רש"י
ומשם הפיצם. לִמֵּד שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא; וְכִי אֵיזוֹ קָשָׁה, שֶׁל דּוֹר הַמַּבּוּל אוֹ שֶׁל דּוֹר הַפַּלָּגָה? אֵלּוּ לֹא פָשְׁטוּ יָד בָּעִקָּר וְאֵלּוּ פָשְׁטוּ יָד בָּעִקָּר לְהִלָּחֵם בּוֹ, וְאֵלּוּ נִשְׁטְפוּ וְאֵלּוּ לֹא נֶאֱבְדוּ מִן הָעוֹלָם? אֶלָּא שֶׁדּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ גַּזְלָנִים וְהָיְתָה מְרִיבָה בֵינֵיהֶם, לְכָךְ נֶאֱבְדוּ; וְאֵלּוּ הָיוּ נוֹהֲגִים אַהֲבָה וְרֵעוּת בֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּ' שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים, לָמַדְתָּ שֶׁשָּׂנְאוּי הַמַּחֲלֹקֶת וְגָדוֹל הַשָּׁלֹום:
רד"ק
ומשם הפיצם, הפיץ רובם כי לשבעים לשון נחלקו, והלשון האחד נשאר שם, ולפי ששם היה הבלבול קורא שם העיר בבל והיה הקורא מי שהיה מהם ולשון הקודש היה מדבר (והוא היה הראשון) דבבל ובלל לשון הקודש הוא; והיה לו לומר בלל מן בלל, מהו בבל? אלא שהמלה מורכבת בשתי מלים לפרש בה יותר הענין כי ענינה בא בל, כלומר בא להם הבלבול מן השמים, ובל הוא שם בתשלומי בלל, כמו קן מן קנן, וחן מן חנן, והדומים להם.
העמק דבר
ומשם הפיצם ה׳ וגו׳. גם זה טעם על שם בבל. דאלו משום שבלל ה׳ שפתם היה ראוי להקרא בלל. אבל בבל הוא משני שרשים מלשון בלל. וחסר למ״ד הפעל. ומלשון יבל. וחסר פ״א הפעל מש״ה בא השם בשני ביתי״ן וע׳ מש״כ לעיל על שם נח: