פירוש על ויקרא 23:32

בתשעה לחדש בערב: שיעורו בתשעה לחדש בערב יהיה לכם שבתון. והוסיף פירוש ואמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם, כך הוא לפי הטעמים, ואם היתה מלת בערב ברביע היה יותר נכון. כי אז לא היה המקרא קצר, וכך היה פירושו: בתשעה לחדש בערב (כלו' מערב עד ערב) תשבתו שבתכם. ואולי רצה בעל הטעמים שיהיה מאמר מערב עד ערב וגו' כולל כל החגים, כפירו דון יצחיק. ואין ספק כי גם כל החגים הם מערב עד ערב, אך הוסיף לפרש זה ביום הכפורים מפני הענוי, שיוודע שצריך להתענות כ"ד שעות שלמות.

שבת שבתון הוא. כל שבת היא במ"א הוא. שבת שבתון הוא תניינא. מסורת פרשת תצוה חס' אח' קדמאה בפרשת אחרי מות שבת שבתון היא תניינא דהכא הוא וא' פסוק סימן ותאכל היא והוא:

בתשעה לחדש. וכי בתשעה מתענין והלא בעשירי מתענין, אלא לומר לך, כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי ^צזכבר הקשו התוס' מאי קשיא ליה וכי בתשעה מתענין והא כתיב בתשעה לחידש בערב והיינו בליל עשיר, ותרצו בדוחק, יעו"ש. ולי נראה דהכונה דבשלמא בעלמא אי הוי כתיב לשון כזה באמת לא היה קשה כלל, משום די"ל דכונת לשון כזה שגם בלילה יתענו, אבל הכא א"צ לזה, לפי המבואר בדרשה דלעיל דעל ענוי דלילה יש רבוי מיוחד א"כ לא הול"ל כאן בתשעה לחודש בערב אלא בעשור לחודש ותו לא ולא היינו טועין לומר דאין הלילה בכלל אחרי דיש רבוי מיוחד ללילה, אלא מדכתיב כן, ע"כ צ"ל דאין הכונה בתשעה לחודש בלילה אלא בעת שמתחיל ערב של יום התשיעי, דהיינו משש שעות ולמעלה, וכמו דכתיב שם תזבח את הפסח בערב (פ' ראה), שפירושו משש שעות ולמעלה, והפסח נעשה בעוד יום כמש"כ בארבעה עשר יום לחודש פסח לה', וא"כ יהיה הכונה כאן בתשעה לחודש בערב שביום התשיעי גופיה יתענו, ועל זה פריך שבאמת הלא אין זה מן הדין אלא המצוה להתענות בעשירי, ומשני דלכן הוציא הכתוב בלשון כזה לרמז דכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה גם בתשיעי.
והנה פשטות הלשון כאלו מתענה וכו' אינו מבואר דמשמע שנכון להתענות גם בתשיעי ומעלה עליו הכתוב כאלו עשה כן, ובאמת הלא אסור להתענות בתשיעי, וצ"ל דכונת הלשון כאלו מתענה – כאלו נצטווה להתענות גם בתשיעי, וכ"מ בתו"י. וע"ע בדרשה הבאה מה שנוגע לדרשה זו.
וטעם הדבר שמצוה לאכול ולשתות בתשיעי – לא נתבאר, וי"ל ע"פ מ"ד בתענית כ"ז ב' דאנשי משמר שבמקדש לא היו מתענין באחד בשבת, ואמרו על זה בגמרא הרבה טעמים, ואחד מהם הוא כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג לצער ותענית, וכתבו המפרשים בבאור טעם זה, מפני שתענית הבא לאחר יום רבוי אכילה ושתיה קשה התענית יותר מכפי תענית אחר יום בסדר רגיל, ולכן מכיון שבשבת מרבים לאכול ולשתות והוי התענית שביום הראשון קשה יותר לכן לא היו מתענין אז, ולפי"ז מבואר שכל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאלו מתענה תשיעי ועשירי, והוא מפני שתענית יום עשירי קשה לו ע"י רבוי אכילה בתשיעי, ונמצא שאכילה בתשיעי הוי הכנה לקושי התענית, ולכן עולה לו התענית של יום העשירי בערך תענית של שני ימים.
ויתבאר מאד לפי"ז מש"כ רש"י בר"ה ט' א' בענין זה כל האוכל ושותה בתשיעי – כל דמפיש טפי באכילה ושתיה עדיף, עכ"ל, וכ"מ בחולין פ"ג א' וק"י א', ולכאורה אינו מבואר איפה מרומז רבוי אכילה ושתיה, אבל לפי מש"כ מבואר היטב, דכיון דכל מה שמרבה להתענג בערב יום התענית בערך כזה קשה התענית שלמחר, א"כ ממילא כל מה שמרבה לאכול ולשתות עדיף, דבזה הוא מקבל עליו יותר קושי התענית.
