פירוש על ויקרא 17:1

אחר שהוקם המשכן התחיל לצוותם על עניני קדושה, שיהיו קדושים אחר שהאל השוכן בקרבם הוא קדוש, ע"כ הזהיר על המאכלות האסורים ועל הטומאות ועל העריות, וגם על ענינים שבין אדם לחבירו, כי הוא האוהב הצדק והחסד בין בני אדם, ואח"כ הזהיר על קדושת הכהנים (בפ' אמור); ואמנם איסור החלב והדם אעפ"י שהוא נוהג גם בחולין אינו אלא דרך כבוד כלפי מעלה, כי החלב והדם הי לחם גבוה, ואמנם נבחר הדם להיות קרֵב על המזבח כי בו הנפש, על כן יכפר על הנפש, והחלב אולי נבחר גם קודם מתן תורה להיותו ניתך ועולה באש ומעלה עשן יותר מן הבשר, והוא כעין קטורת. והנה הדם מלבד טעם זה יש בו ג"כ טעם אחר, כי שתייתו אכזריות ומקנה תכונה רעה בנפש, על כן הדם אסור גם בחיה שאינה קריבה על גבי המזבח, מה שאין כן החלב.

פס'. וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו. לפי שצורך קרבנותיהם לפיכך היה הדבור מפי משה רבינו אל אהרן ואל בניו. ואל כל עדת בני ישראל. שישראל מוזהרין ולא הגוים. ד"א אזהרה על אהרן על הבנים. והבנים על כל ישראל. ואמרת אליהם. לרבות את הגרים והעבדים. זה הדבר אשר צוה ה'. מה ת"ל לגזירה שוה לפי שנאמר בראשי המטות זה הדבר אף כאן ראשי המטות. אשר צוה ה', מלמד שהפרשה נאמר בכה בנין אב לכל הפרשיות שיהו בכה אמר ה':