פירוש על דברים 4:20

ובזה יובן בס"ד מאמר הש"ס בבתרא דף נ"ח באחד שהיה לו עשרה בנים וצוה בשעת מותו שכל נכסיו לחד ברא ולא פירש מי הוא ודן רבי בנאה דין זה ע"פ אומדנא זו באומרו להם שילכו כולם לחבוט קבר אביהם במקלות והתשעה הלכו וחבטו ואחד לא רצה לבזות אביו לחבטו ודן רבי בנאה שהוא יקח כל הנכסים דעליו היתה הצוואה ואלו התשעה הלכו והלשינו על רבי בנאה אצל הממשלה שיש אחד ביהודים מוציא ממון מזה לזה בלי עדים ובלתי בירור והביאו את רבי בנאה וחבשוהו והלכה אשתו וצעקה בקובלנא אצל הממשלה באומרה עבד אחד היה לי חתכו ראשו והפשיטו עורו ואכלו בשרו ועתה שואבים בו מים ומשקים לבני הישיבה ואין נותנים לי דמיו ולא ידעו השופטים מאי קאמרה אמרו נביא את חכם היהודים שהוא חבוש כאן אולי הוא יוכל לפרש דבריה וקראוהו ותכף אמר להם כונתה לומר תיש היה לה וגזלוהו ואכלו בשרו ועשו עורו חמת ושואבין בו מים אז אמרו מאחר שהוא חכם כ"כ ניתן לו רשות לצאת מבית האסורין ולישב בשער המשפט וידין את דיני העיר ע"ש והמאמר מוקשה לפי פשוטו הלא הם חבשוהו על אשר מסר הנכסים בלא ראיה ובלא עדים ואיך ניצול מקולבנא זו על אשר מצאו בו דבר חכמה לפרש דברי האשה שהיו סתומים בעיניהם דאם הוא חכם אינו נביא ובמה ידע שהאב צוה לחד ברא על אותו הבן וכפי האמור מובן היטב כי הם יודעים שיש חכמה גדולה אצל ישראל לפרש דברים הסתומים כי זאת התורה שבידם כך הוא עניינה ודרכה והם עוסקים בה להוציא דברים מאוצרותיה ויבינו דבר מתוך דבר אך ודאי חכמה זו אינה מצויה אצל כל איש ישראל כי אם רק אצל החכמים הגדולים שבהם ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול לכך בעת שקבלו עליו אצלם בדבר זה אמרו אם הוא חכם גדול ודאי דקדק בשתי מילות אלו דקדוק שממנו הוציא הדין שכונתו של המצוה על זה הבן כי חכמה זו היא מצויה אצל חכמי ישראל ובזה הוא עסקם ומלאכתם אך לא כל אחד יוכל לומר שיש לו יד בחכמה זו ועל כן חבשוהו עד שיעשו לו הבחנה לבדקו מצד חכמתו וכאשר בא לפניהם קובלנא של האשה שהם לא ידעו לפרש דבריה אז הביאוהו לראות אם יוכל לפרש דברים הסתומים במהרה וכשראו שתכף ומיד הבין לפרש כונתה אז נתברר אצלם שהוא מגדולי החכמים שיש להם יד בחכמה זו להבין הסתומות וא"כ ודאי גם באותו הדין נתגלה לו הסתום שבו ודן הדין ע"פ האמת ואז פטרוהו ונתנו לו רשות לדון בשער המשפט והוא הדבר אשר דבר הכתוב כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים וכו' ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה:

מכור. כּוּר הוּא כְלִי שֶׁמְּזַקְּקִים בּוֹ אֶת הַזָּהָב: