פירוש על במדבר 5:1

לאמר. הלמ"ד דגושה:

וידבר ה' וכו' צו את בני ישראל וכו'. ראה הוא יתברך והנה יאמר נא ישראל אין שכינה שורה רק במשכן וסביביו במחנה לויה כי על כן עשה עיקר מנשיאת ראש בני לוי ומחנותם סביב למשכן ככל הכתוב במקראות על כן למען ידעו בני ישראל כי גם במחניהם שכינה שוכנת אתם על כן צוה למו וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב כו'. והטעם הוא אשר אני שוכן בתוכם ויעשו כן וכו' חזר ואמר כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל יתכן כי כאשר דבר ה' אל משה טרם יספיק לאמר להם עשו כן ב"י מסברא באומרם כי לא על חנם עשאם דגלים ממין מחנות מלאכי מרכבתו אם לא לשכון בתוכם עם שלא יבצר היות יותר קדושת במחנה שכינה ומחנה לוי כנודע כי מה שבישראל הוא התפשטות שכינה כמדובר למעלה בסמוך כי על כן בישראל נאמר כל יוצא צבא ובלוים כל הבא לצבא:

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר. כיון שנתיחסו ישראל איש על דגלו ואיש על מחנהו. מיד צוה לשלח מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. פרה אדומה נשרפה בשני בניסן וטיהר כל ישראל בשנה השנית. בארבעה עשר שחטו ישראל פסחיהן ויום השבת היה כדתנן בסדר עולם, צו אין צו אלא זרוז מיד ולדורות. וישלחו מן המחנה צו אזהרה. שהרי כתיב (במדבר י״ט:כ׳) ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וגו'. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. והוא הדין לשאר הטמאים שהרי ביולדת כתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה. אלא אמר אלו והוא הדין לשאר הטמאין. רבי יהודה בן בתירה אומר הציווי לשון זירוז הוא שנאמר (דברים ג׳:כ״ח) וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו מכאן אמרו אין מחזקין אלא למחוזקין. ואין מזרזין אלא למזורזין. וישלחו מן המחנה. במחנה שכינה. מלמד שאין עונשין מן הדין שהרי אם נדהו טמאים ממחנה ארון הקל ק״ו ממחנה שכינה. כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. לא שלשתן במקום אחד. במצורע (ויקרא י״ג:מ״ו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כל שהזב מטמא צרוע מטמא. חמור מצורע שמטמא בביאה. כל שטמא מת מטמא הזב מטמא חמור הזב שהוא מטמא תחת אבן מסמא כל שטבול יום מטמא טמא מת מטמא חמור טמא מת שהוא מטמא את האדם חמור טבול יום ממחוסר כפורים שהוא פוסל את התרומה. וישלחו מן המחנה. בכל אדם הכתוב מדבר: