פירוש על במדבר 25:6

והנה איש מבני ישראל בא וגו׳. מלת והנה יפה מתישבת כפי פירוש הרמב״ן שפירש שכשאמר ה׳ קח את כל ראשי העם והוקע אותם וגו׳ ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו הנצמדים לבעל פעור לא הספיקו לעשות הדבר הזה עד שהנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית וגו׳ ונעשה מה שנעשה ע״י פנחס ותעצר המגפה מעל ישראל ולא הוצרכו להרוג הנצמדים לבעל פעור כי לא צוה להרגם כי אם בהוראת שעה כדי שישוב חרון אף ה׳ מישראל כמו שנאמר והוקע אותם לה׳ נגד השמש וישוב חרון אף ה׳ מישראל וכיון שנעשה זה הפועל של זמרי ע״י פנחס שב חרון אף ה׳ מישראל ונעצרה המגפה מעל בני ישראל ולא הוצרכו עוד להרוג הנצמדים לבעל פעור. ומ״מ אח״כ נפרע מהם כמו שנאמר כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו ה׳ אלהיך מקרבך. ומ״מ עדיין יש תימה בדבר כפי האגדה שכתב רש״י הרגו איש אנשיו כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים והדיינים היו שמנה רבוא ושמנה אלפים כי אם כן היו חייבים להרוג הנצמדים לבעל פעור יותר מרובע ישראל ואח״כ השמידם ה׳ מקרבם ובמנין של פנחס לא חסרו כ״כ. וכל זה היה בפרק אחד בשנת הארבעים אחר חג הסוכות כמו שדרשו ויפנו ויעלו דרך הבשן שמלחמת סיחון היתה באלול ושל עוג אחר החג כתיב הכא ויפנו וכתיב התם ופנית בבקר וגו׳ ואחר כל זה נאמר ענין בלק ובלעם כמו וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וגו׳ ואחריו זה הענין של המגפה בשטים והיה קרוב לפטירת משה רבינו שנפטר באדר ומיד נמנו ישראל ולא חסרו כ״כ. וי״ל שמה שכתוב כי כל האיש וגו׳ השמידו ה׳ אלהיך לא השמידו באותה שעה אלא שנכתב הכתוב ע״ש העתיד שכולם השמידם ה׳ במגפה במשך הזמן ואפילו אחר שנכנסו לארץ. ראיה לזה מקרא מפורש ביהושע דכתיב אחר כיבוש וחילוק בענין בני גד ובני ראובן שבנו מזבח המעט לנו את עון פעור אשר לא הטהרנו ממנו עד היום הזה ויהי הנגף בעדת ה׳ הרי מפורש שעדיין היה הנגף בהם בשביל פעור אפילו לאחר כיבוש וחילוק. ועוד י״ל שלא מתו כל הנצמדים דהיינו שנתחברו עם הרשעים כי אם אשר הלכו ממש אחרי בעל פעור ופערו עצמן לפניו וזהו כי כל האיש אשר הלך אחרי בעל פעור השמידו וגו׳ ולא כתיב כי כל הנצמדים לבעל פעור וגו׳. ובזוהר פ׳ פינחס דף רל״ז מדקדק ויצמד ישראל בבעל פעור לא כתיב אלא לבעל פעור קשוטין ותוקפא יהבו ליה לבעל פעור בלא דעתא דחשבו דזלזולא דיליה איהו וכתיב בע״ג צא תאמר לו לפי זה צריך לפרש אשר הלך שהלך ממש אחריו וחשב לעבדו בבזיון אבל ישראל דכתיב בהו הנצמדים היינו שנתחברו לאלו ולא נתכוונו כי אם לבזותו ולא לעבדו אפילו בבזיון ומ״מ הקפיד עליהם השם אפי׳ על זה כי היה להם להתרחק ומן הכיעור ומן הדומה לו. ומה שחלקנו בין המבזה אותו ובין המתכוין לעבדו בביזוי כך כתבו התוספות פ׳ ד׳ מיתות על מה שאמרו בגמ׳ על מתני׳ דקתני התם הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו. ואמרו שם בגמ׳ הפוער עצמו לפעור זו היא עבודתו אע״ג דמכוין לבזוייה הזורק אבן למרקוליס זו היא עבודתו אע״ג דמכוין למרגמיה וכתבו התו׳ וז״ל אע״ג דמכוין לבזוייה ולעבדה בביזוי דאי לא קמכוין אלא לבזות הא אפי׳ עובד מאהבה ומיראה פטור לרבא ואפי׳ לאביי דמחייב התם הכא מודה דפטור עכ״ל:

והנה איש מבני ישראל בא. נִתְקַבְּצוּ שִׁבְטוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן אֵצֶל זִמְרִי שֶׁהָיָה נָשִׂיא שֶׁלָּהֶם, אָמְרוּ לוֹ, אָנוּ נִדּוֹנִין בְּמִיתָה וְאַתָּה יוֹשֵׁב וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִין (סנהדרין פ"ב):

ויקרב אל אחיו - להזנותה. כדכתיב: לא תקרבו לגלות ערוה.