פירוש על במדבר 20:14

וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום כה אמר אחיך ישראל כו' נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ולא נשתה מי באר דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל עד אשר נעבור גבולך. והנה יש לדקדק מה הוצרך לומר לא נעבור בשדה ובכרם הכי יעלה על הדעת שיעברו בשדה וכרם מקום שהוא לא דרך בני אדם אפילו הגרועים שבגרועים להשחית שדות וכרמים ותו מה לא נשתה מי באר מי בורות היל"ל ופרש"י ידוע לכל. ותו דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל מה לא נטה ימין ושמאל פשיטא כשהיו הולכים בדרך המלך בוודאי לא יטו ימין ושמאל והדברים צריכים ביאור להבין כוונת משה וישראל בשלחם אליו דיבורים האלה. ונראה לי כי כל הענין הוא כי כוונת הש"ית הי' בבריאת האדם בעו"הז להוציא ניצוצות הקדושים שבכל דבר ולהחזירם למעלה אל מקום הרמתה כידוע מספרים קדושים והניצוצים הם הנשמות הקדושים השייכים לשרשו ולכל אדם יש ניצוצים השייכים לשורש נשמתו דווקא. לכן יש לכל צדיק אנשים הנוסעים אליו להתדבק עצמם עמו והם ענפים משורש נשמתו וע"י התקרבותם אליו הוא מעלה ומקשר את נשמתן בשרשן למעלה והם ניצוצים שלו שצריך להעלותן וכשהאדם מתקן את עצמו אז ממילא באים אליו כל הניצוצים שלו השייכים לשורש נשמתו כדי לתקנם דהיינו הן ממאכלים ומשקים וחפיצים ובגדים מכל הדברים שבעולם יש בהם ניצוצים קדושים שהמה נשמות קדושים וממילא באים הם לאדם הצדיק בלי שום טורח כדי שיתוקנו אותם הניצוצות על ידו כי כל הדברים נמשכים אל המקור והשרש וכדאיתא בגמרא לא גלה הקב"ה את ישראל בין העכו"ם אלא כדי שיתוספו עליהם גרים דהיינו הניצוצים קדושים השייכים להם וכדפרשו המפורשים על פסוק שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול דהיינו הניצוצים הקדושים והן הן הנשמות שהרויחו בהגלות והוציאו כל הניצוצים הקדושים ע"כ אסור לדור עוד באותו מצרים שהיו ישראל שם כי הוציאו אז כל הניצוצים ונשאר ריקם מכל כמאמרם ז"ל על וינצלו את מצרים עשאם כמצודה שאין בה דגים כו' וכיצד נעשה אדם צדיק באמת לאמתו הוא כך כי יש באדם ימין ושמאל דהיינו יצ"הט שהוא מסטרא דימינא ויצ"הר שהוא מסטרא דשמאלא וכשהאדם גובר על היצ"הר ועושה משמאל ימין ממילא נעשה כך למעלה משמאל ימין אדם כזה הוא אדם שלם וצדיק לאמתו והוא זוכה להעלות ניצוצים קדושים השייכים לשרש נשמתו והנה דבר זה צריך הצדיק לשמור א"ע מאד מאד מאותם בני אדם שאינם משרש נשמתו לרחק מהם ר"ל בוודאי צריך לאהוב כל אחד ואחד מישראל רק שצריך ליזהר שלא לייגע א"ע כדי להעלותן ולקשרם בשרשם כי עי"כ יכול חלילה הצדיק ליפול למטה ממדריגתו וצריך לשמור מאד א"ע מהם והמשכיל יבין זה והצדיק בעברו דרך המקומות שאינם שייכים לשורש נשמתו הוא שומר א"ע לעשות איזה יחוד שמה אפילו מעט מזעיר כי עי"כ יבואו הניצוצים אליו ממילא והוא אינו חפץ בהם שעי"כ יפול הנופל ממנו אלא מקצר ועולה מהר במקומות הללו עד בואו אל מקומו ושרשו ואז אוחז צדיק דרכו והלוכו בקודש ונחזור לבאר ביאור הפסוקי' הנ"ל דהנה בנ"י רצו לעלות לא"י דרך ארץ אדום. והנה ארץ אדום אינו שייך כלל וכלל לישראל עד לעתיד כידוע והניצוצים שהי' שם לא יהי' שייכים לשרשם לע"ע והנה רצו הישראל לשמור עצמם בעברם דרך שם שלא לעשות שום יחוד שם. וזה ששלח משה וישראל אל מלך אדום נעברה נא בארצך לא נעבור בשדה ובכרם ר"ל שד"ה ידוע שהוא חקל תפוחים קדושים ובכר"ם הם העולמות העליונים אילנא דחיי כרם ה' צבאות דהיינו להוציא ניצוצים נשמות ישראל משם דהיינו שלא נלך דרך ארצך באותו מדריגות והליכות עולמות הקדושים שאנו רגילים לילך. ולא נשתה מי בא"ר ר"ל אפילו היחוד של "בידך "אפקיד "רוחי שהוא ר"ת בא"ר שהוא קטן מאד גם זה לא נעשה דרך המלך נלך לא נטה ימין ושמאל דהיינו לעשות מהשמאל ימין רק הכל כפשוטו נעשה עד אשר נעבור גבולך כדי שלא תזיק לנו וגם לך לא נעשה דבר כי לא נוציא שום ניצוצים השבוים אצלך כך הי' כוונתם כדברים האלה ואעפי"כ ויאמר אליו אדום לא תעבור בי פן בחרב אצא לקראתך.

אחיך ישראל. מָה רָאָה לְהַזְכִּיר כָּאן אַחֲוָה? אֶלָּא אָמַר לוֹ אַחִים אֲנַחְנוּ, בְּנֵי אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ "כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ" (בראשית ט"ו), וְעַל שְׁנֵינוּ הָיָה אוֹתוֹ הַחוֹב לְפָרְעוֹ (תנחומא):

אל מלך אדום לא הזכיר הכתוב שמו כי אין צורך אבל הזכיר סיחון ועוג מלכי האמורי בשמותם בעבור כי היו ידועים בגבורה ולהם שם בגוים להודות לפניו יתברך כי עשה עמנו להפליא כמו שנאמר (תהלים קלו יז-כ) למכה מלכים גדולים כי לעולם חסדו לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו ולעוג מלך הבשן כי לעולם חסדו ומנהג הכתוב להזכיר שם גדולי המלכים אשר ירשנו את ארצם כענין שהזכיר ביהושע חמשת מלכי האמורי אדוני צדק מלך ירושלים והוהם מלך חברון ופראם מלך ירמות ויפיע מלך לכיש ודביר מלך עגלון (יהושע י ג) ויובב מלך מדון ויבין מלך חצור (שם יא א) ושאר המלכים הזכירם במספר (שם יב ט-כד) לא בשמות ואמר הכתוב ויאמר אליו אדום כי נסכמו כל עמו עם אדוניהם במיאון הזה: