רש"י
צפור כל כנף. דָבוּק הוּא, צִפּוֹר שֶׁל כָּל מִין כָּנָף, לְרַבּוֹת חֲגָבִים (כָּנָף לְשׁוֹן נוֹצָה, כְּמוֹ וְשִׁסַּע אֹתוֹ בִכְנָפָיו, שֶׁאֲפִלּוּ נוֹצָתָהּ עוֹלָה, אַף כָּאן צִפּוֹר כָּל מִין מַרְאִית נוֹצָה):
רד"ק
המה, כל צפור כל כנף, וכל העוף שאמר כלל לכל חי שיעוף, ופירש עוד ואמר כל צפור, והוא כלל לכל העופות גדולים טהורים וטמאים, ופירש עוד ואמר כל כנף, אפילו העופות הקטנים, כמו מיני הארבה והצרעה והזבוב והדומה להם, ופי' כל כנף כל בעל כנף או הוא שם תאר:
העמק דבר
וכל החיה למינה. במקרא ח׳ לא נזכר אלא בהמה. וחיה בכלל בהמה. וכאן פי׳ הכתוב חיה בפ״ע היינו משום שנתקבצו סמוך לתבה וזה דלא כטבע החיות שלא להיות בייתי ומתקרב לאדם מש״ה כייל חיה בכלל בהמה שהשיגו אז טבע בהמה. משא״כ כאן שכבר בא השטף. ובעת שטף מים גם טבע החיה להיות נוח ושקט כבהמה וא״כ לא נשתנה טבע החיה. מש״ה כתיב חיה בפ״ע. והכי מתפרש להלן פ׳ ח׳ ע״ש: