פירוש על במדבר 6:7

לאביו ולאמו. עיין לפנינו בפ׳ אמור בפסוק לאביו ולאמו לא יטמא (כ"א י"א) וצרף לכאן.

כי נזר אלהיו על ראשו. אמר זה להורות על קדושתו שנתקדש בה מפני זה הנדר שנדר כשהיה הזירו להשם:

לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם כי נזר וגו׳.
שם, פי׳ כו: אבל לבנו ולבתו לא נאמר שאין הקטנים ניזורים.
כיצד הוא מותר בטומאת וכו׳, הנה מלשון רבינו משמע דאגב קבורה הוא שהותרה, וע׳ תוס׳ נזיר דף מ״ז ע״א דלא משום מצות קבורה רק כבוד בעלמא ע״ש דמוקי לה כגון ביוה״כ ליטלו מחמה לצל. וע׳ שבת דף מ״ג ע״ב, ודף צ״ד ע״ב ע״ש, ותוס׳ ב״מ דף ל׳ ע״ב שכתב משום דהוא בזיון גדול ע״ש וכו׳ וא״כ לפמש״כ נ״מ אם הטעם דנזיר מטמא למ״מ הוא משום בזיון המת או משום דמוטל על הכל לקוברו, ונ״מ לגבי מה דקי״ל דהאב מדיר את בנו בנזיר אם הוא יכול לטמא למ״מ דעליהם ליכא המצוה דקבורה. וע׳ שבת דף ק״ה ע״ב ברש״י ד״ה לעולם. ובאמת בהך דנזיר דף כ״ח ע״ב לא נקט רק גילח או שגלחוהו קרובים, ואמאי לא נקט ג״כ אם טמאו אותו קרובים, ואף דבגמ׳ שם אמר משום ניוול, ע׳ בנדרים דף פ״ג ע״ב דגם גבי טומאה מיקרי עינוי ע״ש, וי״ל דאף דקי״ל ביבמות דף קי״ד בהך דלהזהיר גדולים כו׳, זה רק גבי כהנים דכל אדם מוזהר לטמא הכהן אם הוא שוגג כמש״כ רבינו בהל׳ אבל פ״ג ע״ש, משא״כ גבי נזיר כמבואר לעיל ספ״ה לא שייך זה. אבל גבי תגלחת דגם המגלח מוזהר כמבואר לעיל הוה איסור לאחרים ושפיר הוה מחאה בקרובים. ועיין בספרי פ׳ נשא פסקא כ״ו דאמר שם אבל לבנו כו׳ שאין הקטנים ניזורים. וא״ל דט״ס הוא וצ״ל דהקטנים ניזורים, והם אין להם בנים, ור״ל דגם קטנים נזירים מוזהרים שלא לטמא לאביו ולאמו אף דאחר אין מוזהר עליהם. וגם י״ל דנ״מ כגון מופלא הסמוך לאיש דיש עליו נזירות כמבואר לעיל פ״ב הי״ג ומוזהר ג״כ מכל הני דברים, וי״ל דהוא אסור לטמא גם למ״מ דעליו ליכא מצות קבורה. וע׳ בהך דחגיגה דף ו׳ ע״א במד״א שם כל היכא דגדול מחייב כו׳, וע׳ רש״י נדה דף מ״ו ע״ב ד״ה איסורא נמי, ותוס׳ ערכין דף ג׳ ע״א גבי קטן שהגיע לחינוך ע״ש וכ״מ בזה.