פירוש על במדבר 17:10

הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה׳ החל הנגף. ויקח אהרן כאשר דבר משה וירץ אל תוך הקהל והנה החל הנגף בעם ויתן את הקטרת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה. ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח. וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה. יש לדקדק באלו הפסוקים בכמה דברים. האחד מה טעם לשון הרומו בכאן ולא אמר הבדלו כמו שאמר למעלה הבדלו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. ועוד מה טעם אחר שכתב ותעצר המגפה חזר פעם אחרת והמגפה נעצרה. ועוד פסוק ויהיו המתים במגפה וגו׳ אין זה מקומו שראוי היה אחר שיכתוב וישב אהרן אל משה אל פתח אהל מועד והמגפה נעצרה אז יכתוב מנין המתים במגפה כי כן ראוי שלא ימנה המתים במגפה אלא אחר עצירת המגפה. ועוד מה שכתב מלבד המתים על דבר קרח אין לו טעם כלל בכאן כי בודאי כשמנה המתים במגפה שהם ארבעה עשר אלף ושבע מאות פשיטא שאין בכללם המתים על דבר קרח כי אותה לא מתו במגפה אלא מהם נשרפו ומהם נבלעו ומה טעם לזכור בכאן ולכלול המתים על דבר קרח עם המתים במגפה. ונראה לפרש על פי מה שפירש בפסיקתא במלת הרומו שאמר כמרים תרומה מן החולין. ולפי זה אפשר לומר שכשאמר לו הקב״ה הרומו מתוך העדה הזאת הבין שלא ינצל מכל ישראל כי אם כשיעור תרומה לבד והשאר ימותו כלם וכמה הוא שיעור תרומה יש אחת מארבעים והיא עין יפה ויש אחת מששים והיא עין רעה. ויש אחת מחמשים והיא בינונית. מ״מ הבין מרע״ה שזו התרומה כפי רחמיו על כל מעשיו שהיא בעין יפה והיא אחת מארבעים ששיעורה מכל ישראל שהם שש מאות אלף ט״ו אלף בדקדוק מיד ויפלו על פניהם לבקש רחמים על ישראל וכדברי קצת מפרשים שפירשו כן והכוונה לבטל הגזרה מכל וכל אי אפשר כי כבר נגזרה הגזרה ונתן רשות למחבל ואין מציל מידו רק ע״י כופר או ע״י פשרה. אמנם התפללו להקל הגזרה ולהפך הדבר כי השטן אחר שנותנין לו רשות לחבל איזה אדם או איזה אומה א״א להסתלק מכל וכל אם לא יתנו לו כופר קצת ע״ד אם יש עליו מלאך מליץ וגו׳ ויאמר פדעהו מרדת שחת מצאתי כופר. ואז התפללו משה ואהרן ובקשו רחמים שיהפך הדבר שלא יקח השטן כי אם התרומה לבד והשאר ינצל כי הוא כסיל ומתפתה בפתויים לומר שלא היתה הגזרה כי אם שימותו שיעור התרומה לבד. וזה צריך ג״כ רחמים וריצוי הקטורת כמו שנאמר קח את המחתה וגו׳ וכפר עליהם וכן עשה אהרן. וכשראה אהרן שכבר מתו כשיעור שצריך שאי אפשר בלאו הכי ותעצר המגפה כדעת רז״ל שאחזו למלאך המות ואמר לו שלא ימית שום אדם כי כבר אין לו רשות להמית יותר וזהו טעם מנין המתים במגפה בכאן. גם זהו טעם מלבד המתים על דבר קרח כי הוא ית׳ רב חסד מטה כלפי חסד ונשלים שיעור התרומה שחסרים שלש מאות לתשלום ט״ו אלפים באותם שמתו על דבר קרח כי הם היו השרופים ר״ן נשארו חמשים אפשר שיהיו כבלועים שהם קרח ודתן ואבירם הם ובניהם ונשיהם וטפם ואף אם יהיו חסרים מעט או יתרים מעט אין לדקדק בזה בחשבון ט״ו אלפים שנגזר שימותו וזהו טעם זה המנין כאן מ״מ לא נתרצה השטן המשחית בזה עד ששב עמו אהרן אל פתח האהל אצל משה כדעת רז״ל במדרש ואז המגפה נעצרה. ובזה נתקן כל מה ששאלנו כמין חומר:

הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו׳. פי׳ בפסיקתא מ״ש הרומו לשון תרומה שהצדיקים שבהם מועטין כתרומה הנפרשת מהחולין תרי ממאה דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ולמעלה אמר הבדלו שלא היו שם רשעים כי אם עדת קרח. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם והולך מהרה אל העדה וכפר וגו׳ כי טוב לעשות הקטרת באהל מועד כי הוא מקום נבחר לקטרת ולתפלה. ויש להשיב שהטעם הוא בעבור שתהיה הכוונה על כל ישראל בכלל ואף על הרשעים שבהם ויהיה זה כשתהיה הקטרת נקטרת עליהם בתוכם. ואפשר שמסגולת רז הקטרת שנמסר למשה הוא שתהיה ככה נקטרת בתוך העם ויש סמך לזה ממעשה שהובא בזוהר על מתא מחסיא שהיה שם הנגף ובא לשם גברא רבה ובחר לו אנשים צדיקים לד׳ רוחות המדינה וצוה לעסוק בקריאת הקטרת בכוונה והתפלל עליהם וגו׳ כנזכר שם וזה יעיד על של משה. ולזה נאמר וירץ אל תוך הקהל כי משה א״ל והולך מהרה אל העדה כלומר כשיגיע לקצה מחנה העדה ולא ישהה עד שילך לתוך המחנה ממש שלא יפלו מן העם חללים רבים ביני ביני והוא ע״ה נזדרז ורץ במרוצה והלך בזמן מועט והגיע לתוך הקהל בשיעור הזמן שאמר לו משה להלוך שלא במרוצה ויעיד על מרוצתו כמה היא ומ״ש והנה החל הנגף בעם כלומר כשהגיע לתוך הקהל אז החל הנגף ולא קודם לכן וזהו לשון והנה ולא היה הנגף כי אם שיעור שנתן הקטרת על האש. ומ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים כבר אמרו רז״ל שתפסו למלאך המות. וה״ר בחיי דקדק מלת בין ובין ולא אמר בין המתים והחיים ופי׳ בשם רז״ל שהיה מלאך המות עוקר אף המתים ומשליכן דכתיב החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר ומשליך ומיד תפסו למלאך המות וא״ל שלא יוסיף להשחית בין במתים בין בחיים. ואפשר עוד לפרש כי המלאך המשחית התחיל מקצה המחנה להשחית וזהו החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר והולך על הסדר ומיד עמד בין המתים שכבר מתו ובין החיים אשר המה חיים עדנה ואומר לו שלא יוסיף להשחית עוד בחיים. ואפשר שלזה אמר פעם עדה ופעם קהל ופעם עם כי משה אמר לו שיוליך מהרה אל העדה המתלוננים דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ואהרן נתכוין על כל הקהל בין רשעים בין צדיקים דכתיב וירץ אל תוך הקהל. ואמר ויכפר על העדה כי החל הנגף בעם כי התחיל הנגף בקצה העם על הסדר וזהו בין המתים ובין החיים. ולז״א באהרן ברך ה׳ חילו וגו׳. כנגד ג׳ דברים שעשה. כנגד המרוצה שרץ בכח לתוך הקהל נאמר ברך ה׳ חילו כלומר כחו. וכנגד הקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם נאמר ופעל ידיו תרצה. וכנגד מה שאחז למלאך המות בכח ולא הניחו להשחית בעם נאמר מחץ מתנים קמיו מדה כנגד מדה. ומ״ש ותעצר המגפה והמגפה נעצרה. כבר דרשו רז״ל שתפסו למלאך המות ואמר לו הניחני לעשות שליחותי וכו׳ ושבו אל משה אל אהל ואז והמגפה נעצרה כמבואר במדרש. וי״מ שעצירת המגפה ב׳ פעמים ללמד על אותם שהוכו במגפה שלא מתו. ועל האחרים שלא הוכו עוד כלל. ולפי זה אפשר לפרש בין המתים שהוכו ונטו למות ובין החיים שלא הוכו כלל. ויש להתבונן מה טעם הפסיק בזה הפסוק שהוא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות בין ויעמוד בין המתים וגו׳ ובין וישב אהרן אל משה כי היה לו לכתוב באחרונה אחר והמגפה נעצרה. וי״ל שבא להודיענו כמה היא ההצלה שנעשית ע״י אהרן בזריזות שרץ ונזדרז במעשה הקטרת. וכאילו הכתוב מספר תימה גדול שיש בהשחתת המגפה הזאת שכשרץ אהרן אז החל הנגף בעם וכשנתן הקטרת כפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותפשו למלאך המות שלא ישחית עוד. נמצא שלא היתה ההשחתה כי אם כשיעור זמן נתינת הקטרת על האש ואז נעצרה המגפה. ובא וראה כמה מתו באותו הרגע המועט ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף וגו׳ ואילו שהה רגע אחד היו כלם כלין כמו שנאמר ואכלה אותם כרגע ולזה נאמר ברך ה׳ חילו יישר חיליה שנזדרז בהצלתן של ישראל ואחר שספר הכתוב זה הזריזות חזר לענינו וישב אהרן אל משה וגו׳ ע״ד שאמרו רז״ל במדרש. עוד י״ל וירץ אל תוך הקהל וגו׳ ויעמוד בין המתים ובין החיים לומר שעמד בתוכם ולא נתירא מהנגף כדרך בני אדם שבורחים מפני הנגפים. וכן אמרו בפסיקתא והולך מהרה אל העדה א״ל אהרן אחי אתה רוצה שאמות כדרך שמתו נדב ואביהוא א״ל והולך מהרה לא תשהה כלל מיד מסר עצמו וירץ אל תוך הקהל. (הרס״ו זללה״ה):

הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע ויפלו על פניהם וגו׳. פי׳ בפסיקתא מ״ש הרומו לשון תרומה שהצדיקים שבהם מועטין כתרומה הנפרשת מהחולין תרי ממאה דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ולמעלה אמר הבדלו שלא היו שם רשעים כי אם עדת קרח. ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וגו׳. יש לשאול מה טעם והולך מהרה אל העדה וכפר וגו׳ כי טוב לעשות הקטרת באהל מועד כי הוא מקום נבחר לקטרת ולתפלה. ויש להשיב שהטעם הוא בעבור שתהיה הכוונה על כל ישראל בכלל ואף על הרשעים שבהם ויהיה זה כשתהיה הקטרת נקטרת עליהם בתוכם. ואפשר שמסגולת רז הקטרת שנמסר למשה הוא שתהיה ככה נקטרת בתוך העם ויש סמך לזה ממעשה שהובא בזוהר על מתא מחסיא שהיה שם הנגף ובא לשם גברא רבה ובחר לו אנשים צדיקים לד׳ רוחות המדינה וצוה לעסוק בקריאת הקטרת בכוונה והתפלל עליהם וגו׳ כנזכר שם וזה יעיד על של משה. ולזה נאמר וירץ אל תוך הקהל כי משה א״ל והולך מהרה אל העדה כלומר כשיגיע לקצה מחנה העדה ולא ישהה עד שילך לתוך המחנה ממש שלא יפלו מן העם חללים רבים ביני ביני והוא ע״ה נזדרז ורץ במרוצה והלך בזמן מועט והגיע לתוך הקהל בשיעור הזמן שאמר לו משה להלוך שלא במרוצה ויעיד על מרוצתו כמה היא ומ״ש והנה החל הנגף בעם כלומר כשהגיע לתוך הקהל אז החל הנגף ולא קודם לכן וזהו לשון והנה ולא היה הנגף כי אם שיעור שנתן הקטרת על האש. ומ״ש ויעמוד בין המתים ובין החיים כבר אמרו רז״ל שתפסו למלאך המות. וה״ר בחיי דקדק מלת בין ובין ולא אמר בין המתים והחיים ופי׳ בשם רז״ל שהיה מלאך המות עוקר אף המתים ומשליכן דכתיב החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר ומשליך ומיד תפסו למלאך המות וא״ל שלא יוסיף להשחית בין במתים בין בחיים. ואפשר עוד לפרש כי המלאך המשחית התחיל מקצה המחנה להשחית וזהו החל הנגף כד״א מהחל חרמש בקמה כאדם שקוצר והולך על הסדר ומיד עמד בין המתים שכבר מתו ובין החיים אשר המה חיים עדנה ואומר לו שלא יוסיף להשחית עוד בחיים. ואפשר שלזה אמר פעם עדה ופעם קהל ופעם עם כי משה אמר לו שיוליך מהרה אל העדה המתלוננים דכתיב וילונו כל עדת בני ישראל. ואהרן נתכוין על כל הקהל בין רשעים בין צדיקים דכתיב וירץ אל תוך הקהל. ואמר ויכפר על העדה כי החל הנגף בעם כי התחיל הנגף בקצה העם על הסדר וזהו בין המתים ובין החיים. ולז״א באהרן ברך ה׳ חילו וגו׳. כנגד ג׳ דברים שעשה. כנגד המרוצה שרץ בכח לתוך הקהל נאמר ברך ה׳ חילו כלומר כחו. וכנגד הקטרת שנאמר ויתן את הקטרת ויכפר על העם נאמר ופעל ידיו תרצה. וכנגד מה שאחז למלאך המות בכח ולא הניחו להשחית בעם נאמר מחץ מתנים קמיו מדה כנגד מדה. ומ״ש ותעצר המגפה והמגפה נעצרה. כבר דרשו רז״ל שתפסו למלאך המות ואמר לו הניחני לעשות שליחותי וכו׳ ושבו אל משה אל אהל ואז והמגפה נעצרה כמבואר במדרש. וי״מ שעצירת המגפה ב׳ פעמים ללמד על אותם שהוכו במגפה שלא מתו. ועל האחרים שלא הוכו עוד כלל. ולפי זה אפשר לפרש בין המתים שהוכו ונטו למות ובין החיים שלא הוכו כלל. ויש להתבונן מה טעם הפסיק בזה הפסוק שהוא ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות בין ויעמוד בין המתים וגו׳ ובין וישב אהרן אל משה כי היה לו לכתוב באחרונה אחר והמגפה נעצרה. וי״ל שבא להודיענו כמה היא ההצלה שנעשית ע״י אהרן בזריזות שרץ ונזדרז במעשה הקטרת. וכאילו הכתוב מספר תימה גדול שיש בהשחתת המגפה הזאת שכשרץ אהרן אז החל הנגף בעם וכשנתן הקטרת כפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותפשו למלאך המות שלא ישחית עוד. נמצא שלא היתה ההשחתה כי אם כשיעור זמן נתינת הקטרת על האש ואז נעצרה המגפה. ובא וראה כמה מתו באותו הרגע המועט ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף וגו׳ ואילו שהה רגע אחד היו כלם כלין כמו שנאמר ואכלה אותם כרגע ולזה נאמר ברך ה׳ חילו יישר חיליה שנזדרז בהצלתן של ישראל ואחר שספר הכתוב זה הזריזות חזר לענינו וישב אהרן אל משה וגו׳ ע״ד שאמרו רז״ל במדרש. עוד י״ל וירץ אל תוך הקהל וגו׳ ויעמוד בין המתים ובין החיים לומר שעמד בתוכם ולא נתירא מהנגף כדרך בני אדם שבורחים מפני הנגפים. וכן אמרו בפסיקתא והולך מהרה אל העדה א״ל אהרן אחי אתה רוצה שאמות כדרך שמתו נדב ואביהוא א״ל והולך מהרה לא תשהה כלל מיד מסר עצמו וירץ אל תוך הקהל. (הרס״ו זללה״ה):