מי השלוח
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת וגו'. איתא בגמ' (חולין ס"ו:, נדה נ"א:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו' מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתיב רחמנא למה לי וכו' מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (שמואל א' י"ז,ה') ושריון קשקשים הוא לבוש, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מ"ב,כ"א) יגדיל תורה ויאדיר, הענין בזה כי קשקשת הוא כמו עין שמרמז על אלופו של עולם שעיניו משוטטות בכל, וענין סנפיר הוא כאות זיין שרומז על יראה כי שמו מוכיח עליו זיון וכדאיתא בזה"ק (בשלח נ"ד.) מאן זיין דא (ישעי' ל"ד,ו') חרב לה' מלאה דם, שאות זיין הוא כמו תמונת פטיש, וזה כונת אז שכתיב כמה פעמים שאלף רוכב על זיין כדאיתא בזה"ק (שם), ואיתא בגמ' (ברכות מ':) אמר רב כל ברכה שאין בה הזכרת השם, היינו שיכיר שהשי"ת המציא זאת מאין ליש והשי"ת ברא אותה, ועל זה מרמז שם הויה ב"ה, וזה ג"כ ענין קשקשת. ואין בה מלכות, הוא מוסיף על זה שיכיר שאפילו אחר שברא השי"ת מאין ליש ונתן לאדם, מ"מ כולם בידו וברשותו הוא מלך גם עתה על זה, וזה הוא ענין סנפיר שרומז על יראה שאפילו בעת שהוא ביד האדם גם אז הוא ביד השי"ת, וזה שמקשה בגמ' שאחר שכתוב קשקשת שרומז על התגלות השם הויה ב"ה שזה היא ענין קשקשת שמרמז שהשי"ת מהוה הכל בעולם הוא די ולמה למיכתב סנפיר, ומשני הגמ' יגדיל תורה ויאדיר, מפני שהשי"ת אוהב אותנו אהבה גמורה ומדריך אותנו בשלימות שאנחנו נדע שה' הוא מקדש אותנו ולדעת באיזה דבר אנו נאחזים בהשי"ת בפנימיות, לכן גילה לישראל ענין סנפיר שהוא מלכות, שאף אחר הבריאה הכל הוא בידו, כי כן דרך האוהב הנאמן שמפרש כל הפירוש שאפשר לפרש.
מי השלוח
את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת. איתא בגמ' (חולין ס"ו:, נדה נ"א:) כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר וכו' מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתיב רחמנא למה לי וכו' מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב (ש"א י"ז,ה') ושריון קשקשים הוא לבוש, ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי ר' ישמעאל (ישעיה מ"ב,כ"א) יגדיל תורה ויאדיר. ענין ויאדיר מורה על דבר שממילא נדע אותו ומ"מ כתבה התורה מפורש כדי להאדיר שהשי"ת רוצה שיהיה מפורש לדעת האדם שהשי"ת מקדשו, שמה שנקבע בלב האדם ד"ת לאמיתם זה נקרא יגדיל תורה, ומה שבכח האדם להוציאם לפועל זה נקרא ויאדיר, אף שבטח אם יש בלב האדם דברי תורה בטח יוציאם לפועל מכל מקום השי"ת מפרש זה יותר, וזה מורה ענין סנפיר וקשקשת, קשקשת הוא דברי תורה קבועים ואמיתים שיש בלב האדם, וזה שאיתא בגמ' כמו שכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש, שבסימני טהרה מורה זאת על מה שבטח יש בלב האדם דברי תורה, וסנפיר נקרא זה שפורח ושט בו, והיינו שמוציא את הד"ת לפועל, ואף שכל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, מ"מ השי"ת רוצה שיהיה ויאדיר, שהשי"ת מצליחו בזה שיוציא את הד"ת לפועל ויהיה מפורש לנגד עיניו לדעת כי אני ה' מקדשכם, וכל מה שיעשה האדם להאדיר דברי תורה ולהוציאם לפועל, יאיר לו השי"ת מפני מה ירעים וירעיש בלבו להוציא דבר תורה לפועל, מפני שיש בו בלבו בקביעות דברי תורה מפני זה הוא רוצה להאדירה ולהוציאה לפועל, וכדאיתא בזה"ק (תרומה קכ"ח:) ומנא ידעינן דהא קב"ה אתרעי ביה ושוי מדוריה ביה כד חמינן דרעותא דההוא בר נש למרדף ולאשתדלא אבתריה דקב"ה בלביה ובנפשיה וברעותיה, וזה שהשי"ת מאיר לו שמפני זה רוצה להאדיר דברי תורה, מפני שהשי"ת שוכן בו ויש בלבו דברי תורה בקבועות.