הערים שהיו מהמלכים שהמיתו במלחמה ללכדן והנה היתה כונת משה שתהיה הארץ נכבשת לפני יי' קודם שישובו בני גד ובני ראובן לנחלתם כי לא יהיה מהיושר שיקחו בני גד ובני ראובן לנחלה הארץ נכבשת לישראל ויניחו לישראל הארץ הבלתי נכבשת להם:

ויאמר אליהם משה אם תעשון הדבר הזה אמר כן לשני דברים א' לומר תנאי כפול שכל תנאי שאינו כפול אינו תנאי ועוד שמה שאמרו הם היו דברים ועדיין אין בזה קיום לזה רצה ליטול מהם קנין ולפי שהקנין לכל אחד יתארך הזמן לזה אמר בדיבור אחד נקח הקנין אם תחלצו לפני ה' למלחמה ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט:

אם תעשון וגו׳. הוסיף להם משה שני דברים. חדא אמר כאשר תחלצו וגו׳. אזי

לפני ה' למלחמה. הזכיר משה בזה כמה פעמים לפני ה', וכן חתם במאמרו והיתה הארץ הזאת לכם לנחלה לפני ה', וכל האריכות במאמר זה הלא כבר הוא נכלל במ"ש מקודם ואנחנו נחלץ חושים לא נשוב אל בתינו, אמנם יפה ביאר פ' זו הר"ע פיגו, כי הם אמרו ואנחנו נחלץ לפני בנ"י לא נשוב אל בתינו עד התנחל איש נחלתו, הנה ביארו דעתם הנכונה וההגונה לבלתי צאת מקו היושר והמשפט אשר יחויב, יסבלו גם הם טורח ועמל בסכנת המלחמה כאחיהם, ולא שיירשו ארץ בלי עמל ויגיעה, ובכל אלה לא הזכירו בפיהם שיעשו כל זה מפני פחד ה' ומהדר גאונו, אשר כל תועבת ה' כל עושה עול, ע"כ אמר להם משה, טוב הדבר אשר דברתם, אך לא יספיק היותו סתמי כאשר אמרתם, שנראה היותכם עושים כן בעבור היושר המדיניי והכללי, אלא אם תעשו הדבר הזה אשר אמרתם, צריך שיתוסף בו עוד תנאי, והוא שכשיעבור כל חלוץ מכם, לא יהיה לפני בנ"י גרידא, כאילו היות התכלית מפני שכן יחייב הקבוץ המדיניי והכללי, אלא לפני ה', לעשות רצונו, ולא מפני היות הדבר מוסכם מן השכל וסברה אנושית, כ"א יניע אתכם ע"ז חיובכם להכניע לפני ה', שאמר לעשות כן ונעשה רצונו, הנה בזה האופן תהיו נקיים בפעם אחת מה' ומישראל, שתעשו עיקר בעצם וראשונה מהנקיון המתחייב מצדו ית', וממנו לישראל, ואז תהיה הארץ לכם לאחוזה לפני ה', שיסכים רצונו ית' בכך, מה שלא ימשך כשלא תשימו מגמת פניכם העיקר בזה, כי אע"פ שמצד התנאי לבד יתנו לכם ג"כ הארץ לנחלה, אמנם באופן זה לא יהיה כ"א לפני אנשים ולא לפני ה'. ואמר עוד ואם לא תעשו כן ירצה אם תלכו לפני אחיכם לבד ולא לפני ה' כאשר אמרתי, אז אף שלא תחטאו בזה לשום אדם והייתם נקיים מאחיכם ישראל לבד, אבל חטאתם לה', בהחסר עיקר שלמות הכוונה האמורה, ולהיות ענין זה דבר המסור ללב ואין שום בריה יכולה לדעת חטאתם זאת, לכן חתם דעו בעצמכם, כי פנימיות לבכם גלוי וידוע לכם, אם לעקל וכו', לכן השיבו ואמרו עבדך יעשו כאשר אדוני מצוה, ירצה לא כאשר אמרנו מקודם לפני אחינו בנ"י כ"א על האופן שאדוני מצוה שהיא לפני ה', והוא דרך נכון ביישוב המקראות ויסוד גדול בעבודת ה'. עי' סנהדרין ע"ו ב' ברש"י ד"ה המחזיר אבדה:

