פירוש על במדבר 11:5

זכרנו את הדגה כו' ועתה נפשנו יבישה אין כל בלתי אל המן עינינו. וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. ואמרו חכז"ל על עסקי משפחות על העריות שנאסרו להם. המשך הדברים י"ל עפ"י דברי הבעש"ט ז"ל בפ' רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף כי לכן נברא האדם להיות רעב וצמא כדי להעלות הני"ק שמעורב במאכלים וע"י אכילתו בקדושה מעלה אותם מעומק תחתיות וע"ד זה בכו העם למשפחותיו הם הנשמות המגולגלים דמעת העשוקים שלא היו יכולים להעלותם באכילת המן שהי' מאכל של מלאכי השרת שאינו צריך תיקון. ולזה אמרו ועתה נפשנו יבישה בלתי אל המן עינינו. וז"ש בפ' חוקת נפשנו קצה בלחם הקלקל. פי' שלא היו יכולים לתקן הפגם של אדה"ר בק"ל שנים. כמ"ש אדם כי יקריב מכם. כידוע ענין הקרבנות לעשות תיקון בקומת אדה"ר. וזה הי' טעות הדור ההוא כי ע"י המן יחסר מהם התיקון הזה ולזה אמרו מי יאכילנו בשר. ובאמת היו בטעות גדול כי אם הקב"ה הי' מצוה להם לאכול בשר הי' בעזרם לשמרם ולהצילם שלא יבואו לידו קלקול ע"י הני"ק המעורב בהמאכל כמ"ש תערוך לפני שלחן נגד צוררי. אך אמנם באפשרי ג"כ להתקלקל ע"י איזה מאכל שיש בו ניצוצו' כמ"ש אצל יוחנן כה"ג ששמש בכהונה גדולה פ' שנים וכו' כמבו' בכתבי האר"י ע"פיש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעי' ע"י ניצוצי המאכל. ופוק חזי מה עלתה בהם באכילת הבשר שנפלו בעומק הרע מחמת שלא הי' בזה רצון הבורא. וז"ש בתהלים ע"ח ויאכלו וישבעו מאד ותאוותם יביא להם. פי' התאוות רעות שהיו בהני"ק מאז בא להם להשחיתם. לא זרו מתאוותם כו' מחמת שלא היה להם עזר מרצון הבורא להצילם שלא יתקלקלו. ועל הטעות הזה אשר עלה בלבם כי ע"י אכילת המן יחסר מהם תיקון הנ"ל. השיב להם משרע"ה בפ' עקב ויענך וירעיבך ויאכילך את המן במדבר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם. פי' כי אין הדבר כמו שעלה על דעתם אשר בירור הניצוצות דוקא ע"י מאכל. רק כי אכילת המן הוא ממקום גבוה ויהי' להם רפואת הנפש לזכך את גופם ויבואו למעלה יתירה שלא יצטרכו להעלות הני"ק ע"י מאכל רק על כל מוצא פי ה' יחי' האדם. פי' ע"י דיבורי תורה ותפלה ג"כ יהי' התיקון לאדה"ר כמ"ש אדם כי יקריב מכם וכו':

אשר נאכל במצרים חנם. אִ"תֹּ שֶׁמִּצְרִיִּים נוֹתְנִים לָהֶם דָּגִים חִנָּם, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם" (שמות ה'), אִם תֶּבֶן לֹא הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם, דָּגִים הָיוּ נוֹתְנִין לָהֶם חִנָּם? וּמַהוּ אוֹמֵר חִנָּם, חִנָּם מִן הַמִּצְוֹת (ספרי):