פירוש על ויקרא 21:5

לא יקרחו קרחה בראשם ופאת זקנם לא יגלחו ובבשרם לא ישרטו שרטת נ"ל בס"ד ראש אותיות כהן שהוא שם התואר של הכהנים הוא אותיות מיד דמשמעותם זריזות דשלימות עבודת הכהן תלויה בזריזות וכמ"ש רז"ל כהנים זריזין הן וכל כהן שהוא עצל ואינו זריז אינו יכול לעבוד עבודת הקודש וז"ש לא יקרחו קרחה בראשם ר"ל במידת הזריזות הרמוזה בראשם לא יהיה להם בה חסרון שבזה יגיע החסרון בעבודתם שעושים לתיקון ישראל גם עוד פאת זקנם לא יגלחו והיינו פאות ר"ל קצוות שהם שני הצדדין כמו ומחץ פאתי מואב דפרושו הקצנים ההולכים בקצוות המחנה לפניהם ולאחריהם כדי להגין עליהם וא"כ קצה הזקן מצד אחד דהיינו אותיות שאחר אותיות זקן הוא חרס שהוא ר"ל שמש כמו בטרם יבא החרסה בשופטים י"ד וידוע מ"ש בספר קרנים מאמר י"ב שלשה שמות יש לשמש והם שמש בבריאה וחמה ביצירה וחרס בעשיה דתמן אל אדני ע"ש ובזה פרשתי בס"ד הטעם שהיתה יצ"מ ע"י ארונו של יוסף דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו דאיתא בזוה"ק פרשת וישב דף קפ"ט חרס זה יוסף ואיתא בס' הקרנים מאמר י"ג דיש באילנא קדישא שהוא התפארת חדר הנקרא חרס וחדר זה ביטל שר של מצרים אשר שמו סורב כמנין חר"ס ע"ש והיינו כי שר מצרים היתה תגבורת שלו מן קליפת כלבים ולכך היו מצרים עושים כשפים בכלבים בשערי מצרים כדי שלא יוכלו ישראל לצאת משם ואותה לילה שיצאו נכנעה קליפת כלבים ולכך כתיב ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו וידוע מ"ש רבינו האר"י ז"ל בביאור פרקי שירה דקליפת כלבים היא בעשיה ולכן כלבים אומרים שירה באו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו דלא נאמר בוראינו או יוצרינו אלא עושינו כי הם מבחינת העשיה וכתב שם האומר פרק שירה יכון כשאומר לפני ה' עושנו כי זו הוי"ה היא בההי"ן העולה ב"ן שהיא נפש העשיה ולכך הכלבים נקראים עזי נפש שהם מבחינת נפש של הקליפה העזה שבעשיה ששם מאיר שם הוי"ה דההין שעולה בן דאפילו הקליפות נזונין משפע הבורא בסוד ומלכותו בכל משלה ע"ש בד"ק ז"ל ועוד איתא בשער הפסוקים לרבינו האר"י ז"ל דשם יוסף הוא מספר ג"פ שם הוי"ה דמלוי ההי"ן שעולה בן ע"ש ולכן נקרא חרס שהוא שם השמש שבעשיה ובו יצאו ממצרים שניצולו מקליפת כלבים כי כלב גי' בן וגם בזה ניצול הוא עצמו מן הכבל דכתיב ענו בכבל רגלו שחשבה אשת פוטיפר לשלוט עליו בשכבו עמה בקליפת כלב כמ"ש רז"ל הבא על ארמית קשורה בו ככלב ולכך הניחה בכבל רגלו והוא אשר מספר שמו ג"פ ב"ן המאיר בעשיה וגם נקרא חרס שהוא שם השמש שבעשיה שמכניע קליפת כלבים נתגבר עליה ויצא מן הכבל שהוא אותיות כלב לכן סרח בת אשר היא אשר נתנה בשורה טובה בעבורו ליעקב אע"ה והיא אשר נתנה ידיעה למרע"ה בעבורו בעת יצ"מ שהודיעה איה מונח ארונו והיינו כי תרגום של שם שרח הוא סרח וכמ"ש על פסוק ושם בת אשר שרח בפ' פנחס וסרח בהפוך חרס ואיך שיהיה נמצינו למדין כי שם השמש בעשיה הוא חרס וידוע כי הצדיקים נמשלו לשמש דכתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו דמאירין לעליונים ולתחתונים כאור השמש והיינו כי עבודת הקודש שעובדין הצדיקים מצד הכונה שהיא בבריאה נקראים שמש ומצד הדבור שהוא הקול שהוא ביצירה נקראים חמה ומצד המעשה שהוא בעשיה נקראים חרס על כן הכהנים אשר תיקון המלאכה שלהם הוא בעשיה כי הקרבנות הם תיקון העשיה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל לכן הם נקראים בשם חרס ונרמז שם חרס בפאה של אותיות זקן שהוא קצה השני של זקן וז"ש ופאת זקנם לא יגלחו שיהיו שלמים תמיד בשם זה של חרס הרמוז בפאת זקן שיהיו מאירים במעשיהם כמו חרס המאיר בעשיה ששם תיקון הקרבנות ואז עי"כ בבשרם אלו ישראל דכתיב אחינו בשרינו הוא לא ישרטו מלאכי חבלה שרטת שרט ת' כמ"ש רז"ל ע"פ והתוית תו על מצחות האנשים שא"ל לכתוב על מצחות הרשעים ת"ו של דם ושרט ר"ל חבלה כתרגומו:

לא יקרחו קרחה בראשם וגו׳. י״ל מה זאת מצוה בכהנים שהרי גם כן נוהגת בישראל דכתיב לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת והם למדים זה מזה כמבואר בת״כ. ואין חילוק כלל בין כהנים לישראל. ואם כן מה טעם ייחד זאת המצוה כאן בכהנים. ואין לומר שכהן שקרח קרחה אם עבד עבודתו מתחללת שהרי בגמרא דזבחים בפרק שני מבואר דאינו מחלל עבודתו כנזכר שם דפסול לתרומה מחיל עבודה דלא פסול לתרומה לא מחיל עבודה. ונראה דמכל מקום מטעם כבוד ה׳ שלא יכנסו כהנים לעבוד עבודה והם מקורחים ומגודדים ואם נכנסו אע״פ שאינם עוברים כי אם בלאו אחד כמו ישראל מכל מקום יגדל עונשם בזה בעבור שהם כהני ה׳. הא למה זה דומה לת״ח ועם הארץ שעברו מצוה אחת אע״פ שעונם הוא אחד מכל מקום יגדל עונש הת״ח על עם הארץ לפי שנטפל לעונו גם כן עון חילול השם. וכן הכהנים יגדל עונשם בידי שמים יותר מעונש ישראל בעבור שזלזלו כבוד המלך העליון. ועוד י״ל שאע״פ שאלו האזהרות בין בישראל בין בכהנים אעפ״כ חלוקין בטעם. שטעם איסורן בישראל לפי שהם עם ה׳ כאומרו בנים אתם וגו׳ ואין ראוי שיהיו מקורחין ומגודדין. אמנם בכהנים מוסיף על הטעם הזה היותם משמשים לפני ה׳ במקדש כאומרו כי את אשי ה׳ לחם אלהיהם הם מקריבים וגו׳ ואין ראוי למשרתי ה׳ שישרתוהו והם מקורחין ומגודדין כל ראש מוקרח וכל זקן גדועה. ולזה לא הזהיר כאן הקפת הראש שאין ביזוי כל כך בהקפת הראש כהשחתת זקן. ויש קצת נפקותא בזה הטעם בין ישראל לכהנים שאין איסור לישראל כי אם לקרוח ולגדור על מת כאומרו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת. שהכוונה בעבור חסרון המת אבל על אדם מלא תורה ומצות יש להם לקרוח ולהתגודד ולמרוט עליו בעבור חסרון תורתו ושלמותו כענין ר״ע שהיה מכה בבשרו על ר׳ אליעזר עד שהיה דמו שותת. ולזה נאמר על מת כלומר כשהכוונה על חסרון המת. אבל הכהנים אע״פ שרשאין אף הם לעשות כן על אדם חשוב כנזכר. מכל מקום אין ראוי למשרתי ה׳ לשרת לפניו מקורחין ומגודדין. ולזה לא הזכיר כאן על מת ונתן הטעם כי את אשי ה׳ לחם וגו׳. והנה בישראל אמר בין עיניכם ולא אמר בראשם לרמוז על מקום השכל שהוא המוח שהוא בין העינים שהוא מקום הנחת תפלין כמו שלמדו מכאן רז״ל שאין לכם לזלזל נענין השכל לעשות דברים של שטות ולקרות על המת. בזה יראה טפשות וסכלות גמורה לומר שאין לו חלק והוא כאבדה גמורה. אבל בכהנים שהטעם מטעם מום אמר בראשם בכל מקום בראש ואמר גם כן ובבשרם לא ישרטו שרטת. שההקפדה על פגם בשרם שלא יראו כבעלי מומין:

לא יקרחה קרחה. עַל מֵת וַהֲלֹא אַף יִשְׂרָאֵל הֻזְהֲרוּ עַל כָּךְ? אֶלָּא לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין עֵינֵיכֶם (דברים י"ד), יָכוֹל לֹא יְהֵא חַיָּב עַל כָּל הָרֹאשׁ, תַּ"ל בְּרֹאשָׁם, וְיִלָּמְדוּ יִשְׂרָאֵל מִכֹּהֲנִים בִּגְזֵרָה שָׁוָה, נֶאֱמַר כָּאן קָרְחָה וְנֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל קָרְחָה, מַה כָּאן כָּל הָרֹאשׁ אַף לְהַלָּן כָּל הָרֹאשׁ בְּמַשְׁמָע — כָּל מָקוֹם שֶׁיִּקְרַח בָּרֹאשׁ, וּמַה לְּהַלָּן עַל מֵת, אַף כָּאן עַל מֵת (מכות כ'):