פירוש על במדבר 27:8

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש כי ימות ובן אין לו. כבר הודעתיך כי אפילו מצות הדינין והנחלות תלויין במרכבה עליונה ומשם השתלשלותם ואצילותם וידעת כי תפארת ישראל ושכינת עוזו נקראים בן ובת ויורשים נחלת החכמה והבינה הנקראים אב ואם בסוד ארבע אותיות של שם הגדול הרומז לאב ואם ובן ובת ולפי זה תוכל להבין כי הבן קודם לבת בירושת אביו ואמו והוא חייב לזון הבת מנכסי אביו כמו שאמרו רבותינו ז"ל הבנים ירשו והבנות יזונו וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [אדרא זוטא רצ"א א'] כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך. <תרגום - "כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך" (משלי ב ג')>. כיון דאמר לבינה אמאי אמר לתבונה. <כיון שאמר כי אם לבינה תקרא למה כתוב אחר כך לתבונה תתן קולך>. אלא כולא כמה דאמינא. <אלא הכל הוא כמו שאמרתי (אשר בזמן שבינה מנקת לבן ובת נקראת תבונה)>. הי מינייהו עילאה. <ואיזה מהן עליונה>. בינה עילאה מתבונה בינה אב ואם ובן. <ומשיב בינה היא עליונה מתבונה בינה היא אב ואם ובן>. אב י' אם ה' בן בגוויהו. <י' אב ה' אם ובן ביניהם>. תבונה כללא דבנין בן ובת ו' ה'. <תבונה היא כולה כלל של הבנים בן ה' ובת ו'>. ולא אשתכח אב ואם אלא [בבינה ובתבונה] דאימא רביעא עלייהו ולא אתגלייא. <כי לא נמצא אב ואם שהם י"ה אלא בבינה ובתבונה אימא רובצת על הבנים ואינה מגולה>. אשתכח דכללא דתרין בנין איקרי תבונה. <נמצא שכלל ב' בנים שהם ז"א ומלכות נקרא תבונה>. וכללא דאב ואם ובן חכמה בינה ודעת. <והכלל של אב ואם ובן הם חכמה בינה ודעת>. בגין דהאי בן נטיל סימנין דאבוי ואימיה ואמאי איקרי דעת. <משום שזה הבן שהוא ז"א כשלוקח הסימנים של אביו ואמו הוא נקרא דעת>. דהוא סהדותא דתרווייהו. <שהיא לשון עדות שהיא עדות על שניהם>. והאי בן איקרי בוכרא דכתיב בני בכורי ישראל. <והבן הזה שהוא הדעת נקרא בכור שכתוב "בני בכורי ישראל">. ובגין דאיקרי בוכרא נטיל תרין חולקין. <ומשום שנקרא בכור לוקח שני חלקים (מאבא ואמא)>. וכד איתרבי בעטרוי נטיל תלתא חולקין. <וכשהוא מתגדל בעטרותיו לוקח שלשה חלקים>. ובין כך ובין כך תרין חולקין ותלת חולקין. <ובין כל ובין כך שני חלקים ושלשה חלקים>. כלא חד מלה ודאי הכי הוי ירותא דאבוי ואימיה ירית. <הכל הוא דבר אחד ודאי זה ירושת אביו ואמו יורש>. מאי ירותא דא. <ומהי הירושה הזו היא ירושת אביו ואמו החכמה ובינה>. עטרין דהוו גניזין בגוייהו ואחסינו לבן דא. <עטרות שהיו גנוזים בתוכה והורישו לבן הזה>. מסטרא דאבוי הוה גניז בגביה חד עטרה דאקרי חסד. <מצד אביו היתה גנוזה בתוכו בדעת עטרה אחת שנקראת חסד>. ומסטרא דאמא חד עטרה דאקרי גבורה. <ומצד אמא עטרה אחת שנקראת גבורה>. וכולהו מתעטרין ברישיה ואחיד לון. <וכולם מתעטרים בראש ז"א ואוחז אותם>. וכד נהירין אלין אב ואם עלייהו כלהו אקרון תפילין דרישא. <וכשמאירים אלו אבא ואמא עליו נקראים כולם תפלין של ראש>. וכולא ירית בן דא ונטיל כולא. <והכל יורש זה הבן ולוקח הכל>. והאי יהיב לברתא וברתא מיניה איתזן. <והוא נותן לבת והבת ממנו ניזונת>. ועכ"פ ברא ירית לאבוי ואמיה ולא ברתא. <ועל כל פנים נשמע מכאן שהבן יורש את אביו ואמו ולא הבת>. ומניה איתזן ברתא כדכתיב ומזון לכולא ביה. <וממנו ניזונת הבת כמו שכתוב ומזון לכלא ביה>. והבן כל זה המאמר היטב גם על רמז בינה ותבונה כי אותיות בינה בן י"ה והרמז לתפארת ישראל הנקרא בן לי"ה הרומז לחכמה ובינה אמנם אותיות תבונה הן בן בת וה' והרמז לתפארת ישראל ושכינת עוזו הנקראים בן ובת והן נרמזים בחצי השם האחרון שהוא ו"ה:

ואל בני ישראל תדבר לאמר. נצטוו ישראל במצוה זו על ידי נשים. ויתכן לומר בטעם זה לפי שהמיתה סבת הנחלות, והנשים גרמו מיתה לעולם על כן היתה ראויה פרשת נחלות ליכתב על ידי נשים לפי שהנחלה נוהגת בחיים מסבת המתים. ומה שזכו לזה בנות צלפחד לפי שהיו מחבבות את הארץ הנקראת ארץ ה' המכונה כנגד ארץ החיים.

ואל בני ישראל וגו׳. אין לי אלא לשעה, לדורות מניין, ת"ל ואל בני ישראל תדבר לאמר ^יגעיין במכילתא פ' בשלח פ"ז, רשב"י אומר, כל מקום שנאמר לאמר ואמרת אליהם הרי זה לדורות, וכ"ה בתו"כ פ' אמור (כ"ד ט"ו). ועיין מש"כ בפ' דברים בפסוק כי לבני לוט נתתי את ער ירושה לענין ירושת עבודת כוכבים מה ששייך ללשון פסוק זה. [ספרי].