פירושים על ויקרא 13:43: רש״י, רמב״ם, אבן עזרא ועוד

כמראה צרעת עור בשר. כְּמַרְאֵה הַצָּרַעַת הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת "עוֹר בָּשָׂר" — אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ, וּמָה אָמוּר בּוֹ? שֶׁמְּטַמֵּא בְאַרְבַּע מַרְאוֹת, וְנִדּוֹן בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת; וְלֹא כְמַרְאֵה צָרַעַת הָאָמוּר בִּשְׁחִין וּמִכְוָה שֶׁהוּא נִדּוֹן בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא כְמַרְאֵה נְתָקִין שֶׁל מְקוֹם שֵׂעָר, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בְּאַרְבַּע מַרְאוֹת — שְׂאֵת וְתוֹלַדְתָּהּ, בַּהֶרֶת וְתוֹלַדְתָּהּ:

כמראה צרעת. כמראה צרעת עור בשר בשני שבועות ^קעהר"ל כמראה נגע עור הבשר שמטמא בשני שבועות והיינו שאם לאחר ההסגר בשבוע ראשון לא נולדו בו יתר סימני טומאה מסגירו עוד שבוע, ולא כמו בשחין ומכוה שאין בהם הסגר אלא שבוע אחד, כמבואר במקומו בפרשה. .
(שם)

וראה אותו הכהן והנה שאת לבנה אדמדמת בקרחתו או בגבחתו כמראה צרעת עור בשר. הרצון בזה שיראה אותו הכהן באופן ראיתו צרעת עור בשר להסגירו ולטמא ולטהר כי דיניהם שוים אלא שבזה הנגע לא יקרה שיהפך שערו ללבן מפני שאין בו שער ואמנם יטמא בפשיון ובמחיה וזכרה התורה זה המראה הלבן אדמדם בשאת וממנו נלמד שכן העניין בשאר מראות הנגעים ולזה כללה אותם תחלה במה שאמרה נגע לכן אדמדם ולפי מה שנתבאר בזה המקום שדין הקרחת והגבחת הוא דין עור בשר הנה נלמד מזה שכבר ינהג בהם דין נגעי שחין ומכוה כמו הענין בשאר עור בשר והנה אמר איש בזאת הפרשה לפי שהקרחות והגבחות הוא יותר נמצא בו ולא ימצא באשה כי אם על דרך הזרות הנפלא אבל עכ"פ יתבאר מטבע העניין בעצמו שדינו שוה לאיש ולאשה כי בהפקד השער מאלו המקומות ישוב העור במדרגת עור בשר':