ויאמר אליהם משה וגו' אם תחלצו לפני ה' למלחמה. הנה הם אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, ומשה אמר אם תחלצו לפני ה' וכן דייק בכל דבריו במ"ש לפני ה'. ויש בזה שני הבדלים שלפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכח ידם ובגבורתם והם יהיו ההולכים בראשם בכח גדול וביד חזקה, אבל לפני ה' מציין שה' הוא הלוחם, כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ כו' כי ימינך וזרועך וכו', והם הולכים לפני ה' ההולך בראשם ויפיל אויביהם חללים בדרך נס, [ב] שלפני ה' מציין אם הולכים בכוונה ראויה לשם שמים ואין בוטחים על גבורתם רק על ה', ושני אלה תלוים זה בזה כי ההשגחה האלהית תהיה לפי ההכנה, שאם הם הולכים לפני ה' רק לש"ש ובלתי בוטחים על כחם רק על ה' אז כן גם ה' ילך בראשם בדרך השגחיי נסיי ויפיל אויביהם לפניהם חללים, אבל אם ילכו לפני בני ישראל לא לפני ה' בכונה לש"ש ובבטחון על ה' לבד אז גם ה' יניחם להלחם כפי הטבע לא בדרך הנסיי, וע"כ נגד מ"ש ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל אמר להם משה שיחלצו לפני ה' למלחמה. אולם עם הדיוק יש עוד דברים בגו, כי חז"ל אמרו שבני ראובן חטאו בזה במה שאמרו גדרות צאן נבנה למקנט פה וערים לטפנו שעשו הטפל עיקר והעקר טפל, ושע"כ גלו שבט ראובן וגד תחלה קודם לכל השבטים, והענין כי האיש הנלבב צריך להקדים את העקר ולאחר את הטפל ואצל האדם העיקר הוא הנשמה האלהית שבו שהיא עקר האדם, אבל הגוף הוא רק הלבוש החיצון של הנפש ואינו האדם העקרי וע"כ צריך שנפשו תיקר בעיניו מן גופו וגופו הוא עיקר נגד ממונו וקנינו שהם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עמו, אבל הגוף דבוק עמו כל ימי חייו בעולם הלז השפל, והסכל יקדים את הטפל אל העיקר והממון חשוב אצלו מן הגוף והגוף חשוב אצלו מן הנפש [וכמו שהוכיח המשורר ע"ז גם בני אדם גם בני איש בתהלות מזמור מ"ט במ"ש הבוטחים על חילם וכו' ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם עי' מה שפרשתי שם] וע"כ במה שהקדימו בני ראובן ובני גד את הממון אל הגוף במ"ש גדרות צאן לצאננו קודם ערים לטפנו בזה הראו שהטפל חשוב בעיניהם מן העיקר וה"ה שהגוף וכש"כ בממון חשוב אצלם מן הנשמה האלהית וע"כ נענשו והגלו מן הארץ קודם לכל השבטים, אולם זה תלוי אם ילכו למלחמה לפני ה' או אם ילכו לפני בני ישראל, רצוני שאם ילכו למלחמה לפני ה' היינו שתהיה מלחמה נסיית השגחיית מה' אז יפה דברו מה שאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, כי אם תהיה המלחמה נסיית א"צ להם כלל ערי מבצר שישבו שם הנשים והטף מפני יושבי הארץ, אחר שה' הוא הנלחם להם בודאי ישמרם מכל פגע, ויהיו בטוחים מיושבי הארץ ע"י ה' שומרם ומגנם, וא"צ רק גדרות צאן לצאנם שלא ילינו בשדה וימותו, וא"כ לא חטאו כלל במ"ש במה שהקדימו גדרות לצאנם, רק לפי מה שאמרו הם שיחלצו לפני בני ישראל דהיינו שתהיה מלחמה טבעיית בזה צריכים הנשים והטף לערי מבצר ולא היה ראוי שיקדימו גדרות צאן קודם לערי מבצר והם עשו את העיקר טפל וחטאו בזה, וז"ש משה אליהם אם תעשון את הדבר הזה ר"ל אם תרצו לעשות כמו שדברתם להקדים גדרות הצאן אל ערים לטפכם זה תוכלו לעשות אם תחלצו לפני ה' למלחמה אם תלכו בכונה הראויה לש"ש עד שתהיה המלחמה השגחיית דהיינו לפני ה' שאז אין הנשים והטף צריכים שמירה ותוכלו להקדים גדרות הצאן שהוא העיקר:

"ויאמר אליהם משה" וגו'. שאלתי היא: מה תפקידה של הפרשה הפתוחה כאן? האם זה שלב נוסף, רביעי, במשא־ומתן בין בני ראובן ובני גד, או שמא זה המשך השלב השלישי? מצטיירת כאן התמונה הבאה: שלב א - (פסוקים א-ד) בני ראובן ובני גד רומזים הצעתם. אין תגובה. שלב ב - (פסוקים ה-טו) בני ראובן ובני גד חוזרים בדרישה גלויה. תגובת משה רבנו ע"ה - סקירה היסטורית ונטייה שלילית. שלב ג - (פסוקים טז-יט) בני ראובן ובני גד מציעים תמורה - לעבור חלוצים, כתשובה לסקירת משה רבנו ע"ה. שלב ד - (פסוקים כ-כד) ניסוח הסכם ברוח ההצעה על ידי משה רבנו ע"ה. (פסוקים כה-כז) קבלת התנאים מצד בני ראובן ובני גד. (פסוקים כח-ל) סיכום העניין על ידי הוראת ביצוע של משה לאלעזר ויהושע המנחילים. (פסוקים לא-לב) הבטחה נוספת מצד בני ראובן ובני גד. (פסוק לג) קיום ההחלטה והכללת חצי שבט המנשה. (פסוקים לד-מב) ערי גד, ערי ראובן וכיבוש בני מנשה. (פ' פינחס תשמ"ז)

פס'. ויאמר משה אליהם אם יעברו בני גד ובני ראובן. מיכן אמרו כל תנאי שאינו כתנאי בני גד ובני ראובן אינו תנאי בהין קודם ללאו. שנאמר אם יעברו ואם לא יעברו ובתנאי קודם למעשה וכל תנאי שאי אפשר לקיימו אינו תנאי. ומפני מה נתחברו בני גד ובני ראובן בדבר זה לשבת מעבר לירדן מזרחה. מפני שהיו בני גד עם ראובן בדגל אחד. ושמעון לפי שנפלו מהם במעשה זמרי ארבעה ועשרים אלף לא רצו להיחלק מישראל. וחצי שבט המנשה לפי שגרם מנשה בן יוסף לשבטים לקרוע בגדיהם על מעשה הגביע הנמצא באמתחת בנימין לפיכך נקרעה נחלתם חציה בארץ וחציה מעבר לירדן:

אכן כוונת מאמר משה היא לפי שראה שדעת בני גד ובני ראובן שרוצים לעבור עם ישראל אינו אלא כדי שיתרצו ויחליטו להם נתינת הארצות ולא לתכלית אחר, ודבר זה אין נכון לעשות כן לענין הצלחת המלחמה כי צריכין בני המלחמה שתהיה מלחמתם להנקם מאויבי ה' להכרית להם כל נשמה ותקרא מלחמת חובת מצות ה', וזה לך לשון רמב''ם בפרק ז' מהלכות מלכים כל הנלחם בכל לבו וכו' ותהיה כוונתו לקדש ה' בלבד מובטח לו שלא ימצא לו שום נזק ולא תגיעהו רעה וכו' ויזכה לחיי עולם הבא עד כאן:

"...לפני ה'... לפני ה'... לפני ה'". יפה כתב הרב ר' ברוך אפשטיין, בעל "תורה תמימה" בספרו "תוספת ברכה", וכה דבריו: הנה כל פרטי הדברים האלה הם מהצעתם של בני גד ובני ראובן, ולפי זה אין מבואר למה חזר על כל פרט מדבריהם בעוד שהיה יכול להסתפק במאמר קצר "אם תעשון כאשר דברתם". אך קרוב לודאי, כי עשה כן בכוונה נמרצה, והבאור הוא, כי הרגיש משה בכל דבריהם שתלו את כל מעשיהם בכל פרט, בהם לבדם, ולא זכרו באחד מהם את שם ה', והיה נראה כמו שבטחו רק על כוחם ועוצם ידם, ולכן חזר להם כל פרט ופרט מדבריהם, ועל כל אחד הוסיף להזכיר שם ה', וכיוון בזה להורות דרך המוסר והצניעות, כי לא בכח עצמו יוציא האדם מעשהו לפעלו, ועל כן על כל פעולה ופעולה צריך להזכיר את שם ה' ולתלות עזרתו. והם, בני גד ובני ראובן, הבינו רמיזותיה, ולכן בדבריהם הנוספים אחרי דבריו אלה (פסוק כז) הזכירו גם הם שם ה'. (פ' מטות תשנ"ה)

על כן האנשים ההמה כיון שאין הולכים אלא להתקיים בידם הארץ יש מיחוש בחליצתם שלא תועיל, ואפשר שיהיו ניזוקים מהם, אשר על כן נתחכם משה ואמר להם אם תעשון וגו' אם תחלצו וגו', פירוש כנגד מה שאמרו הם ואנחנו נחלץ חושים וגו' אמר אם תעשון את הדבר הזה, ותיבת זה חוזרת למאמר הנאמר בסמוך, וכנגד מה שכוונתן בהליכה לקיום התנאי אמר אם תחלצו לפני ה' למלחמה, דקדק לומר לפני ה' כמאמר רמב''ם שכתב שתהיה כוונתו לקדש ה', וכמו שגמר אומר עד הורישו את אויביו פירוש אויביו של הקדוש ברוך הוא, ואין לפרש אויביו של ישראל שהרי לא הוזכר בדברי משה מתחילת דבריו עד עתה זכרון ישראל לומר שעליו חוזר מאמר אויביו, אלא ודאי כי לה' חוזרים הדברים שתהיה כוונתם להנקם מאויבי ה' לקדש שמו יתברך, וכפירוש זה הרווחנו גזרת דברי משה שלא נודע מקומה שכל המאמרים הטיל להם וא''ו בתחילתה, ולדברינו הגזרה היא לפני ה':

עוד נתכוון באומרו אם תחלצו לפני ה' להשיבם להמובן בדבריהם שאמרו נחלץ וגו' לפני בני ישראל שזה יגיד שישראל צריכין עזר טבעי, לזה אמר אם תחלצו לפני ה' תחלצו פירוש להרבות זכותכם לפני ה' שאין דומה זכות מאה לזכות מאה ואחד: