פירוש על במדבר 11:5

זכרנו את הדגה כו' ועתה נפשנו יבישה אין כל בלתי אל המן עינינו. וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. ואמרו חכז"ל על עסקי משפחות על העריות שנאסרו להם. המשך הדברים י"ל עפ"י דברי הבעש"ט ז"ל בפ' רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף כי לכן נברא האדם להיות רעב וצמא כדי להעלות הני"ק שמעורב במאכלים וע"י אכילתו בקדושה מעלה אותם מעומק תחתיות וע"ד זה בכו העם למשפחותיו הם הנשמות המגולגלים דמעת העשוקים שלא היו יכולים להעלותם באכילת המן שהי' מאכל של מלאכי השרת שאינו צריך תיקון. ולזה אמרו ועתה נפשנו יבישה בלתי אל המן עינינו. וז"ש בפ' חוקת נפשנו קצה בלחם הקלקל. פי' שלא היו יכולים לתקן הפגם של אדה"ר בק"ל שנים. כמ"ש אדם כי יקריב מכם. כידוע ענין הקרבנות לעשות תיקון בקומת אדה"ר. וזה הי' טעות הדור ההוא כי ע"י המן יחסר מהם התיקון הזה ולזה אמרו מי יאכילנו בשר. ובאמת היו בטעות גדול כי אם הקב"ה הי' מצוה להם לאכול בשר הי' בעזרם לשמרם ולהצילם שלא יבואו לידו קלקול ע"י הני"ק המעורב בהמאכל כמ"ש תערוך לפני שלחן נגד צוררי. אך אמנם באפשרי ג"כ להתקלקל ע"י איזה מאכל שיש בו ניצוצו' כמ"ש אצל יוחנן כה"ג ששמש בכהונה גדולה פ' שנים וכו' כמבו' בכתבי האר"י ע"פיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעי' ע"י ניצוצי המאכל. ופוק חזי מה עלתה בהם באכילת הבשר שנפלו בעומק הרע מחמת שלא הי' בזה רצון הבורא. וז"ש בתהלים ע"ח ויאכלו וישבעו מאד ותאוותם יביא להם. פי' התאוות רעות שהיו בהני"ק מאז בא להם להשחיתם. לא זרו מתאוותם כו' מחמת שלא היה להם עזר מרצון הבורא להצילם שלא יתקלקלו. ועל הטעות הזה אשר עלה בלבם כי ע"י אכילת המן יחסר מהם תיקון הנ"ל. השיב להם משרע"ה בפ' עקב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן במדבר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. פי' כי אין הדבר כמו שעלה על דעתם אשר בירור הניצוצות דוקא ע"י מאכל. רק כי אכילת המן הוא ממקום גבוה ויהי' להם רפואת הנפש לזכך את גופם ויבואו למעלה יתירה שלא יצטרכו להעלות הני"ק ע"י מאכל רק על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. פי' ע"י דיבורי תורה ותפלה ג"כ יהי' התיקון לאדה"ר כמ"ש אדם כי יקריב מכם וכו':

אשר נאכל במצרים חנם. אִ"תֹּ שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה'), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם? וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְוֹת (ספרי):

וטעם אשר נאכל במצרים חנם לפי פשוטו כי היו הדייגים המצריים מעבידין אותן למשוך הדגים שנאחזים במצודה ובמכמורות והיו נותנין להם מן הדגים כמנהג כל פורשי מכמורת והקשואים והאבטיחים והחציר והבצלים והשומים במצרים הרבה מאד כי היא כגן הירק וכאשר היו חופרין להן בגנות ובכל עבודה בשדה היו אוכלין מן הירקות או שהיו שם ישראל עבדי המלך עושים מלאכתו והיה מפרנס אותם בלחם צר ובמים לחץ והיו נפוצים בעיר ונכנסין בגנות ובשדות והיו אוכלין מן הירקות ואין מכלים דבר כמנהג עבדי המלך ונותנים להם על שפת היאור ממנת המלך דגים קטנים אשר אין להם דמים במצרים כאשר פירשתי בסדר ואלה שמות (א יא) וזאת תלונת בני ישראל לא תלונת האספסוף והנה היו מתאוננים על משה וצועקים עליו תנה לנו בשר ונאכלה כאשר יזכיר (במדבר י״א:י״ג):

אשר נאכל במצרים חנם: חנם ממש, כי המצרים היו מפרנסים את ישראל כדי שיוכלו לעבוד עבודתם, והיו מאכילים אותם דברים המצויים שם בזול מאד, כגון דגי היאור וקשואים וכו'. וכן מצינו ביהֵרוֹדוֹט כי על פיראמיד אחת אשר במצרים היה כתוב כי המלך אשר הקים אותה הוציא אלף ושש מאות ככרים, בשומים בצלים וצנונות, לפרנסת הפועלים אשר בנו אותה. גם כתב הירודוט כי המצרים לא היו אוכלים דגים, ומזה יובן למה היו נותנים אותם לבני ישראל. וצריך עיון וחפוש אם היו עובדים הדגים, ואז איך יתכן שיניחו לישראל שיאכילום, או היו נמאסים בעיניהם, ואז יתכן שיאכילום לאחרים.

טעמו כטעם לשד השמן. כנגד מה שאמרו ונפשינו יבשה אדרבה נפש אוכליו לא תיבש כי ילחלח וירוה ותהיה נפש אוכליו כגן רוה:

זכרנו את הדגה. פליגי בה רב ושמואל, חד אמר דגים ממש וחד אמר עריות, מאן דאמר דגים – דכתיב אשר נאכל, ומאן דאמר עריות – דכתיב חנם ^גהכונה שנאסרו להם קרובות, ודגה הוא מלשון וידגו לרוב, ויתבאר ע"פ מ"ש בספרי וכי חנם היו נותנים להם דגים אם תבן לא ניתן להם אלא מאי חנם – חנם מן המצות, וי"ל דמ"ד דדגים פירושו עריות לא ניחא ליה בתירוץ זה משום דלא שייך כלל לענינא הא דחנם מן המצות, וגם לא ניחא ליה בתירוץ הגמרא למ"ד זה בפי' חנם דהוו מייתי דגים ממקום הפקר שהקב"ה מזמין להם דגים קטנים בתוך המים, מפני הטעם שנבאר בסמוך אות ה', ולכן מפרש דדגים פירושו עריות, ויהיה לפי"ז באור המלה חנם משום דעריות של קרובים ישיגו בחנם לא כמו רחוקות. .
(יומא ע"ה א׳)

דגים היו נותנין להם. מקשים העולם מאי ק"ו הוא זה, דלמא הא דלא נתנו להם תבן משום דאמרו נרפים הם וגו', אבל דגים לאכילה היו נותנים להם. ונ"ל דהוכחתו הוא מה הועיל פרעה בתקנתו שלא יתנו להם כדי שתכבד עליהם העבודה, דלמא יקנו להם תבן מן המצריים במעות. אלא ודאי יודע היה פרעה שהמצריים שונאים את ישראל, שאפילו במעות לא ימכרו להן וכ"ש שלא יתנו להם בחנם. ואין להקשות הא אמרינן במסכת סוטה כשהיו הולכין נשי ישראל לשאוב מים מן הנהר היה הקב"ה מזמין להם דגים בכדיהן וכו'. י"ל שהם התרעמו בודאי על דגים גדולים, ועל זה פירש אם תאמר שהמצריים נותנים להם וכו', והיינו לדגים גדולים:

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. יתכן לפי הפשט שלרבוי הדגים שם יהיו בזול גדול ולזה אמר חנם ואמר להורות על פחיתותם שכבר נתן להם השם יתעלה מזון ערב מאד במראהו ובטעמו ובתכלית הנקיות כי היה יורד הטל תחלה ואחר ירד המן עליו.

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם אז"ל אפילו תבן אין נותנין להם ואיך היו נותנים להם דגה חנם והשיבו חנם מן המצות. ונוכל לפרש שפרעה וכל עמו היתה כוונתם להמית היהודים דרך תחבולה שלא יהיה נראה שרוצים להרגם שנאמר הבה נתחכמה לו ודגה היא מעופשת שנאמר והדגה אשר ביאור תמות ובאש היאור קראו דגה על שם סופה אבל דג הוא החי שנאמר ויאמר ה' לדג ויקא את יונה אל היבשה ולז"א ויתפלל יונה אל ה' אלהיו ממעי הדגה ומזה אמר מבטן שאול שועתי שמעת קולי לפי שהיה מת שאחר שהשלים מינויו מת ומ"ש אח"כ ויאמר ה' לדג ויקא את יונה דג שני היה שהמת לא יכול להקיאו ולכן קבלו דג שני ובלעו ונצטוה להקיאו והיו המצריים נותנים להם במתנה הדגים הנבאשים לפי שימותו מצד העפוש שאפילו הדגים הטובים מתעפשים מהרה. ויתכן להתיר זה הספק באופן אחר והוא בשנקשה עוד מה קישור יש לדגה עם קישואים. והתשובה שידוע שירקו' מצרים הם גדולים ורבים מאד שנאמר כגן ה' כארץ מצרים ונילוס עולה ומשקה כל הגנות ונכנסים דגים רבים בגנות בעלייתו ואח"כ כשיורד הנהר נשארים ניצודים דגים הרבה מאד והיו כמו במכמורת שלא יכלו לצאת מן הגנות ונשארים שמה עם הירקות וז"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם שישראל היו חופרים הגנות והאילנות והיו לוקחים אותם חנם ולז"א את הקישואים וכו' שהדגים היו נשארים ניצודים את הקישואים ואת האבטיחים:

הדגה. שם המין:

זכרנו את הדגה. לשון וידגו לרוב בקרב הארץ קרישינס"ה בלע"ז ואח"כ מפרש את הקשואים ואת האבטחים:

את הדגה. משמעו מתים. והיינו מלוחים להמשיך המאכל:

אשר נאכל במצרים חנם. לפי שלא יאמרו להם במצרים הייתם אוכלים בדמים וכאן אתם אוכלים המן בלא שום דמים לכך אמרו חנם ושמא במצרים שהיה היאור משקה כגון הירק היו אילו דברים כהפקר:

זכרנו את הדגה כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״‎ל.

הקשואים באל"ף תחת ה"א. כי שרשה קשה כמלונה במקשה וכן תלואים למשובתי שרשה תלה:

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וגו'. ונודע לכל מה שיש לדקדק, דהוי ליה למימר אשר אכלנו וגו'. ואמנם שאמרו אם נרצה לתת לב לשוב למצרים הרי אנו אוכלים שם ועל כן זכרנו את הדגה אשר נאכל גם מעתה במצרים אם אנו חוזרים לשם. ואז יהיה חנם בלא מצוות. ועתה שאנו פה ורצוננו לקיים המצוות, על כל פנים נמלא תאותינו בדברים המותרים בבשר וכדומה.

זכרנו את הדגה. לא הזכירו פה פירות החשובים כי לא היו נותנים להם וכן מה שהזכירו את הדגה כי היו נותנים להם מהדגים הנבאשים, שהיו להם ד' וה' ימים משנצודו, לכן לא אמרו את הדגים או את הדג, כי בכ"מ שתמצא דגה הוא הדג הנבאש, ממה שכתוב והדגה אשר ביאור מתה, גם תמצא ביונה וימן ה' דג גדול, הזכירו תחלה בשם דג וכאשר בלעו והשלים מנויו ומת קראו דגה כמש"ש ממעי הדגה (רב"ח) עמכדרש"בי בשלח מ"ח א'. וכבר הזכרנו למעלה (וארא) ההבדל שבין דג לדגה:

זכרנו את הדגה. מכאן שמדליקין נרות בשבת שמעתי שזה מאמר רז״ל. ופירש הרב המפולפל כמהר״ר אליעזר דאבילה ז״ל דהנה יקשה דמאי קאמרי זכרנו את הדגה והלא כל מה שרוצים לטעום טועמין. אלא מוכרח דמראית עין הוא עיקר וכמ״ש לא תשבע עין לראות מכלל דאיכא שביעה בעין ומזה תשכיל דצריך להדליק נר בשבת דכתיב וקראת לשבת עונג וישבע עינו לראות מאכלי שבת ע״כ שמעתי משם הרב הנזכר ז״ל. ויש מי שהקשה על דברי הרב ז״ל דמה יוכיח הוכח ממ״ש זכרנו את הדגה דמראית העין העיקר דילמא מ״ש זכרנו את הדגה היינו דגים טמאים שהמן לא היה משתנה לטעום הטעם אלא בדבר טהור וא״כ אין כאן הוכחה להדליק נר שבת. ולי ההדיוט יש לקיים דברי הרב ז״ל דנראה דהגם דיחשוב לטעום מין שאינו טהור המן היה משתנה. דכיון דהמאכל הוא התר הגם שיטעום טעם מין שאינו היתר שרי ודמי למ״ש בחולין דף ע״ב אמרה ליה ילתא לרב נחמן מכדי כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא נדה דם טוהר וכו׳ בעינן למיכל בשרא בחלבא א״ל זויקו לה כחלי. הרי דכל שהדבר מותר הגם דיש לו טעם המין האסור שרי. וה״נ אפשר דהמן היה משתנה והיה טעמו כטעם המין האסור שיחשוב האדם בלבו דהמן הוא היתר גמור. ובזה נתקיימו דברי הרב ז״ל כמבואר ויש לרמוז וקראת לשבת עונ״ג גימטריא עין עם הכולל רמז שידליק נרות בשבת מפני מראית העין כמדובר:

זכרנו אמרו הגם שמצד הנאת החיך אין אנו צריכים אל הבשר והדגים, כי בעת שנרצה לטעום טעם דגים נזכר את הדגה שאכלנו במצרים והטעם שהרגשנו בו אז נרגיש בו גם עתה, אך הלא זה רק להשקיט תאות הערב אבל לענין התועלת שיושג מאכילת הבשר לבריאות הגוף בצד זה מה שזכרנו בעת אכילת המן את הדגה אשר נאכל במצרים לטעום טעם דג גם עתה הוא חנם וללא הועיל, ודומה באמת כאלו זכרנו את הקשואים ואת האבטיחים שאז בודאי לא יטעמו גם טעם בשר בחנם, כן אם זוכרים טעם דג ובשר הגם שיטעמו טעמו במן הוא לחנם כי לא בא בשר אל מעיהם רק מן לבד, כי בכל זאת:

רש"י ד"ה אשר נאכל במצרים חנם, ...חנם מן המצוות. ע"כ. קשה לי להבין כוונתה של דרשה זו שבספרי - מה שייך חנם מן המצוות לכאן. (פ' כי־תשא תשמ"ח) וראה רא"ם, שהתלוננו על כך שבמצרים לא היו מזונותיהם תלויים במעשיהם וזכויותיהם, ועכשיו נתלו להם מזונותיהם בזכות מעשיהם, שכפי שישמרו את התורה ויקיימו מצוותיה כן יהיה להם. הערת ר' זאב נוימן שי': ולפי הגרצ"י קוק (ראה שיחותיו לספר במדבר עמ' 98 סוף הערה 37) הכוונה היא, שבמצרים היו חופשיים ממצוות הזביחה.

פס'. זכרנו את הדגה. וכי דגין היו ניתנין להם במצרים חנם והא תבן לא היו נותנין להם חנם במצרים אלא חנם מן המצות. הקשואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים. מפני מה טעמו במן בכל מיני מאכל חוץ מחמש מינים הללו מפני שהן קשין לתלמוד:

אשר נאכל וכו׳ והלא כבר נאמר וכו׳ ההרגש הוא דאילו כפשוטו הול״ל בחנם ומאי חנם. לכך בא להכריח מתוך קושיא שאינו כפשוטו שהרי אפילו תבן וכו׳ אבל קשיא מאי קושיא דילמא תבן הוא דלא נתן משום תכבד העבודה אבל דגים לאכילה שמא היו נותנים. וע״ק דגזרת תבן לא היתה אלא לבסוף סמוך ליציאתם. אבל מקמי הכי הוו יהבי להו וה״נ דגים לימא דיהבי להו. ונראה דהוכחתם דאם אי׳ שהיה נותן להם דגים לאכילה לבסוף כשמנע התבן מהם לצערם הו״ל למנוע מהם הדגים שלא ינתן להם לאכול רק לחם צר ומים לחץ לצערם טפי דאף על גב שהיו חלשים ביותר מחמת חסרון המזון אפ״ה תוכן לבנים יתנו. ומדלא סיפר הכתוב כך ש״מ דמקמי הכי נמי לעולם לא היה נותן להם אלא לחם ומים בצמצום באופן שלא היה מציאות למנוע מאותו מזון דאם כן ימותו מיד ולא יעשו מלאכה כלל:

זכרנו את הדגה. פסוק זה הביא רבים לחשוב שהיו אבותינו בוני תרבות מצרים (פיראמידי) שהרי כתבו אירודוטו ופליניו שההוצאות שהוציאו מלכי מצרים בשומים ובצלים וצנונות להאכיל לפעלים שבנו חרבות קיאופס Cheops גבה למעלה עד שש מאות אלף ככרי כסף — Egypte par Champollion 195. וזוהי דעת יוסף הכהן בקדמוניות.

את הקשאים. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי מָה הַמָּן מִשְׁתַּנֶּה לְכָל דָּבָר חוּץ מֵאֵלּוּ? מִפְּנֵי שֶׁהֵן קָשִׁים לַמְּנִיקוֹת, אוֹמְרִים לְאִשָּׁה אַל תֹּאכְלִי שׁוּם וּבָצָל מִפְּנֵי הַתִּינוֹק, מָשָׁל לְמֶלֶךְ וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּסִפְרֵי:

את הקשואים. תנא דבי רבי ישמעאל. למה נקרא שמן קשואים – שהם קשים לגוף כחרבות ^דבמס' ע"ז י"א א' הלשון שקשים לכל גופו של אדם, ועיי"ש עוד. .
(ברכות נ"ז א׳)

חנם מן המצות. פירוש שלא היה אז מזונותינו ע"י קיום המצות כמו שהן עכשיו שהמזונות הן שכר לפעולתינו, שאם נקיים המצות האדמה תתן יבולה ואם לאו לא תתן הארץ יבולה. אבל במצרים היו מזונותינו באים בלא שום קיום מצות:

והנה נתרעם משה על ששם השם יתעלה משא כל העם עליו ועל שאלתם ממנו שהיה בתכלית הקושי ר"ל במה ששאלו לתת להם בשר ואכלו ועל הדבר הראשון ענהו השם יתעלה שיאסוף לו שבעים איש מזקני ישראל הראויין למעלה ויעדו השם יתעלה שעל דרך המופת ישפיע הש' ית' שפע נבוא בדרך שישתתו עם משה בהנהגת העם. ועל דבר השני ענהו השם שיאמר אל העם שיהיו מוכנים למחר כי אז ימלא ה' יתע' תאות' עד שימאסו בהמה שהתאוו בו וזהו הגמול שהיה ראוי להם כי הם התאוו תאוה שלא לצורך למאסם עבודת השם יתעלה ונענשו בשימאסו במה שהתאוו בו וענה משה ואמר הנה העם הזה רב מאד ואיך תמצא להם בשר לאכל חדש ימים האם צאן ובקר ישחט להם או אם כל דגי הים יאסף להם היספיק להם והנה אמר בצאן ובקר שחיטה ובדגי הים אסיפה להורות שהבהמה תהיה השחיטה מתרת אותה ואולם הדגים הנה אסיפתם היא המתרת אותם כי תכף שיצאו מהמים ימותו ולפי שהעוף הוא כמו ממוצע בין הדגי' והבהמה הנה עניינו ממוצע בזה ביניהם ולזה למדנו רבותינו ז"ל שהעוף הוא נתר בשחיטת סימן אחד יש למספק שיספק איך לא גנה השם יתעלה משה על זה המאמר שידמה בלתי מאמין במה שייעד לו הש"י ולא מצאנו שנחשב זה לעון למשה ומצאנו שנחשב לעון לו עניין מי מריבה עם היותו לפי מה שאחשוב למטה מזה העניין ונאמר שכבר אמרו בהיתר זה הספק כי עניין מי מריבה היה בפרהסיא וזה המאמר היה בין הקב"ה ובין משה אלא שזה גם כן לא יספיק כי איך ידעו העם שחטא משה כאשר הכה במטהו על הסלע הלא יחשבו כי כן צווה מהשם יתעלה וכבר התירו זה הספק באופן אחר ואמרו שלא רצה לומר משה שלא יהיה כח בשם יתעלה לתת להם רבוי בשר הצריך לזה אבל רצה כי מפני רוע תכונתם לא יתפייסו לזה וזה אמרו ומצא להם אלא שלפי הפשט לא יקשר לפי זאת הכוונה מה שאמר תחלה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו והנראה לנו בהיתר זה הספק שיש מיעודי הנבואה הטובים אשר בכחם תנאי ואם לא נזכר ולזה מצאנו שלא כעס השם יתעלה על אברהם כשאמר במה אדע כי אירשנה כי בזאת הירושה היה תנאי כמו שביארנו והוא שיהיו רעו באופן מהשלמו' שתדבק בהם ההשגחה האלהית בזה האופן הנפלא הצריך להם בעניין ירושת הארץ לזה הרהר אברהם בזה לא נחשב לו לעון וכך מצאנו שהרהר משה במה שאמר לו השם יתעלה שיהיה עם פיו ולא נענש על זה לפי שזה הייעוד לא יחוייב שלא יהיה בו תנאי כמו שביארנו בפרשת ואלה שמות וכן אפשר שאמר בזה הייעוד שהיה שיש בו תנאי והוא שהיה הנביא מוכן אל שיעשה על ידו מופת כזה כי נראה כי כל מה שהיתה מעלת הנביא יותר בוהה אפשר שיעשו על ידו מופתים יותר גבוהים ולזה אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומ'. ולכל האותות והמופתים וגו'. ומזה הצד היה אפשר שהרר משה בזה המופת עם ראותו שמצד ההשגחה על ישראל לא יתכן שיעשה זה המופת כי זאת השאלה היתה מהם בסבת מרי כמו שזכרנו ועוד כי המופת יעשה לתועלת מה וזה המופת ולא היה תכליתו להועיל לישראל אבל היה העניין בהפך באופן מה ולאלו הסבות כלם היה חשבה משה שהוא רחוק שיעשה על ידו כמו זה המופת הנפלא וענהו השם יתעלה כי ידו לא תקצר מעשו' זה ואף על פי שאין המקבלים ראויים.:

חנם. בזול כאילו היא חנם:

את הקשואים ואת האבטיחים וגו׳. אלו פרפראות שלפני המזון ואחר המזון:

דגה. קיישונינא ב"ל כמו וידגו ומפר' איזו דגה הקישואין והאבטיחים ועתה מפר' למה שואלין אילו מינין כי על הבשר אין צריך ליתן טעם למה שואלין כי דבר חמוד לאוכליו אבל אילו המינין מפר' למה היו שואלין ואו' בלתי אל המן עינינו ואין לנו שום ליפתן עמו והוא כטעם לשד השמן שהוא נדוך מבושל ובפר' ויהי בשלח פרעה אומ' שהוא כצפיחי' בדבש וזהו כשאינו מבושל בין זה ובין זה מתוק הוא וצריך קיהוי כמו שעושין לבשר שמן חרדל ושומים לפיכך היו שואלין בצלים ושומים וכל כי הני ואינו אלא נפש רעה דאפי' לדבריהם מאחר שלא מוציאים שום דבר לא למאכל ולא לבגדים כדכתיב שמלתך לא בלתה מעליך ואילו דבר קל הוא שהרי עמהם כסף וזהב ומקנה רב אף דבר היורד מן השמים אינו צריך תבלין כי הק' אינו מוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן ואין דבר תענוג בעולם כמו המן והמן יורד מן השמים:

אשר נאכל במצרים חנם בלא טורח ובלא דמים.

ועוד יתבארו הכתובים כי הנה באמת זה להפלא הוא מה שצעקו מי יאכילנו בשר כי הלא מקנה רב היה להם ומי מנע מהם מלאכלם. ומה שפירש רש"י שהיו מבקשים עלילה וכו'. זה אמת שהיו מבקשים עלילה אבל גם עלילה צריך לצעוק באיזה פנים. ואין שייך להעליל על דבר הגלוי ומפורסם כזה ומי לא ידע שיש להם בהמות רבות. ועוד יש לדקדק מה ענין דגים אצל בשר אם רצו בשר לאכול מה להם להזכיר הדגה שאכלו במצרים. ואכן נראה לומר. כי שמו יתברך הטוב והמיטיב לרעים ולטובים וידע קשיות עורף של הערב רב הבאים מזרע חם שהיה מקושר בתאות הנשים כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ח: ובראשית רבה ל"ו, ז') שכל מי שהיה בתיבת נח לא שימשו מטותיהן עבור שנאסר להן כי אם הוא והעורב לא עצרו כח לעמוד בתאוה ההיא ועברו על הציווי. ובאמת מצרים בניו היו שטופי זימה למאוד כמאמר חז"ל (תנא דבי אליהו מובא בילקוט רמז קפ"ו ועיין שמות רבה א', י"ח).

הקשאים. הֵם קוקומבר"שׂ בְּלַעַז:

את הקשואים וגו׳. פליגי בה ר׳ אמי ור׳ אסי, חד אמר טעם כל המינים טעמו במן, טעם חמשת המינים הללו לא טעמו בו, וחד אמר טעם כל המינים טעמו טעמן וממשן וחמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן ^המ"ד טעם חמשת המינין הללו לא טעמו בו הוא מפני שהם קשים לעוברות ולמניקות, כדאמרינן בספרי משל לאומר לאשה אל תאכלי בצל מפני התינוק, ועיין בסמוך, ומ"ד חמשת המינים הללו טעמו טעמן ולא ממשן הוא מפני שלא התרעמו רק על חמשת המינין, ע"כ משום שהיה המן חסר ממשן שהוא קשה לעוברות ולמניקות כמש"כ, אבל טעמן לא היה חסר, שכל הטעמים היו במן, דטעמן אינו קשה.
והנה לפי המבואר בזה מפורש דהא דלא טעמו טעם הוא רק מחמשת המינין שבפסוק זה, מפני שקשים לעוברות ולמניקות, אבל טעם דגים בודאי טעמו, אבל קשה לפי המבואר כאן באגדה שהדגים שאכלו במצרים היו דגים קטנים שהזמין להם הקב"ה בתוך המים [ע"ל אות ג'], ואיתא בכתובות ס' ב' שדגים קטנים קשים למניקות, וא"כ הו"ל לחשוב שגם טעם דגים לא טעמו במן מאותו הטעם שלא טעמו חמשת המינים מפני שקשים לעוברות ולמניקות, והנה ברש"י פסוק זה במקום חוץ מאלו חמשת המינים כתוב רק חוץ מאלו, ולפי"ז קאי גם על דגים, אבל הן בגמרא ובספרי מפורש חמשת המינים, וצ"ע. .
(יומא ע"ה א׳)

הקשואים. באל"ף תחת ה"ת מקשה כמו ועמי תלואים ורבים כן:

ואת החציר וגו׳. אלו דברים חריפים שנאכל הפת עמם. ופי׳ את החציר עם החציר. והיינו שדקדק בת״א בשנוי התרגום על תיבת את:

את הקשאים ואת האבטחים לאכול בקנוח סעודה.

ואפשר על כן לא הסכים הקב"ה לקחת הערב רב, כי אם משה לבד הוא שלקחם כמאמר חז"ל (שמות רבה מ"ב, ו'), לפי שעיקר הזכות שזכו ישראל לצאת ממצרים היה עבור גדירת הערוה במה שנעלו דלתותיהן הנשים והאנשים במצרים שלא להזדקק להאסור להן כמאמר חז"ל (ויקרא רבה ל"ב, ה') כי זה הוא דבר גדול עד מאוד בעיני המקום ברוך הוא וברוך שמו לפי שהוא שונא זימה כמאמר חז"ל (סנהדרין ק"ו.). והיה הקב"ה ירא מאוד מהערב רב שלא יקלקלו ח"ו הגדר הגדול הזה ויחטיאו את ישראל גם כן בפרצת גדר הערוה. וראיה שכן היה שהביאו את ישראל לבכות למשפחותיהן, וגם בשיטים החטיאו אותן. והטוב והמיטיב שידע זאת וראה שמשה לקח הערב רב, הגדיל טובו וחסדו על ישראל ומנע מהן מלאכול מכל בחינת המגושמים אשר מהארץ הלזו. כי ידוע אשר מגו מכליא ומשתיא יצר הרע מתרבה במעוהי דבר נש כמו שאיתא בזוה"ק (תרומה קנ"ד:) וכמפורש בתורה הקדושה (דברים ל"ב, ט"ו) וישמן ישורון וגו' ואומר (שם ל"א, כ') ואכל ושבע ודשן ופנה וגו'. והכל הוא מכח בחינת הקליפות אשר בגשמיות הארץ הזו. על כן מנע מהן כל זאת ונתן להם מן לאכול דגן שמים לחם אבירים לחם שמלאכי השרת אוכלין אותו כמאמר חז"ל (יומא ע"ה:) והוא בחינת הרוחניות, שעל ידי זה ימנע מהן מלהתאוות לדברים האסורים בכדי שילכו ישראל במדבר הגדול והנורא ששם משכן הס"מ והוא המסית הגדול לכל העבירות שאין כמוהו ואף על פי כן לא יחללו ישראל את בריתם ויהיו נשמרים מכל דבר רע. ואמנם בשר היה להם ואם היו אוכלין בשר הגשמי ודאי שהיה קשה להם להשמר מרע. ומה עשה הקב"ה הכניע ושיבר תאוותיהם שלא להתאוות לשום דבר גשמי בעולם לא לבשר ולא לשאר דברים המגושמים. ובלא זה, ממילא נכנע תאותיהם ממתן תורה הקדושה, ומאכילת המן שהיה דבר רוחני והיה מקדש אבריהם עד שלא התאוו לדבר גשמי בעולם. ואכן הערב רב שהיו מבקשים תואנה לפרוש משמו יתברך ובאו בעלילה. הנה זה היה עלילתם למה מנע מהם הקב"ה תאותם שלא יתאוו לדבר בעולם, מוטב היה להם שיתאוו ויעשו כתאותם.

אבטיחים. בודיק"ש:

אבטיחים. ידוע מלשון קדר ואין לו ריע במקרא:

ואת החציר ואת הבצלים לטעום הקדרה עם הבשר.

וזה אומרו והאספסף אשר בקרבו התאוו תאוה פירוש שהתאוו שיהיה להם תאוה לתאוות הארץ הלזו. ולזה צעקו לאמר מי יאכלנו בשר ולכאורה היה להם לומר מי יתן לנו בשר לאכול כי הלא לא היו צריכין שיאכיל אחד להם. ואמנם שאמרו מי יאכלנו פירוש מי יתן בקרבם בחינת התאוה שיוכלו לאכול בשר. ולזה אמרו זכרנו וגו' כי הנה נודע מאמר חז"ל (סוטה י"א:) בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו אבותינו וכו' שבשעה שיוצאות לשאוב מים מזמין להם הקב"ה דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים וכו' ומוליכות אותן אצל בעליהן לשדה ומרחיצות אותן וכו' ונזקקות להם בין שפתים וכו'. ועל כן טענו זכרנו את הדגה וגו' כי הן במצרים ראינו שהקב"ה היה חפץ להרבות נפש תאותינו עוד ועוד והזמין הדגים בכדי נשינו עבור זה. וזה היה לפי שהיינו חנם בלא מצוות על כן הרבה תאותינו בכדי לפרות ולרבות. וחוץ לזה היה לנו שם הקשואים והאבטיחים וגו' מה שאין לנו עתה לאכול זאת (ועל כן חלקו טענת הדגה לבד מפני שהיא טענה אחרת לגמרי והבן) ועתה כאשר נתן לנו מצוותיו מנע מאתנו כל טוב העולם בכדי להמעיט תאותינו מכל וכל. וזה אומרם,

החציר. כְּרֵישִׁין, פוריל"ש (תַּרְגּוּמוֹ יָת בּוֹצִינַיָּא וְכוּ'):

חציר. הירקות שהם עשב השדה וכן המצמיח הרים חציר והנה הוא שם כלל והמתרגם ארמי אמר שהוא שם פרט גם הוא נכון:

ואת השומים לטבל הבשר והדגים.

הבצלים והשומים. ידועים והם קרובים בלשון קדר:

3211 / (במדבר יא,ה) / קשאיםף
קוקומברי"ש / cocombres / קישואי גינה (בלשון הדיבור: מלפפונים)

3212 / (במדבר יא,ה) / אבטחים
בודיקי"ש / bodekes / אבטיחים
כפי שציינתי (אה"ל מס' 1396) המלה הצרפתית והמלה העברית שייכות לאותו מקור.

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם וכו' ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו. יובן בס"ד קישור הפסוקים והוא דידוע מ"ש הרב מהר"י אלגאזי ז"ל משם חכמי אשכנז ז"ל דהטעם שאכלו ישראל המן שהוא לחם מן השמים והוא משום שנא' כי לי בני ישראל עבדים וכתוב בעבד עברי כי טוב לו עמך עמך במאכל עמך במשתה ולכן אכלו לחם מן השמים שהוא דבר רוחני עכ"ד ז"ל. גם ידוע דמה שיצאו ממצרים קודם הזמן הוא משום דקושי השעבוד השלים המנין וידוע דלא שייך לומר קושי השעבוד השלים המנין אלא אם ישראל הם בחי' בנים אבל אם הם דין עבדים לא שייך לומר קושי השעבוד השלים המנין דמשל למלך שכעס על עבדו וכו' וכמ"ש לעיל בס"ד בפ' בשלח ע"ש:

3213 / (במדבר יא,ה) / חציר
פוריל"ש / porels / כרשים (ירק מאכל)

זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם י"ל הול"ל אשר אשר אכלנו לשון עבר ונ"ל בס"ד עשו עקיצה דקה בדברים אלו לומר אנחנו מוכרחים מעתה לשוב למצרים ולאכל שם את הדגה כי אין תקוה שימצא לנו בשר במדבר הזה אך בושו לומר בפירוש נשובה מצרימה כאשר דברי בשאר תלונות נתנה ראש ונשובה מצרימה על כן במקום שצריכין לומר אכלנו לשון עבר אמרו נאכל לשון עתיד כאלו ברור להם שישובו מצרים ויאכלו שם הדגה ועתה זוכרים מה שעתידין לאכול ועקצו בדברים אלו עקיצה שקורין בלשון ערבי דסיס"י יהודית כנגד כבודו של מרע"ה כאלו אומרים נתנה ראש וכו' וגם המרו כנגד כבודו יתברך להחליט שלא יוכל ח"ו לתת להם בשר במדבר הזה וכמ"ש אסף בתהלים שאמרו היוכל אל לערוך שלחן במדבר ולכך גם מרע"ה הבליע תוכחה להוכיחם על דברים אלו בנעימה באומרו כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו בארץ מצרים פירוש טוב לנו שנרד עתה למצרים ונאכל בשר:

כמתאוננים פי' כאוננים, לשון אנינות שהתאבלו על שהקב"ה רצה להכניסם לארץ מהרה כפירש"י לעיל בסמוך, ודאגו ממלחמות כי קטני אמנה וקצרי רוח היו: