רש"י
המקריב את דם השלמים וגו'. מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִזְרִיקָתוֹ וּלְהַקְטִיר חֲלָבָיו, יָצָא טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת דָּמִים אוֹ בִּשְׁעַת הֶקְטֵר חֲלָבִים שֶׁאֵינוֹ חוֹלֵק בַּבָּשָׂר (ספרא):
מזרחי
המקריב את דם השלמים וגו' מי שהוא ראוי לזריקתו ולהקטר חלביו יצא טמא בשעת זריקת דמים או בשעת הקטר חלבים שאינו חולק בבשר. בת"כ דפי' המקריב את דם השלמים הוא הזורק את דמו ופי' ואת החלב המקריב את החלב שהוא המקטיר חלבו אלמא תרוייהו בעינן שיהא ראוי לשניהם אבל אם היה טהור בשעת זריקת דמים ואח"כ נטמא ואינו ראוי להקטיר האימורין או אם היה טמא בשעת זריקת דמים ונטהר בשעת הקטר חלבים כגון שטבל ולא הקטירו האימורים עד שהעריב שמשו שהוא טהור בשעת הקטר חלבים שהקטרתן בלילה כדתנן בפרק קמא דברכות הקטר חלבים ואיברים מצותן עד שיעלה עמוד השחר אינו חולק בבשר חזה ושוק שנתן לכהנים וזה שאמרו מי שראוי לזריקתו ולא הזורק ממש יליף לה מקרא דהמקריב את עולת איש והמקריב אותה שפירושה הראוי להקרבה כדלעיל אף כאן הראוי להקרבת הדם שהוא הזריקה:
תורה תמימה על התורה
המקריב וגו'. המקריב את דם השלמים – מכאן דבעינן שתהא קבלה לשם שלמים קלגר"ל קבלת הדם בכלי להקריבו למזבח לזרוק, וסמך על הדרשה שהבאנו ר"פ ויקרא דהקרבה פירושו קבלת הדם, עיי"ש (א' ה'). וטעם הדיוק כאן משום דמיותר היה לשנות כאן שם השלמים אחרי דכל הענין איירי בשלמים, ודי היה לכתוב המקריב את הדם, ומדחזר להזכיר שם השלמים דריש שבשעת הקרבה יכוין לשם שלמים. ושאר עבודות בקדשים דבעינן לשמה ילפינן מדרשות אחרות, כמובא לפנינו בפ' ויקרא ובפ' זו. ועיין לפנינו בפ' נשא (ו' י"ז) דיליף ביחוד בשלמים שצריך קבלה לשם בעלים.
.
(זבחים ד' א')
(זבחים ד' א')