פירוש על במדבר 21:10

ויסעו ב"י ויחנו באובות גו' עד סוף הפרשה. בפרשה זו יש לרמז סודות נפלאים להורות לעם ה'. דרכי ה' וסודותיו הק'. כי הנה כאשר בא התעוררות בלב האדם לאמר עד אנה ירום אויבי עלי. ועד מתי אהיה משוקע בהבלי תאוות עוה"ז הגשמי והחומרי ורוצה להיות מאז והלאה סור מרע. ואח"כ לדבק א"ע אל הטוב אז צריך לחשוב בלבו לאמר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב. והיינו שצריך לדבק עצמו במדתן ובחינתם. מדת אברהם הוא מדת החסד. לגמול חסדים לכל זרע ישראל. ומדת יצחק הוא הגבורה והפחד ומדת יעקב הוא לעשות תענוגים ושיעשועים והתפארות להבורא בהוב"ש וזהו ויסעו ב"י ויחנו באב"ת. היינו לעשו' חנייה בבחי' ומדת אבות הק'. ויסעו מאב"ת ר"ל לפעמים כאשר יסעו מבחי' זו ויפלו ממדריגתן ח"ו. אז ויחנו בעיי העברים. ע"יי לשון חורבה ושממה כפרש"י ז"ל העברים היינו בעבר האחר במדבר אשר על פני מואב. מוא"ב מספרו מ"ט כי כמו שיש מ"ט ש"ב הק' שיש לנו השגה בהם כן יש כנגדן מ"ט שערי טומאה. וזהו במדבר אשר ע"פ מוא"ב. היינו שיבואו למדריגה התחתונה ח"ו. עד מאוד למקום החורבה והס"א אשר הם מסכים המבדילין. ע"פ מואב היינו המ"ט שערי' אשר משם הוא המשכת אור השפעה להעולמות. וזהו ממזרח השמש והגם שנופל האדם ח"ו. לבחי' ומדריגה כזו עכ"ז אם הוא דבוק בנקודה עילאה וזהו סוד החו"לם אשר על הא' של אבת. וכיון שהוא דבוק בנקודה עילאה זו. משם נסעו ויחנו בנחל זר"ד היינו שיוכל ליסע ולעלות בבחי' זו עד אשר יבוא לבחי' נחל הק' המשקה את כל הענפים זר"ד הוא מלשון חבילי זרדין. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון אשר במדבר היוצא מגבול האמורי א"רנון. אל"ף הוא סוד כתרא עילאה קדישא. ר' הוא סוד ראשית חכמה. נו"ן הוא סוד נו"ן ש"ב. היינו שיוכל לעלות לבחי' כח"ב. אשר במדבר בחי' הדיבור סוד המלוכה. היוצא מגבול האמורי. היינו מהגבולין של ה' מוצאות הפה. כי גם בבחי' המלוכה כלול כח"ב. כי כ"א כלול מעשר. כנודע ליו"ח כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי היינו כי אלו הג"ר הם הגבול של המ"ט ש"ב. בין מוא"ב. היינו המ"ט ש"ב העליונים. ובין האמור"י המ"ט ש"ב של המלוכה הק'. כי הה' מוצאות הפה הם ה' שערים כוללים אשר כ"א כלול מעשר. ע"כ יאמר בספר מלחמת ה'. היינו על אלו המדריגות והיחודים הק'. המבוארים עד הנה. יוכל להיאמר בספר ע"י לימוד תוה"ק אז יוכל לבוא לבחי' הנ"ל ויוכל לנצח מלחמת ה' אשר בכל אדם את והב בסופה. וה"ב מספרו כמו אהב"ה. והיינו לבסוף יהיה לו אהב"ה ואת הנחלים ארנון ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער. ידוע דאית נחל עליון ונחל תחתון. נחל עליון הוא בחי' מזלא עילאה קדישא. בסוד נ"וצר ח"סד ל"אלפים ר"ת נח"ל ונחל התחתון בחי' מזלא תתאה. בסוד ונק"ה. והוא יוצא מר"ת נ"פשנו ח"כתה ל"ה'. והוא בחי' מיין תתאי' ואתערותא דלתתא של עם ה' בני אל חי. בכל לבבם ונפשם ועי"ז אתער נחל העליון להשקות ולהשפיע כל מיני טובה וברכה להעולמות כולם. לחיות הק' ולאופני הק'. ולעשר כתות דמלאכייא ולגלגלי המרכבה. ולהוריק שפע טוב וברכה והצלחה בני חיי ומזוני על זרע ישראל וזהו כנחלים נטיו שהם נוטים זה לזה. כי מרוב ההשתוקקות של האתערותא דלתתא. אשר בא אל נחל העליון הק' אתער ההוא נחל להשקות ולהשפיע אל הנשמות ישראל כל טיבו וכל חדו וכל ברכאין טבין. וזהו ואת הנחלים. היינו עם אלו הנחלים הק'. תרין מזלין נוצ"ר ונק"ה. ארנו"ן היינו הג' בחי' כח"ב כנ"ל ואשד הנחלים היינו שפיכת הנחלים אלו הק' אשר נטה לשבת לעשות ישיבה. ע"ר הוא לשון חורבה ושממה מלשון ער"ו ער"ו. היינו לעשות ישיבה ותיקון אף במקום חורבה. ונשען לגבול מואב. היינו כי אלו הנחלים הם בחי' משענה לגבול מוא"ב. היינו המ"ט שערים. ומשם באר"ה. הוא הבאר הק'. סוד התוה"ק. אשר אמר ה' למשה בחי' הדעת. אסוף את העם היינו שיתייחדו כולם בדיעה אחת ובקשר אחדות. ואז ואתנה להם מים. היינו התוה"ק:

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אובות הם כללי התורה והמצות מלשון אב בחכמה. והנה איתא בגמ' (ברכות נ"ד.) עת לעשות לה' הפרו תורתיך ר' נתן אומר הפרו תורתיך משום עת לעשות לה'. הענין בזה היא כך, שדברי הת"ק הם שבשעה שמבורר לאדם על דבר שעתה הוא עת לעשות לה' כמו אליהו בהר הכרמל, אז מהצורך להפר כללי ד"ת ורק להתנהג עפ"י בינה שהש"י מבין לאדם, ור' נתן אומר בשעה שאין הבינה מפורשת לנוכח אדם שאז מחייב האדם להתנהג את עצמו עפ"י כללי ד"ת ומצות מבלי לצאת מגדר ההלכה, ור"נ אומר באם שלב האדם נמשך אחרי רצון הש"י ומסלק ממנו כל נגיעותיו ואח"כ יזמין לו הש"י מעשה שידמה לו שח"ו הסיר מגדר כללי ד"ת, וע"ז אמר ר"נ כי לאדם שלבו נמשך אחר רצון ה' וגם שהסיר ממנו כל נגיעה, בטח לא יאונה לו עון ח"ו, ובטח ידע כי הוא אז עת לעשות לה'. וכמו כן היה גם חניות ישראל באובות, כי כל זמן שהיה אהרן קיים היו מנהיגים את עצמם עפ"י בינת לבבם שהיתה מפורשת להם והיו הולכים כמו שהבינו מענני הכבוד, אך בעת שנסתלקו ענני הכבוד, אז התחילו להתנהג עצמם עפ"י כללים מד"ת וכמו שעתה בזמן שבהמ"ק חרב אין לו להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד (ברכות ח'.), ואז התחילו להתנהג עפ"י כללים. וזהו אובות כי אובות היינו כללים כמו שמבואר בפסוק אלהי מסכה לא תעשה לך [לעיל פ' תשא], אך ביען שהבינו כי מהתנהגותם עפ"י כללים לא יוכל ליבם להזדכך שלא יחטיאו ממטרת רצון ה', וכמו שכתוב ובני ישראל באו דרך האתרים, היינו שראו שהם נבוכים, כי עפ"י הכללים לא היה עוד הזמן לבוא בגבול עשו כמ"ש יעקב אע"ה (בראשית ל"ג, י"ד) עד אשר אבוא אל אדוני שעירה כי הכנעני היה עמלק כפירש רש"י ז"ל, וראו כי זימן ה' נכחם דבר נגד הכללים ויעצו עצה שיסלקו מאתם כל נגיעותם, ואז יהיה כל הפרת ד"ת רק מפני שהוא עת לעשות לה' כמו שמפורש בענין, וזה שנאמר ויחנו בעיי העברים היינו שבררו א"ע משני לאוין האלו היינו לא תרצח ולא תנאף, כי אלו השנים הם יסוד ושורש כל התורה, ולכן העצה לאדם כשיאונה לו דבר שיתראה לו שהוא נגד ד"ת יברר א"ע בשני לאוין האלו. ועיי העברים רומז ע"ז, כי עיי הוא מלשון יעים היינו שהסירו מעצמם, ועברים מלשון עבר שטיהרו א"ע משני צדדים הללו ובאם יתרשל כח האדם מזה הברור ע"ז נאמר ויחנו בנחל זרד, היינו שהש"י נותן תקופות כי זרד הוא תקופות כמ"ד (יומא מ"ז.) וזרד אימא עלה לגג, וכאשר בררו א"ע וסלקו נגיעותם במה שהחרימו וגם בררו א"ע, אז שמע ה' בקולם.

ויסעו בני ישראל ויחנו באובות. אמרו במדרש שנעשו אויבים למקום. ויחנו בעיי העברים שהיו מלאים עברה. ויחנו בנחל זרד, לא היה הנחל אלא מלא זרת ולא יכלו לעברו ל"ח שנה, וזהו שכתוב (דברים ב׳:י״ד) ועברו לכם את נחל זרד , וכתיב (שם) והימים אשר הלכנו מקדש ברנע עד אשר עברנו את נחל זרד שלשים ושמנה שנה. משם נסעו ויחנו מעבר ארנון, שנתרצה להם הקב"ה, עד כאן. ונראה לומר כי מה שנאמר נתרצה להם הקב"ה שכוון בזה לפי מה שאמר מעבר ארנון והיה ראוי לומר ויחנו בעבר ארנון, אבל אמר מעבר כי נסתלקה מהם אותה עברה שכל ל"ח שנה היו נזופין, לכך אמר שנתרצה להם הקב"ה. וכן מצינו שמיד בא הדבור למשה ואמר לו הקב"ה מיד (שם) קומו סעו ועברו את נחל ארנון, וכענין שכתוב באלה הדברים.