פירוש על אסתר א:2

כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, וגו'. כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם הַמַּלְכוּת בְּיָדוֹ. וְרַבּוֹתֵינוּ פֵּרְשׁוּהוּ בְּעִנְיָן אַחֵר בְּמַסֶּכֶת מְגִילָּה:

השאלות:
בימים ההם מיותר שהלא כבר אמר ויהי בימי גם המלך אחשורוש מיותר שכבר נזכר בפסוק הקודם והול"ל והיה כשבתו. גם גוף הספור שישב על כסא מלכותו ושהיה בשושן לאין צורך:

בימים ההם. טעם זה הכתוב כי לא ישב על כסא המלוכה שימצא מנוח רק אחר מלחמות רבות שהיו לו, וככה כתוב באחרונה וכל מעשה תקפו שנלחם ונצח, ודבר מרדכי הכל על הספר כתוב:

וטעם בימים ההם אחר שאמר בימי אחשורוש תחלת הדברים כי הראשון כלל. וטעם כשבת המלך אחשורוש ששקט ממלחמות הודו וכוש כי גבור היה וככה כתוב במגלה על כן בשנת שלש למלכו.

בימים ההם. זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה ^כהר"ל כמו שולחין פתקאות כביכול להקב"ה, כלומר שהיו כמתאוננים רע מרחוק, וכדמפרש. שהיו אומרים לפניו, רבש"ע, ביהמ"ק חרב ורשע זה יושב ועושה מרזיחין ^כובתי מרזח – בתי משתה, וכמש"נ עשה משתה. אמר להם, תנו ימים כנגד ימים, הדא הוא דכתיב (נחמיה י״ג:ט״ו) בימים ההמה ראיתי ביהודה דורכים גיתות בשבת ^כזפסוק זה נחמיה אמרו שהיה בימי ארתחששתא שהוא אחשורוש כמבואר בפסוק הקודם, ור"ל מכיון שעברו ישראל על השביתה בשבת לכן שבתו ונחו אוה"ע בטובה ושלוה. .
(שם)

בימים ההם ר״ל והנרצה ממני כתיבת בימי אחשורוש הנז׳ הוא כי בימים ההם כשבת המלך אחשורוש. ר״ל כשבת שנתישב כי מלכותו היה בלתי קיים אצלו לפי דעתו להיותו גזול. ונתישב אליו כשבתו על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. כי אז לעין כל ישב על כסא המלוכה. ובעיר המלוכה. ובהשקט ונחת ואין מחריד ואין שטן ואין פגע רע לשטנו.

בימים ההם כשבת. צורך הנס של סיפור המשת' ומה שהי' בשושן נרא' שמספר גודל השנא' של אחשורוש ותחבולתיו היה רק לכלותם שהרי בחשבו שכבר כלה הזמן פקידה נתיישבה דעתו כמבואר בש"ס והטעם כי ידע שלא יכון מלכותו בקיום ישראל ורצה לכלות הקדושה מקרב הארץ ולהשרות הטומאה בארץ כדרך שעשו דור הפלגה כמ"ש האלשיך שם וכמו שאבאר וכל מחשבתו היה רק להחטיאם למען יוכל לכלותם כמו שפירשו המפרשים בקרא דוירעו אותנו המצרים שעשו אותנו רעים וחטאים ואח"כ ויענונו וכן עשה אחשורוש משתה והעמיד להם זונות נגד פניהם שיעשו בהם כרצונם ולאשר בשושן היה מרדכי וכל סנהדרין ולזאת שם פניו בשושן מקום הגדולים להחטיאם כי בנפול הראשים יפול העם והכתוב של כשבת הוא סימן תכפיות שתיכף כשבת על כסא מלכותו אשר בשושן עשה משתה לכל שרים של כל מדינה דהיינו כל השרים שהישראל תחת ממשלתם להתייעץ עמם איך לאבדם שממנו יראו וכן יעשו שרי הארצות על ישראל להחטיאם ולאבדם. ולכך נקר' שושן הבירה כי אחשורוש שכל מגמתו הי' להשמיד את ישראל בכדי להאביד ולסלק הקדושה מהארץ ולהשריש הטומאה בארץ כדרך שעשו דור הפלגה שביקשו לבנות עיר ומגדל מטעם שכתב האלשיך כי כמו שיש מקומות מוכנים להשראת קדושה כמו ירושלים ובהמ"ק כן יש מקומות להשראת הטומאה וביקשו דור הפלגה לבנות עיר במקום ירושלים ומגדל במקום בהמ"ק וכן אחשורוש רצה לעקור ישראל וממילא יוחסר מקום השראת קדושה ויהי' לו כח להשרות הטומא' בארץ ומצא מקום להשרא' טומא' שהוא שושן שהיה בו המן שהיה יונק מהס"ס ועשרה בנים שהיו יונקים מעשרה כתרין דמסאבותא. ובהיות שהמקדש קרוי בקדוש' בירה לכך קרוי ג"כ שושן הבירה בטומאה ולזה אמר בימים ההם כלו' בימים ההם שנתקטן מלכותו והיו לו להיו' נעצב והוא אדרבה עשה עשתה גדול מחמת שהיה אצלו ניחוש ולומר שהראו לו מן השמים שנתקטן מלכותו וכל ישראל נשארו תחת ממשלתו ורימזו לו בזה לאבדם ושמח בזה שמחה גדולה. ולזה אף בימים ההם כלומר אף שנתקטן מלכותו אשר מלך מקודם מהודו ועד כוש שהוא מסוף העולם ועד סופו ואח"כ לא מלך רק על קכ"ז מדינות והיה ראוי להיות נעצב עם כל זה כאשר נתיישבה דעתו שחשב בדעתו שלא יהיה שוב שום פקידה על ישראל כמו שאמרו בש"ס שחשב וטעה. וכאשר הוחלט בדעתו להושיב כסאו בשושן להחטיא ישראל ולאבדם עשה משתה גדול ההוא. וסיבת המשתה הגדול יתבאר בכתוב אח"כ:

ויהי בימים ההם. עד הכא סיפר כלל ימות האדם, וחזר לפרטן דרך פרט מה שנוהג בעולמו. וידוע שימי האדם נחלקים לשלשה חלקים, שהם ימי העליה הנקראים ימי נערות, וימי הבחרות הנקראים ימי העמידה, וימי הירידה שהם של ימי הזקנה. ולכן התחיל מימי העליה להורות בהן דרכי בני האדם. לכן אמר ויהי בימים ההם וגו'. וכבר גילו לנו במגילת רבתי שישיבה זו אינה לפי פשוטו אמר. כשבת לא נאמר אלא בשבת. ישיבה שאינה ישיבה. כבר ידעת מאמר הרב המורה בהקדמתו, וזה לשונו, ודע כי מפתח הבנת כל מה שאמרו הנביאים ז"ל וידיעת אמתתו הוא הבנת המשלים העניניהם ופירוש מלותיהם שהם לפעמים משתתפים או מושאלים או מסופקים, וביאר שם פרק ט' כי פירוש כסא הוא נאמר על גדולת השם יתעלה ועצמותו אשר אינו יוצא מעצמו, וזהו פירוש כי יד על כס י-ה. וביאר גם שם פרק י"א כי מלת ישב נאמר אצל השם יתעלה, הוא מורה על המנוחה בלא שינוי, כמו שנאמר מושיבי עקרת הבית, מעמידה ומקימהו, כן נאמר בירושלים בעמידה ובקימות, והיא במעלה העליונה וראמה וישבה תחתיה.

בימים ההם. אחרי שביטל עבודת בית המקדש:

על כסא מלכותו. במדרש רבתי מלכתו כתיב פי' קרי ביה מלאכתו וכדלקמן בא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו א"ל כל מלך שאינו קוזדמוקרטור פי' מושל בכל העול' אינו יושב עליו עמד ועשה לו כסא משלו בדמותו הה"ד על כסא מלכותו מלכתו כתיב ע"כ וגם בשנת שלש למלכו דרש ביה לשון מלאכה:

בימים ההם הנה הפסוק הזה מסכים לכל מה שאמרנו כי אחר שמלך וחזר בשלום לארצו וישב על כסא מלכותו אלו נקראים ימים שנח בהם אבל הראשונים כשהיה נודד מעיר לעיר וממדינה למדינה כל ימיו היו מכאובים וחיי צער חי עד שמלך כמו שאמר ויהי בימי אחשורוש שגם לו היה הצער במה שהיה הולך ומולך וכו׳ ולזה הוא אחשורש ולא נקרא עדין בשם מלך ובא ללמדנו כי בכל מלכותו לא היתה עיר שתהיה ראויה לבית מלכות כמו שושן הבירה ז״ש אשר בשושן הבירה לכך עתה שישב ונח נקרא בשם מלך כאומרו בשבת המלך אחשורוש ומ״ש כשבת ולא בשבת יתכן כי עדין היה לבו חרד ומפחד שמא ימרדו עליו איזה מדינות מן הרחוקות ואם כל עבדיו יכנעו תחת ידו אם לאו ולכך איחר המשתה עד ג׳ שני׳ לפי שעדין בלבו לא היתה הממלכ׳ נכונה בידו ולכ״א כשבת ר״ל ישיבה שאינה ישיבה ולחזק המלוכה בידו המתין עד ג׳ שנים כמ״ש ולא הכביד עולו עליהם.

בימים, עתה מספר איך תיכף בראשית מלכותו התחזק כ"כ עד שערב לבו לשנות כסא המלכות שהיה עד עתה בבבל, והושיבו בשושן, ושם את שושן לבירה ועיר מלוכה, ובזה הראה:
א. את תקפו שחשב תיכף למלוך ממלכה בלתי מוגבלת עד שלא פחד מבני מלכותו שמרדו עליו במה ששנה כסא המלכות, ב. את גדלו וגאותו, כי הנה הדיוט העולה למלוכה, הלא זה כבודו לישב על כסא מלכים הקדומים, לא שישב על כסא שיעשה לעצמו כי בזה יגרע כבודו, אבל הוא התנשא כ"כ, עד שיסד לעצמו כסא מלכות מחדש, ושנה גם כן את עיר הממלכה שתהיה בשושן, כאלו לא בהסכמתם ורצונם נתמנה על בבל וכל המלכות, רק בחרבו ובקשתו ירשם, ובזה כולם נכנעים ויורדים תחת שושן אשר בפרס מלכותו, ומוסף שהתוקף הזה לא הראה אחר שהחזיק במלכות ימים רבים, רק תיכף בימים ההם, כבר היה דומה כשבת המלך אחשורוש, כאלו הוא מלך מתולדתו ויושב על כסא מלכותו המיוחס לו, מבלי שצריך אל כבוד כסא המלכים שקדמוהו:

הבירה. ארמון כמו כי לא לאדם הבירה, ורבים בירניות. וזה שושן הבירה איננו העיר שושן כי שושן הבירה הוא ארמון המלך בתוך המדינה שהיא מוקפת חומה, וככה כתוב ואני בשושן הבירה אשר בעילם, ושושן העיר היתה מסלות שאינן מוקפות חומה סביבות עילם, ושם היו היהודים, ולא היו בשושן הבירה בימים ההם יהודים רק מרדכי לבדו, בעבור שבתו בשער המלך קודם שתלקח אסתר כאשר אפרש, וע"כ אמר הכתוב והעיר שושן נבוכה, כי רוב העיר היו יהודים, וכן והעיר שושן צהלה ושמחה, כי מה גדולה היתה ליהודים עד שידאג ארמון המלך במפלתם או ישמח בישועתם, וככה כתוב ליהודים אשר בשושן, ויקהלו היהודים אשר [בשושן?]:

שושן הבירה. שם ארמון כמו כי לא לאדם הביר' וזה הארמון היה בתוך עילם המדינה כתוב בספר דניאל, וכאשר תמצא במגילה הזאת שושן הוא שם מדינה קרובה אל עילם ורוב המדינה ישראל כאשר אפרש. רבים אמרו כי עשה משתה בעבור שחשב כפי חשבונו וראה שלא יגאלו ישראל, וי"א ששקט ממלחמות וי"א שנשא ושתי והוא הישר בעיני.

בימים ההם. [מהו ביטים ההם] ^כחר"ל דלשון זה מיותר כולו, דהא כבר כתיב ויהי בימי. , אמר רב ביבי, הה לאותן הימים, היך מה דאת אמר (יחזקאל ל׳:ב׳) הילילו הה ליום ^כטודריש ההם בנוטריקון הה ליום. .
(שם)

וכן נאמר כאן בימים ההם שמתחילים ימי הנערות. וכשמתחיל לנוח ולהיות האדם מתבונן שהוא יושב על כסא המלכות, רוצה לומר שמתבונן במעלתו וגדולתו שהוא מולך על כל הנמצאים, אשר בשושן הבירה, שהוא מושל על כל העולם, שהיא הבירה הגדולה הנקראת שושן, כי הוא נחמד כשושנת הורד. ומה נאות לזו מדרשם ז"ל פרק א' דמגילה, מאי כשבת, לאחר שנתיישבה דעתו.

כשבת המלך אחשורוש. שישב וחשב ע' שנה לגלות המלך יהויכין, ה' שנים של דריוש המדי וכורש הפרסי. וג' של עצמו הרי ח', חישב אלו ח' תחת ה' שמזמן שמלך נבוכדנצר עד גלות יהויכין, והנה מן גלות יהויכין עד שנת ג' למלכו ע' שנה:

ובמדרש (אסתר רבה א יא) אמר רבי מאי כשבת בשבת מבעי ליה. אלא מכאן שאין ישיבה לרשעים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא ע״כ.
ויש לתמוה כי הרי אנו רואים מעשים בכל יום בפרוח רשעים כמו עשב ובתיהם שלום מפחד וכו׳ וישלחו כצאן עויליהם וכו׳ אלא נראה שזה יתורץ עם פסוק אחר שאומר (תהילים לז י) ועוד מעט ואין רשע והתבוננת עד מקומו ואיננו וזה כי ידוע הוא כי השי״ת מלא כל הארץ כבודו ודהע״ה אמר (תהילים ה ה) לא יגורך רע אבל הצדיקים הקב״ה עושה להם מקום לישב וגרים לפניו כש״ה (דברי הימים א כט טו) כי גרים אנחנו לפניך וכו׳ והנה הרשעים בכל מקום שהם אינם יושבים במקומם כי הקב״ה יושב שם כמ״ש א״כ כשתתבונן על מקום הרשע לא תמצא לו מקום וכן זה הרשע אפילו שמלך בכל הכיפה עכ״ז אפילו מקום שישב הוא אינו שלו אלא כשבת רוצה לומר ישיבה שאינה ישיבה אבל בישראל כתיב (שופטים יא כו) בשבת ישראל בחשבון וכו׳.

ומה שהוצרך לומר "כשבת המלך אחשורש", והרי כבר כתיב "בשנת שלש למלכותו", על זה אמרו בגמרא (מגילה יא:) "כשבת המלך אחשורש", אחר שנתיישב דעתו בעצמו שהוא מלך, והוא יושב על כסא המלכות, ואין מתנגד למלכותו. וזה היה בשנת* שלש למלכו, שאז חשב כי הוא מלך על כל העולם, כאשר אין לישראל המלכות. שכל זמן שישראל יש להם מלכות, אין לאומות המלכות. ועתה כאשר חשב שסר המלכות מישראל, היה* מלכותו בשלימות. וכך אמרו שם (מגילה יא:), אמר רבא, מאי "כשבת", לאחר שנתיישב דעתו. אמר, בלשצר מני וטעי, אנא מנינא ולא טעינא. ופירוש זה, כי אחשורוש שהיה מולך בכל העולם, ולפי הדעת ראוי המלכות שהוא בעולם לישראל. ולכך כל זמן שהיו מצפים לגאולת ישראל, דבר זה בטול למלכות האומות. עד שחשב כי כבר עבר הזמן שראוי היה להיות ישראל נגאלים, ולא נגאלו, ואז חשב כי לא יהיו נגאלים. ולכך כתיב "כשבת המלך", עתה נתיישב דעתו במלכות אשר היה יושב על כסא מלכותו.

כשבת המלך. ובישראל הוא אומר (שופטים י״א:כ״ו) בשבת ישראל בחשבון, לפי שישיבת אוה"ע אינה ישיבה, אבל ישיבת ישראל ישיבה ^לר"ל דאוה"ע עובדי כוכבים תלוי הצלחתם במזל, ולכן אין זה הצלחה נצחית, יען דכשהמזל עולה ברום גבהו אז עתיד הוא להשפל, וכמש"כ לפני שבר גאון, ולכן גם כשהם בשלותם אין שלותם שלוה, משא"כ ישראל הם למעלה מן המזל וכמ"ש (שבת קנ"ו א') אין מזל לישראל, אלא הקב"ה בעצמו משגיח עליהם, ולכן הוי הצלחתם נצחית [אם לא כשסרים מדרך ה' וחוטאים]. ושני אלה הענינים מרומזים בלשון כשבת, בשבת, דכשבת מורה רק על דמיון ישיבה ולא ישיבה נאמנה ומוחלטת, משא"כ בשבת. .
(שם)

על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה. מלמד שביקש לישב על כסא שלמה המלך ולא היה יכול, שלח והביא לו אומנים ממצרים ומאלכסנדריא, ועשה לו כסא לג' שנים וישב עליו:

ואפילו אם תאמר כי הרשע הזה בודאי לא היה מאמין בנבואת הנביא שהיה מתנבא על גאולת ישראל. מכל מקום דעתו היה מיושב עתה, ולא היה דעתו מיושב קודם זה, כאשר עדיין לפי החשבון אפשר שיהיו נגאלים, כך פירשו ז"ל. ואם לא כן, למה המתין מלעשות הסעודה עד שנת ג'. ואף כי פשוטו כי עד ג' היו לו מלחמות, והיה כובש תמיד, ולא ישב על כסא מלכותו במנוחה עד שנת ג'. מכל מקום קשה, למה הוצרך למכתב "כשבת המלך", שהרי כתיב (פסוק ג) "בשנת שלש למלכו", אם כן "כשבת המלך וגו'" לא הוי צריך למכתב מיותר, ומאי בא ללמדנו. אלא כי עד שנת ג' היה צד בחינה שיהיו ישראל נגאלים, ועד שעבר הזמן הזה דעתו לא היה מיושב עליו. ואפילו אם תאמר דלא היה מאמין בגאולת ישראל, מכל מקום דעתו לא היה מיושב עליו כל כך.

כשבת המלך. וכתיב בתריה בשנת שלש למלכו [הא כיצד], אמר רבא, מאי כשבת – לאחר שנתיישבה דעתו ^לאשמתחלה היה דואג שמא יצאו ישראל מתחת ידו וכשנשלמו שבעים שנה לגלות בבל נתיישבה דעתו, שאמר שוב לא יצאו. .
(מגילה י"א ב')

ומפני כך כתיב (פסוק ג) "בשנת שלש למלכו", ולא כתיב "בשנת שלש למלכותו" כמו שנאמר באסתר (להלן ב, טז) "בשנת שבע למלכותו". כי פירוש "בשנת שלש למלכו" שהיה חושב כי עתה יש בו היכולת והכח למלוך, וזה שאמר "למלכו". אבל באסתר שהיה* כבר מוחזק(-ת-) במלכות, כתיב "למלכותו". ומלמד אותנו כי כל הסעודה הזאת בשביל שחשב כי ישראל לא היו נגאלים, ולכך כל סעודתו להכעיס השם יתברך, כמו שהתבאר. ולכך אירע מעשה ושתי בסעודה זאת, כאשר עיקר סעודתו היה להגדיל ממשלת האומות, שהוא נגד ממשלת ישראל העובדים את* השם יתברך.

המלך אחשורוש. אמר ר' יוחנן, כל מקום שנאמר במגילה זו מלך אחשורוש – במלך אחשורוש הכתוב מדבר, וכל מקום שנאמר מלך סתם משמע קודש וחול ^לבר"ל כי באיזה מקומות אפשר לרמז השם מלך על הקב"ה, וכמו שדרשו בלילה ההוא נדדה שנת המלך – מלכו של עולם, וכן וחמת המלך שככה, ועוד. [מ"ר פסוק ט'].

ובמדרש (ילקו"ש אסתר תתרמו) מפרש כשעלה נבוכדנצר הרשע, החריב בית המקדש, והגלה את צדקיה, והוציא את הכסא שעשה שלמה. וכשמלך דריוש והחריב את בבל, נטל הכסא והביאו למדי, ולא ישב עליו. וכשמלך אחשורש, שלח והביא חכמים ממצרים לעשות כדמות הכסא, ולא יכולו, ועשה כסא אחר לשמו. לכך נאמר "כשבת המלך אחשורש על כסא מלכותו".

על כסא מלכותו. כתיב כי לה' המלוכה ואתה אומר על כסא מלכותו, אלא לשעבר היתה מלכות בישראל, וכיון שחטאו נטלה מהם ונתנה לאוה"ע ^לגר"ל כי מלכותו של הקב"ה תלוי במעשיהם של ישראל וכמ"ש באגדות כשישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפין גבורה בכח של מעלה וכו', וכן לעתיד הוא דכתיב ועלו מושיעים בהר ציון וגו' – ואז והיתה לה' המלוכה. .
(מ"ר)

פירוש זה, כי שלמה היה מולך על כל העולם, ויותר מזה שמלך אף על העליונים, כדכתיב (דהי"א, כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה'". ולכך היה צריך למלכותו כסא מיוחד. ולכך מפרש הכתוב עניין הכסא של שלמה (שם), כי מלכותו היה גדול. ולא היה ראוי כסא מלכות[ו] לשאר מלכיות. אף אם אחשורש גם כן היה מולך מסוף העולם עד סופו (מגילה יא.), מכל מקום מלכות שלמה מלכות אחר, שהיה לו מלכות ישראל, שהוא מלכות של קדושה, ואליו ראוי לשבת על כסא קדוש כמו זה. לכך אחשורוש לא היה יכול לשבת עליו, ולכך הוצרך לעשות כסא אחר. וזה היה נמשך עד שנת ג' למלכותו, שתמיד היה חושב שימצא חכמים שיוכלו לעשות כדמות כסא שלמה, ולא יכלו. ועשה כסא אחר לשמו, והיה זה נמשך עד שנת ג' למלכו. ולכך כתיב "כשבת המלך אחשורש בשנת שלש למלכו", כי עד שנת ג' היה עוסק בהכנת הכסא, ולא היה לאחשורש מנוחה ושלוה עד שנה ג'. מפני שהיה מולך מסוף העולם [עד סופו], והיה מבקש להיות מושל כמו שהיה הממשלה לשלמה. ולא היה עולה לו דבר זה, כי אין ראוי לו הממשלה הזאת, כי מלכות שלמה היה מלכות קדושה אלקית. ומה שאמרו ש"הביא חכמים ממצרים", רצה לומר כי מצרים שם החרטומים, שהיה חושב כי על ידי אלו יוכל לישב על כסא שהוא כמו כסא שלמה, ולא היה עולה לו. כי כסא כמו זה שייך דוקא למלכות שלמה, שהיה בקדושה. והנה המדרש* הזה קרוב לפשוטו, רק שבא לתת טעם למה לא היה יושב על כסא* מלכותו מיד. ומפרש מפני שהיה מבקש לשבת על כסא שלמה, כמו שהתבאר.

על כסא מלכותו. רבי עזריה אומר, על כסא מלכותו כתיב, לפי שבא לישב על כסא שלמה ולא הניחוהו עמד ועשה לו כסא משלו בדמותו ^לדכונת הקושיא דלשון כסא מלכותו משמע דהמלוכה שלו, אלא הול"ל על כסא המלכות, ומשני דבא לרמז שעשה לו כסא ככסא שלמה, אבל על כסא שלמה לא הניחוהו לישב, ולא נתבאר מי לא הניח אותו, ואולי המדינה בעצמה בעת שמנוהו למלך, ויש באגדות שהחיות שבכסא שלמה לא הניחוהו, וצ"ע. .
(שם)

ובמדרש (אסת"ר א, י-יא), "בימים ההם", זה אחד מן המקומות שהיו מלאכי השרת מדדין פתקין לפני הקב"ה. שהיו אומרים, רבונו של עולם, בית המקדש חרב, ורשע זה עשה מרזיחין. אמר להם, תנו "ימים" כנגד "ימים", הדא הוא דכתיב (נחמיה יג, טו) "בימים ההם ראיתי ביהודה דורכים גתות בשבת". רבי חלבו אמר, הלואי לא היה אותן הימים ההם. אמר רב ביבי, הה לאותן הימים. אמר רבי יצחק, נהי לאותם הימים. "כשבת המלך", אמר רבי יצחק, 'בשבת המלך' אין כתיב כאן, אלא "כשבת", אומות העולם אין להם ישיבה, שאין ישיבתן ישיבה.

אשר בשושן הבירה, א"ר חננאל, אמר ליה הקב"ה, כורש ייחס שם מדינתי ושם אפרכיא שלי, שאמר (עזרא א׳:ב׳) בירושלים אשר ביהודה, אף אני אייחס שם מדינתך ושם אפרכיא שלך, שנאמר אשר בשושן הבירה ^להבדניאל ח' בענין כורש בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, וכאן לא ייחס שושן לעילם, ועל זה אמר, דלכן שם בכורש ייחס כן, לפי שהוא, כורש, ייחס את העיר ירושלים לארץ יהודה, משא"כ כאן באחשורוש, ולפי"ז צריך לגרוס כאן שנאמר אשר בשושן הבירה אשר בעילם המדינה, וקאי על אותו הפסוק דדניאל. וכן צריך לגרוס בלשון המדרש אף אני אייחס שם מדינתו ושם אפרכיא שלו, כלומר של כורש. .
(שם)

ולרבי חלבו כתיב "בימים ההם", מפני שהכתוב רצה לומר שאין ראוי שיהיה נמצאים ימים ההם, וטוב היה אל העולם שאין נמצאים. שהיו האומות מתנשאין ומתגדלין בשביל שבית המקדש חרב, והם עושים סעודות. ולכך "הלואי שלא יהיו אותם הימים". ורב ביבי אמר "הה לאותן הימים", כי ימי שמחה של רשעים הה בעולם, כי אין ספק כאשר הזמן הוא שהרשעים מצליחים בעולם הזה, שאותו זמן אינו מוכן לטובה, כאשר הזמן מוכן להצלחת [ו]לטובת הרשעים. ורבי יצחק דרש "נהי" לעולם, כאשר הרשעים יושבים בשלוה חושבים הרשעים מחשבות רעות על הבריות.

ואמר רבי יצחק כי לכך כתיב "כשבת" ולא כתיב 'בשבת', מפני שאין ישיבה לאומות עולם בעולם הזה. ודבר זה מפני שהאומות אינם עיקר בעולם, והם תלוים בזולתן, כי לא נבראו האומות לעצמם, רק בשביל זולתם. לכך אין להם ישיבה, כי הישיבה משמע דבר שהוא עיקר ואינו תלוי בזולתו, ובזה שייך ישיבה. אבל דבר שאינו עיקר, והוא תלוי בזולתו, לא נאמר אצלו ישיבה. ולכך האומות שאינם עיקר בעולם, והם טפולים אצל ישראל, (-ו-)נחשבים ישראל יושבים, והאומות תלוים בישראל. שכל דבר שהוא עיקר הוא נטוע במקומו, ונקרא "יושב", והוא נושא את אשר אינו עיקר ונתלה בו. לכך כתיב "כשבת" ולא 'בשבת', שאין כאן ישיבה גמורה. ואם כתב "בשבת" אם כן יש לעלות על הדעת כי יש ישיבה לאומות, שהם גם כן עיקר בעולם. ולכך לא כתב 'בשבת', רק (-גשמית-) ["כשבת"], כי אין כאן ישיבה גמורה, רק כמו ישיבה, ואינו ישיבה. וכלם באו ליישב לשון "כשבת" דכתיב, ותדקדק בזה.

"בשנת שלש למלכו עשה משתה לכל שריו ועבדיו חיל פרס ומדי ושרי המדינות [לפניו]" (אסתר א, ג). ופירוש הכתוב שעשה משתה לשרים אשר הם עמו תמיד, שאין המלך ראוי שיהיה בלבד. "ועבדיו" פירוש אותם שהם עובדים אליו, והם בעלי מלחמתו. וזה שאמר "חיל פרס ומדי", כלומר שהם אנשי חיל בעלי מלחמה של פרס ומדי, ואלו אשר נקראו "עבדיו" משרתים לו כאשר גוזר עליהם המלך למלחמתו. ואחר כך אמר "שרי המדינות", שהם שרים במדינה, ואלו הם יושבים במדינה, ועתה באו להיות בסעודתו, ו"לפניו" לא קאי רק על "שרי המדינות" שבאו עתה לפניו.

ובמדרש (אסת"ר א, כ), רבי אליעזר ורבי שמואל בר נחמן; רבי אליעזר אומר, להדא ארכיא דגדד, שהמלך יושב לדין למעלה, וכל העם לפניו על הארץ. ורבי שמואל בר נחמן, לבסלקי גדולה שהמלך יושב במסיבה, וכל העם שטוחים על פניהם, עד כאן. הוקשה למדרש הזה מה שכתב "ושרי המדינות לפניו", למה לי "לפניו". ולכך דרש שהמלך מתנשא על העם, והוא יושב על כסא מלכותו, וכל העם לפניו על הארץ. ורבי שמואל בר נחמן מפרש שהוא דומה למלך שהוא יושב במסיבה, וכל העם שטוחים על פניהם מחמת יראת המלך.

וההפרש אשר ביניהם; לרבי אליעזר, חשיבות המלך כאשר מתנשא על העם, ודבר זה הוא עיקר למלך. ולכך אמר שהיה כל העם יושבים לפניו, והמלך היה עוד מתנשא עליהם, וזהו חשיבות מלכותו כאשר מתנשא עליהם. ולרבי שמואל דבר זה הוא חשיבות על העם, שיהיה יראת המלך עליהם, עד שיהיו שטוחים על פניהם. ולא יהיה המלך בעצמו מראה חשיבות וגדולה בעצמו, רק שיהיה במסיבה, ויהיו שאר העם שטוחים על פניהם מחמת יראה. כלל הדבר; למר, חשיבות מלכותו במה שהוא מתנשא עליהם. ולמר, חשיבות מלכותו במה שהם תחתיו לגמרי, משפילים לפניו מיראת פניו, וזהו עיקר מלכותו, ודבר זה ענין נפלא.

ויש לפרש גם כן כי גם לפי המדרש הזה "לפניו" קאי על "ושרי המדינות לפניו", אבל "שריו ועבדיו" לא הוצרך לומר "לפניו". לפי שאותם השרים שהם יועצים שלו, הם עמו תמיד. וכן עבדיו, מפני שהם עבדיו, ומלכותו עליהם. רק אצל שרי המדינות כתב "לפניו", כי אליהם צריך להראות כי מלכותו עליהם, לכך אמר אצלם* "לפניו".

"בהראותו את עושר כבוד מלכותו" (פסוק ד). ופירוש זה כי בסעודה הזאת היה* מראה כבוד עשרו כאשר היה מראה ההוצאה שהיה לו במשתה הזה. ולכך אמר "כבוד עושרו", כי העושר אשר מונח באוצרו, אין העושר כבוד לו. ולכך קראו אותו (סנהדרין כט:) "עכבר דשכיב אדינרי" מי שמניח עושרו באוצרו. וקראו "עכברא דשכיב אדינרי", כי אין לך דבר מיאוס רק העכבר, וכן הוא מאוס המאסף את העושר ואין משתמש בו להוצאה. ומה שהוא מאוס המאסף העושר באוצרו, כי עיקר העושר הוא הכבוד שיש בעושר, ואין הכבוד רק אצל אחרים, ולא אצל עצמו, ולפיכך אין כבוד כאשר העושר הוא באוצרו. ואדרבה, מאוס הוא, כי הוא הפך הכבוד כאשר אין מוציא העושר לאחרים, ואשר הוא הפך הכבוד הוא מאוס בודאי.

ובמדרש (ילקו"ש ח"ב תתרמו), מהיכן היה לו זה, נבוכדנצר צר עין (-רע-) היה, וכיון שנטה למות אמר את כל ממוני איני מניח אחרי, שלא יתכבד אחר בממוני. עשה ספינה של נחושת, והטמין אותו בארץ, והפך עליו מי פרת*. וכשבקש כורש לבנות בית המקדש נגלה לו, שנאמר (ישעיה מה, ג) "ונתתי לך אוצרות חושך", עד כאן.

ופירוש מדרש זה, כי לנבוכדנצר היה ראוי שיהיה העושר, שנקרא (דניאל ב, לח) "אנתה הוא ראשה די דהבא", וראוי לו העושר מצד עצם מלכותו, שהוא אחד מד' מלכיות (דניאל ז, ד), והוא הראשון מד' מלכיות, שנאמר עליו "אנתה הוא ראשה די דהבא". ולכך מלכות זה היה ראוי שיהיה מביא העושר בעולם. רק כי כשם שהמלכות מסוגל אל העושר, כך הוא מוכן אל עין הרע. ולכך לא נשאר העושר שלו בעולם מפני עין הרע שהיה דבק במלכות זה, והיה נאבד מן העולם. ואמר כי הטמין אותו בארץ, והפך עליהם* מי פרת, כלומר שיהיה נעלם ונסתר לגמרי מן העולם.

וכשבנה כורש בית המקדש מצא העושר. כלומר שמפני שהיה כורש בונה בית המקדש (עזרא פרק א), שהוא דבר נעלם ונסתר, ולכך גלה לו השם יתברך הדברים הנעלמים גם כן, שהם אוצרות עושר, שהיו נעלמים בשביל עין הרע, ומצא העושר על ידי בית המקדש*, [ולכך] היה הברכה העליונה הזאת לכורש. כלל הדבר; לא היה העושר, שהוא דבר טוב וברכה, ראוי שיהיה לאחשורש, אם לא שהיה מוכן לזה הרשע נבוכדנצר, שהוא היה מוכן לעושר כמו שאמרנו. ואחר מותו נגנז העושר, ולא היה נמצא העושר במלכות. רק כי כורש שהיה מוכן גם כן לגילוי הנעלם, חזר העושר למקומו בשביל בית המקדש, וממנו בא העושר לאחשורש, והבן זה מאוד.

ובגמרא (מגילה יב.), "בהראותו את עושר כבוד מלכותו וגומר", אמר רבי יוסי בר חנינא, מלמד שלבש בגדי כהונה, כתיב הכא (אסתר א, ד) "[יקר] תפארת גדולתו", וכתיב התם (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קודש לאהרן לכבוד ולתפארת", מה התם בגדי* כהונה, אף הכא בגדי כהונה.

ופירוש זה, כי כל כך היה מראה אחשורש תפארת גדולתו, עד שהגיע בזה אל יקר כבוד הכהן גדול, שלבש בגדי כהונה, והוא יקר תפארת כהן גדול, כי כהן שלבש בגדי כהונה הוא תפארת אלקי. וכך היה אחשרוש שלבש יקר תפארת, עד שהיה* לו תפארת אלקי. כי היה מוכן אחשורש בפרט לכבוד הבגדים, שהבגדים שהם על האדם הם צניעות וכבוד, שהאדם מתכסה בהם. ואחשורש היה מוכן למדה זאת ביותר, וכמו שאמרו בפרק קמא דברכות (ח:), אמר רבי שמעון בן גמליאל, בג' דברים אני אוהב את הפרסיים; צנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר, עד כאן. ואחשורש שהיה מלך פרס ומדי (אסתר א, ג), ראוי לו בשביל זה מלבושי כבוד, שהם הצניעות ביותר, והמלך ראוי לו הכבוד מצד שהוא מלך. לכך אמרו על "בהראותו עושר כבוד מלכותו" שלבש בגדי כהונה, כי בגדי כהונה הם תפארת אלקי, לכך אחשורש גם כן כאשר לבש בגדי תפארת, אשר הם ראויים ומוכנים לו מצד הצניעות, שהוא מדה אלקית. וכך תמצא באחשורש, כמו שאמרו בגמרא (מגילה יג.) שהיה צנוע בתשמיש, שהרי אומר הכתוב (להלן ב, יד) "בערב היא באה ובבקר היא שבה", ולא היה משמש מטתו ביום. שהיה לאחשורש הרשע המדה הזאת, הוא הצניעות, שהוא הכבוד. ומה שמשמע מתוך המגילה הזאת גודל פריצותיה דאחשורש, עוד יתבאר. ולפיכך כאשר בא להראות תפארת גדולת מלכותו, וזהו כבודו, אמרו (מגילה יב.) "שלבש בגדי כהונה", כלומר שהגיע כבודו עד שלבש כבוד אלקי, כי בגדי כהונה כבוד אלקי הם.

ובזה יתורץ מה ששאלו למה לא נענש אחשורש כאשר לבש בגדי כהן. אבל פירושו, כאשר עשה כל הדברים שמבוארים במגילה, היה לו יקר ותפארת כהן גדול, שהיה לו תפארת אלקי. וכן הוא בב"ר, "אמר רבי לוי, בגדי כהונה הראה להם". ולא קאמר "שלבש בגדי כהונה". אבל בגמרא (מגילה יב.) קאמר "שלבש בגדי כהונה", כי היקר והתפארת שהיה לו נקרא שלבש, וכן הוא בכמה מקומות.

אמנם מזה אין כל כך ראיה, שלא היה נענש בשביל שהיה לובש בגדי כהונה משום דיש לומר שלא היה נענש בלשצר רק שהיה משתמש בכלי שהם לה', ובשביל זה נענש. וכן מה שאמרו* שנענש פרעה שישב על כסא שלמה, זה מפני כי בשלמה נאמר (דהי"א כט, כג) "וישב שלמה על כסא ה'", ומזה למדו רז"ל בפרק קמא דמגילה (יא:) שמלך שלמה אף על העליונים. ולכך לא נענש אחשורש שלבש בגדי כהונה, שהם בגדי כהן גדול, שהוא אדם. ועוד נפרש בסמוך.

ובמדרש (אסת"ר ב, א), "בהראותו את עושר כבוד מלכותו", דבי רבי ינאי ורבי חזקיה תרווייהון אמרין, ששה ניסין היה פותח ומראה להן בכל יום. ורבי חייא בר אבא אמר, מיני יציאות הראה להן. רבי יודא ברבי סימון אמר, סעודת ארץ ישראל הראה להן. רבי לוי אמר, בגדי כהונה גדולה הראה להם, נאמר כאן (פסוק ד) "תפארת גדולתו", ונאמר להלן (שמות כח, ב) "ועשית בגדי קודש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת", מה "תפארת" האמור להלן בגדי כהונה [גדולה], אף "תפארת" האמור כאן בגדי כהונה גדולה.

ופירוש המדרש [ה]זה, כי דרש שש תיבות "עושר כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו", ומזה למד שפתח להם כל יום שש נסין*, רצה לומר שש אוצרות. ויש לפרש מפני כי אל השם יתברך הארץ ומלואו (תהלים כד, א), שנברא בששת ימים. ויש אל השם יתברך שש ניסין, דהיינו שש אוצרות מלאים כל טוב, ומהן ברא העולם בששה ימים. ולכך פתח להם שש נסין, רצה לומר שש אוצרות, כי מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע (ברכות נח.), כמו שיתבאר. ועוד, כי העולם הזה יש לו שש אוצרות, דהיינו למעלה ולמטה ולארבע רוחות, ומשם מקבל העולם הברכה מן השם יתברך, ולכך* פתח שש אוצרות כל יום.

ורבי חמא סבר כי הראה להם מיני יציאות. ההפרש בין רבי חזקיה ובין רבי חמא, כי לדעת רבי חזקיה עיקר העושר שיש לו עושר באוצרו, ודרש "בהראות עושר" שהראה להם אוצרות רוב עושרו. ורבי חמא* סבירא ליה כי עיקר העושר אינו כאשר מאסף עושר באוצרו, כי מה מעלה יש בעושר כאשר יש לו כסף וזהב לרוב, והם מונחים לפניו כאבן דומם. לכך אמר כי עיקר מעלת העושר כאשר הוא מוציא הוצאות, לא כאשר יש לו עושר מונח באוצר, רק כאשר מוציא אותו בהוצאה*, וזהו עיקר העושר. ודרש "את עושר כבוד מלכותו", הכבוד שיש לו בהוצאת* העושר, וזהו הכבוד מן העושר, כמו שאמרנו. ובודאי מי שאמר שהראה להם שש ניסין בכל יום גם כן סובר שאין העושר הוא האוצר, רק שסובר כי אם לא היה מראה להן שש ניסין, רק שהראה להם היציאות, דבר זה אינו רק לשעה, ואין בזה כבוד התמידי. ולכך אמר שהראה להם אוצרות מלכים, ומזה יכול האדם לעשות הוצאה תמידית. ועוד, מה שהראה להם שש אוצרות, רצה לומר כי "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב), כמו שתמצא אצל הרבה צדיקים שנתברכו בעושר. והעושר כמו זה אין לומר כי מה הוא נחשב, כאשר השם יתברך נתן לו העושר. וכך נראה שהוא דעת רבי ינאי ורבי חזקיה, והוא נכון.

ולדעת רבי יהודה בר סימון, סעודת ארץ ישראל הראה להם (אסת"ר ב, א). ירצה לומר, כי גם מיני יציאותיהם אין ראוי שיהיה נקרא "כבוד עושרו", כי אין בזה הכבוד מה שהראה לו מיני יציאות. רק זהו "כבוד עושרו" מה שהראה לו סעודת ארץ ישראל, וזהו "עושר כבוד מלכותו" כאשר לו שלחן מלכים, מפרנס הכל. כמו שהכתוב מספר כבוד מלכותו של שלמה, ומספר ענין שלחנו. ולכך אמר "סעודת ארץ ישראל הראה להם*", כי דווקא בארץ ישראל כתיב (דברים ח, ט) "לא תחסר כל בה". והיה אפשר להיות לו שלחן מלכים כאשר היה לו הדברים שהם בסעודת ארץ ישראל, כי שם נמצא הכל. וזהו "כבוד עשרו", כאשר יש לו שלחן מלכים.

והוסיף רבי לוי כי הראה בגדי כהונה להם. כי עיקר מעלת העושר הוא הכבוד, כמו שאמרנו למעלה. וכמו שאמרו ז"ל במסכתא קידושין (מט:), "איזה עשיר, כל שבני עירו מכבדין אותו מפני עושרו", הרי כי עיקר העושר הוא הכבוד. והכבוד הוא על ידי מלבושי כבוד, כמו שאמר רבי יוחנן "מימי לא קריתי לבגדי רק מכבדותי". ולכך אמר "שהראה להם בגדי כהונה", שכל כך היה מגיע כבודו, עד שלבש בגדי כהונה, שהוא כבוד אלקי, וכך היה לאחשורש כבוד אלקי. וזהו "בהראותו עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו", והוא הכבוד האלקי. וזה שאמרו (מגילה יב.) שלבש בגדי כהונה. והבן דברי כל אחד ואחד, ואין להאריך.