ואך יתבאר עוד לפי"ז מש"כ בשאלתות דרא"ג סי' קס"ז דמצות אכילה בתשיעי היא רק אז כשמתענה בעשירי, וכן ביאר דעתו מרן דודי בבאורי הע"ש שם, ולכאורה אינו מבואר מאי שייכות שתי מצוות אלו להדדי, אבל לפי מש"כ דהטעם הוא דהרבוי אכילה ושתיה הוא רק הכנה לקבלת קושי התענית, ממילא מסתבר דמי שאינו מתענה בעשירי כגון חולה אינו מחויב באכילה בתשיעי.
והנה לפי"ז יוצא לנו, דמי שאינו מחויב בתענית יוהכ"פ כמו חולה אינו מחויב באכילה בערב יוהכ"פ, והוא דין מחודש מאוד, וצ"ע למעשה.
ורבנו עקיבא איגר בתשובה סי' ט"ז נסתפק אם נשים מצוות לאכול בערב יוהכ"פ, יען כי יש סברא לומר דזה הוי מ"ע שהז"ג ונשים פטורות, ונשאר בספק, ולפי מה שבארנו בטעם מצות אכילה בערב יוהכ"פ ובשייכות מצוה למצות התענית, הלא ממילא מתבאר דגם נשים מחויבות באכילה בערב יוהכ"פ כיון שמחויבות בגוף התענית, והרי חיובן בפרט זה כמו הגברים.
גם יש להביא ראיה למצות נשים באכילה בערב יוהכ"פ ולבאר ע"פ סברא זו שכתבנו דברי הגמרא בביצה ל' א' בענין תוספת יוהכ"פ, הני נשי דאכלי ושתי בערב יוהכ"פ עד חשיכה לא אמרינן להו מידי, משום דמוטב שיהיו שוגגין וכו', וכן קיי"ל. והנה הדבר בכלל הוא פליאה גדולה, דהרי הדבר ידוע שהנשים בכלל זהירות הן גם במצות קלות ואפילו מאלה שפטורות מהן, ומכש"כ שזהירות ומדקדקות במצות יוהכ"פ, ואיך זה יאכלו בערב יוהכ"פ עד חשיכה, ויותר מזה ברור לנו שלא תשמענה גם אם נמחה בהן, כמ"ש מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין, ודבר פלא הוא.
אך לפי מש"כ דגם הנשים מצוות ברבוי אכילה ושתיה בערב יוהכ"פ, ומפני דכל מ"ע שהז"ג הן פטורות ורק בזו חייבות, לכן חביבה עליהן מצוה זו ומוסיפות בה עד שתחשך, ולכן יש לחוש שגם לא תשמענה אם נמחה בהן, ודו"ק.
ולפי זה יש להעיר במש"כ הרא"ש והר"ן פ"ד דביצה והרמ"א באו"ח סי' תר"ח לילף מסוגיא זו דביצה, דבכל דבר איסור אמרינן מוטב שיהיו שוגגין וכו' ולא מחינן בנשים, דלפי מש"כ אין ראיה מכאן לדעלמא, דהכא עוברין על איסור זה בטעם ובכונה שתחשובנה למצוה, כמבואר, אבל בשאר איסורין למה לא נגיד ונמחה בהן, כי מהיכי תיתא לא תשמענה להמנע מאיסור. –
ודע כי הב"י באו"ח סי' תר"ח ובכ"מ פ"ג ה"ט מנדרים כתב דכל דרשה זו דכל האוכל ושותה בתשיעי היא אסמכתא בעלמא, ועיקר הדרשה אתיא לענין תוספת יוהכ"פ כמבואר בדרשה הבאה, יעו"ש. אבל צל"ע בזה ממה שכתבו התוס' במו"ק ח' ב' בענין הדין שאין נושאין נשים במועד משום דאין מערבין שמחה בשמחה דכתיב ושמחת בחגך ולא באשתך, וכתבו התוס' עיקר דרשה היא זו ולא אסמכתא משום דאמרינן בחגיגה ח' ב' ורב אשי האי ושמחת בחגך מאי עביד ליה, ומשני אצטריך להא דבחגך ולא באשתך, עכ"ל. ור"ל אי הוי אסמכתא לא שייך לומר דאצטריך הפסוק לזה, והנה כלשון זה מצינו בענין שלפנינו בר"ה ט' א' וביומא פ"א ב' והאי תנא האי ועניתם בתשעה לחודש מאי עביד ליה ומשני אצטריך להא דכל האוכל ושותה בתשיעי וכו', ולדברי התוס' הלא לא אמרינן כזה בדרשה אסמכתית, אלא עקרית. והנה הרמב"ם השמיט כל ענין דרשה זו, וכבר נתעוררו על זה המפרשים ואין להאריך עוד. .
(ברכות ח' ב')