פענח רזא
ואת הבשר ואת העור שרף באש, פירש"י אין לך חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים וקשה הרי פר כהן משוח שהוא חטאת חיצונה ונשרפת, וי"ל דשאני כהן משוח מטעם שכתבנו לעיל אצל מנחת כהן כליל תהי', וכשם שמטעם ההוא אין מנחתו נאכלת כך ראוי בחטאתו ומשם אין ראי' ואותה לא בא רש"י לשלול, מהר"ר משה, אבל קשה שהקב"ה צוה לו מתחלה לשחוט שור ואיל לשלמים ואח"כ צוה לו את המנחה כדכתיב לעיל בזאת הפרשה בדברי משה אל אהרן וכאן במעשה אהרן נמצא בהפך שהקריב תחלה את המנחה ואח"כ שור ואיל של זבח השלמים, וי"ל ודאי הי' הציווי כאשר עשה אהרן דהיינו המנחה תחלה קודם השלמים (כי המנחה שייכה אל העולה בכ"מ בכל הקרבנות בפ' פנחס וזולתה וכדכתיב תמיד והקרבתם אשה עולה וגו' ומנחתו וגו' וכן עולת שבת וגו' ומנחתו וגו' וכן כולם) רק שמשה הזכיר קיחת הבהמות יחד זו אח"ז שעיר עגל וכבש שור ואיל ואח"כ המנחה, לוי:
פענח רזא
(ולכך הפסיק שור ואיל לפסוק מיוחד לעצמו ולא כללן עם חטאת ועולה שבפסוק הקודם, לומר שכאן צריך הפסק בנתיים דהיינו המנחה שיזכור אחר כך ולא יכול אהרן לטעות משני הטעמים):
רש"י
ואת הבשר ואת העור וגו'. לֹא מָצִינוּ חַטָּאת חִיצוֹנָה נִשְֹרֶפֶת אֶלָּא זוֹ וְשֶׁל מִלּוּאִים, וְכֻלָּן עַל פִּי הַדִּבּוּר: