פירוש על אסתר 9:15

ויקהלו. לא הזכיר הכתוב בתחילה כמה הרוגי שושן ביום [חסרה מלת הראשון, וטעמי לפי פירושו שהבדיל בין עיר לבירה] כי בכלל נכנס המספר הוא הכתוב אחרי כן:

וביום השני יום י״ד נקהלו מחדש והרגו שלש מאות איש ובביזה לא שלחו את ידם.

ויקהלו היהודים וגו'. אחר שמספר המאורעים ותולדות האדם מגיד שאם יזכה האדם להמשיך בדרך הנזכר להמית המן ובניו כמו שמבואר יוכל להגיע על ידי זו לתכלית המבוקש למין האדם אפילו בעוד בחיים חיותו להשיג ולהשכיל בכללי הנמצאות עד שרוח השם יוכל לפעמו וישרה עליו רוח הקדוש או הנבואה והוא תכלית שיוכל להגיע אליו האדם והכל צריך להיות קודם כל המסופר ממיתת המן ובניו וכל המאורע כמו שאמרו ז"ל אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, והוא כולל כל מיני השלימות שבאדם אשר אי אפשר להגיע אלא עד אחר כל המעשים הנזכרים לעיל כמה שעבר כמו שבאר הרב המורה בפרקי הנבואה (חלק ב' פרק ל"ב). ולזה אמר שנקהלו כל היהודים מלשון קהלת על שקהל החכמה אמר שנקהלו ביום ארבעה עשר לחודש אדר. כבר בארתי לך שיתוף שם אדר שהוא אדר והוד התורה, יום ארבעה עשר הוא מניין י"ד והוא רומז על הנבואה כנאמר ותהי יד השם אלי וגו'. ואמר שהיהודים שבשושן זה עשו כי כמו שהעולם בכללו נקרא שושן הבירה הגדולה כן ארץ ישראל נקרא שושן סתם כי הוא יפה נוף משוש כל הארץ ולכן אמר שהיהודים שבשושן זכו לנבואה אבל לא בשאר ארצות, כי אין הנבואה שורה בחוצה לארץ ואמר שהרגו שלש מאות איש להורות על מעלתם כי הרגו בלעם בן בעור ששקול נגד שלש מאות איש, כי שלש מושך עצמו ואחר עמו כאלו נכתב שלש ושלש מאות והוא בגמטריא בלע"ם החול"ם ובנבוא"ה, וקראו נביא אף על פי שלא היה רק קוסם מטעם שכתב הרב המורה (חלק ב' פרק ל"ב) כי כל מגיד בעולם מצד הקסם ומצד המשער או מצד מחשבה נקרא נביא. ולזה יקראו נביאי הבעל ונביאי האשרה נביאים, ולזה סיפר במקרא זו כי היהודים במעלתן שהקטן שבה גדול ממעלת בלעם עד שהרגוהו ואל תשתאה על דברי מאמריהם ז"ל ולא קם נביא בישראל כמשה עוד, בישראל לא קם אבל באומות קם, ומנו, בלעם. כי ידעת למבינים שאין כוונת זה המאמר מה שיובן ממנו לפי פשוטו כי כבר ביארו שהנביא צריך להיות בתכלית השלימות וכתב המורה (פרק ל"ב חלק ב') שאי אפשר שינבא אלא השלם בתכלית השלמות אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר אלא בהנבא חמור או צפרדע עכ"ל. כל שכן בלעם שהיה בתכלית הפחיתות עד שדרשו עליו שבא על אתונו שנאמר ההסכן הסכנתי רוצה לומר סוכנתי, וגם לא היה עשיר, רוצה לומר שמח בחלקו שהיה להוט אחר הממון כמו שדרשו ממה שאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו וגו', ואם כן איך ראוי להאמין שהיה נביא כמשה רבן של נביאים ואף כשאר נביאים כהקטן שבכולן לא שוה, אך מה שנראה לי האמת במאמר זה הוא מה שאומר לך ותחילה יש להעיר אמרו ולא קם נביא כמשה ולא אמר ולא היה נביא כמשה לכן נראה שהקימה היתה במשה ובלעם שוה, אבל לא היתה הנבואה במדרגתן שוה, אך הקימה היתה שוה בבחינת מה, לזה מצד שפלותו ולמשה מצד רום מעלתו, כי משה עליו השלום אף שהיה השלם אשר יוכל להיות במין האנושי מכל מקום השיג יותר ממה שראוי לו כי יש השגות שכליות נמנעים להשיג האדם אפילו יהיה השלם שבמין כמו שנאמר לא יראני האדם וחי, ומשה עליו השלום אף כי לא השיג ראיית הפנים מכל מקום השיג ראיית האחור, ובזה השיג גם כן יותר ממה שראויה לחק המין האנושי להשיג, אלא השם יתעלה בחסדו הראה למשה קשר של תפילין מצד החן כמו שנאמר כי מצאת חן בעיני, וכבר ביארו ז"ל שמשה עליו השלום השיג יותר מהראוי לו כמו שדרשו ז"ל רד כי שחת עמך, רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. וכן בלעם מצד רוב פחיתו אף המדרגה השפלה שהיתה לו היתה יותר ממה שהיה ראוי לו לפי רוב פחיתתו אף המדרגה השפלה שהיתה לו היתה יותר ממה שהיה ראוי לו לפי רוב פחיתתו ולא היתה רק לכבוד ישראל שידבר טוב על ישראל כמו משה שרום מעלתו היה לכבוד ישראל וכזה קם כמשה מצד שכל אחד היה לו יותר ממה שראוי לו אבל שאר נביאי ישראל כלם קדושים היו וכל אחד מצד רוב קדושתו היה ראוי לנבואתו כפי מדרגתו ובאמת שזה הפירוש נראה יותר מכל מה שנאמר במאמר הזה שאמרו ז"ל אבל באומות קם ומנו בלעם, ולזה אמרו כאן שהרגו שלש מאות איש, ואמר ובביזה לא שלחו את ידם להיותם להוטים אחר הממון כמדת בלעם צא וראה שלא רצה אלישע עליו השלום להנות מנעמן שר צבא ארם, ושמואל לא רצה להנות כלל משל אחרים. ואמר טז ושאר היהודים אשר במדינות המלך. רצה לומר, אמנם שאר היהודים אשר בחוצה לארץ אי אפשר להם להשיג הנבואה שנרמזת ביום ארבעה עשר ואל תתמה על נבואת דור המדבר כי כבר אמרו פרק קמא דמגילה עד שלא הוכשר ארץ ישראל הוכשרו כל ארצות כו' מכל מקום בדרכי עיון החכמה נקהלים על נפשם ונוח מאויביהם והרוג בשונאיהם שהם המן ואוהביו, כדרך שאמרו ז"ל אם פגע בך מנוול זו משכיהו לבית המדרש וזהו חמשה ושבעים אלף, חמשה הם חמשה חומשי תורה, ושבעים הם שבעים פנים לתורה, ואלף הוא מלשון למידה, כמו שנאמר ואאלפך חכמה. ובביזה שהיא הלהוטה אחר הממון כולם נזהרים שלא ישלחו בו ידיהם כי ידוע שאין לך דבר שמטריד האדם כאסיפת ממון. ואמר ביום שלשה עשר. דע כי כבר ביאר הרב המורה (חלק א' פרק כ"ז) כי לשון הנחה נאמר על פסיקת דבר ובזה נאמר וינח ביום השביעי, רצה לומר פסק מלפעול וכן נאמר כאן כי היהודים בחוצה לארץ אין להם השגה רק בעיון הלקוח מיום שלשה עשר שבאדר כמו שרמזתי לעיל למה קבעוה מרדכי והמן יותר משאר ימים. אמנם, נחו ביום ארבעה עשר, רצה לומר פסקה השגתן אצל הנבואה הנרמזת בארבעה עשר באדר ועשה אותו יום משתה ושמחה, רצה לומר עשה אותה השגתה נמנעת בחק האדם עד יום משתה ושמחה המקווה לעתיד והיא יום סעודת לויתן ובר יוכני ויין המשומר בענביו שעל ידי אותו משתה ושמחה יתוסף ההשגה לאדם וישיג מה שלא השיג בעולם הזה, והוא כוונת אותה סעודה כי הם מאכלים ומשקים מזככים השכל, ומעזרים להשגה כעץ הדעת והרבה דברים טבעים המחדדים השכל כמו שמבאר הרמב"ן והבחיי ז"ל. והאריך בזה הרשב"א בפירוש אגדות פרק המוכר את הספינה. אמנם, היהודים בשושן נקהלו בחכמתם להשיג המושכלות מצד העיון הלקוח מיום שלשה עשר באדר גם ביום ארבעה עשר באדר השגתן מתפשטת רק נחו ביום חמשה עשר, רצה לומר שהשגתן פסק מלהשיג מהות השם יתעלה הנקרא י-ה, כמו שנאמר לא יראני האדם וחי שהוא בגמטריא חמש עשרה, ועל כן עושים יום חמשה עשר משתה ושמחה כי הם חשבו שהשגה זו הנמנעת מאתם היא הכוונה הנזכרת.