מדרש לקח טוב
פס'. ואת העולה המציאו אליו. לשון הקרבה. לנתחיה ואת הראש. כדרך ששנינו בתמיד לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו מתוך ערקובו ותולה בו היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו למי שזוכה בו חתך את הכרעים ונתנן למי שזכה בהן מרק את ההפשט וכו' הראשון בראש וברגל הראש בימינו (חרטומו) [חוטמו] כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו ובית שחיטתו מלמעלן והפדר נתון עליה הרגל שבימין בשמאלו ובית עורה לחוץ וכו' ואת החלבים מן השור ומן האיל הזכורים בו. ומן האיל האליה. הפסיק הענין בא להוסיף האליה: פס'. וישימו [את] החלבים על החזות. חזר וקרא הכל חלבים לענין הקטרה אבל לענין אכילה שם חלב לבד ושם אליה וכליות ויותרת הכבד לבד ואינם בכלל חלב כענין שאמר למעלה ואת החלב ואת הכליות:
העמק דבר
לנתחיה ואת הראש. הראש קודם לנתחים כדאיתא חולין דכ״ז אלא בשביל שהנתחים רבים כתיבי קודם. וי״ל עוד דכאן נשתנה גם בזה משום דבאמת לא היה הקטרה בשעת הנחה על המזבח שהרי לא היה עוד אש עד בסוף מש״ה לא היה נ״מ במה שהיה מניח את הראש קודם לענין הקטרה. ע״כ הניח תחלה האברים. ולמד זה ממה שצוה ה׳ להעלות אברי החטאת קודם לעולה כמש״כ לעיל. היינו ג״כ מזה הטעם באשר לא היה מכ״מ ההקטרה של החטאת קודם לעולה עד שבא האש והוקטר הכל. ולהיפך מתחלה כשנפל האש מן השמים נשרפו העליונים תחלה מש״ה היה הראש מלמעלה: