פירוש על תהילים 66:52

למנצח. זה המזמור נאמר על קבוץ גליות ישראל שיאמרו הריעו לאלהים כל הארץ שיראו הנפלאות שעשה עם ישראל:

למנצח כו' ידבר על בני הגלות החיל הזה המר והארוך ונעלם קצו מבני האדם כי לבא לפומא לא גלי' והנה על עוצם הגלות הלז ואריכותו ימצא מקום יצר סמוך לחמץ לב עם בני ישראל להרהר נגד כבודו יתברך ומה גם בשית לבם אל אשר היו גוים מרקדים בהיכלו ויאמרו איה גבורותיו איה נוראותיו ומי יתן והיה הרהורם כענין ירמיה ודניאל שאחד השמיט הנורא ואחד הגבור כי הלא המה לא כוונו רק כי לא היה הוא יתברך אז משתמש מהמדה ההיא כמפורש אצלנו במקומו ועל כן באו אנשי כנסת הגדולה ואמרו כי אדרבה משתמש היה מהן כי הן הן נוראותיו הן הן גבורותיו שראה ועצם כחו וגבורתו לסבול למען יכופרו עמו ישראל על ידי הניחו לשלוח יד בהיכלו ויכפר אדמתו עמו אך הגוים אויביו יתברך החליטו הרעה לאמר כי מבלתי יכולת חלילה היה אשר סבל ולא פקד וכמאמרם ז"ל שהיה דבר המן אל אחשורוש אלהיהן של אלו שהוציאם ממצרים כבר הזקין ותשש כחו שהרי היו מרקדים בהיכלו ולא שלח בהם יד והנה בגלות החיל הזה שרבו בו גזירות ובאנו באש ובמים גדולים וטובים מישראל וגם הוא ארוך מאד ונעלם קצו מבני אדם על כן מלא לב בני האדם להרהר ולומר כי חלילה עזב ה' את הארץ ביד השרים וגוייהם כי על כן לא פקד על אשר עשו בביתו ובחומותיו ואחרי כן בקדושיו כי כמה שרפו במו אש וכמה צללו כעופרת במים אדירים כמפורש במסכת גטין מהילדים והילדות וכהנה אין מספר כנודע מעניני הגזרות והנה בהרת עזה כמות היא פן יהרהרו ישראל עצמם חלילה ויחפרו ויאבדו שניה לה מריב לשונות המנגדים כי יתפקרו לדבר על ה' תועה כאמרם אלינו כל היום איה אלהיכם אמת ונמצא שם שמים מתחלל מלבד מה שעל ידי כן מצאו מקום להעמיס על צרות ישראל אשר בקרבם על כן אחשבה כי המזמור הלזה אשר על הגלות הלז ידבר חילק הענין על ישראל ועליהם והוא כי ישראל עצבים על רוב צרה וצריך לשמחם והם מתהוללים מרוב שמחה בשעבודם אותם וראותם כי הוא יתברך סובל וידברו סרה מרוב שלוה וצריך להכניעם על כן על ישראל אמר למנצח שיר מזמור שהם שלשה מיני זמר ושבח לומר שיתו לבכם אל שלש ישועות אשר הושיעכם ה' מבבל וממדי ומיון כי על כן למנצח ושיר ומזמור יאות לכם לזמר כי ה' אשר הצילכם זה שלש רגלים הוא יבא ויושעכם גם מזה האחרון עם שהקץ נסתרה דרכו מעיניכם ועל האומות עובדי כוכבים המתהוללים על ה' ועל משיחו ומתגדלים עליהם אמר הריעו לה' כל הארץ כלומר הריעו והכנעו לפני אלהים הפועל דין עם ישראל ונתנו בידכם כל הארץ ועל שתי הכתות נכלל המזמור מפסוק שאחר זה זמרו כו' ידבר על ישראל ומפסוק לכו חזו מפעלות כו' ידבר עם העמים כאשר יבא ביאורו בס"ד:

למנצח, הריעו לאלהים - לא הזכיר שם המחבר ובעבור היותו לשון רבים ולא ימצא ככה ברוב המזמורים שהם לדוד, על כן יתכן שגם זה המזמור לאחד המשוררים.

הריעו. בעת בוא מלך המשיח יריעו כל העמים תרועת מלך לקבל את ה׳‎ לאלוה:

למנצח שיר מזמור, לא נזכר שם מחברו, ולדעתי מחברו הוא מנשה בן חזקיה, שנזכר (דברי הימים ב ל״ג:י״א) כי הביא ה' עליו את שרי הצבא אשר למלך אשור וילכדוהו בחוחים ויאסרוהו בנחושתים ויביאוהו בבלה, וכהצר לו חלה את פני ה' אלהיו ויכנע מאד וכו', ויתפלל אליו ויעתר לו וישמע תחנתו וישיבהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ה' הוא האלהים ויבן את מזבח ה' ויזבח עליו זבחי שלמים ותודה, ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל, ושם מבואר כי תפלתו והעתר לו הנם כתובים עלי דברי חוזי, והוא השיר הנמצא פה, ונחלק לד' חלקים א. מזכיר הנהגת ה' הכללית ע"פ הטבע (עד מלת סלה פ"ה), ב. מזכיר ההנהגה הנסיית (עד מלת סלה פ' ז'), ג. מדבר אל העמים ומספר מה שעבר עליו מהמאסר וההצלה (עד מלת סלה פט"ו), ד. מדבר אל ישראל (עד סוף הסי'), הריעו לאלהים, קבלו מלכותו, שהתרועה מורה על קבלת המלך, כי הוא מלך כל הארץ:

ויהי אחרי הדברים. למאי אחר. שצפה הקב"ה להוציא ממסגר אסיר. אמרו רבותינו הקציף הקב"ה מלך על עבדיו לעשות רצון עובדיו. מלך על עבדיו. ויקצוף פרעה על שני סריסיו. עבדים על אדוניהם. קצף בגתן ותרש (אסתר ב כא). ר' חנין בש"ר יוחנן אמר לכו חזו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה). מקציף מלך על עבדיו כדי ליתן גדולה לצדיק זה יוסף. עבדים על אדוניהם. ליתן גדולה לצדיק. זה מרדכי. ומה היה הקצף של פרעה. דכתיב חטאו משקה מלך מצרים והאופה. למי חטאו לאדוניהם למלך מצרים. מה ת"ל מלך מצרים אלא שלא שפט משפט מלך מצרים כי המשקה נמצא זבוב בתוך פיילי פושרין שלו. והאופה נמצא צרור בתוך גלוסקין שלו. ר' יונתן אומר בקשו להזדווג לבתו של מלך. כתיב הכא חטאו. וכתיב התם ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים.

זמרו כבוד שמו. זמרו בכבוד שמו א"נ ספרו כבוד שמו בזמר ושיר:

זמרו. בתהלתכם אמרו כי שמו נכבד בגאולתכם שהיה בגלות שמו מנואץ ומתבזה לאמר איה אלהיכם יקומו ויעזרוכם:

והחל לדבר בישראל ואמר זמרו כבוד שמו כו' והוא כי הנה ידוע כי אברהם בירר לנו את המלכיות להשתעבד בנו להנצל מגיהנם ולנחול כבוד העולם הבא באופן כי התנהגו יתברך בתואר שם אלהים בגלות המר והנמהר הלז לכבוד יחשב לנו כי לטובתנו הוא שכבוד העולם הבא ננחל וזה יאמר זמרו כבוד שמו שהוא זמרו והללו כבוד הנמשך לכם משמו הוא שם אלהים הנזכר שהוא ענין רוגז הגלות שהוא מתייחס אל מדת הדין ומה שיפתה לבבכם לבלתי עשות כן שהוא בראותכם כי גוים מרקדים בהיכלו וכן עניני צרות נוגעות אל כבודו יתברך והוא שותק באופן שתהרהרו נגד יכלתו חלילה לזה אני אומר הזהרו ושימו כבוד תהלתו שהוא כי מה שהוא תהלתו שימו אותו לכבוד ולא להפכו שהוא כי מה שיש להללו על גבורתו שסבל אל תייחסוהו חלילה להעדר כבוד כי הנה זה הוא כבודו:

זמרו - טעם שימו - כי תהלתו כבוד הוא לכם. והטעם: בתהלתו תכובדו.

כבוד שמו. כפי הכבוד הראוי לשמו:

זמרו כבוד שמו. אפשר זמרו כבוד שמו הוא מלכות בסוד ויעש דוד שם. שימו כבוד גימטריא ל"ב להמשיך למלכות שנקראת תהלה מחכמה בסוד וגם אחותי בת אבי כמ"ש בזהר הקדוש:

זמרו, הנה הכרת ה' תהיה משני פנים, א. ע"י הבריאה הכללית שהנברא מעיד שי"ל בורא וזה יודע גם עפ"י מחקר השכל שיש עלת העלות וסבת הסבות לכל הנמצאים, אולם מן החקירה לא יוכל לברר שהוא מנהיג את העולם ברצון, כי חכמי יון התפלספו שהעולם עמד ממנו בהכרח כצל מהשמש, וחייבו זה מעוצם גדולת הסבה הראשונה, שזה מחייב לפי דעתם שלא יתייחס לו רצון או אהבה ושנאה וכונה, ושלא ידע דבר מזה העולם השפל, וע"כ יאמרו שראוי אליו הרוממות והכבוד מצד שהוא הסבה הראשונה אבל לא היראה אחר שאינו משגיח ומנהיג, על זה אמר תחלה זמרו כבוד שמו ושימו כבוד תהלתו, שתהלתו יהיה הכבוד המחוייב לו מצד שהוא סבת הדברים כולם, אבל שב לאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך, שיחויב ג"כ שייראו מפני מעשיך כי אתה ג"כ המנהיג והמשגיח ומושל ועושה כחפצו, הגם שברוב עוזך יכחשו לך אויביך, שאויביך האפיקורסים יכחישו לך ויאמרו שהעולם קדמון, ושהכל מחויב, ושאינך יודע מאומה מן הנהגת העולם, וזה יאמרו ע"י רוב עוזך, שעפ"ז יחייבו בעיונם שלפי עוזך וגדולתך אתה מרומם מכל חפץ וכונה, וייחסו ההנהגה אל המערכת, ובטעות זה היה מנשה ג"כ שלכן עבד לצבא השמים שחשב שהם מנהיגים את העולם, וכחש הנהגת ה' והשגחתו, אבל מעתה כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך, כי יכירו שאתה המנהיג הכל כרצונך, ולא יזמרו לאלהים אחרים רק יזמרו שמך, סלה סיום הענין: (חלק ב') לכו, יאמר שהגם שמן ההנהגה הטבעיית לא יכירו העמים השגחת ה' ומוראו, לכו וראו מפעלות אלהים על בני אדם, נורא עלילה, שעל ידי הפעולות שעשה בעבור בני אדם, על ידם תראו שהוא נורא עלילה, שלא לבד שיחויב לו הכבוד, כי יחוייב לו גם היראה, כי בידו לשנות הטבע ולהנהיג הנהגה נסיית בהשגחתו על בני אדם, ולעשות עלילות נוראות, והוא כי הפך ים ליבשה בשביל ישראל, וכן נהר יעברו ברגל, שבני אדם עברו את הירדן ברגלם, שם נשמחה בו, כי הכרנו שהוא משגיח על פרטי בני אדם ומשנה הטבע בעבורם, שם הכרנו כי הוא מושל בגבורתו עולם, שהוא מושל על העולם והטבע נכנעת תחתיו, ושיש בידו גבורה להכניע חקות הטבע, וכן כמו שעשה נסים לישראל כן עיניו בגוים תצפינה, להשיב להם כרעתם, ולכן מעתה הסוררים אל ירומו למו, אל ירימו את עיני ה' לומר שעיניו אינם משגיחות בעולם השפל כי רם על כל גוים ה', כי באמת עיניו ישפילו לראות גם כל הנעשה בארץ, סלה סיום הענין: (חלק ג') ברכו, אתם עמים ברכו את אלהינו המשגיח עלינו בהשגחה פרטית (לא לבד על כללות הגוים כי גם על אישים פרטיים), והשמיעו קול תהלתו, יצייר את התהלה כעצם מופשט נותנת קול בשבחי ה', אתם השמיעו והכריזו קולה לרבים:

או יאמר "ויחי כו'" ע"פ הפסוק "זמרו כבוד שמו שימו כבוד תהלתו", נראה פירושו היות התחלות אדם בעבדות הבורא ב"ה בוודאי אינו יכול תיכף בהתחלתו [ל]עלות במדרגת עליונים, כי עדיין סבבוהו זרים במחשבתו הדבוקה בעוה"ז השפל ובהבליו, אבל צריך אדם מקודם לפנות מחשבתו ולזמר עריצים, המה הקליפות המבלבלים אותו מעבודתו, ולזה צריך עבודה רבה, ואח"כ יפנה עצמו לעלות במחשבת קדושים ביחודים וכוונות עליונים, ואז נחשב לו אותה העבודה שעבד בתחילתו והיא לזמר עריצים כאותה העבודה החשובה העיקרית שעולה בה לתכליתו, כיון שכוונתו הכל לשם שמים והכל אחד, וזהו "זמרו כבוד וכו'", פירושו כנ"ל שהעבודה של זמיר עריצים הוא חשוב כמו "שימו כבוד תהלתו", ש'תהלה' נקרא המדריגה הגדולה של הצדיק שמאיר לעולמות עליונים, ותהלה הוא לשון אור, כמו עטישותיו תהל אור.

אמרו לאלהים מה נורא מעשיך. שהוצאת גוי חלוש מגוים רבים ועצומים, ואתה עצום מהם עד שברוב עזך יכחשו לך אויביך ויאמרו לא הרענו נגדך:

שימו. הללוהו בכבוד הראוי לו וכפל הדבר במ״‎ש:

ד״א התעללתי. הבאתי עליהם המכות בגודל עלילות, שנאמר נורא עלילה על בני אדם (תהלים סו ה).

מה נורא. כל אחד ממעשיך:

ולא בלבד ביניכם לבין עצמכם כי אם גם אמרו לאלהים לנוכח אותו יתברך מה נורא מעשיך כו' לומר כי במה שגוים מרקדים בהיכלך לא נאמר איה נוראותיך שנבוא לשלול תואר הנורא כי אם אדרבה מה נורא מעשיך כי אדרבה הוא הוראת גודל עוזך לסבול אלא שהגוים ההם לא יבחינו כי הן הן נוראותיך ואדרבה יכחשו בה' ויאמרו לא הוא כו' וזהו אמרו כו' מה נורא כו' לומר אמרו בני הגלות לאלהים מה נורא מעשיך המתייחסים לשם אלהים בדין שאתה עושה לשעבדנו ביד האומות כי לא נאמר איה נוראותיו שמניחנו בידם כי הן הם נוראותיך שתסבול דבירך ובניך בידיהם וזהו מה נורא מעשיך כי אם שברוב עוזך שהוא בסבלנותך שהוא רוב עוז ותעצומות יותר מהנקימה אז יכחשו לך אויביך ויאמרו לא הוא חלילה:

יכחשו לך. עמ''ש בהבדל בין כחש בו ובין כחש לו, התו''ה ויקרא (סי' שע''א) :

אמרו, מה נורא - כל אחד ממעשיך, כמו: בנות צעדה עלי שור.

אמרו לאלהים. אמרו על אלהים:

יכחשו לך. היו"ד בגעיא בס"ס וכן בחילופים לב"א:

ברוב עוזך. כשאתה מראה לעולם עוזך על ידי דבר או חרב או רעב או ברקים:

וטעם יכחשו – שיעידו כי שקר וכחש הוא בידם.

מה נורא. מה מאוד נוראים ונפלאים מעשיך ברוב. בעבור רוב חזקך יכחשו לך אויביך לאמר שהמה אוהביך:

אויביך. הרשעים מרוב פחד מודים על כחש ועבירות שבידם (ע"כ התוס'):

כל. כמו שכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורב לקרוא כולם בשם ה':

אמנם כאשר כל הארץ ישתחוו לך ויזמרו לך שהוא בהיטיבך עמנו לימות משיחנו אזי למפרע יזמרו שמך הוא אלהים הנזכר סלה שיאמרו שגם מה שעד כה שעבדונו שמך אלהים עשתה זאת וז"א סלה שגם העבר יודו למפרע שהדין היטיב לנו למען מרק עונותינו:

יזמרו לך, יזמרו שמך. לך הוא מצד עצמותו, ושמך הוא מצד פרסום מעשיו, ומוסיף שגם יזמרו שמך :

כל - הזכיר אויביך הקרובים ואמר: כל הארץ ואין הפרש בין יזמרו לך או ויזמרו לך והטעם כפול.

יזמרו שמך סלה. לעולם יזמרו לשמך ולא יחזרו לסורם:

נורא עלילה. יראוי על בני אדם פן ימצא להם פשע כי כל מעשיהם גלוים לך:

לכו וראו. זה יאמרו אחד אל אחד:

לכו וראו כו' הנה כתבנו בפסוק ראשון כי כנגד שתי כתות ידבר אחד על ישראל הגולים שנית על הגוים שוביהם והנה עד כה דבר עם ישראל הנוגע אליהם בשלשה כתובים הנאמרים ועתה החל לדבר נגד השובים ואומר להם לכו וראו כו' לומר אל תתהוללו בראותכם שאתם בשלוה ומעלה איך ימשך זה מהדין ואתם בשמחה רבה כי איך יתייחס לנורא בעשותו דין בנו ולא יטיל מורא בעולם כי איה נוראותיו כי הלא לכו וראו מפעלות שם אלהים שעושה כאחת שתי פעולות שכולל רחמים בהיותו נורא עלילה א' על בני אדם:

עלילה. מל׳ מעללים ופעולות:

נורא עלילה. עלילות הם הפעולות ששרשם מכח תכונות מוסריות, ואצל ה' הנפלאות שיעשה ששרשם מפאת תכונת הצדק והמישרים ויתר מדותיו :

לכו - יאמר זה לזה: לכו בואו, כמו לכו נא ונוכחה. והטעם: לכו אלינו.

לכו. אז יאמרו ישראל זה לזה לכו וראו וגו׳‎:

לכו וראו מפעלות אלהים. ב"ר פ' פ"ח סי' ב' כתיב לכו חזו מפעלות ה' וגו' וכן בעל יפה תואר נראה דט"ס יש כאן וצ"ל לכו וראו מפעלות אלהים והוא הכתוב במזמור ס"ז דסיפי' דקרא נורא עלילה על בני אדם ע"כ. גם במדרש ילמדנו פ' וישב מייתי מפעלות אלהים נורא עלילה אך צריך להגיה שם לכו וראו במקום לכו חזו ועיין מ"ש במזמור מ"ו:

נורא עלילה. נורא מעשה:

נורא - דבק עם עלילה - נורא המעשה. והאומר כי הה"א נוסף והוא כמו עליון, תועה הוא כי הה"א סימן לשון נקבה, כי לא ימצא בשמות הה"א נוסף רק אם היתה המלה מלעיל ושורק ושורקה כמו: צדק וצדקה.

נורא עלילה. מעשיו נוראים בעבור בני אדם:

על בני אדם. לעשות בהם כרצונו עד שיראוהו:

הפך ים ליבשה. ים סוף:

הפך. וזהו ממעשיו הנוראים שהפך ים ליבשה כשהוציא עמו מגלות מצרים:

שהוא כאשר הפך ים ליבשה כי אז היה פועל נורא מאד על כל העמים כד"א ונשמע וימס לבבנו כו' והיה רוגז גמור שזולת הדין שעשה במצרים גם הכניע שרו של ים ושרו של מצרים כמו שאמרו ז"ל וירא ישראל את מצרים מת כו' וארז"ל מתים לא נאמר אלא מת כו' העביר ישראל בתוכו והצילם שהוא רחמים וכן מאז היה סימן לישראל כי הן בלכתם לכבוש הארץ שהוא דין יעשה להם כן כי בנהר יעברו ברגל שיכניע השר ושם גם כן נשמחה בו הנה שבעשותו רוגז לזולתנו שמחנו שהטיב לנו בפעולה אחת שהם ב' מפעלות בעלילה ופעולה אחת שאת המצריים טבע ואנו היינו שמחים כן גם עתה בעשותו יתברך רוגז ודין בנו אתם בשמחה ושררה רבה:

הפך - יספר מעשה השם הקדמונים.

הפך ים. בעת יצאו ממצרים:

ים ליבשה. הלמ"ד בגעיא:

שם נשמחה בו. מצאתי שם היה דבר שהיה נשמח בו כלומר שראה הים את הקב"ה:

בנהר יעברו ברגל. בירדן:

וטעם בנהר – הוא הירדן שעברו ישראל בשמחה והארון עומד.

בנהר יעברו ברגל. בימי יהושע עברו בירדן ברגלם:

נשמחה בו. בס"ס במקף בין שתי המלות בלא טעם בחי"ת והבי"ת דגוש' מדין דחיק:

שם. גם כן נשמחה בו בהוציאו אותנו מגלות:

בו. בהישועה הבאה ממנו:

אל ירומו. אל תהי ידם רמה:

מושל בגבורתו. שיראה בהוציא ישראל ימשול לעולם על כל העמים כלומר שיכירו כולם ממשלתו ומלכותו כמש"נ והיה ה' למלך על כל הארץ וגו':

עוד נודיע אתכם אומות העולם שלא יעלה על רוחכם שבהחריב ביתו והגלנו לבין האומות שסילק שכינתו והשגחתו מהארץ והניח השררה לשרים כי אם מושל בגבורתו שגם בגבורתו המיוחדת לו שהוא במה שסובל מה שעשו בהיכלו ובעמו בחרבן והגלות הוא מושל עולם ועיניו בגוים תצפינה ותשגחנה לראות איך יתנהגו בישראל כי הסוררים לישראל אל ירומו למו סלה כי יתעתדו למשפט לאחר זמן והוא כעין מאמרם ז"ל שאמר אברהם לבני קטורה דעו כי כל המצר לישראל בעולם הזה לא ייטב לו לעתיד לבא לכן התרחקו והתעתדו לימים ההם למשפט וזהו הסוררים כו':

תצפינה. מל׳ צפיה והבטה:

למו, מוסב על עיניו

מושל - אין עולם בכל זמן בכל המקרא רק זמן ונצח. והטעם: שהשם מושל לעולם כמו מושל נצח ברוב גבורתו וממשלתו בגוים שהוא רואם, כי אין נכון להיות בי"ת בגבורתו כמו: משל בנו, כי אין לו טעם, הנה הזכיר כי ממשלתו בים וביבשה על כן לא ירומו הסוררים המורדים בו.

מושל. עתה הנה מושל בגבורתו על כל העולם ועיניו צופים באנשים להשיב להם גמול:

הסוררים אל ירימו. ירומו קרי:

עיניו תצפינה. אז תצפינה בגוים עיניו לראות מעשיהם ולגמלם כפי מעשיהם כי עד אותו זמן הוא מאריך אף ואותם שהיו סוררים ישפילם ולא ירומו להם:

וירומו. פעל יוצא, בל ירומו את עיניו, שיאמרו שהם רמים ונשאים מהעולם השפל :

הסוררים. הסרים מדרך הטוב לא יהיה להם עוד התרוממות עד עולם:

ברכו עמים אלהינו. על נפלאותיו שהוא שם נפשנו בחיים בגלות ואינכם יכולים להשמיד אותנו:

ברכו עמים. ואז יאמרו ישראל לעמים ברכו אלהינו שאתם רואים את הנפלאות שעשה עמנו כי לא כלינו באורך הגלות:

ברכו עמים כו' אחר הודיע את הגוים המשעבדים אותנו בגלות כי לא מבלתי יכולת חלילה שתק ברקדם בהיכלו ובהעמיס צרת הגלות על ישראל כי אם שהן הן נוראותיו ושיודע בגוים כי לא לעולם חוסן כי הסוררים את ישראל אל ירומו סלה ראה והנה יהיה להם פתחון פה לדבר ולומר אם כן אפוא למה מסרם בידם אם את ישראל אהב ועוד למה יאשם את הסוררים לישראל באמור כי הסוררים אל ירומו סלה ולמה לא יחזיק להם טובה על שאינם מכלים את ישראל כי הלא בידם ניתנו ובחיריים המה לזה מסיימים ישראל דבריהם אל האומות ואומרים להם על האחת ברכו עמים אלהינו ועל השנית והשמיעו קול תהלתו:

ברכו - העם העמים כמו היבוסים שהיו תחת יד ישראל, או יאמר לכל כולנו חייבין לברך השם.

ברכו עמים אלהינו. בס"ס יש פסיק בין עמים לאלהינו וכן נכון מהטעם שכתבתי בסי' נ"ז וסימן ס"ז וכן נמנה בפסיקתא דספר תילים:

ויש אומרים: כי טעם עמים – ישראל, כמו: אחריך בנימן בעממיך והוא הנכון.

השם נפשינו בחיים. שהשארנו בחיים בגלות:

ופירש ואמר מה שאמרתי ברכו עמים אלהינו הוא על כי הוא ית' השם נפשנו בחיים לומר כי מה ששעבדנו לא מאהבתכם רק לשום נפשנו בחיים כי על כן אברהם מכרנו וה' הסגירנו ועל כן אמרנו ברכו ה' אלהינו כי על פי דרכו הגדיל אתכם עלינו ואשר אמרנו והשמיעו קול תהלתו הוא כי ולא נתן למוט רגלנו הם גויותינו שלא כלינו ביניכם כי מאתו יתברך הוא לנו והללוהו אתם כי זה תועלתכם גם אתם כי אם אין ישראל סבא אין עולם כמאמרם ז"ל על פסוק כי כארבע רוחות השמים פרשתי אתכם כו' כי אילו היינו כלים בגלות היה הוא ית' מאביד אתכם ומכלה העולם כי כל חפצו הם ישראל לקיים עולם:

למוט. מלשון נטיה ומעידת הרגל:

השם וגו׳‎. ולא יכלו לכלות אותנו:

השם נפשנו בחיים הגם שהיינו בסכנה גדולה ע"י האויב, וגם לא נתן למוט רגלנו, שע"י היסורין שב בתשובה ולא מט עוד מדרך ה':

ולא נתן למוט רגלינו. זה יאמרו הנשארים לישראל אחר המצרף כמו שנאמר והבאתי את השלישית באש וצרפתים כצירוף את הכסף:

למוט רגלינו. להיות נופלים מאין תקומה:

כי בחנתנו. בצרה בגולה:

כי בחנתנו אלהים כו' כהתימם ישראל על פי רוח הקדש מלדבר עם הגוים המשעבדים אותם באמור להם כי גם בגלותנו ה' אלהינו עמנו מדברים עמו ית' ואומרים מודים אנחנו לפניך כי לא געלת בנו רק כי בחנתנו אלהים לומר לא קצפת עלינו להנקם ממנו בעונותינו בגליותינו רק כי בחנתנו אלהים בגלות בבל על ידי הצלם שנבחנו בו חנניה מישאל ועזריה וכל השאר שהשתחוו צרפתנו כצרף כסף תוך הכור עד מרק אותו שמתמעט על ידי האש כך נצרפנו:

בחנתנו, צרפתנו. הבחינה הוא קודם הצירוף לראות אם יש סיג ואז מצרפו, עי' ירמיה (ט' ו') :

כי - דרך משל בעבור צרה שבאה אליהם והשם נסה לדעת אשר בלבבם, גם זה דרך משל, כי הכל לפניו גלוי טרם בראותו לב המחשב.

כי בחנתנו. הצרות אשר באו עלינו המה היו לבחון אותנו אם נהיה עומדים באמונת ה׳‎:

כי בחנתנו אלהים, מצייר הצירוף שצרף אותו ביסורין כדמיון צירוף הכסף באש להסיר ממנו הסיגים ויצא לצורף כלי, (בשגם לקבלת חז"ל שמלך בבל השליך את מנשה בדוד של נחושת והסיק האש תחתיו):

צרפתנו. להסיר הסיגים ממנו שנשוב בתשובה לפניך כמו שצורפים הכסף להסיר הסיגים ממנו:

צרפתנו. כמו הצורף מסיר סיג הכסף ע״‎י הצירוף כן נתמרקו עונינו ע״‎י הצרות:

הבאתנו במצודה. במקום צר כמו במאסר:

הבאתנו. כמו הנתפש במצודה שאין לו דרך להמלט:

על ידי מה שהבאתנו במצודה בימי אחשורוש שמת מועקה במתנינו בתעניות על ידי המן ליטהר מעון הצלם כמי שמטהר הסיגים המעורבים בכסף כן מה שחטאנו לפנים העברת העביר אותה חלאה שנדבקה בנו כי זאת היתה כונתך ולא לינקם ממנו עד נשארנו כסף נקי כנודע מרז"ל כי כל עולי גולה עם עזרא היו צדיקים גמורים:

במצודה. ר״ל במאסר של מבצר חזק כמו יבואהו במצודות (יחזקאל יט):

מועקה. מענין מעקה שסוגר בעד הדבר סביב כמעקה, עמ''ש עמוס (ב' י''ג) על כאשר תעיק העגלה :

הבאתנו - כמו במצודה ורעה.

הבאתנו במצודה. אף כי ישבנו במאסר הוספת עוד להשים במתנינו דבר המעיק ומיצר:

הבאתנו במצודה הוא בית הסוהר, שמת מועקה במתנינו, הקיף את מתניו בברזל סביב בל יוכל לזוז ממקומו:

מועקה. לשון מסגר וכל המעיק והמציק כמוהו:

מועקה. רעה שהיתה מצודה במתנינו שלא היה לנו כח לעמוד ממנה: ומועקה שם תואר מנחי העי"ן וכן בזה המשקל בלא ה"א הנקבה מועף מוצק:

מועקה. צרה וצוקה כמו מעיק תחתיכם (עמוס ב):

מועקה - כמו: עקת רשע צרה וככה תרגום ומועקה שם, או הוא פעול ותחסר מלת התואר. והטעם: שהוא דבר מציר מתניהם.

במתנינו. הוא המקום שחוגרים שם החגרה:

הרכבת אנוש לראשינו. מלכי כל אומה ואומה:

בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם: ר' אמי ור' אסי דאמרי תרוייהו כאילו נדון בשני דינים אש ומים שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים:
(ברכות ו ע"ב)

הרכבת אנוש. אנחנו טרם הגלות לא היתה ממשלתם עלינו אלא ממשלתך לבד אתה הרכבת והשלטת אומות העולם לראשינו והרכבת דרך משל:

ואחרי כן הרכבת אנוש לראשנו הוא יון שבא עד בית המקדש הוא ראש לישראל ולהעבירה על דת שלהמלט ממנו באנו באש ובמים לקדש שמך ותוציאנו לרויה על ידי חשמונאים:

לרויה. לשביעה:

לרויה. תואר, לארץ רויה, שהיא א''י :

הרכבת - הטעם שהוא רוכב על במותימו היה כמו הבאים באש או במים, כמו מכה אביו ואמו וטעם לרויה לאויר, כי באש יבש ובמים ישטף.

ותוציאנו. אבל עכ״‎ז סוף הדבר הוצאת אותנו לרויה ולא כלינו:

באנו באש. במקצת מדוייקים אין מקף בין שתי המלות:

הרכבת אנוש לראשנו. בפרק קמא דמגילה אמרו באנו באש בימי נבוכדנצר ובמים בימי פרעה ותוציאנו לרויה בימי המן. ואפשר דהשתחוו לצלם בימי נ"נ ונמשך מפסל מיכה שעבר בים. גם נקדים מה שפירשו המפרשים על בקום עלינו אדם המן ולא מלך שאלו היה מלך לא היה תקומה וז"ש הרכבת אנוש ולא מלך וחטאנו כי באנו באש בימי נ"נ חנניה מישאל ועזריה דוקא והשאר השתחוו ונמשך מפסל מיכה בים. ותוציאנו לרויה דאסתר עשתה שישתכר המן ביותר והיתה נותנת גם הכוס שמוזגין לה כמו שאמרו רז"ל והביאו הרב מנות הלוי דף ר"ט וכתב הרב שם דלהיותו שכור כשאמרה אסתר המן הרע הזה אשתקיל מילוליה ולא דיבר שום דיבור שהיה שכור ונפל על המטה ע"ש וז"ש ותוציאנו לרויה. א"נ הרכבת אנוש המן אותיות שונא דהוא עמלק באנו באש בגלותנו ונצולו חנניה מישאל ועזריה וזה הרשע אמר ישן הוא אלהיהם של אלו דומה לעמלק ששמע קי"ס ובא עלינו וז"ש ובמים בימי פרעה ולא ירא אלהים ותוציאנו לרויה במשתה אסתר שם נפל שדוד:

הרכבת אנוש לראשנו, הוא שר הסוהר שישב על ראשו וענהו ביסורים, באנו באש ובמים שהסיקו תחתיו את האש ואח"כ השליכו אותו אל המים לענותו, (וגם שאחז משל צירוף הכסף כמו שכתוב בפסוק י', ודרך הוא שאחר שמוציאים אותו מן האש נותנים אותו במים לחזקו), ותוציאנו לרויה, שיצא משם והוחזר אל מלכותו:

הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ: רב דימי בר יצחק פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא כי עבדים אנחנו ובעבדותנו לא עזבנו אלהינו ויט עלינו חסד לפני מלכי פרס אימתי בזמן המן רבי חנינא בר פפא פתח לה פתחא להא פרשתא מהכא הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים באש בימי נבוכדנצר הרשע ובמים בימי פרעה ותוציאנו לרויה בימי המן וכו':
(מגילה י ע"ב)

באנו באש ובמים. הצרה נמשלת לאש ולמים כי האש שורף ומכלה והמים שוטפים ואנחנו באלנו בהם בגלותינו. לא כלינו:

הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ: תניא ר"ש אומר מלוי רבית יותר ממה שמרויחים מפסידים ולא עוד אלא שמשימים משה רבינו חכם ותורתו אמת ואומרין אילו היה יודע משה רבינו שיהיה ריוח בדבר לא היה כותבו כי אתא רב דימי אמר מנין לנושה בחבירו מנה ויודע שאין לו שאסור לעבור לפניו ת"ל לא תהיה לו כנושה ר' אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו כאילו דנו בשני דינין שנאמר הרכבת אנוש לראשנו באנו באש ובמים וכו':
(בבא מציעא עה ע"ב)

ותוציאנו לרויה. הוצאתנו מהם לארץ רויה שהיינו רווים דשנים בה ונקמצה למ"ד לרויה מורה על הידיעה. והיא ארץ ישראל שהיא ארץ ברכה וארץ רויה:

אבוא ביתך. בבנותך בית המקדש נשלם נדרינו שנדרנו בגולה:

אָבוֹא בֵיתְךָ בְעוֹלוֹת אֲשַׁלֵּם לְךָ נְדָרָי: כדרבי לוי דרבי לוי רמי כתיב הוקר רגלך מבית רעך וכתיב אבא ביתך בעולות לא קשיא כאן בחטאות ואשמות כאן בעולות ושלמים וכו':
(חגיגה ז ע"א)

אבא. דבר בלשון יחיד על לשון אנשי הגלות בדרך כלל אמר אז יאמרו לבא בבית המקדש בעולות. בשלם הנדרים שנדרו בגלות כאשר יוציאם האל יתעלה מכרת הגלות:

וכן עתה ברביעית איחלה לך אבוא ביתך אשר תבנה לנו מלמעלה בו אבוא בעולות אם הרהרנו דבר באורך הגלות אשלם לך נדרי:

אבוא - דברי המשורר, או ידבר על לשון הפקיד על המלחמה.

אבוא. ולזה אבוא לביתך בעולות וכו׳‎:

(יג-טו) אבוא ביתך בעולות, שמעתה הקריב עולות על מזבח ה' כנ"ל, ואשלם לך נדרי אשר פצו שפתי שאז דברתי לאמר, ונדרתי, כי עולות מיחים אעלה לך: (חלק ד) לכו שמעו כל יראי אלהים ואספרה אשר עשה לנפשי, עתה יספר אל ישראל איך קבלו ה' בתשובה, ואיך נתודע לו השגחת ה', וכמ"ש ויאמר ליהודה לעבוד את ה' אלהי ישראל:

אשר. בעת שמצר להם האויב נודרים אם יוציאם האל יתעלה מצרת הגלות:

אשר פצו שפתי בגלות בתורת נדבה ואשר דבר פי בצר לי בתורת נדר על ההצלה מהצרה:

פצו. פתחו:

אשר פצו - הוא הנדר, כמו: ואנכי פציתי פי.

אשר פצו וכו׳‎. לנדור לה׳‎:

מיחים. שמנים לשון מוח:

מחים. מן מוח כלומר כבשים בעלי מוח ושומן:

והעולות שאמרתי יהיו עולות מיחים עם קטורת אילים ומה שאשלם לך נדרי הוא שאעשה בקר עם עתודים סלה שהוא בעין יפה:

מחים. שמנים ובעלי מוח:

אעשה. לעולה, ועי' גדר עשיה שבא על הקרבן אילת השחר (כלל שע''ג) :

עולות מחים - על משקל מתים והשם חסר, וככה עולות כבשים שמנים בעלי מוח.

קטורת אילים. הקטרת אימורי אילים:

קטרת אילים. הקטרת חלבי אילים:

אילים - הם הגדולים.

סלה. לעולם מבלי הפסק כי הבה״‎מ האחרון לא יחרב עוד:

אעשה. כמו וימהר לעשות אותו:

וסלה - באמת.

כל יראי אלהים. הם הגרי' שיתגיירו:

לכו. כל אחד יאמר לחבירו יראו אלהים לכו שמעו. לכו ענין זרוז אמר כל יראי אלהים שמעו ואספר את אשר עשה לנפשי:

לכו שמעו ואספרה כו' אחר כל הויכוח הלז על תקות חוט של חסד גאולתו יתברך בא דוד לדבר על לב בני ישראל לאמר להם כמבטיח את אסירי התקוה שיתחזקו בה ולא ייראו כי קרובה ישועתו יתברך לבא בשובם עדיו וקראם אליו כראוי כי לכו שמעו ואספרה אשר עשה ה' לנפשי עם היותי יחיד מה גם עתה שיעשה בזכות כל ישראל:

לכו - אשר עשה אלהים לנפשי.

לכו שמעו. אמר דוד אל יפג לבבכם מלהאמין כי שמעו וכו׳‎ את אשר עשו לנפשי ומזה תאמינו שגם לכם יעשה כזאת:

אליו פי קראתי. כשהיינו בגולה קראנוהו וספרנו רוממותיו בלשוננו:

אליו. בפי קראתי אליו והוא רומם תחת לשוני כלומר שרוממתי אותו בלשוני. ורומם פועל מנחי העי"ן:

והוא כי אליו פי קראתי כו' כי טרם אקרא היה עונה אותי ומזכה אותי להשתעשע בשמוע בקולי עם שכבר ענני וגזר הצלתי כענין שכתבנו על פסוק תאות לבו נתתה לו וארשת וכו' ואמר אצ"ל בהיותי מתפלל מעצמי שלבל דחות אותי היה מקשיב תפלתי אחר שתאות לבי נתן לי כי אם גם כאשר אליו פי קראתי כו' והוא כי שלשה חלקים יש בתפלה א' קודם לכל לשאול ממנו ית' מענה לשון והוא ענין אדני שפתי תפתח כו' שני שלש ראשונות שבח ורוממות אל שלישי שאלת צרכינו. ונבא אל הענין אמר כאשר אליו פי קראתי שקראתי ית' פי שאמרתי לו וחליתי פניו יהיה הוא פי שאשאלה ממנו מענה לשון שישים הוא את הדברים בפי שהיה אפשר יאמר לי הנה עניתיך ולמה אשים דברי בפיך שתבקש ממני שאלתך ואף על פי כן טרם אדבר אצ"ל דברי הבקשה שבאים אחר השבח ורוממות אל שבשלש ראשונות כי אם בעוד שרומם הוא רוממות אל עדיין תחת לשוני שלא יצא עדיין מכח הדבור אל הפועל רק במחשבה לבד:

אליו פי - יחסר בי"ת כמו: כי ששת ימים בפי קראתי.

אליו פי קראתי. בעת הייתי בצרה:

אליו פי קראתי, וזה כמ"ש חז"ל שתחלה קרא לכל ע"ז שבעולם וכשראה שלא נענה קרא אל ה', ואז בעת שאליו קראתי בפי, ויותר מזה בעת שרומם תחת לשוני, שעדיין לא הוצאתי הדברים מן הפה רק שהיה הדבור תחת הלשון שהיא פנימי מן הפה, והלשון התחיל לרומם ע"י הדבור:

ורומם. כמו ונתרומם, מצאתי בפי קראתי אליו ורומם שם מלה רוממות שלו מוכן תחת לשוני להוציאו בפה כמו (איוב כ) יכחידנה תחת לשונו:

תחת לשוני. כמו בלשוני ולפי שהלשון נעזרת בדיבורה ממעל לה ומתחת לה כי אותיות גיכ"ק נאמרות עם החיך לפיכך כינוי הדיבור על הלשון כי המחשבה נסתרת מן הנגלה בלשון: ויהיה רומם. מפעלי הכפל מבנין הדומה למרובע אמר בפיו קרא אליו. ולבו כמו כן רומם אותו:

ורומם - ויותר מרומם היה תחת לשוני רמז ללב. ויש אומרים: כי הטעם כפול ורומם כמו ומורק ושוטף.

ורומם. רוממות ה׳‎ היתה תחת לשוני ר״‎ל ספרתי רוממות האל:

און אם ראיתי וגו'. לא פעל עמנו כחטאתינו עשה עמנו כלא רואה ולא שומע און שבלבבנו:

אָוֶן אִם רָאִיתִי: מאי ולחושבי שמו אמר רב אסי אפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה' ואלא מה אני מקיים הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם מחשבה שעושה פרי הקב"ה מצרפה למעשה מחשבה שאין בה פרי אין הקב"ה מצרפה למעשה וכו':
(קידושין מ ע"א)

אין. כלומר אפילו אם ראיתי און בלבי לעשותו אע"פ שהמחשבה אף היא נגד האל כאלו הרצאתיו בשפתי לא שמעו אותו כלומר לא חשבו לי עון שהמחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה באמונת האל:

עם היות שאלו הייתי מחשב און בלבי לא היה שומע ה' ומצרפה למעשה וזהו און אם ראיתי בלבי שלא ראיתיו בעיני לעשותו רק בלב כלומר בראיית הלב לא ישמע ה' להחשיבו לחטא:

(יח-יט)

און - כאשר הייתי קורא בפי, אילו היה און בלבי לא היה השם שומע מה שאני קורא, והאומר שלא היה און בלבי.

און וגו׳‎. אף כשראיתי בלבי און ר״‎ל אף אם חשבתי לעשות און מה עכ״‎ז לא ישמע ה׳‎ ר״‎ל עשה עצמו כאלו לא ישמע ולא יודע מחשבתי כי אינו מצרף מחשבה רעה למעשה ולא דחה את תפלתי בעבור המחשבה ההיא:

לא ישמע אדני. בספרים כ"י מדוייקים יש פסיק בין ישמע לשם וכן הוא בפסיקתא דתילים וכמוהו אמרי האזינה, אדני. בפי ה'. אהבתי כי ישמע, ה' (סי' קט"ז). הצעקתו ישמע, אל איוב כ"ז. אך שוא לא ישמע, אל איוב ל"ה. הטה ה' אזנך (סי' פ"ו) וחד טעמא לכולהו:

און, ובארו חז"ל שאמר בתפלתו שאם לא יעזרהו ה' ידע שהוא כאלהי העכו"ם ואינו שומע תפלה, וא"כ היה אז מסופק עדיין בלבו אם ה' שומע תפלה, וז"ש הגם שראיתי עדיין און בלבי שנסתפקתי אם לא ישמע ה', שלא האמנתי עדיין בבירור שה' שומע תפלה:

אם אם. מלת אם מציין הספק שראה בלבו, האם והספק היה און בלבו, מה שהסתפק אם לא ישמע ה', ומלת אכן סותר תמיד סברת עצמו כמ''ש ישעיה (מ'), עז''א אכן לא כמו שחשבתי

שמע, הקשיב. הקשבה מרחוק, מוסיף שגם הקשיב :

אכן. באמת יש לדעת:

אכן. אבל באמת שמע אלהים והקשיב קול תפלתי:

אכן במדה טובה שהוא בעוד היה רומם תחת לשוני במחשבה בלבד כבר שמע ה' וטרם אדבר ענני ותאותי נתן לי ועל כל זה הקשיב בקול תפלתי שעם שלא היה לצורך כי כבר נעניתי ערבה לו תפלתי וישתעשע לשמעה אחרי כן לשמוע בקולי בלבד שאוציאנה מן המחשבה אל הקול כענין וארשת שפתיו כו' באופן ששתים הנה טובותיו ית' אתי א' עשותו החסד שנית שומעו תפלתי אחר כך ולא הסירה ומנעה ממני כי ערבו לו מאמרי:

אכן. באמת:

אכן - כמו: אכן נודע הדבר.

אכן (ראיתי) כי שמע ה', וידע עניני, וגם הקשיב בקול תפלתי, תיכף שהחילותי להתפלל, וקבלני בתשובה והחזירני למלכותי:

אשר לא הסיר תפלתי. מלפניו וחסדו לא הסיר מאתי:

אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי: פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי אחא בר חנינא חד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו וחד אמר אלו הם יסורין של אהבה כל שאין בהן בטול תפלה שנאמר ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי וכו':
(ברכות ה ע"א)

ברוך. לא הסיר תפלתי. לא דחה אותה אלא קבלה ברצון ולא הסיר חסדו מאתי:

וזהו ברוך ה' אשר לא הסיר תפלתי מלשמעה באמור כלך מדברותיך וגם חסדו מאתי כי שקולים הם אצלי החסד והשמיעה אח''כ ובמה שלא הקדים חסדו לתפלתי אפשר כוון כי זו הגדולה שהקשיב תפלתי וגם חסדו מאתי עם שעשה החסד מתחלה כמדובר:

ברוך - שעזרני להתפלל ולא הסיר וחסדו היה שאתפלל אליו.

לא הסיר תפלתי. לא דחה תפלתי מלפניו בעבור רוע המחשבה ההיא:

ברוך אשר לא הסיר תפלתי. דשכור פטור מתפלה ובזה פטור מכל דין כמו שכתב הרב מהר"ר נפתלי כ"ץ ולכן לא הסיר תפלתי שאני עושה לפנים משורת הדין ועי"ז מרחם עלי ולא הסיר חסדו מאתי:

ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי, הגם שהיה מן הדין שלא יקבל תפלתי, לא הסירה מפניו כי לא הסיר חסדו מאתי, שלא עשה לי ע"פ הדין והמשפט רק מצד חסדו הגדול אע"פ שלא הייתי ראוי לכך:

וחסדו. מוסב על לא הסיר חסדו מאתי וחוזר למעלה לומר מזה תדעו כאשר שמע אלי כן ישמע אליכם ותצאו מן הגולה: